טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרנד-תרנז · פירוש שני לצד עילאה
עוד תשוב ותראה כמה מועיל מעשה התחתונים להיות מעורר הכחות אלהיות וקרב אותם אחד אל אחד. ולכן יאמר נא:
"מקבלת אשה מיד בנה או מיד בעלה" - כי הנה 'אשה' זו היא "אשה יראת ה'" שעליה אמרו חז"ל משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. והנה נתבאר למעלה כי הלולב הוא רמז לצדיק שנאמר בו "צדיק כתמר יפרח". והנה הצדיק זה כבר נתבאר למעלה כי על ידי הנענוע אשר יעשה האדם גורם להתנועע הצדיק עליון וכתיש כתישין לאפקא זיתא דכייא מאינון זתין עילאין לאנגדא לנוקבא.
ולכן יאמר נא כי אשה יראת ה' "מקבלת הלולב", זה הצדיק, "מיד בנה" - והוא האדם הגשמי אשר יעשה המצוה לשמה כאשר צוני ה' אלהי, ונתכוון בנטילת לולב לחבר עמו האתרוג בסופו, מקום שהדס וערבה מגיעים קרוב לשם. ונענע לתת נחת רוח ליוצרו כנ"ל. בלי ספק כי אז אשה יראת ה' היא מקבל זה הלולב מיד הצדיק הגשמי הנקרא "בנה". הוא מה שאמר בזוהר פרשת משפטים דף צ"ו (ח"ב צו, א) וזה לשונו: "ואם לבנו ייעדנה - תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזהרא דלא יסטי אורחוי בהאי עלמא. דאי זכה בר נש בהאי עלמא ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות - האי איהו בר נש דקוב"ה אתרעי ביה ואשתבח ביה בפמליא דיליה ואמר חמו ברא קדישא דאית לי בההוא עלמא - כך וכך עביד כך וכך אורחוי מתתקנן. וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירה קוב"ה אנהיר לה בכמה נהורין בכל יומא קרי עלה "דא היא נשמתא דפלניא ברי". ודא איהו דכתיב ואם לבנו ייעדנה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי הוא קורא לצדיק "ברי". והיינו כי זה האדם בעשותו אחת מכל מצות ה' בכונה טובה הקב"ה קורא לו 'בן'. ולכן אשה זו "מקבלת לולב" (זה הצדיק) "מיד בנה" הצדיק הגשמי. וכן נמי מקבלת מיד בנה הנאמר עליו "תינוק יונק משדי אמו".
"או מיד בעלה" - תפארת ישראל. כי על ידי התעוררות של הצדיק הגשמי נחשב כאילו תפארת ישראל הוא התובע אותה כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף רמ"ה (ח"א רמה, א) וזה לשונו: "תא חזי בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא ואתער לגביה רחימותא. והכא אשכחנא דהיא אתערת רחימותא ורדפת אבתריה. ואורחיה דעלמא דלית שבחא דנוקבא למרדף בתר דכורא. אלא מלה סתימא היא ומלה עילאה דבי גנזייא דמלכא וכו'. תא חזי אתערות דרחימו דכנסת ישראל לגבי קדוש ברוך הוא נשמתהון דצדיקייא לתתא מתערין לה בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא. ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא. אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא לגבי דכורא בהאי גוונא תיאובתא דנוקבא למשרי מיין תתאין לקבל מיין עילאין - לאו איהו אלא בנשמתהון דצדיקייא וכו'".
הנה הדבר מבואר כי הצדיק התחתון הגשמי המעורר הייחוד העליון על ידי המצוה הוא במקום דכורא מלכא עילאה. ולכן יחשב כאילו בעלה הוא המעורר אותה ובא אליה. והיינו מה שאמר "ומיד בעלה".
"ומחזירתו למים" - לפי כי על ידי אשה זו נמשך המים מן אותו נהר עליון היוצא מעדן שהוא מקור מים חיים, ונמשך אליה בסוד "מרים קרים על נפש עיפה". "ותוסיף עליו מים" - היינו מיין תתאין כנזכר במאמר. ואמר "ותוסיף עליו מים" בלשון תוספת - הוא סוד מה שאמרו חז"ל "אין טפה יורדת מלמעלה אלא אם כן עולה טפחיים". נמצא כי אשה עליונה תוסיף מים שלה (מיין תתאין) יותר ממיין עילאין. "אבל לא תחליף" ממיין תתאין שלה "ביום טוב".
