אור ברסלב
טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה סימן תרמט › פירוש שני לצד עילאה

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרמט · פירוש שני לצד עילאה

פירוש ראשון

עוד לאלוה מילין לצד עילאה ימלל. וכך היה אומר:
"כל ד' מינים פוסלים בגזול וכו'". והענין כי הנה אמרו חז"ל "פרי עץ הדר - זה הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת. ענף עץ עבות - זה הקב"ה דכתיב ביה והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל - זה הקב"ה דכתיב ביה סולו לרוכב בערבות וכו'". והענין יהיה כי ד' מינים הללו הם נרמזים בד' מדות של הקב"ה וכדאיתא בזוהר כי אלו הם רומזים בנצח הוד יסוד ומלכות. ר"ל כי ההדס ועץ עבות וכו' יש עניינים הפוסלים בכל אחד מהם כנ"ל, אמנם עיקר הדבר הוא מפני כי מדות הללו יש כח ליתאחז(?)65 מהם. והוא כי הנה נצח והוד הם נאחזים בהם מזמן יעקב אבינו ע"ה אשר נגע בכף ירכו. ואיתא בזוהר כתיב כי נגע בכף ירך יעקב וכתיב התם כי יגע בו הטמא, ושנינו נגע בשתיהן. ולפיכך נאסרו שתיהן. ולענין היסוד איתא בזוהר פרשת אמור "גילי מאד בת ציון וכו' צדיק ונושע הוא. נושע הוא ודאי בגין דרכיב באתר דלאו דיליה ויניק ליה". הרי שהקליפה מתאחזת בבחינת נצח הוד יסוד.

וכנגד מדת המלכות - זה נתבאר בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה וכו' בהאי נוגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא, ועל דא כתיב וחלק משמן חכה וכו'". והנה מבואר כי בד' ספירות הללו יונקת מהם סטרא אחרא. ולכן בארבע מינים הללו אנו עושים מצוה כדי לתקן מדות הללו. והענין כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"ג (ח"ג קג, א) וזה לשונו: "פקודא דא ליטול לולב בההוא יומא באינון זינין דיליה. והאי רזא אוקימנא ואוקמוה חברייא כמה דקוב"ה נטיל לון לישראל בהני יומין וחדי בהון אוף הכי ישראל נטלי ליה לקוב"ה לחולקהון וחדאן ביה. ודא הוא רזא דלולב וזינין דביה דאיהו רזא דיוקנא דאדם. והא אתמר", עכ"ל.

הנה מבואר הדבר מן המאמר כי ארבע מינים הללו הם ברזא דאדם. ומ"ש במאמר "דיוקנא דאדם" הוא מורה על מה שאמרנו כי זהו סוד נצח הוד יסוד ומדת המלכות. ותכלית הדבר כדי לתקן המדות הללו ולהפריש מהם סטרא אחרא הנאחזת בהם. ולכן צריך לברר אותם המינים שהם כולם ברורים ידועים כשרים, לא יהיה בהם דבר המתחלף תמורתם. ואחר שידענו נאמנה שהם מינים כשרים כי לכן יהיה הארבעה מדות עליונות נקיות ומוצלות מתערובת סטרא אחרא - צריך להיות נקיים מן הגזל כדי שלא יהיה במדות הללו צד של פגם מפני מעשה התחתונים הוא עושה רושם למעלה.

