טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרנא · פירוש שני לצד עילאה
ועתה ישראל תדע ותשכל לעשות המצות כתקנן כאשר צוני ה' אלהי. כי כן מוסכם כי המצות צריכים כונה, אמנם לא יהיה ענין הכונה בפירוש המלות כקטון כגדול - אלא הכונה עמוקה לקיים בעצמו מה שאמרו חז"ל "תלמיכי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר ורב שלום בניך". וכבר ביארתי מה שאמרו חז"ל "אל תקרי בניך אלא בוניך" שרצונם להודיע כי אינו נקרא 'בן' להקב"ה אלא 'בוניך' - אותם המתבוננים לבנות מזבח ה' ההרוס על ידי מעשיהם שהם כתקנן במחשבה טובה - אז הקב"ה מצרפה למעשה. והיינו מה שאמרו חז"ל "כל הנוטל לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו עלה לירושלים ובנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". אז מתקיים בו מה שאמר הכתוב "ויוסיפו לך שנות חיים" כנגד קרנות שעשה במזבח עליון, והם סוד מה שאמרו חז"ל "עשר קרנות היו בראשן של ישראל" (מאמר). ובעונותינו גדע בחרי אף כל קרן ישראל ונתנן בראש אומות העולם שנאמר "ועל קרניא עשר די ברישא". וכאשר ישראל עושים תשובה - מחזיר אותם שנאמר "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק".
ולכן עתה בישראל עשו תשובה ביום הכפורים הגיע זמן להחזיר עשר קרנות הללו למקומן ולעקור הקרנות אשר זרו את יהודה לגמרי. ולכן כל המתכוין בענין זה ודאי יוסיפו לו שנות חיים מפני כי קרנות אלו בגימטריא הם שנות. ולפי שעל ידו מתקיים "וערבה לה' מנחת יהודה" ששלח לתמר גדי עזים האיל בעל הקרנים והכניע אותו -- לכן נאמר 'עוד היורש אביא לך עד עדולם יבא קדוש ישראל'74 (מיכה א, טו עיי"ש) ויחזיר קרנת אלו. ולכן ראוי למי שמכוין בזה כי יוסיפו לו מאותם שנות חיים שהמשיך שנים קדמוניות אל מקום המזבח.
ולכן יאמר נא: "מצות ארבעה מינים שיטול כל אחד" מישראל לחלקו שמו של הקב"ה בארבע אותיותיו. ויכוין בו שהוא הויה בגימטריא ב"ן לקיים בעצמו "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", ויהיה מכלל הנקרא 'בוניך' כדבר האמור. והיינו "לולב אחד" הנמצא בו שיעור שני ווין. "ושני ערבות" על שם יכין ובעז שהם בסוד ה"ה כפולה. "ושלשה הדסים" בסוד יו"ד במלואה, זכר לאבות.
"ומצוה לאגדם בקשר גמור", שהוא קשרא דמהימנותא, "דהיינו שני קשרים זה על זה", לפי שהרי במינים הללו כולם הם כפולים. ולכן צריך להיות קשר אחד - לענין בחינת הזכר שנקשרים ומתחברים זה עם השושבינים ועם החתן. ואחר כך קשר אחר לקשור החתן עם הכלה. ולכן יהיה "זה על זה". והיינו "משום נוי" אל הכלה. "ויכול לאוגדם במין אחר" על כונה זו, אמנם העיקר הוא מין במינו ולא עבר זר בתוכם.
"ואם נשרו מן העלים בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש". וסוד הענין כי הנה נתבאר בזוהר פרשת קרח בפסוק "קריאי מועד" כי "קדש תתאה היא חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא להו ולאעלא יתהון תחות גדפהא בזמנא דמועד שרייא בעלמא". והנה נתבאר בזוהר כי העלים של מינים הללו אינון חילין ומשריין עילאין. אין להאריך. ומאחר שהעלים אלו חילין דילה - נכנסו לתוך הקשר של הלולב - אין לחוש. שהרי לכך הם קרואים לאעטרא להו על ידי דאעילת לון תחות גדפהא. והבן. ולכן אינו נקרא הפסקה כי הם הגורמים החיבור כדאיתא בזוהר פרשת בלק בפסוק "גבורי כח עושי דברו" עיין שם. אין להאריך.
