טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרנא · פירוש ראשון
מה נעמו דברי חז"ל שאמרו רמז בארבע מינים שבלולב וזה לשונם: יש בני אדם שבהם תורה ואין בהם מצוה - דוגמא להם לולב. ויש בני אדם שיש בהם מצוה ואין בהם תורה - ודוגמא להם הדס שיש בו רוח ואין בו טעם. ויש בני אדם שיש בהם טעם וריח כאתרוג, ויש בהם תורה ומצוה. ויש בני אדם אין בהם לא תורה ולא מצוה כערבה שאין בה לא טעם ולא ריח. אמר הקב"ה לכלותם אי איפשר אלא יקשרו אלו עם אלו ועל ידי כן אני מתעלה שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".
ולכן יאמר נא: "מצות ד' מינים שיטול כל אחד מישראל לולב אחד וב' ערבות וכו'" - כלומר דאע"ג שאמרו חז"ל רמז לד' מינים הללו כי כל אחד מישראל יש בו מאחת מהנה, והם לא כן יעשו להיות הבוחר בתורה ולא במצוה או בהפך אלא מצוה על כל אחד מישראל לקחת ד' מינים הללו. שאם אתה אומר כי הנמצא בו תורה לחוד והנמצא בו מצוה יהיה לחוד וכן כולם -- אם כן כך היה צריך לעשות כי מי שיש בו תורה יקנה לעצמו לולב אחד, והנמצא אתו מצוה יקנה לו הדס, והנמצא אתו תרתי לטיבותא תורה ומצוה יקנו לו אתרוג, והבור רק יביא הערבה. ויעשו הכל קשר אמיץ. ולא כן הוא. כי ה' לא צוה אלא "ולקחתם לכם" - כל אחד ואחד צריך לעצמו ד' מינים הללו להגיד כי מחוייב כל איש מישראל בתורה ובמצוה ולהיות נמצא בו אהבה עם חבירו.
ולכן יאמר נא "מצות ארבע מינים שיטול כל אחד" כדי שידע נמי דברים הנרמזים בהם. כי הלולב הוא כנגד חוט של שדרה לומר כי יתבונן בכל הדברים המכונים לזה בענין סור מרע ועשה טוב. ולא יחשוב בדעתו כי בענין סור מרע בלבד מספיק, שאם כן הוא, למה נברא האדם? והלא מתחילה היתה הנפש במקום קדוש תחת כסא הכבוד נקייה וטהורה כאשר אנחנו כל יום מעידים על עיקר זה ואנו אומרים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה". ואם כן תקשי לך למה ממקום קדוש יהלכו אל עולם השפל? והרי קדמך הכתוב כי "אדם לעמל יולד" - נברא לעשות התורה והמצוה. ולכן יתבונן בכל הדברים המקבילים לשדרה מענין סור מרע כי הוא עיקר קיום האדם פן יפסיד גופו ולא יבנה עוד לזמן התחיה ישתדל משחז"ל לעתיד אברהם אבינו ע"ה יושב על פתח גהינם ואינו מניח אדם מישראל מהול לירד בתוכה חוץ משנים דלא מבשקר(?) להו - המושך בערלתו והבא על הכותית. וזה תלוי בשדרתו של אדם. ועוד אמרו חז"ל הכל חיים לעתיד חוץ מי מאן דלא כרע במודים עד שיתפקקו חוליות שבשדרה. ולענין הטובה נאמר "כל עצמותי תאמרנה" כי כל אבר נתן בו הקב"ה מצוה כדי שיחיה בה לעתיד.
וכן לענין ההדס הדומה לעין אינו מספיק שלא יראו זרות ויחדל מלהיות בו עינים רמות אלא יקיים כל המצות התלויות בעינים; תפילין - והיו לטוטפות בין עיניך; ציצית נאמר בו וראיתם אותו. ויש ענפים רבים מנו אותם כמה מן הגדולים. ולענין הערבה ימנע מן הליצנות שמכלה המשפחה(?) וזעום ה' יפול שם. וענין שבועת שוא שנאמר "וכלתו ואת עציו ואת אבניו וכו'". רכילות ולשון הרע, וכיוצא מן הדברים בטלים. והעיקר האתרוג הדומה ללב כי לב רע כולל כל הדברים הרעים כמו ששנינו "איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם לב רע" כי זה הוא בהשואה עם מעשה הרע שנאמר "יעזב רשע דרכו" של המעשה, "ואיש און מחשבותיו" ויעשה המצות התלויות בלב. ועל הכל יקנה לו לב טוב שהוא דרך טובה שידבק בה האדם.
והתבונן כונת חז"ל בשני דרשות שאמרו בד' מינים הללו האחת הם רמז ד' מינים לד' אותיות שבשם וזה לשונם: "פרי עץ הדר - זה הקב"ה דכתיב ביה הוד והדר לבשת. כפות תמרים - זה הקב"ה שנאמר צדיק כתמר יפרח71. וענף עץ עבות - זה הקב"ה כמה דאת אמר והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל - זה הקב"ה כמה דאת אמר סולו לרוכב בערבות".
