טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרס
פירוש ראשון
מאחר שהנחנו כי בכל המעשים אשר נעשים במצות יש בהם רמז לאדם לתועלת שלו להדריך אותו במעגלי צדק לטוב לו כל הימים לזכות אותו לחיי עולם הבא, מלבד הסוד שלהם שהם טעמי המצות והשורש שלהם למעלה. מפני מה באו בסגנון זה ולא באופן אחר? ולכן נמי בענין זה ימצא צורך בעצם אדם להרהר בתשובה כי כאשר מוציאין ספר תורה ומעלים אותו על התיבה אז יהיה דומה בעיניו כמו שאמרו חז"ל ג' ספרים נפתחים בראש השנה לענין צורך בני האדם; אחד לצדיקים גמורים ואחד לרשעים גמורים והאחד לבנוניים. וזה של בנוניים עדיין הם תלויים ועומדים עד יום האחרון של חג. זכה נחתם לחיים. וההפך מובן. ולכן כשמעלים ספר תורה זו לתיבה הוא ידמה בדעתו כאילו הוא מן הבינוניים כי צריך לזכות כדי שיהיה נכתב לחיים על דרך מה שאמרו חז"ל בעלמא לעולם יראה אדם כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וגם כל העולם. ולכן אם זכה - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. ומה גם עתה כי ראוי להיות דומה בעיניו כי הוא וכל העולם הם בנוניים וצריך להרהר בתשובה ולהרבות במצות כדי שיכתב לחיים ויכריע כל העולם לצד החיים כאמור.
וכך לענין הקפת התיבה. כאשר האדם מקיף יחשוב בדעתו כי זה הוא להעיר לב הרודף אחר חמדות הזמן הגשמיים כי יתן אל לבו כי גלגל הוא שחוזר בעולם, וכמו שהוא מסבב התיבה לשעה קלה כך מתהפך הזמן כמו רגע. "ובשביעי מקיפים שבעה פעמים" - להעיר לב האדם דאע"ג כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה - מי ומי זוכה לכך. וגם אם באולי יזכה - כלא חשיבין באותה הקפה שהוא מעט מזער, וגם מתהפך עליו הזמן בגופו כמו שאמרו חז"ל בפסוק "הבל הבלים אמר קהלת" שהם ז' כנגד ז' זמנים שעוברים על האדם. ואת כולם יקח הבל. וגם אחר כל אלה הדברים ישים נגד עיניו יום המיתה כי אז ז' עדנין יחלפון עלוהי כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל.
וכל הקפות הללו הם "זכר למקדש שהיו מקיפים את המזבח". ואמנם הקפת המזבח שבע פעמים היינו על שם "שבעה ביום הללתיך" אשר חז"ל הגידו שיש לאדם לומר קריאת שמע ב' פעמים בכל יום עם ז' ברכות. ואמרו חז"ל כל המקיים זה מקיים "והגית בו יומם ולילה". וכן אמרו כנגד שבעה מצוות: מזוזה בפתחו ציצית בבגדו תפילין בראשו ובזרועו וכו' עליו נאמר שבע ביום הללתיך.
והעיקר בהקפות הללו כי החי יתן אל לבו לקיים כל הדברים הנאמרים בזה "שבע ביום הללתיך", ובזה יהיה תרופה ומזור לכל מעשיו אשר לא טוב עשה. ואז יצרף עמהם ענין התשובה שנבראת קודם העולם שהם שבעת ימי בראשית. ובכן עם הכונות הטהורות הללו יהיה מצרף ספר תורה עם התיבה וירמוז למה שאומרים חז"ל בפסוק "אפריון עשה לו המלך שלמה וכו'" - אפריון זה העולם, עשה לו מלך שהשלום שלו, מעצי הלבנון - בעצת התורה המלובנת בדבריה ובעצת התשובה המלובנה במעשיה. והם בחינת התיבה היא רמז אל התשובה, והתורה על גביו הם מעצי הלבנון.