"ואם לא אגדו מבעוד יום" - שהוא ענין הזמנה, "או שהותר אגודו אי איפשר לאוגדו ביום טוב בקשר גמור אלא בעניבה". אמנם מי שקושר הלולב במינו שיש לו עלים מוכנים קושרו יפה ביום טוב כי לא שייך עניבה וקשר בעלים. וכן נמי יהיה קשר הלולב במינו כי אותם הקושרים במשי וכיוצא לנוי - אין זה נוי אלא מכוער. אמנם בעלין שלו יקשור אותו שהוא רמז לחילין ומשריין המזומנים במועד כנזכר. ואלו הם 'מין במינו' מסטרא דימינא, והזר הקרב יומת.
ועוד יכוין כשיקשור הלולב שיהיו ששה קשרים לפי כי הלולב הוא סוד הצדיק יסוד עולם כנזכר במאמר לעיל, והוא ששי כדאיתא פרשת בראשית וכמה מקומות. ועוד יכוין להמשיך מלמעלה ששה אורות כאשר האם רובצת על הבנים עד הוד אתפשטת כדאיתא בזוהר ובתיקונים, ונמשך ממנה חמשים שערי בינה ומשם נמשכים לצדיק ונקרא כל (כדאיתא בזוהר) - הרי ששה75 אורות. ואחר כך קושר כולם כאחד בצדיק זה כל המינים אלו לחבר אותם אחר כך עם האתרוג כאשר יבא לקמן.
"יטול האגודה בידו הימנית" - והכונה כדי לעורר בחינת אברהם שנאמר "ימין ה' רוממה" בסוד "וימינו תחבקני", ויהיו המינים אלו "ראשיה למעלה" לעורר ייחוד עליון כדלקמן, "ועיקריהם למטה" להמשיך האור דרך השדרה (הוא הלולב) להגיע אותם "לאתרוג שהוא בידו השמאלית". ועיקר הדבר לקיים מה שאמר בתיקונים "איהו בנצח ואיהי בהוד". ואחר כך מחבר אותם האדם על ידי מעשה ומחשבה קדושה.
"אטר יד ימינו נוטל לולב בימין כל אדם" - והסוד אף על גב כי בזמן הגלות השיב אחור ימינו כביכול -- יש תקנה כאשר האדם עשה מצוה כתקנה שהוא "נוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל כל אדם דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן" שהם ימין ושמאל עליונים דהיינו "איהו בנצח ואיהי בהוד", "ולא בתר ימין ושמאל דידיה" הגשמיים מאחר כי הוא מכוין לימין ושמאל דעלמא עילאה נעשה הייחוד על ידו.
"גדם שאין לו יד" - כי הסוד שלו מה שאמרו חז"ל "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו'" ונטל ימינו והחזירה לאחוריו - זה נקרא 'גדם' כביכול אין לו יד - כאשר נתבאר אצלי בפירוש איכה הנקרא "מגינת לב", כי הם סוד ה' דברים שנתחסרו בבית שני שנאמר "ואכבדה בו" - "ואכבד" כתיב - נתחסר בעבור ה' עליונה שנתחסר. על כן זה "נוטל לולב בזרועו וכן האתרוג" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו בן, בכה - נתנו על זרועו שנאמר "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו", עיין שם. וכדי שלא להוציאך חלק - הענין הוא להעלות הלולב ומיניו על ידי הבינה - הוא המלך שנאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ". ומעלה בנו - תפארת ישראל והנלוים אליו - על זרועותיו. ואחר כך מעלה אותו יותר למעלה כנזכר שם.
"יברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג" - וענין הברכה מפורש בפרשת עקב דף רע"א (ח"ג רעא, א) וזה לשונו: "פקודא דא לברכא לקוב"ה על כל מה דאכיל ואתהני בהאי עלמא. ואי לא בריך - אקרי גזלן לקוב"ה וכו'. בגין דברכאן דבריך בר נש לקדוש ברוך הוא אתי לאמשכא חיין ממקור דחיי לשמיה קדישא ולארקא עליה מההוא משחא עילאה, ואתי לאתמשכא מתמן לכל עלמא וכו'. כיון דשמא קדישא מתברך מתמן - שרא ונחת על רישיה חולקא קדמאה וכו'. מאן אתר לכתר מרישא חדא דצדיק תמן סלקין דמתערי לארקא אחרנין מלעילא ואתמלייא מעילא ומתתא. הדא הוא דכתיב ברכות לראש צדיק. כיון דהאי דרגא אתמלייא - אריק להאי כלה ומתמן נגדין ואתמשכן לתתא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי בתחילה נמשכים כל הברכות מההוא מקורא דחיי - הוא מה שאמר הכתו "והחכמה תחיה בעליה". והכל נמשך בדרך הצינורות לצדיק. והיינו סוד הלולב כאמור. ומשם נמשכים לכלה - הוא סוד האתרוג כאמור. ולכן "מברך על נטילת לולב" - דהיינו הברכה שנוטל הצדיק. "ואחר כך מברך שהחיינו" - על המשך החיים הנמשכים ממקורא דחייא "והגיענו לזמן הזה" - הוא בסוד הכלה. ושם נאמר פירוש המלות פרשת עקב במאמר זה.