ועוד דרשו ענין אחר, פרי עץ הדר זה שיש בו תורה ומצות. כפות תמרים - מי שיש תורה ולא מצוה, ככתוב לעיל. וכונת חז"ל בדרשות הללו לומר כי מי שנמצא בו דברים הללו תורה ומצוה הוא נקשר עם הקב"ה, וכל אחד כפי מה שיעשה בתורה ובמצוה. ואותו הדומה לערבה שאין בו לא אחת בהם - הרי הוא נקשר עם השאר ולא ימוט על ידי שימצא בו קשר של אהבה כמ"ש ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". וכדי שלא יחשוב האדם כי על ידי כן הוא נקשר עם הקב"ה גם שיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשינה ואשם - לכן חז"ל דרשו דרשה אחרת - הדס הדומה לעינים, אתרוג הדומה ללב. לומר כי צריך ליזהר בסור מרע.
ולפי כי עיקר האדם הוא בד' מינים הללו באיברים הדומים להם -- לכן בא החיוב בהם מזולת' - הלא הם השנים העיקרים העין והלב. כך אמרו חז"ל "עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו". שלכן נאמר "תנה בני לבך לי ועיניך". והדוגמה להם ההדס והאתרוג. והשלישי המכריע עליהם הוא הדיבור כמו ששנינו לא נחתם גזר דין של אבותינו במדבר אלא על לשון הרע. והוא שקול לעבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים כמו שאמרו חז"ל. וכאילו כופר בעיקר שנאמר "שפתינו אתנו מי אדון לנו". ולכן בא הדוגמא להם הערבה הדומה לשפתים. ולפי כי עיקר בנין הגוף הוא הצלעות וחוט השדרה ובו תלוי כל העבירות - לכן בא הדוגמא שלו הלולב.
וכל זה להודיע כי העיקר הוא סור מרע ואחר כך ועשה טוב, כאילו הד' לעומתם תורה ומצוה ואהבת ריע, ובזה יהיה האדם דבק עם הקב"ה בד' אותיות שנאמר "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך". וזה יהיה על ידי הקשר שנקשרים ד' מינים הללו יחד. לכן יהיה נקצר(?) וצרור עם ה'. ולכן על כל אלו הסיבות אינו מספיק שיהיה כל אחד מביא כפי לימודו בתורה או לעושי מצוה וכו' - שהרי כל פרטים הללו כל אדם מתחייב בהם וצריך להם.
ולכן יאמר "מצות כל ארבע מינים שיקח כל אחד מישראל לולב אחד" על כל הדברים האמורים כדי להדבק בקונו, "ושלש הדסים ושתי ערבות" על הנחה זו. "ומצוה לאוגדם בקשר" אמיץ, שלכן נפשו של אדם בד' חלקים שבו (שהם נפש רוח נשמה חיה) נקשרים בקרבו וחוזרים ונקשרים עם הקב"ה צרורים בצרור החיים. ולכן צריך "שיהיה הקשר כפול זה על זה משום נוי" כי תפארת אדם הם התורה והמצוה, ובכן מתקיים "ישראל אשר בך אתפאר", ושוכן בקרבך קדוש.
"ויכול לאוגדם במין אחר" - כי הנה אין קשר איש הישראלי זה עם זה ועם הקב"ה בד' מינים הללו בלבד, כי בכל דבר של מצוה שעושים דבקים בו שנאמר "ולדבקה בו". ולכן אפילו מין אחר מהני. אמנם המדקדקים אוגדים אותו במינו לפי כי אין לך דבקות עם ה' כמו על ידי התורה שהוא דוגמא לה הלולב כנ"ל. "ואם נשרו מן העלין אל תוך האגודה בענין שמספיק אין לחוש" בענין עוד.
"ואם לא אגדו מבעוד יום וכו' אי איפשר לאוגדו אלא בעניבא" - הנה גם את זה אינו צריך מי שאוגד הלולב במינו, אלא בכל שעה אוגד אותו, מפני דלא שייך בזה קשירה. אמנם לענין הרמז הנמצא בזה הוא הנרצה כי צריך כל איש הישראלי להנהיג עצמו בדרכי ה' במדות הטובות הנקרא "דרך השם" מיום שעמד על דעתו עד מקום שיהיה כל דרך המתנהג בה אצלו כקטן גמור. והם הדברים הצריכים יותר הרמוזים בארבע מינים הללו.
ראשונה בענין הלולב שעולה בגימטריא חיים כנ"ל. יתבונן להיות שפל רוח ולבו מכוון למעלה לאביו שבשמים. וכל העלים שלו יהיו דבוקים - כל מעשיו יהיה דבוקים עמו על שם "בכל דרכיך דעהו". והנלוה אליו הוא הערבה שיהיה ערב על בני האדם בכל מעשיו, ולא יהיה מאותם הפרושים לובשים שחורים מתרחקים מדרכי בני אדם כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ויקיים "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי". ויהיה ערב בדבריו, אוהב שלום ורודף שלום בשפתיו הדומים לערבה. מנחם אבלים ועניים מרודים בשפתיו מוכיח אדם בדברי ערבות לומר לולי הערבו' לא הוצרכתי לומר לך ללמד זכות על כל אדם אז למוכיחים ינעם כי המונע התוכחה נענש בנגעים כדאיתא בזוהר פרשת תזריע דף מ"ו (ח"ג מו, א) עיין שם.
