טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרס · פירוש שני לצד עליון
ומאחר כי הנחנו למעלה כי כל הדברים אשר נעשים תחת השמש הם מעוררים כחות העליונים מן השורש שלהם שהוא למעלה -- ולכן נמי ענין זה יהיה בו צורך. כי "מה שמביאים ספר תורה ונותנים אותו על גבי התיבה" הוא כדי לחבר את הצדיק עם "התיבה", הוא סוד הכלה, וכדאיתא בזוהר בענין חיבור נח עם התיבה כי נח היה בסוד הצדיק ונתחבר עם הכלה כנזכר. ואחר היות מתחברים יחדיו אז "מקיפים את התיבה" כדי להמשיך את האורות המקיפים העליונים אל התיבה, היא הכלה העליונה כאמור.
ואמנם להיות כי כן נמי היו מקיפים את המזבח "פעם אחת" - כמו כן נמי מקיפים את התיבה כנזכר. ולכן "ההקפות לצד ימין" מפני כי כן כל תיקון זה הוא מבחינת הימין עליון. ולכן מלת הקף עולה בגימטריא כמנין אל במלוי - אלף למד. ולכן מי שיש לו לולב מקיף לפי כי לולב בגימטריא ס"ח כמנין חיים - להמשיך חיים עליונים למזבח שהם "חיי המלך" למזבח שהוא אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום. וכן הדס בגימטריא חיים להמשיך לדוד שלא היה לו חיים עם הערבה לקיים מה שאמר הכתוב "ישרו בערבה מסילה לאלהינו" להמשיך שם החיים לקיים (קהלת ט, ט) "ראה חיים עם אשה אשר אהבת... ובעמלך אשר אתה עמל". ומסבב את התיבה.
ומי שאין לו סימנים אלו ומקיף התיבה פוגם ונפגם ודאי מפני שהמטרוניתא התקינה עצמה להתחבר עם דודה ואדם זה מנע הייחוד, דשמא קדישא לא שרייא בריקנייא כדאיתא פרשת תרומה. ולכן ראוי ליזהר שלא יתקיים בו מה שאמר הכתוב (מלאכי ב, יג) "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה'" והסיבה "מאין... פנות אל המנחה" חלילה.
ויש לומר השוענה ביום שבת דמאחר כי אין מעשה אנו עושים על ידי דיבור כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) עיין שם "באתר דלית עובדא על ידי מלולא דפומא". ואיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ד (ח"ג ריד, א) וזה לשונו: "ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה לחבקא וכדין כל חדווא וכל אנפין נהירין וחדוותא במים צלילן לנסכא על גבי מדבחא ובעיין בני נשא למחדי בכל זינין דחדוה דהא ימינא גרים וכו'". ואיתא בתיקונים דף כ"ה וזה לשונו: "תלת הדסין - גוף ותרין דרועין וכו'. תרי בדי ערבות לקבל תרין שוקין. וכד אינון אגודה אחת בלולב דאיהו שדרה - מה כתיב אעלה בתמר - א' אתרוג, ע' ערבה, ל' לולב, ה' הדס - כולהו אתעבידו לקבל ד' מינין דמרכבה הרוכב בהון איהו יהו"ה. וצריך לסדרא בהון בהקפה כגוונא דמזבח. ולמאן לגן דאתנטעו אלין נטיעין ביה וכו'".