אמנם יעשה באופן שיברך קודם ואחר כך יטול הלולב והאתרוג. ויזהר שלא להפוך האתרוג כלל לפי שעושה פגם כי זהו מורה על הפיכת השולחן. והבן. אמנם אחר שברך יחזיר האתרוג עם הלולב, פני האתרוג עם פני הלולב. והוא סוד מה שאמר הכתוב "ישר יחזו פנימו" - רוצה לומר אימתי קרא החיבור של חתן וכלה "ישר" - בזמן כי "יחזו פנימו" - והם בפנים זה עם זה. לכן יזהר ביותר שיהיו פנים בפנים תמיד.
"לא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב" - היינו בשעה שמתקן וקושר אותו. ואף על גב שנתבאר כונת הקשרים שהם כדי להמשיך חיים מלמעלה -- כל אותה הכונה הוא בסוד הכנה בלבד, אבל ההמשכה לא תהיה רק בשעת נטילת לולב בסוד הנענוע כדלקמן.
"אם עשה בית יד ונתן בו הלולב וכו'" - הנה זה הענין יהיה הרמז למה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: "אערך לך ואצפה. אערך לך - מהו? אסדר לך בוצינא דילך לאדלקא, כמה דאת אמר ערכתי נר למשיחי. מהו "ואצפה"? הא כל בני עלמא מצפין וכו'. נהורא קדמאה דברא קדוש ברוך הוא הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה. מה עבד קדוש ברוך הוא? עבד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא. וכן כל שאר נהורין עד דעלמין כולהו אתקיימו בקיומייהו ויכלין למסבל. ובגין כך אתפשטו דרגין וכו' עד דמטו להאי בקר ביוסף ואיהו נטיל כל נהורין עילאין וכו'. אתא דוד ואתקין חופא להאי בקר דיוסף לאתחפאה ולקיימא עלמין בסידורא דבוצינא דא. הא הוא דכתיב בקר אערוך לך ואצפה כמה דאת אמר ויצפהו זהב טהור וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי נעשה ציפוי ליוסף הצדיק למעלה. ולכן כאשר בענין הגשמי עשה זה האדם כיתור(?) "ונתן הלולב בתוכו ונטלו - שפיר דמי", מפני כי כן נעשה למעלה כי הצדיק נעשה לו מכסה כאמור בסוד "ויצפהו זהב טהור". "ובלבד שיהיה בדרך כבוד" - מפני כי כן נמי למעלה אותו המכסה הנעשה לצדיק הוא אור גדול בדרך כבוד כההיא דר' יוחנן קארי למניה מכבדותי. וסוד הענין מה ראה רבי יוחנן לקרא שם לבגדיו מכבדותיו -- הענין הוא על יסוד זה הנזכר, לפי כי ההוא חופאה שמכסה הצדיק עליון נקרא 'כבוד' כדאיתא פרשת פנחס בפסוק "ובהיכלו כלו אומר כבוד", ואומר "ויבא מלך הכבוד". ולכן צריך כי זה בית יד יהיה דרך כבוד.
ואם נרמוז בכינוי "בית יד" -- לא על חינם כינו כך אלא כי מקום זה הוא בית של יד העליונה ומקום זה יהיה רמז לחמש ידות דיוסף שלקח יד אחת וארבע הידות נתן להם.
"אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו לא יצא". והענין יובן כאשר נבאר דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. והסוד יהיה מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, א) וזה לשונו: "כתיב ועשית בריחים עצי שטים וכו'. לקבל דא חמש אצבען בידא דבר נש והבריח התיכון - באמצעיתא רב ועילאה מכלא. ביה קיימין שאר אחרנין. ואינון חמש בריחים דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא וכו'. ועל דא כל ברכאן דכהנא באצבען תליין. פרישו דידא דמשה על דא הוה וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר מהו סוד היד. ובזה תבין סוד "בית יד" זה. ואמנם זה הוא דרך כבוד. אבל "אם נתנו בכלי ונטלו לא יצא" לפי כי יש 'כלי' למעלה והוא כלי חרש שמקבל טומאה. וגם כאשר נאמר כי הוא יהיה כלי טהור כמה דאת אמר "בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יהוה" (ישעיהו סו, כ) -- עתה אין זה בדרך כבוד להלביש הלולב (שהוא הצדיק) בכלי, ואחר כך לחבר אותו עם האתרוג שהיא הכלה כאמור. ולכן לא יצא ידי חובתו דחיישינן שהשפחה נאחזת שם.
"ואם כרך עליו סודר ונטלו או שכרך סודר על ידו ונטלו - יש אומרים לא יצא" - וכן נראה מפני שנאמר "סדין עשתה ותמכור", כי אשת חיל מתקנת זה הסדין ותמכור לזולת. לפי שנאמר "ופרשו השמלה". ולפי שהוא טהורה - אין לחבר עמה עוד סדין. והוא בסוד מ"ש בזוהר פרשת ויקהל "ונגה לו סביב" ושם נאמר "בהאי נוגה פתי לאתתא לנטלא נהורה וכו'". והבן.
"ינענע בשעה שמברך", ויכוין בסוד הנענוע להמשיך האור העליון דרך חוט השדרה כמו שאמר במאמר הקודם ריש פרשת עקב, כי על ידי הברכה אתי לאמשכא ברכאן ממקורא דחיי לכולהו דרגין עד דמטי לרישא חדא דצדיק שנאמר "ברכות לראש צדיק". ומתמן אתמשכן לכלה. והנענוע ימצא שהצדיק הוא עולה למעלה להמשיך חיים עליונים ולכן מה טוב לאדם לברך בתוך הסוכה לפי שכבר נתבאר בזוהר פרשת אמור כי יש סוכה עליונה והיינו סוד אימא עילאה (כנזכר שם), וכאשר מנענע האדם הלולב בתוך הסוכה הוא עולה הצדיק ופנה למעלה לאמשכא חיים מההוא מקורא עילאה, וממשיך אותם למטה בסוד "ברכות לראש צדיק". ומשם נותן אותם לכלה - הוא סוד האתרוג כפי פשוטו.
ואין מקום בזה לברר אלה הדברים אשר חשבו הראשונים ז"ל, אמנם ענין סוד הנענוע כשהאדם נמי מתנענע הנענוע - הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ו (ח"ג רמו, א) וזה לשונו: "בלולה בשמן כתית וכו' - אמר ר' שמעון יאות אמרת אבל מאי 'כתית'? אלא רזא עילאה איהו דכיון דאיהו שמן מאי כתית? אלא רמז הוא דקא רמיז לשמשא בנוקבא לאנגדא לגבה שמן רבות כתית כדקא יאות ליה. לא הוי אלא כתית לאפקא מזיתין דאינון שייפין עילאין דגופא ולאנגדא לגבה ההוא נגידו מלעילא בכל שייפא ושייפא, לא הוי אלא כתית. וצדיק איהו דכתיש כתישין ואפיק מכל אינון שייפין עילאין דאינון זיתין קדישין משח רבו בתיאובתא שלים לגבי נוקביה. ואי לא כתיש - לא יפוק ההוא משחא אלא בלא תיאובתא דשייפין וההוא נגידו לא אתהני מיניה נוקבא ולא הוי כדקא יאות עד **הא כלולה מניה לאתהנאה מיניה ולאתזנא מיני", עכ"ל.
נלמד מזה סוד הנענוע מהו. וכבר נתבאר במקום אחר כי זהו מה שאמרו חז"ל "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". ומה גם עתה על ידי הלולב ודאי מוריד וממשיך "רוח" למדה הנקרא 'יוצרו' שנאמר "ויוצר רוח האדם בקרבו" (כדאיתא בזוהר). והנה הנענוע יהיה פעם אחת בשעה שמברך ואחר כך ד' פעמים. ואף על גב שמברך ותכף אומר הלל - הנענוע של הברכה לחוד הוא לצורך המשכת האור של כל יום ויום של המדות. ואמנם הנענוע של הלל להמשיך מדת החסד הנקרא "יומא דכולהו" שהוא מתפשט בכל הספירות. ואף על גב שתראה בזוהר פרשת פנחס ובמקום אחר כי כל הנענועים הם ד' -- שים לבך בתיקונים כי שם מבואר. ונאמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" (משלי כב, יז).