והענין מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) וזה לשונו: "וכמה גזלות מן שפחה בישא דאתמר בה גזלת העני בבתיכם". כמה ברכאן גזלת לשכינתא שפחה בישא בכובד המס ובכובד כמה דינים משונים על בנהא וכמה קרבנין דבי מקדשא דבטילת למטרוניתא וכו'. זאת ועוד אחרת אשר חז"ל הגידו בפסוק "מעדה בגד ביום קרה" - יום שנזדווג נבוכדנצר הרשע לישראל העדה מהם שני לבושים, בגדי כהונה ובגדי מלכות. ולכן על כל סיבות הללו יאמר נא:
"כל ארבע מינים פסולים בגזול" - לומר דאע"ג כי לא נמצא בהם שום דופי ולא ענין אחיזה מן סטרא אחרא ונתקיים בהם "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" -- עם כל זה צריך ליזהר מענין הגזל במינים הללו כדי שלא יהיה אחיזה לסטרא אחרא לחזור ולעורר על ענין הגזל הראשון האמור. וזה יהיה "בין לפני יאוש הבעלים" בזמן החרבן, "בין לאחר יאוש הבעלים" לאחר זמן החרבן.

עוד ירצה במאמרו הפך מן האמור - "כל ארבע מינים הללו פסולים בגזול" לפי כי הנה נתבאר כי ארבע מינים הללו הם רומזים בארבע מדות שהם סוד ארבע אותיות הויה. אמנם להיות כי מדת המלכות הוא נרתק לארבע אותיות הללו בארבע אותיות אדני - לכן ימצא כי ד' מינים הללו הם בסוד ארבע אותיות אדני. ולפי כי מדת המלכות היא מתפשטת בעולמות למטה - לכן ימצא נמי אחיזה לסטרא אחרא במדות של המלכות. וכדאיתא בתיקונים "שית ספיראן מקננן ביצירה. ה' תתאה מקננא בעשיה". ושם נאמר כי בעולמות הללו מתערב טוב ורע.
ולכן הוא אומר "כל ארבע מינים הללו", שהם הבחינות של הקדושה, "פסולים בגנוב וגזול", כלומר כל זמן שהם מתלבשים בעולמות והם מעורבים שם טוב ורע פסולים הם כל זמן שהם גנובים שם וגזולים. וחכמים זכרונם לברכה אמרו "גזל מפני עשרה שנאמר ויגזלו כל אשר יעבור עליהם". ולכן שייך לומר בעולם העשיה גזולים מפני כי שם התערובת גדול הוא בכל העשרה ספירות אשר נמצאים שם. ו'גנוב' הוא ביצירה לפי כי ענין התערובת אשר שם מעט הוא. ולכן בין בזה ובין בזה הם פסולים כל זמן שאין מתפשטים מהם ועולים למעלה.

וזה יהיה "בין לפני ייאוש" שעדיין לא נתיאשו הבעלים למעלה, דהיינו מזמן הבריאה. "בין שנתיאשו הבעלים" - היינו לאחר החרבן. "אבל אם גזל" סמאל הגזלן למדות הללו "בלא סיוע המצוה" שהרי מדת המלכות הנקראת 'מצוה' לא סייעה אותו לעשות כך, אלא ש"גזל לולב", הוא הצדיק באשר הוא רוכב על חמור, "ושיפהו כשר" יהיה "דקנייה בשינוי מעשה" - הוא סוד מה שאמר הכתוב "כי אין מעשה וחשבון בשאול" כדאיתא פרשת פנחס דף ר"כ (ח"ג רכ, א). והענין לפי דרכי כי אמר הכתוב כי שלשה דברים הם חסרים סטרא אחרא - הלא הם מעשה וחשבון ודעת וחכמה. כי הנה הם ג' מדות שבהם נברא העולם כמו שאמרו חז"ל בשלש דברים נברא העולם שנאמר "בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו". שלשה אלה אינם בקליפה הנקראת "שאול". והם חשבון ודעת וחכמה. ולפי כי אין שם שלש אלה - אין שם מעשה. והבן. ולכך עתה קנה בשינוי מעשה כאמור.

"ומיהו לא יברך עליו" - לא הקליפה יגיע לה ברכה משינוי מעשה זה ולא הצדיק נמי לא יברך עליו ולא יתן לו ברכת טוב אע"ג שהוא רוכב על חמור כאמור.