והוא הנרצה אצלי בפסוק "כל עמל האדם" הצדיק הנקרא 'אדם', "לפיהו" - לפי שהפה ברשותו לא יחפוץ להוכיח ויבא לו עמל בנגעים. וזה יותר רע ומר מן המדבר לשון הרע דאילו המדבר לשון הרע לוקה בנגעים ומתכפר לו, אבל הלוקה בנגעים מפני שלא הוכיח - נהי כי נתכפר לו, אבל "וגם הנפש לא תמלא", שהרי אינו מקיים המצוה ונאמר "ויהי האדם לנפש חיה" - תרגם אונקלוס "לרוח ממללא". כי עיקר בריאת הנפש לקיים המצות כדלעיל. והמונע המרדות והתוכחת לא השלים נפשו - נמצא מונע התוכחת דבר רע. וכן שנינו "אוהב את התוכחות", וכל המשנה תלויה בשפתים.
ועוד יהיה פונה לימין אל ההדס שיהיה קונה שם טוב עם כל זאת לא תשבע עינו מלהשגיח בתורה ובמצוה כי יראה עני לחונן אותו כי תראה ערום וכיסיתו. וסמוך ללולב ומינים אלו לב טהור דוגמת האתרוג שנאמר "לב טהור ברא לי ה'" לרחם על דל והלך לדון האדם לכף זכות וכיוצא בדברים הללו. כי אין להם שיעור.
וכל זה יקנה לעצמו ויהיה נקשר בהם בעבות אהבה בחבלי אדם "מבעוד יום" - מזמן הבחרות - עד שיהיה כל זה דרך טבע אצלו כאגד של קיימא. אמנם "אם לא אגד אותו מבעוד יום" בזמן הבחרות, "או שהותר אגודו" ואחר כך לפי רוב השנים היה מתרפה במלאכתו. "אי איפשר לאוגדו ביום טוב" שלו, הוא יום המיתה כאשר מפורש בהלכות יום טוב הדק היטב. כי הנה ביום טוב שקרוב יומו אי איפשר לקיים כל אלה הדברים. ולכן "אף על גב כי לא יכול לקשור אותם" עוד אלה הדברים עמו בקניין - "יעשה בעניבא" ואל יניח אותם לגמרי לטוב לו כאמור.
אמנם לענין מי שאוגד הלולב במינו כאמור, שהרמז לזה מה שאמרו חז"ל "ג' מדות טובות נמצאו ביד ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים", דהיינו קשר אמין במינו של איש הישראלי - אף על גב שלא אגדו מבעוד יום - בזמן הבחרות, גם עד זקנה ושיבה עוד יחזור ויקשור אותם עמו לפי כי זה דרכם של ישראל, לא יפסק מהם.
"יטול האגודה בידו הימנית וכו'" - לפי שנאמר "אורך ימים בימינה" - למיימינים בה בתורה ובמעשה המצוה לקיים "בכל דרכיך דעהו". ולכן יטול האגודה בימין - הוא ענין כל הדברים טובים לאחר שהרגיל עצמו בהם צריך שיהיה כונתו לשמים. ולכן אף על גב כי מתחילה עשה לסברת ר"א לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה -- לכן לאחר שעשה זה האגד באיזה אופן שיהיה, עתה "יטול האגודה בידו הימנית ראשיהם למעלה" - לרמוז כי כל כונתו לשמים. ומה גם אם יודע כונת הלולב ומיניו בלי ספק כי אז ראשו של לולב למעלה כדלקמן. וראש האדם עצמו מתעלה ופנה למעלה. "ועיקריהם למטה" - כי כך כח כל המצות שלמעלה עושים רושם גדול על ידי השורש שלהם כמו שאמרו חז"ל "הידעת חקות שמים" - אין לך עשב ואילן שאין ממונה עליו מלמעלה מלאך ומזל וכוכב. ונוסף על הכל ד' מינים הללו כי אין ממונה עליהם שר ולא מלאך ולא מזל זולת הקב"ה כי הוא כונת חז"ל כמ"ש "פרי עץ הדר - זה הקב"ה וכו'. כפות תמרים - זה הקב"ה וכו'". כלומר זה הקב"ה הממונה על כל אחד מהם, אין עוד מלבדו כאשר פירשתי בפירוש התורה. וזהו שאמר "ולקחתם לכם" - קחו מקח טוב - זה הקב"ה, "ביום ראשון" - כל הדברים שנקראו 'ראשון' כמו שאמרו חז"ל "הקב"ה אני ראשון וכו'". ולכן כל אגודה זו "ראשיהם למעלה" כי מאחר כי איש הישראלי מכוין דעתו ועושה קשר במינים הללו בכונה טובה אשר יעשה אותם האדם לקשור עצמו בכל ד' בחינותיו (נפש רוח נשמה חיה) במצות הללו, ויקשור עצמו עם האבות והאמהות הנדמים בהם כנזכר במדרש "וכונן(?) לחקר אבותם" - למה צוה הקב"ה להביא מינים הללו בחג הסוכות? לתקן העון אדם הראשון שהיה בד' מינים הללו שחטא בלבו כנגד של אתרוג שאכל ממנו וחשב מחשד מינות. וחטא בעון "ותרא האשה" - הוא הדוגמא להדס ונמשך אחריה בערבי נחל וחטא בשפתיו ואמר "האשה אשר נתת עמדי". ועוד חטא להיות מושך בערלתו שהוא דוגמת הלולב לשדרו של אדם. וכן ישראל שבו על עון אבותם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והמה כאדם עברו ברית". והפרו ברית מילה וטמאו אותו בשכבת זרע שאינה שלהם, וחשבו בלבם שנאמר "כחשו בה'", ובשפתותיהם אמרו "לא הוא" (ירמיהו ה, יב). אין להאריך בדברים הללו.