וכן שנינו "היכן מנענעים? בהודו לה' תחילה וסוף - הרי שני פעמים. ובאנא ה' הושיעה נא - שני פעמים. מפני שכופלים אותו". ונמצא שהם ד' פעמים. והנה כשאמרו היכן מנענעין ודאי הוא בעת קריאת הלל מלבד נענוע של נטילת לולב. ואיך יעלה על לב אדם כי ספר הזהר הוא חולק על המשנה. ואף על גב כי רבו הדעות בזה -- מכל מקום רבי עקיבא לא בא לדחות דברי בית הלל שאמרו "היכן מנענעין בהודו לה' תחילה וסוף". דבר פשוט הוא. אמנם לענין מ"ש "ובאנא ה' הושיעה נא" אמר צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין באנא ה' הצליחה נא - רוצה לומר גם באנא ה' הצליחה נא לפי שתחילה לא פירשו שצריך לנענע שני פעמים באנא ה' הושיעה, רק סתם אמר "ובאנא ה' הושיעה נא". ולכן פירש הדבר רבי עקיבא ואמר "צופה הייתי ברבי גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין לולביהן באנא ה' הצליחה נא", ולא יתכן לפרש כי לא היו מנענעין באנא ה' הושיעה נא כלל -- וכי כל העם היו תועים מדרך השכל? לא יתכן לומר כן! אלא כל העם היו מנענעין גם באנא ה' הצליחה נא דהיינו שני פעמים - פעם אחת באנא ה' הושיעה נא ופעם שניה באנא ה' הצליחה נא. ורבן גמליאל ורבי יהושע לא נענעו אלא שני פעמים באנא ה' הושיעה נא והיינו כפי דעת הזוהר והתיקונים. ולא פליגי.
"הנענוע הוא שמוליך ידו וכו'" - ומאחר שנתבאר למעלה סוד הנענוע שהוא הצדיק דכתיש כתישין לאפקא משחא מאינון זיתין עילאין ולאמשכא יתהון לנוקבא - אין צורך עוד לפרש כיצד היה הנענוע. שהרי מעצמו מובן כי הנענוע הוא כל פעם לבדו הולכה והובאה. וכן שנינו "מוליך ומביא למי שארבע רוחות העולם שלו וכו'". דוק והבן מ"ש מוליך ומהו מביא? למדת מי(?) כי ד' רוחות העולם שלו תמשיך אותה למטה ועל ידי כן האם רובצת עם הבנים ומשם ממשיך אור לגביה נוקביה, דהיינו שמכה הלולב והאתרוג שניהם בחזה שלו אל מקום שאמר באדרא רבא "ונקיב בין חדוי ועביד גלגלתא דנוקבא". ואילו היה כסברת האומרים כי האתרוג הוא הנוקבא שאנו ממשיכים לה זה האור -- היה צריך להניח האתרוג ולנענע הלולב ולהביא אותו למקום אשר שם האתרוג! ולמה ינענע האתרוג אם הנענוע צריך אליו?! ודבר פשוט הוא, אין להאריך.
וכבר נתבאר למעלה ממה שאמר בזוהר פרשת תצוה כי צריך להניח האתרוג בסוף הלולב עם הכולה(?) הנ"ל ויהיו מחוברים תמיד משעה ראשונה שמברך עליהם. לא יניחנו מידו גם אם יעלה לקרות בספר תורה. ואם לא יכול לתפוס האתרוג כל כך זמן בידו השמאלית - יניחנו בימין מחובר עם האתרוג76.
"יקיף דרך ימין בנענוע וכו'" - איתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"ה (ח"ג רנה, א) ושם נאמר לולב דא צדיק דדמי לחוט השדרה דביה ח"י חוליין לקבל ח"י נענועין דלולב. ואינון לקבל ח"י ברכאן דצלותא וכו'. ונענוע לשית סטרין כחושבן ו'. ותלת נענועין בכל סטרא אינון חי לולב ב**** כליל ששה מינין. שלשה הדסים - גדולה גבורה תפארת. ודמיון לשלשה גווני עינא. שתי ערבות - דמיון לתרין שפוון. לולב דומה לשדרה - קיום דכל גרמין. ועלה אמר דוד "כל עצמותי תאמרנה וכו'". ובגין דא אתרוג הדומה ללב תקינו למהוי ביד שמאל כמה דאוקמוה לולב בימין אתרוג בשמאל. ואינון לקבל זכור ושמור וכו'.