"ויש מי שאמר דלא מפסל גנוב וגזול אלא לגנב ולגזלן עצמו", הוא סמאל אל אחר כאמור. "אבל לאחרים כשר בשאר הימים" - כי ביום טוב נעשה הייחוד למעלה, אבל בשאר הימים נעשה הייחוד על ידי מט"ט שביצירה כדאיתא בתיקונים.

"וכן שאול פסול ביום ראשון משום דבעינן לכם" - כי הנה נתבאר איך התשעה ספירות של רחל הם יורדים בעולמות למטה ומתלבשים בכל עולם. ולכן ימצא שהם בהשאלה שם מפני כי סוף שהם חוזרים לעלות למקומה למעלה. ולכן כל זמן שהם שם בדרך השאלה פסולים עד שיחזרו לעלות למקומם להתייחד שם עם תפארת ישראל כאמור.

עוד ירצה במאמרו "וכן שאול פסול ביום ראשון" כאשר נתבאר כי הצדיק בזמן הגלות עני ורוכב על חמור ההוא כתרא נוכראה. ויפק ליה עד בא הזמן שנאמר "גילי מאד בת ציון הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא" - נושע הוא ודאי. נמצא כי כל הימים אשר הצדיק הוא רוכב על חמור זה - זהו הנקרא בדרך השאלה מפני כי אין זה מקום המיוחד לו, ולא הקליפה הנקראת 'חמור' מיוחד לה הצדיק. רק שניהם בדרך השאלה הם זה לזה. ולכן יאמר כי כל זמן שהם כן בדרך השאלה "פסול ביום ראשון" - הוא בחינת אברהם ע"ה הנקרא 'יום ראשון', "יומא דכולהו יומי" (כדאיתא בזוהר עיין שם) לפי כי הצדיק כאשר בא יבא להתקרב לבת זוגו הנה נמצא אתו אברהם והוא יושב פתח האהל כחום היום. ולכן יאמר כי הוא "פסול ביום ראשון" - כלומר ומאחר כי הנקרא 'יום ראשון' אינו נמצא שם להתגלות - לכן ימצא כי עדיין הוא שאול על דרך האמור ולכן הוא פסול "משום דבעינן לכם" והא ליתי עדיין - אין זה 'לכם' לסטרא דקדושה כדבר האמור.

"וכן של אשרה ושל עיר הנדחת של ישראל פסול" - הנה גם זה הוא מדבר כנגד מדה זו שהנה בתחילת הבריאה קטרגה ואמרה אי איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ולכן נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". ומאותה שעה הפסידה שלה שהיא נקרא 'אשרה' כדאיתא פרשת בראשית דף מ"ט (ח"א מט, א) וזה לשונו: "תא חזי אתתא כד אתחברת בבעלה אתקריאת על שם בעלה. איש - אשה. צדיק - צדק וכו'. אשר - דא בעלה דאיתתא אשרה על שם בעלה וכדאיתא(?) הכי אמאי אתעבר שמא דא? אלא אשרה על שום דכתיב באשרי כי אשרוני בנות. והא דלא אשרוה שאר עמין וקיימא אחרא תחותא ולא עוד אלא דכתיב כל מכבדיה הזילוה. ובגין כך אתעבר שמא דא וכו'".

הנה מבואר מן המאמר כי כינוי אשרה היה ראוי להיותו לשכינה ואתעבר מינה וניתן לבעל ולאשרה דכר ונוקבא שבקליפה. ומה גם כי הנקבה היא עיר הנדחת באמת. הוא מה שאמרו חז"ל "ואם יאמר לך אדם קיסרין וירושלים חרבו שתיהן או נבנו שתיהן - אל תאמן. שנאמר אמלאה החרבה".