סוף דבר כי כאשר יתקן האדם הלולב ומיניו יכוין לתקן כל עניינים הללו, ומה גם כי אין לך אדם שלא היה נכלל בגופו של אדם הראשון בגופו ובנפשו כנ"ל. ומה גם עתה מי יאמר זכיתי לבי מן המחשבות, טהרתי מחטאתי דמעשה. ולכן זאת תהיה הכונה הנכונה בתחילה כאשר יקח הלולב ממיניו לתקן כל העונות והפשעים הנזכר. ואני ראשון לכל בעניינים אלו. ואחר כך יעשה כולם אגודה אחת ויכלול הערבה עמהם בעבור הערבנות. ומה גם אולי למד אדם ממעשיו אז יקשור עצמו עמהם כאילו נקשר ועומד לפני הסנהדרין לדון אותו בארבע מיתות בית דין. כי כן ד' מינים הללו נרמזים בהם כמו שאמרו חז"ל במדרש. ואחרי טהרתו - אז ידביק נפשו רוחו ונשמתו עם האבות והאמהות שבהם נרמזים במינים הללו כנ"ל. ואז יהיו כולם מרכבה להקב"ה ככתוב אצלי בפסוק "ששם עלו שבטים שבטי יה" (תהלים, קכב) - הראובני השמעוני - שם יה מעיד בהם. ולכן "שם עלו" להיות מרכבה בערך שהאבות הם המרכבה. וכן שם יה עדות לישראל כמו שאמרו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה ביניהם. יוד באיש, ה' באישה" - להודות לשם ה'. והיו כולם אגודה אחת עם קונם ותתקיים באיש העושה כל אלה "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א, כה). כלומר בעודו בחיים בעולם הזה הוא צרור בצרור החיים, דבק עם ה' אלהיך.
והרי כי בזה "ראשיהם" של מינים הללו "למעלה" בכמה פנים בדבקות הקב"ה אשר צוה עליהם והוא הממונה עליהם. "ועיקריהם למטה" - סוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וזאת תורת האדם האוגד כולם על כונה זו - אשרי אנוש יעשה זאת בלי ספק מתקיים עליו "כל הנוטל לולב באגדו וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו עלה לירושלים העליונה ובנה מזבח העליון והקריב עצמו עליו קרבן לכפר על כל עונותיו".
כל אגד זה "יטול בידו הימנית". "והאתרוג" שהוא כנגד הלב "יקח בשמאלית" כדי להכניע לב השמאלי והיצר הנתון בתוכו. ולקרבו לעבדות ה' לקיים מה שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע". להיות עבודתו שלימה.
"איטר נוטל לולב בימין כל אדם וכו'" - כי אין זה דומה להנחת תפילין, דאילו התם כתיב "על ידכה" - יד כהה. אבל הכא לאו בתר ימין ושמאל דידיה אזלינן אלא ימין ושמואל של כל אדם. והרמז לאיש שהוא חוטא הנקרא 'אטר יד ימינו' שנאמר "כל אשר תמצא לעשות בכחך עשה", דהיינו יד ימין שבה הוא הכח כולו שיעשה כל מעשיו לסטרא דימינא. דרך ישרה שיבור לו האדם. וזה החליף דרך ישרה והלך לצד שמאל בעונו ויכל בזה ימיו. לכן עתה בשובו לעשות מצות קונו על פי הדברים האמורים יקח הלולב ומיניו לצד הימין ממש בדרך התשובה כי כן ימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים. והיינו "יד של כל אדם", רצה לומר יד הפשוטה לכל האדם וגם עד שקנה ושיבה מקבל.
"גדם שאין לו יד" - היינו המחוסר במצוות. כי האטר הוא המחליף שמאל בימין כדאמרן אשר לא טוב עשה. אמנם מי שלא פשט ידיו במצות נקרא "גדם" בלי ספק מתחסר באיברי הנפש. ובפרט במעשה הצדקה שהיא שקולה כנגד כל התורה כנגד כל המצות שנאמר "והעמדנו עלינו מצות לתת מחצית השקל וכו'" כמו שאומרים חז"ל. ולכן יתקן עצמו "ויקח הלולב בזרועו וכן האתרוג".
"ויברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם נטילת האתרוג כדי שיהיה מברך עובר לעשייתו" - כי כן הוא בכל מצות התורה גם בקריאת התורה, כי טוב לברך לה' כי הוא אשר בחר בנו קודם שבאנו לעולם מזמן של אברהם אבינו ע"ה שנאמר "אתה ה' אשר בחרת באברהם". ונוסף עוד בחר בנו מהיות גוי מקרב גוי, ובחר בנו לתת לנו התורה והמצוה "עובר לעשייתן" - קודם שאמרנו "נעשה ונשמע" שנאמר "ויאמר ה' למשה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". ולכן זכר לדבר כי הקב"ה המתחיל לקרב אותנו וכך היא מדתו לעולם שנאמר "הַאֱלֹהֵי72 מִקָּרֹב אָנִי" (ירמיהו כג, כג). ולכן מברך עבור לעשייתן קודם שיטול האתרוג.
ולא ידעתי מה מועיל שיהפוך האתרוג - שהרי אפילו נטלן אחד אחד יצא. והרי כבר נטל הלולב. אמנם היותר נראה, אם אין זולתו, לתת אותם בידו תחילה ואחר כך יברך ויטול אותם. ואם לא - יקח שניהם בידו השמאלית ויברך "על נטילת לולב", ויקח הלולב בימין ויברך "שהחיינו". והרי האתרוג נשאר בידו השמאלית. והיותר טוב מזה שיהיו שניהם לפניו מונחים על הארץ או בדבר אחר ויברך ואחר כך יקח אותם בידו. ולמה יעשה תקנות מאחר דאיפשר בלאו הכי.
ואמנם יש טעם לענין הברכה לפי כי כאשר יעשה האדם מצוה ראוי והגון הוא להמשיך ברכה לכל העולם. דאף על גב שאמרו חז"ל "שכר מצות בהאי עלמא ליכא" - היינו לעצמו, אבל מביא טובה לעולם. הלא זה דברי בפסוק "כי ישר דבר ה'" (תהלים, לג), אבל יש דבר כמו זר נחשב כי "וכל מעשהו באמונה" - בהקפה לעולם הבא. אמנם "אוהב צדקה ומשפט" - גורם כי חסד ה' מלאה הארץ, מביא טובה לעולם. וזהו מה שאמר שאול לשמואל ע"ה "ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'" - רצה לומר יודע אני שאין בי כוח לברך אותך אבל לפי שעתה עשיתי מצוה יש בי כח לברך. ולכן "ברוך אתה לה'" משום כי "הקימותי" עתה את דבר ה'. וכן המברך בארץ מתברך באלהי אמן.
"לא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב" - גם בזה יבא ענין הרמז להודיע כי העולם הזה אינו כלום, גם חיים של עולם הזה אינם חיים. ולכן בא הרמז במעשה הלולב כי הדוגמא שלו בריאת האדם בעולם הזה שהשדרה שלו רומזת אל הלולב. בשעת מעשה שלו - "לא יברך שהחיינו" - כי מה האדם בעולם הזה, אדם להבל דמה. אמנם אימתי ראוי לברך שהחיינו? לזמן התחייה כי אז הוא עולם שאין בו מות שנאמר "בלע המות לנצח" והחיים הם נצחיים וקיימים. ולכן הדוגמא שלו בגשמי הוא ענין "נטילת הלולב" - אז מברך שהחיינו. וכן נמי כאשר יקום האדם וינטל מן הקבר שנאמר "בפתחי את קברותיכם" ואעלה אתכם לארץ ישראל - אז ראוי לברך שהחיינו ודאי וקיימנו לעד.
"אם עשה בית יד ונתן בו הלולב וכו'" - חזר והגיד על מעשה הצדקה שנאמר בה "פתוח תפתח את ידך" כי היא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה וגם לזמן התחייה. שלכן נאמר "פתוח תפתח" בכפלים, רצה לומר בעבור הצדקה תרויח שתי פתיחות. זה יצא ראונה: בשעת מיתה הצדקה פותח הדרך לפניו ואין מעכב שטן ולא פגע רע לפי שנאמר "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". כך אמרו חז"ל משל לשני דרכים, האחת דרך ישרה כמה אמות ואחר כך כולה מליאה קוצים וצרורות. ואחת בהפך - כמה אמות קוצים וצרורות ואחר כך כולה מישור, שלכן אמר התנא "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" - לפי כי בשני הדרכים יש דרך ישרה - רק כי האחת הוא מעט דרך ישר לפני ואחריתה דרכי מות. אמנם האחרת הישרות הוא לבסוף. ולכן אמר התנא מתיירא אני שלא יגיע לך כענין ר' יהושע שאמר לו התינוק "זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה". ותפס הקצרה הראשונה והוצרך אחר כך לחזור בו. ולכן הנני מודיעך מעשיו איזו משני דרכים הללו ראוי להקראת "דרך ישרה שיבור לו האדם" - מלת "לו" תצדק בעצם הנפש. "כל שהיא תפארת לעושה" (בגירסת "לעושה" - לבורא יתברך) "ותפארת לו נמי מן האדם" - הוא מעשה הצדקה לפי כי על ידי הצדקה אפילו אותו מעט מן הדרך הטוב שיש בו קוצים וצרורות (דהיינו מקטרגים) נדחים מפני הצדקה שנאמר "והלך לפניך צדקך" - הוא המלאך שנברא בכל פעם שעושה אדם צדקה. הרי פתיחה אחת.