וממאמר זה נלמד סדר הנענועים כי המשנה77 ראשונה הוא מן הימין בחינת החסד, ומשם ילך לצפון שנאמר "הולך אל דרום סובב אל צפון", ומשם יחזור למזרח בחינת התפארת היוצא ממזרח. ומשם ינענע למעלה ואחר כך למטה בסוד הנצחים שנאמר בהם "והאחת גבוה מן השנית" (דניאל ח, ג). והם סוד השפתים כנזכר במאמר. ואחר כך ינענע לצד מערב שהוא בחינת היסוד בסוד הצדיק. והאתרוג נלוה אליו כמו שאמרו חכמים ז"ל "שכינה במערב" ולא אמרו "שכינה היא במערב".
"ארבע מינים הללו מעכבין זה את זה" - כי הנה חז"ל אמרו פרי עץ הדר זה הקב"ה וכו'. וכן כל המינים כנ"ל. נמצא כי כאשר יחסר מין אחד מתחסר אות אחת מן השם כביכול. ולכן מעכבין זה את זה עד שיהיה השם שלם. ונוסף עוד כמה דברים שהם רמוזים בארבע מינים הללו. ולכן אם חסר לו אחד מהם איך יתכן לברך על ענין שהוא חסר שאין הברכה שורה שנאמר "זכר ונקבה בראם ויברך אותם". ולכן "לא יברך על השאר אבל נוטל אחד אחד או הנשארים ביחד לזכר בעלמא" ובלי ספק כי יעשה איזה רושם.
"ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלן אחד אחד יצא" מאחר שכבר יכול להמשיך אור העליון למטה לנוקבא על ידי הברכה. אמנם מצוה מן המובחר הוא לאוגדם -- הלא המה דברי חז"ל "הבונה בשמים מעלותיו" אימתי? "ואגודתו על ארץ יסדה". כי כאשר עדת ישראל הם בלב אחד בקשר אמיץ באהבה זה עם זה -- על ידי כן נעשה קשר למעלה. ולכן אנו אומרים "הבוחר בעמו ישראל באהבה" -- רצה לומר במה הקב"ה הוא בוחר בעמו ישראל? בעבור האהבה שהם אוהבים זה לזה שנאמר "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא, יט). כלומר על ידי "ואהבת לרעך כמוך" אז נקשר שני מדות "אני ה'", והיינו קשרא דמהימנותא.
"אם חסר לו אחד מן המינים לא יקח אחר במקומו" - מפני כי כל מין מאלו נרמז בו אות אחת משמו יתברך, ולא יתכן לתת מין אחר תחתיו. ומטעם הנזכר למעלה כי ארבע מינים הללו אין שולט עליהם ממונה ולא מלאך, רק הקב"ה בעצמו. ומי ישמע לדבר הזה לחבר מין אחר השולט עליו מלאך עם מינים ששולט עליהם הקב"ה? כי זה דומה לענין משתף שם שמים ודבר אחר שהוא נעקר מן העולם.
"לא יוסיף מין אחר על ארבעת המינים משום בל תוסיף" - היינו מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רל"ט (ח"ג רלט, א) וזה לשונו: "כל אשר יעשה האלהים. הכי מבעי ליה" כל אשר עשה". מהו "יעשה"? אלא מקרא משמע "יעשה למחכה לו" - "עשית" מבעי ליה? אבל אתר עילאה הוא דנגיד ונפיק ואדליק בוצינין כולהו לכל עיבר ואקרי ע"הב ומנה נפקין חד אילנא לאשתקיא וכו'. וההוא עה"ב אתקין ליה להאי אילנא תדיק מטטר(?) ליה לא פסיק מבועי מניה לעלם ולעלמי עלמין וכו'. ועל דא כתיב כל אשר יעשה ה' הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ועל דא באורייתא כתיב "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". דאילנא דא דאורייתא הוא וכו'".
והענין מבואר מן המאמר כי המוסיף נותן דופי למעלה כנראה שצריך תוספת, ולא הוא, שהרי האלהים יעשה תדיר - אתקין ליה ומעטר ליה בעטרין עילאין כדבר האמור. ולכן אמרו חז"ל "כל המוסיף גורע".
"לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד וכו'" - הענין מובן מכל המאמרים הנ"ל והרמזים דאין להוסיף בשום מין מאלו כי כל זה בכלל 'בל תוסיף'.