טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרנב · פירוש שני
ואני אמרתי אגלה אזנך במצות לולב "שניטל ביום ולא בלילה" שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון". והטעם יובן כמ"ש בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ז (ח"א קנז, א) וזה לשונו: "ויבא יעקב - דא תפארת קדישא וכו'. ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה לגבי ברא יחידא. ותאמר אלי תבא - תחות גדפאי לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין עילאין. הא עידן רעוא למיהב לן וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי תפארת ישראל בכל לילה ולילה הוא עולה אצל אימא עילאה. וכן זמן היותו שם הוא מקבל מינה תפנוקין ועידונין למיהב לההוא שדה חקל תפוחין קדישין. ולכן אין נטילת לולב (שהוא סוד כללות תפארת ישראל) בלילה אלא ביום, כי אז תפארת חוזר למקומו. ואחר כך אנחנו מעוררים אותו, הוא והקצוות שלו כולם כאחד, להתחבר עם הכלה שלו. וזה יהיה ביום.
"וכל היום כשר לנטילת לולב" שנאמר "ביום הראשון". ואיתא בזוהר פרשת ויחי דף ר"כ (ח"א רכ, א) וזה לשונו: "כך יהא יום הכפורים אפיק לכול' לחירו ואנן כפי מזונא קאימנא וצחינן למשתיא היא אעטרת למלכא בהאי יומא ידענא דהא מיין נביעין עמה שריין שאילנא למשתיא למאן דאפיק לון לחירו. ועל דא קרינן ליה יום ראשון. דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. אבל בהאי יומא אברה' שירותא דכלא אי בענני יקר הוא שירותא אי במיא הוא שירותא דאברהם שארי למחפר בירא דמיא".
הנה מבואר מזה המאמר מה שאמר הכתוב "ביום הראשון" שהוא בסוד אברהם והוא מדת החסד שנאמר "חסד אל כל היום". ולכן "כל היום כשר לנטילת לולב שאם לא נטל שחרית יטלנו אחר כך". "ומכל מקום זריזין מקדימין למצות" - וישכם אברהם בבקר. הנה נאמר דאף על גב כי שם נאמר "חסד אל כל היום" -- מכל מקום הרי נאמר "וישכם אברהם בבקר" לעשות רצון קונו מפני כי אז נאמר "ויחבוש את חמורו". אמנם אחר כך מתעורר כח יצחק ונאמר "אוי לנו כי פנה היום".
וכי תימא אם כן כפי זה למה יהיה נטילת לולב כשר כל היום? מן הראוי היה להיות זמן הלולב עד המנחה מפני כי אז מתעורר יצחק וכבר "פנה היום" שהוא מדת אברהם? אמנם הענין הוא כי זה שאנו עושים הפרש מזמן לזמן - היינו ביום לפי כי היום הוא משתנה ונחלק לכמה עתים. וכבר אמרו חז"ל יש עת מזומנת לטובה ויש עת מזומנת לרעה. ולכן נאמר "ואני תפילתי לך ה' עת רצון". ולכן בעת הבקר אז הוא מתעורר מדת החסד. אמנם אף על גב שנאמר "חסד אל כל היום" -- מכל מקום כאשר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אז מתעורר מדת הדין לפי שנאמר "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" שהם מסטרא אחרא. אמנם בענין של הלולב לא כן הוא מפני כי הלולב הוא כולל כל הקצוות ובו נכלל סוד הערבה שהוא כנגד מדת יצחק כנזכר פרשת ויחי דף ר"כ במאמר הקודם. ושם נאמר זה לשונו: "דבר אחר: וערבי נחל - אלין אינון גבוראן דאחידן ביה ביצחק דאתיין מסטרא דההוא נחל עילאה וכו'". והנה מבואר מזה המאמר כי הערבות הם סוד הגבורות מסטרא דיצחק כמו שאמר "דאחידן ביה ביצחק". ולכן מאחר שהם קשורים עם שאר המדות הם כפופים שם והם מתמתקים שם עמהם. ואינם מתעוררים הם לבדם. ולכן מתגבר והולך מדת החסד כל היום. ולכן נטילת לולב כל היום. ואם לא נטל שחרית יטלנו אחר כך.
אמנם "זריזין מקדימין למצות" לעשות החיבור של הלולב בסוד חתן וכלה כנ"ל. "וזמנו הוא משתנץ החמה" שכן כתיב "והוא כחתן יוצא מחופתו", וכדאיתא פרשת בראשית דף ס' (ח"א ס, א) וזה לשונו: "יום ליום יביע אומר - יומא קדישא מאינון דמלכא וכו'. אין אמר ואין דברים - בשאר מלין דעלמא וכו'. אבל הני מילי בכל הארץ יצא קום - עבדו משיחא אינון מלין מדורי עילאי ומדורי תתאי וכו'. וכיון דאתעביד רקיעין מנהון - מאן שריא בהון? הדר ואמר לשמש שם אהל בהם -- ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ומשכניה בהו ואתעטר בהו. כיון דשרי באינון רקיעין ואתעטר בהו כדין "והוא כחתן יוצא מחופתו" וחדי ורהיט באינון רקיעין ונפק מנייהו ועאל ורהיט גו מגדלא חדא אתרא באתר אחרא מקצה השמים מוצאו ודאי. מעלמא עילאה נפיק ואתיא דאיהו קצה השמים לעילא וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר כי השמש הוא החתן שנאמר בו "והוא כחתן יוצא מחופתו" ובא אצל הכלה. ולכן מצות לולב הוא "משעה שתנץ החמה".