והשניה, "תפתח" לזמן התחיה שנאמר "בפתחי את קברותיכם" - אותו המלאך מרקד לפניו את הדרך עד בואו לארץ ומקבל נשמתו. נמצא שאתה מרויח שתי פתיחות. "את ידך" - בענין התחיה שנאמר בו 'יד' כמו שאומרים חז"ל בזו "היתה עלי יד ה'".
ולכן אמר בענין הגשמי "אם עשה בית יד", כי הרמז הוא על הצדקה הנעשית ביד. "ונתן בו הלולב" שהדוגמא שלו שדרת האדם ובנין הגוף. "ונטלו - שפיר דמי". "דלקיחה" שאמר הכתוב "ולקחתם לכם" רצה לומר לעצמיכם, "על ידי דבר אחר" - מעשה הטוב, "שמה לקיחה". "ובלבד שיהיה דרך כבוד" שנאמר "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי, כא). דמאחר שהוא נותן הצדקה בדרך כבוד, "וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד" (יחזקאל יח, ז) (הנקרא 'כבוד' כההוא דרבי יוחנן קארי למניה "מכבדותי") -- לכן ימצא כבוד כאשר יקום לזמן התחיה ימצא בגדים נאים לכבוד ולתפארת. ומה גם ימצא בגן עדן חלוקא דרבנן לו לכבוד.
"אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו לא יצא" - היינו הרמז למה שאמר הכתוב "וכל כליו רעים" (ישעיהו, לב), דאילו הנדיב מה כתוב בו "והוא על נדיבות יקום" - בעבור הנדיבות יקום לזמן התחיה. ואפשר שאין לו צריך גלגול מחילות אלא יקום על רגליו והתהלך בחוץ על משענתו כמו שאמר הכתוב "עוד ישבו זקנים וכו' ואיש משענתו בידו". אמנם וכלי שלא עשה צדקה כהוגן כדבעי למעבד כליו רעים האיברים שלו הם רעים וחלושים - לא יוכל לעמוד לזמן התחיה כי זהו שאמר הכתוב "נבל הוא ונבלה זו עשה עמו" כי לא יוכל לעמוד בכלים שלו (הם האיברים) שלכן אמר "נתנו הלולב" הוא הגוף שלו, ואין לו לב להטיב לעצמו, "לא יצא" - איפשר כי לא יצא מן הקבר, ואם יצא - לא מעצמו.
"ואם כרך עליו סודר ונטלו" - היינו מצות ציצית, "או שכרך סודר על ידו" לזולת, "יש אומרים דלא יצא" - אף על גב דכתיב "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך", היינו הציצית שיזכה בו לתחייה. יש אומרים כי לא יצא מעצמו מאחר שחטא בקפיצת יד לא תעלה לו יד של התחיה לצאת מן הקבר מעצמו אלא מתגלגל.
"ינענע בשעה שמברך וכו'" - מאחר שהנחנו כי המצוה מועלת לאדם מיד אחרי מותו וגם לזמן התחיה - ראוי להתבונן מה שאומרים חז"ל בפסוק "כל עצמותי תאמרנה" כי כל אבר שבאדם יש בו מצות אחת להועיל לו לעמוד בזמן התחיה. ולכן ראוי לו לאדם לנענע הלולב שהוא דומה לעצם אדם בשעה שמברך כי זה יהיה כדאי לתת בו ענין הרגשה לברך ליוצרו בקבר ונפשו תברך לפניו בגן עדן, ומה גם לזמן התחיה, שנאמר "תאמרנה" - גם לעתיד. ולכן "ינענע נמי בהודו לה'" כי גם בגן עדן הוא יתן הודאות להקב"ה. "ובהודו לה' שבסוף גם ינענע" - שהוא רמז על זמן התחיה שהצדיקים מודים להקב"ה ומתפללים שנאמר "אך ישרים יודו לשמך וכו'".
"הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וכו'" - עוד חזר והגיד על צורך הנענוע שיהיה שלשה פעמים לרמוז על סוד הגלגול שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". ועיקר הנענוע הוא לרמוז כי אינו מאותם הסברות החושבים כי הגוף הראשון לא יקום לזמן התחייה מאחר שלא השלים כל צורכו. ולא מאותם החושבים כי לא יחיה זולת הגוף האחרון שנתקן. אלא כולם יקומו - כל הגופים כדאיתא פרשת משפטים, כי אפילו לא עשה זולת מצוה אחת יקום ויחיה. והרי הוא מתעסק במצות לולב שדומה לשדרה שהוא עיקר האדם לזכות לתחיה. ולכן "מנענע לארבע רוחות העולם" - רצה לומר דאף על גב שנאמר "בארבע רוחות השמים פזרתי אתכם", הרי נאמר "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך משם יקבצך ה'", היינו שמקבץ עפרו, "ומשם יקחך והביאך אל הארץ וכו'". ו"מלמעלה ומלמטה" - דהיינו הנשמה מלמעלה והגוף מלמטה.