ואגב אורחין נימא ביה מלתא מה שאמרו "אם יאמר לך קסרין וירושלים וכו'" - כי הנה ראוי להבין מהיכא תיתי לומר קס"ד זה, הלא דבר הוא. ועוד דראוי להבין מאי בינייהו. כי האחד הביא ראיה מפסוק "אמלאה החרבה" ואידך אמר מהכא "ולאם מלאם יאמץ". הן אמת כי זו ראיה שהיא יותר שהיא משל תורה, אמנם השלמים אלו כיון שבאו לפרש ענין בנין הקליפה כי לעולם אין בה ענין שלימות אלא מן הקדושה. ולכן אמר בתחילה כלל גדול בענין הגשמי כי ממנו יובן הרוחני, והכי קאמר: "אם יאמר לך אדם וכו' אל תאמן דכתיב אמלאה החרבה" דמשמע אם מלאה זו חריבה זו. והנה פסוק זה מדבר על העדר הנקבה שבסטרא דקדושה כי ממנה נבנה צד הרשעה. ולכן רבי אמר מהכא "ולאם מלאם יאמץ" כי פסוק זה מדבר ביעקב ועשו וממנו נמי מובן לענין הזכר שבקדושה וההפך אל הזכר שבקליפה כי ממה שהגיע מן ההעדר ליעקב - משם נתחזק ונשלם עשו.

אמנם ההפרש הוא כי בנקבה בסטרא אחרא שייך לומר בה 'בניין' בעבור שני דברים. ראשונה מפני כי בתחילה לא היתה רק בחינה אחת כדאיתא בזוהר סוד "נהירו דקיק דהוה חזי משה רבנו ע"ה" ואחר כך נבנית. וזאת שנית שנבנית בפנים - הוא מה שמקונן הנביא "בני ציון היקרים וכו'" ואין זה מקומו. אמנם הזכר שבקליפה לא היה בו כל כך ענין שלימות כי לכן הנקבה נקראת "יותרת הכבד" דאתגברת על בעלה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס. והנה אמר הכתוב "אמלאה החרבה" כי אותיות אמלאה הם אלהים66. והסוד מפני כי בחינת אלהים קדושים נעשה בסוד אלם שנאמר "נאלמתי דומיה" - לכן נבנית אלהים אחרים. ואיתא בהקדמת בראשית דף כ' (ח"א כ, א) ענין מי אלה "ואינון דחבו בעגלא על רזא דנא אמרו אלה אלהיך ישראל". ואיתא בזוהר פרשת משפטים דף ק"ה (ח"ב קה, א) וזה לשונו: "כי שרית עם אלהים וכו' שמא גדול דא בניינא קדמאה שמא קדמאה האלהים. והשתא דישראל אינון בגלותא - כל בניינא דא נפל כביכול(?) רבו דהשתא בגלותא אסתלק מי לעילא, אימא מעל בנין. ובנין נפלו וכו'". ולכן נמצא כי כאשר בניינא נפל לכן נאמר "אמלאה החרבה".

וזה יהיה ענין עיר הנדחת. כנראה שהם חולקים מר סבר לא היתה עיר הנדחת ומר אמר אני עמדתי על תלה. סוד הענין דברי דברו השלמים על עיקר זה. והענין כי המדה אחרונה שבקדושה נקרא 'עיר' שנאמר "עיר האלהים סלה". וגם הנקבה שבקליפה נקרא "עיר מצור". אותה שבקדושה שייך לומר בה "עיר הנדחת" מפני כי כן בעונותינו מזמן הבריאה נגזר עליה "לכי ומעטי את עצמך". ועוד פעם אחרת בזמן החרבן נדחית למטה שנאמר "השליך משמים ארץ". והיינו לבת ציון. ולנקבה בסטרא, היא עיר הנדחת, היא סוד הנחש שירדו ששים ריבוא מלאכי השרת וקצצו לשונו שהיה מסיח עם בני אדם וקצצו ידיו ורגליו שנאמר "על גחונך תלך". והיינו בזמן הבריאה - מקביל למה שהגיע לירח בקדושה. ועוד שנית בזמן שהוקם המשכן נדחית למטה כדאיתא בזוהר פרשת פקודי.