"ועיקר מצות בשעת הלל" - מפני כי כבר הכלה חזרה פנים בפנים עם בעלה בחזרת העמידה כדאיתא בזוהר ובתיקונים, כי אז שניהם במחברת השנית מקבילות הלולאות אחת אל אחד. ושם הם בסוד שני שמות מחוברים יחדיו יאהדונה"י. ואחר כך אומרים ההלל לשבח את הכלה הנקראים79 הלל בסוד אדני העולה בגימטריא הלל. ולהמשיך לך סוד שלשה עשר מדות של רחמים הנזכר בהלל שמתחילין "מן המצר קראתי יה" עד הסוף כדאיתא באדרא רבה. ומאחר שנמשך בה מדות הללו בשעת ההלל -- לכן אז זמן עיקר נטילת לולב כי אז שניהם שלמים באותם שלשה עשר מדות, ונמשך הנענוע ארבע פעמים להמשיך מדת החסד בארבע ניענועים בסוד ארבע אותיות הויה שנמשכים בח"י עלמין על ידי הנענועים נמשכים עד החזה בסוד הכלה העומדת שם לקיים מה שאמר הכתוב "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה וכו'".
"ואם צריך להסכים לצאת לדרך וכו'" - מאחר שכבר נודע הוא שעיקר המצוה הוא משתנץ החמה , משמע כי בזמן שעלה עמוד השחר לא כך הוא. והטעם מתבאר עם מה שאמר בזוהר פרשת תולדות יצחק דף קע"ט (ח"א קעט, א) וזה לשונו: "רבי אלעזר ורבי יצחק הוו אזלי בארחא ומטא זמנא דקריאת שמע. וקם רבי אלעזר וקרא קריאת שמע וצלי צלותיה. לבתר אמר ליה רבי יצחק והא תנינן דעד לא יפוק בר נש לארחא אבעי ליה לנטלא רשו ממאריה ולצלי צלותיה? אמר ליה בגין דכד נפיקנא לא הוה זמן צלותא ולא מטא זמנא דקריאת שמע. השתא דשמשא נהיר צלינא וכו'. וכד אתא צפרא עד כען לא הוה עדנא לצלי צלותא בגין דההוא שעתא דקדרותא דצפרא אשתכח אתתא משתעייא בבעלה ואינון ברזא כחדא דבעיא איהי למיהך למשכנא בעולמתהא דיתבי בהדא ובגין כך לא בעי ליה לבר נש למפסק מלייהו דמתחבראן כחדא ולהעלאה מלה אחרא בינייהו. והשתא דנהיר שמשא הוא עידן צלותא לצלאה כמה דאוקימנא דכתיב ייראוך עם שמש. מהו עם שמש? לנטרא נהורא דשמשא בהדן לאנהרא לה וכו'".
הנה הדבר מבואר מן המאמר כי אין ראוי לומר קריאת שמע ותפלה קודם הנץ החמה מפני כי אז אשה עליונה מספרת עם בעלה ואין ראוי להפסיק ביניהם. אמנם אם האדם רוצה לצאת לדרך כי בזה נמי יש ענין מציאות לעשות המצוה שהרי שם נאמר דבעיא איהי למיהך למשכנא בעולמתהא דיתבי בהדא והיינו בכל יום ויום. מכאן נלמד לכל המצות כי אין ראוי לעשותן עד הנץ החמה. אמנם אם יוצא לדרך אז יש מציאות זה "ונוטלו משעלה עמוד השחר" שנאמר "צדק לפניו יהלך".
"אסור לאכול קודם שיטלנו" - לפי כי יש זמן לענין של אכילה, כך אמרו חז"ל ברביעית יושב הקב"ה וזן כל העולם מקרני ראמים (שהם סוד עשר קרנות שהיו בראשן של ישראל ונתנם לעכו"ם כמו שאמרו חז"ל (מאמר)) עד ביצי כנים (היא הקליפה). והרי נאמר "אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי", ואחר כך נאמר "אכלו רעים שתו ושכרו דודים". ואמנם זמן נטילת לולב הוא עם הנץ החמה כאמור. ולכן אסור להקדים האכילה לנטילת לולב.
"ואם שכח ואכל" וגברה עליו הקליפה של השפחה, "ונזכר על שולחנו", זה השולחן אשר לפני ה'. "אם הוא ביום ראשון" שהוא מן התורה בסוד הימין כנ"ל דאתער אברהם, "יפסיק אפילו יש שהות ליטלו אחר כך" מפני כי לעולם החסד ראשון. אמנם "משם ואילך" שהם סוד שאר הקצוות, "אם יש שהות ביום ליטול אותו אחר כך לא יפסיק" - כי אז אחר כך ישלים לעשות החיבור של הלולב עם הכלה. "ואם אין שהות ביום" ליטול הלולב ולעשות הייחוד שלו אחר כך - "יפסיק" ולא ימנע הייחוד זה.