"יקיף דרך ימין וכו'" - דהיינו מהלך השמש שהוא יוצא מצד מזרח ונאמר "הולך אל דרום סובב אל צפון", ונאמר "סובב סובב.. ועל סביבותיו שב הרוח". כלל הדברים, כי המנהג האמיתי73 על דרך האמת דרך כך צריך להיות. בראשונה הולך אל דרום (הוא הימין), סובב אל צפון, אחר כך מנענע לצד מזרח, אחר כך מנענע למעלה ואחר כך למטה, ומסיים במערב. ויש טעם לדבר בדרך רמז כי הנה מאחר כי כן הנענוע הוא כדי לדחות טללים רעים - אין לך מי שהוא דומה אותם אלא בחינת הימין כדאיתא בזוהר בפסוק "ואל זועם בכל יום" - זעום אינו אומר או נזעם אלא זועם. הוא פועל יוצא. לפי כי בכל יום יעיר בבקר בבקר וזועם למאריהון דדינין. שלולי כן היה העולם מתמוטט. וסימן לדבר "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו", "הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". ולכן מנענע לצד דרום לעורר בחינת "אל" הנזכר לדחות טללים רעים. ואחר כך הולך אל צפון - כי משם הם כל דברים הרעים לעכב אותם ולדחות אותם שנאמר "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ". ולפי שהקדים הנענוע לצד ימין ונתעורר "חסד אל" - מתמתק סטרא דצפון ומטיב עמנו שנאמר "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי". ומהו נותן? הטוב הגנוז בו לצדיקים שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך". ואחר כך חוזר למזרח - לפי כי אז מתקיים "כי הנה החושך (של צפון) יכסה ארץ ועליך יזרח ה' (מן המזרח)". ואחר כך מנענע למעלה להוריד אותה השפעה עלינו למטה. ומסיים בהכי למערב להודות לשם ה' כמו שאמרו חז"ל "שכינה במערב", והיה לעת ערב יהיה אור.
"צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נענועו". ומן הטעם האמור, כי האתרוג דומה ללב ולכן צריך שיהיה מחובר עם המינים הללו כדי שיהיו כל מעשיו מכוונים לשמו של הקב"ה כי זה יהיה בשעת הנענוע כולל כל הכונות הנאמרים בלולב ובמיניו שהם דוגמא לשדרה ולעינים ולשפתים. ומה תועלת ימצא לאדם אף על גב שיעשה כל המצות הנאמרות באיברים הללו אם אין לבבו שלם עם ה' אלהיו? ולכן "צריך לחבר האתרוג עם הלולב ומיניו בשעת הנענוע". ומה גם לענין הגלגול ורמז של התחיה וכל הדומה לזה - צריך לנענע שניהם יחד. ולעולם אין להפריד האתרוג מן הלולב משעה שמברך עליו עד תום כל דבר התפילה. ואפילו אם עולה לקרוא בתורה - מעלה אותם עמו עד אחר שיעשה הושענא - לא יסורו מידו ולא יפריד האתרוג מן הלולב אפילו רגע אחד.
"ארבעה מינים הללו מעכבין זה את זה וכו'" - מפני שכבר נתבאר למעלה כי ארבעה מינים הללו כל אחד מהם הוא יורה על ארבעה דברים - הם הדרשות אשר חז"ל הגידו. הראשון הוא להקב"ה (פרי עץ הדר - זה הקב"ה דכתיב ביה הוד והדר לבשת). ודרך השני - הרמז לאבות (פרי עץ הדר - זה אברהם שהדרו הקב"ה בזקנה וכו'). הדרך השלישי באמהות (פרי עץ הדר - זו שרה שהדרה הקב"ה בזקנה שנאמר אברהם ושרה זקנים וכו'). והרביעי בסנהדרין. ועוד דרשו חז"ל אלו ישראל (פרי עץ הדר - מי שיש בו תורה ומצוה וכו').
וכבר נתבאר למעלה הרמז של כל אחד מהם בפרט ובכלל. ולכן ימצא כי מכל צד של דרשה - כל אחד מעכב. אם תאמר שחלק אחד מישראל בטל - אי איפשר. וכן נמי לענין הסנהדרין והאמהות והאבות -- אי איפשר לפחות אחד מהם. מכל שכן בענין שנרמז להקב"ה בארבע בחינותיו - איך יתכן להיות פחות מארבעה מינים.