"אבל בחול המועד מצוה להחליפם" מפני כי אז יש ברירה אחרת וכפי הברירה כך מתחדשים מים קדושים הללו. ולכן תחליפם "כדי שישאר הלולב לח" מאותם מיין תתאין, "והדור" לפי שהוא הדר הגוף כדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "פרי דא איהו אלנא דאקרי עץ פרי. ואשתכח ביה פרי עץ הדר כמה דאת אמר הוד והדר לפניו. מאי טעמא אקרי הדר ומאן איהו הדר? אלא דא צדיק. אמאי אקרי הדר - והא אתר טמירא איהו וכו'? אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא - הדורא איהו דכל גופא וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי הצדיק הוא הדורא דכל גופא ולכן על ידי מים הללו העולים לקראתו בהיכרח הוא כי נשאר "לח" וגם כן "הדור" כמדובר.
"עכו"ם שהביא לולב לישראל מחוץ לתחום" - הוא מה שאמר הכתוב "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'", אשר חז"ל הגידו כאשר מביאים עכו"ם דורון למלך המשיח אומר להם כלום יש ביניכם ישראל. לכן אז מביאים איש הישראלי מנחה לה'. והיינו "עכו"ם שהביא לולב לישראל" - היינו בדרך שבח והלל לה', "והוא מחוץ לתחום" מכל המדינות הרחוקות, מחמת ומשנער ומאיי הים. "כשר" - הוא מה שאמר הכתוב "וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה'".
והם בכשרות שלהם עומדים "גם למי שבא בשבילו" - הוא הקב"ה. וסוד הענין כי הנה לעומת אלה הדברים הנעשים בעולם הגשמי כך הוא נעשה למעלה ברוחני, לפי כי הגאולה כדרך שתהיה למטה בגשמי כי ישראל הם נגאלים וחוזרים למקומם לארץ ישראל (כמו שאמרו חז"ל בפסוק "לאמר לאסורים צאו" - אלו שבנהר סנבטיון, "ולאשר בחשך הגלו" - אלו שירד עליהם הענן וכו'). וכן הוא למעלה. כי גלו הנשמות של ישראל שלשה גליות. חלק אחד לפנים מן הנהר -- הוא נהר דינור. וחלק שנבלעו בענן של הקליפה שעליו נאמר "וחסדיכם כענן בקר וכו'". וכולם חוזרים - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "גילי מאד בת ציון וכו'" למלך שהלך הוא ובניו וחתניו למדינת הים. באו ואמרו למטרונא "באו חתניך". אמרה להם "תשמחנה בני". באו ואמרו לה "בניך באו". אמרה "תשמחנה כלותי". אמרו לה "המלך בא" - אמרה הא חדווא שלימתא. וזהו שכתוב "גילי מאד בת ציון וכו' הנה מלכך יבא לך".
והנה מאמר זה פירשתי אותו בשני מקומות בשני פירושים, אין זה מקומו. אמנם הצורך לנו בזה כי הנה ראיה בשפה ברורה כי כמה מיני נשמות אלה הם הגולים בחינת בנים ובנות. וכבר אמרו חז"ל פרשת שמות "איש וביתו באו" - מאן דמקבל מאחרא אקרי 'בית' דיליה. וכן הענין בזה. כי הגולים בעולם התחתון הם בכינוי אל הבנות. ואותם הגולים בעולם העליון הם בכינוי בנים. ועל כל אלה הוא אומר "עכו"ם שהביא לולב לישראל" - כלומר האיש הישראלי עצמו הוא הלולב, איש צדיק שמביא אותו הקליפה "מחוץ אל התחום" של הקדושה. וענין זה - לא לעתיד בלבד הוא נעשה כי גם בזמן הזה הוא נעשה. כי כמה נשמות מישראל הם יוצאים מן הקליפה ועכו"ם מביא אותם. הוא סוד מ"ש בזוהר פרשת משפטים "עת אשר שלט האדם" דקליפה "באדם" של הקדושה. ועוסק אותם הנשמות הוא "לרע לו" ודאי לקליפה. כי כאשר יוצא הנשמה הקדושה מן הקליפה - מבררת משם מחסידי אומות העולם ומביאה אותם אל הקדושה. והיינו "עכו"ם שהביא לולב", נשמה של צדיק ונשמה של עכו"ם יחדיו הם באים. "מחוץ לתחום" של הקדושה. "מותר".