"וכל ההקפות יהיו לצד ימין" - כלומר דאף על גב שנתבאר בזה כמה עניינים שראוי להתכוין בהם כאמור, וליכא מן הדין ומיום המות כמו שאמרו חז"ל בפסוק "זה דרכם כסל למו" הרשעים אינם חרדים מיום המיתה -- עם כל זה אף על גב שאמר ר' אלעזר בן עזריה לעולם יעסוק בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה וכו', מכל מקום"ההקפות יהיו לצד ימין" לתת רמז כי כל מעשיך יהיו לשם שמים גם כי יהא מהקפות הזמן לא ירא מפני ההעדר שלהם אלא מפני כי הם הכנה אל התורה ומעשה המצוה ובהם האדם זוכה לחיי העולם הבא.
"נוהגין להקיף אף מי שאין לו לולב" - אין זה מנהג רק למי שאינו יודע למה מקיפין את התיבה.
"יש מי שאומר שאין אומרים השוענא בשבת ולא נהגו כן" - כי מה מעכב ענין הקריאה ומה גם לאיש אשר יזכור אל ה' ויתן אל לבו לחשוב מחשבות טהורות בכל הדברים שנאמרו למעלה - מה טוב חלקו.
פירוש שני לצד עליון
ומאחר כי הנחנו למעלה כי כל הדברים אשר נעשים תחת השמש הם מעוררים כחות העליונים מן השורש שלהם שהוא למעלה -- ולכן נמי ענין זה יהיה בו צורך. כי "מה שמביאים ספר תורה ונותנים אותו על גבי התיבה" הוא כדי לחבר את הצדיק עם "התיבה", הוא סוד הכלה, וכדאיתא בזוהר בענין חיבור נח עם התיבה כי נח היה בסוד הצדיק ונתחבר עם הכלה כנזכר. ואחר היות מתחברים יחדיו אז "מקיפים את התיבה" כדי להמשיך את האורות המקיפים העליונים אל התיבה, היא הכלה העליונה כאמור.
ואמנם להיות כי כן נמי היו מקיפים את המזבח "פעם אחת" - כמו כן נמי מקיפים את התיבה כנזכר. ולכן "ההקפות לצד ימין" מפני כי כן כל תיקון זה הוא מבחינת הימין עליון. ולכן מלת הקף עולה בגימטריא כמנין אל במלוי - אלף למד. ולכן מי שיש לו לולב מקיף לפי כי לולב בגימטריא ס"ח כמנין חיים - להמשיך חיים עליונים למזבח שהם "חיי המלך" למזבח שהוא אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום. וכן הדס בגימטריא חיים להמשיך לדוד שלא היה לו חיים עם הערבה לקיים מה שאמר הכתוב "ישרו בערבה מסילה לאלהינו" להמשיך שם החיים לקיים (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה אשר אהבת... ובעמלך אשר אתה עמל". ומסבב את התיבה.
ומי שאין לו סימנים אלו ומקיף התיבה פוגם ונפגם ודאי מפני שהמטרוניתא התקינה עצמה להתחבר עם דודה ואדם זה מנע הייחוד, דשמא קדישא לא שרייא בריקנייא כדאיתא פרשת תרומה. ולכן ראוי ליזהר שלא יתקיים בו מה שאמר הכתוב (מלאכי ב, יג) "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה'" והסיבה "מאין... פנות אל המנחה" חלילה.
ויש לומר השוענה ביום שבת דמאחר כי אין מעשה אנו עושים על ידי דיבור כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) עיין שם "באתר דלית עובדא על ידי מלולא דפומא". ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ד (ח"ג ריד, א) וזה לשונו: "ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה לחבקא וכדין כל חדווא וכל אנפין נהירין וחדוותא במים צלילן לנסכא על גבי מדבחא ובעיין בני נשא למחדי בכל זינין דחדוה דהא ימינא גרים וכו'". ואיתא בתיקונים דף כ"ה וזה לשונו: "תלת הדסין - גוף ותרין דרועין וכו'. תרי בדי ערבות לקבל תרין שוקין. וכד אינון אגודה אחת בלולב דאיהו שדרה - מה כתיב אעלה בתמר - א' אתרוג, ע' ערבה, ל' לולב, ה' הדס - כולהו אתעבידו לקבל ד' מינין דמרכבה הרוכב בהון איהו יהו"ה. וצריך לסדרא בהון בהקפה כגוונא דמזבח. ולמאן לגן דאתנטעו אלין נטיעין ביה וכו'".