ונוסף עוד מה שאמרו חז"ל שהם כנגד ארבע איברים שבאדם - הלב והעין והשפתים והשדרה - שהם עיקר האדם לענין החטא. ובאלו המצות יעזוב רשע דרכו. ומה גם שיש בזה רמז לענין ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש ותשובה עם כל אחת. עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחל לו שנאמר "שובו בנים שובבים". עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'". עבר על כריתות ומיתות בית דין - ייסורין תולין וכו' שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". אבל חילול השם - עד המיתה.
והנה יש לרמוז אותם בארבע מינים הללו. כי האתרוג הוא התשובה למי שעבר על מצות עשה הנקרא "פרי עץ הדר" על שם "הדר הוא לכל חסידיו". 'כפות תמרים' תקנת העובר על מצות לא תעשה שלכן נאמר "צדיק כתמר יפרח". 'עץ עבות' תקנת העובר על כריתות ומיתות בית דין שנעשה עבות החטא משולש כמה דאת אמר "ויעבתוה". ותקנת חילול ה' - הרמז לערבה שנאמר "סולו לרוכב בערבות", הפך ממה שנתחלל שם שמים על ידו.
ולכן בהיות נמצאת התשובה זו(?) הכללית בישראל או(?) מתעורר כל אחד לתקן אשר חטא בארבע איברים - עינא וליבא שהם תרי סרסורי דעבירה כנגד האתרוג והדס. ואשר חטא בחוט השדרה כנגד הלולב, ואשר דבר סרה בשפתיו הם הערבה. ואז כאילו נידון לפני הסנהדרין כדאיתא בחז"ל. ולכן אחר כך יהיה בקשר באימהות ובאבות, וכולם נעשים מרכבה להקב"ה בד' אותיותיו. ובכן ימצא הנענוע שלם ויוכל להכניע ד' קלפיות שורש המלכיות - הם טללים רעים - ט"ל קללות - הלא המה בפסוק(?) "שלשה המה נפלאו ממני וכו'" (משלי ל, יח) לחז"ל שהם ד' מינים שבלולב. וכבר פירשתי הסדר שלהם. "דרך הנשר בשמים" - זה נבוכדנצר שחיק מחיק כי לאחר שנקרא 'אריה' דהיינו הרמז על זמן החרבן והגלות נקרא 'נשר' גם כן על שהקדים לבא ב' פעמים. ולכן אמר החכם כי יפלא בעיניו הדבר דרך נשר זה בשמים שאמר "אעלה על במתי עב אדמה לעליון". והשני "דרך נחש" - זה המן דשף כנחש. אמרו חז"ל לית דידע למללא לישנא בישא כהמן. וזה היה "עלי צור" - הוא צור ישראל שאמר כבר הזקינו(?) הדברים. "דרך אניה בלב ים" - זה יון. "דרך גבר בעלמה" - "ויבא עשו מן השדה" שבא על נערה המאורסה, אלו ישראל, ועשה בהם נקמה. מי מכניע את אלו? הקב"ה באמעצות כל אלו העושים תשובה והאבות שנאמר "ה' במשפט יבא עם זקני עמו (הסנהדרין) ושריו (האבות)" לדון עכו"ם ואז "יפקוד ה' על צבא המרום במרום" ואחר כך "ועל מלכי האדמה על האדמה".
ומאחר כי נמצא צורך כמה דברים בכל מין מאלו בלי ספק כי "מעכבין זה את זה, שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר" - כי איך תמשך הברכה על המחוסר חלק מן התשובה והוא מחוסר אבר ופגם מאות אחת משמו הגדול כביכול. "אבל נוטלים לזכר בעלמא" על דרך "והחי יתן אל לבו". "ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלן אחד אחד יצא" - כי הנה הרמז של כל אחד מהם בא לבדו; אם לענין התשובה, אם לענין האיברים, ואם רמוז הסנהדרין והאמהות והאבות והקב"ה. ולכן "יצא" - דהיינו כי יצא מן העונש של העון ונמלט מן הקליפה שנאמר "לאמר לאסירים צאו" שיזכה אל התחיה כי יצא מן הקבר. ואז נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" כי הם שפשטו ידם בזבול, "כי תולעתם לא תמות".
"אם חסר לו אחד מהמינים לא יקח מין אחר במקומו" - מכל הסיבות של הרמזים האמורות לא ימצא במין אחר ולא *** מהם מכל שכן שהרי נתבאר כי כל שאר המינים יש ממונים עליהם - כוכבים ומזלות וצבא השמים - כמו שאמרו חז"ל בפסוק "הידעת חקות שמים" - אין לך כל עשב שאין ממונה עליו ואומר לו "גדל". חוץ מד' מינים אלו שאין עליהם ממונה זולת הקב"ה. ולכן נתן אותם לעמו. ואיך יתכן לו לתת מין אחר במקומו - נמצא שהוא מין(?).
"לא יוסיף מין אחר על ד' המינים משם בל תוסיף" - והרי אין לנו זולת אלו האמהות והאבות ותו לא. ויחיד אחד אשר משתף שמו עמנו אין עוד מלבדו.
"לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד אבל בערבה והדס מוסיף וכו'" - ועתה שנתבאר כמה רמזים במינים אלו ודאי כי המוסיף עושה פגם בעצמו ובזולת אין להאריך.