או שיהיה לולב זה בבחינת הבירורין דשבעה מלכים. הכל מותר. "גם לאשר בא בשבילו" - כי הנה כל דורון זה הם מביאים למלך המשיח, סוד המדה האחרונה הנקרא 'מלך' כדאיתא בזוהר בפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ". ומה גם עתה הכל מביאים בסוד אור חוזר לכנסת ישראל. ולכן יאמר - לא מבעיא כי הצדיק עליון הוא נוטלו, אלא גם מי שהובא בשבילו - זו כנסת ישראל, נוטלת אותו הלולב (הצדיק) שהביא אותו עכו"ם מחוץ לתחום כדבר האמור.
לפי שנאמר "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" לכן צריך לחזר אחר הידור המצוה. ולכן הוא אומר "אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו כגון שהוא מצומצם כביצה מצומצמת וכו'". והענין כי הנה כנסת ישראל בחינת האתרוג, כאשר הוא מצומצמת בסוד 'קטנה' שהכינוי שלו הוא 'ביצה' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ו (ח"ג רטז, א) וזה לשונו: "דביצה אחת אכילת שתין כרכין וכו' אלא אוקמוה אפרוחים - אלין מארי משנה, או בצים - אלין מארי מקרא. וכגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפילאי נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורא כביצה. ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי בחינת אתרוג הוא בסוד ביצה. והיינו "שיעור מצומצם", דהיינו כי כפי מה שתקן אדם זה הוא על ידי מעשיו. "ואחר כך מצא גדול ממנו" - דהיינו שנעשית מדה זו גדולה. ואמר "מצא" היינו מה שאמר הכתוב "מצא אשה מצא טוב". "מצוה להוסיף שליש מלגאו" - כלומר כיצד יעשה האדם לחשוב מלאכת מחשבת של מצוה לגדל מצוה זו בסוד השלישים שנאמר "ושלישים על כלו". וזה יהיה "מלגאו" התפשטות זה, ולא יגדילו המדות החיצונות אלא אם כן מלגאו מגדיל השליש בכל אחת. והיינו "בדמי הראשון" ממש. כלומר על ידי מדת החסד (שהוא בחינת הכסף כנודע) הוא המגדיל אתרוג זה בתחילה. וכן נמי לבסוף - תמיד הוא המגדל אותה כדאיתא פרשת תצא בסוד "בת היתה לו לאברהם" דיהבא ליה קב"ה לגדלא יתה בי"ג מכילן דרחמי כנזכר שם. כך יעשה להחליפו אתרוג זה ביותר נאה - כלומר הוא עצמו האתרוג רק שמתחלף להיות נאה ביותר על מה שעבר על ידי תיקון זה כאמור.
"ויש מי שאומר שאם מצא שני אתרוגים" - והסוד כי מדה זו יש לה שני בחינות, והוא בדוגמת שני אתרוגים. "האחד הוא הדור מחבירו" וצריך ליטול ההדור לפי שנאמר "פרי עץ הדר", "אם אין מיקרין אותו יותר משליש מלגאו בדמי חבירו" על דרך האמור.
"קטן היודע לנענע" - סוד הענין כי יוסף נמצא בו שני בחינות. ראשונה מה שאמר הכתוב "יוסף בן שבע עשרה שנה", ונאמר "ויוסף בן שלשים שנה". ולכן בא הדין "קטן היודע לנענע" שהוא צדיק דכתיש כתישין לאנגדא מההוא משחא עילאה לכנסת ישראל. "אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצות". וכן נמי הוא הדין לקטן העליון שהוא הצדיק בזמן שהוא נער, מאחר כי הוא יודע לעשות שמן כתית בסוד הנענוע - לכן אביו שבשמים, מה שמו, "חייב לקנות לו לולב" - לשון בריאה - קנה לו לולב בסוד "ואת בריתי אקים את יצחק". וזה נעשה על ידי לולב פנימי "כדי לחנכו במצות" - היינו מצות עונה שהיא מן התורה.