ואמנם מר אמר "לא נעשית עיר הנדחת מעולם" על סטרא דקדושה. והטעם כי הנה סטרא דקדושה אע"ג שנדחית למטה בעולמות - עם כל זה היא חוזרת לעלות יעיר בבקר בבקר, וחוזרת ונבנית ומתייחדת עם בעלה. אם כן אין זו נקרא 'עיר הנדחת' לגמרי מאחר כי עדיין חוזרת ונבנית. ומר אמר "אני ראיתי" - ר"ל אני מתבונן בה במדה זו כשהיא עיר הנדחת, "ועמדתי על תלה" לפי כי כן נאמר "צדיקים יקראו על שמך" שרצונו לומר הם יבנו אותה כמפורש במקומו. ולכן השלם הזה הוא אמר אני עמדתי והתבוננתי על תלה כמו שאמר הכתוב "קוצותיו תלתלים" כי זהו הענין והתיקון שלה על ידי תלי תלים של הלכות.

ועוד זה מדבר בענין סטרא אחרא - מר אמר חדא ומר אמר חדא. בתחילה הוא יאמר כי לא יש עיר הנדחת בקליפה לפי כי לא יצדק כינוי זה אלא למי שנתקרב בתחילה ואחר כך נדחה. כי זהו סוד המאמר הנזכר פרשת תצוה בפסוק "אשרי תבחר ותקרב" - אשרי מי שנבחר אף על פי שלא נתקרב וכו'. אשרי אהרן בכפלים שנבחר ונתרחק וחזר ונתקרב שנאמר "ואתה הקרב אליך". והיינו מ"ש לו משה "לכך נבחרת" מפני כי הוא שושבינא דמטרוניתא - כך הגיע לו כדרך שהגיע למטרונא. והענין מובן. ולכן הקליפה מטענה זו לא יצדק ולומר בה "עיר הנדחת".

ומר אמר "אני ראיתיה", כלומר תקרא באמת 'עיר הנדחת' על שם סופה לפי שעתה נתקרבה שנאמר "עני ורוכב על חמור", אבל לעתיד יצדק לקרות אותה "עיר הנדחת" מפני כי היתה קרובה ונדחית. ולכן אמר "אני ראיתיה" בראיית הלב וברוח הקדש לעיר זה שהיא הנדחת. "ועמדתי על תלה" - שעתיד להיות תל עולם, לא תבנה עוד, כי לכן כך הוא דין של עיר הנדחת כי לא תבנה עוד.

ולכן בא הדין הזה בגשמי כי לולב ומיניו שהם ארבעה הנזכרים שהם עדיין "של עיר הנדחת פסולים". "וכן כל אשרה של ישראל פסול".

"עכו"ם לא יטול" - דאף על גב אשר חכמים ז"ל הגידו לעתיד בא עשו מתעטף ויושב אצל יעקב ולבסוף יורד עשו לגהינם ויורש יעקב פי שנים -- אין זו עכשיו. ולכן "של עכו"ם לא יטול" עד לעתיד שנאמר "וירשו בית יעקב את מורשיהם". "ואם נטל יצא" - אם באולי נתכוון אדם זה להיות מאותם מחצדי חקלא יצא - יש בידו יכולת להוציא מן הקליפה מאותם ניצוצות מעלמין קדמאין. וזה יהיה "מיום ראשון ואילך" דסבירא ליה כי ביום ראשון אין צורך לענין ברירה שהרי כל העולמות הם מזומנים שם כנזכר למעלה במאמר שנאמר "מקראי קדש" כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא לון. אמנם "מיום ראשון ואילך יצא" - יכול לברור משום "דלא בעינן לכם". דאילו ביום טוב ראשון זמינת לכל חילהא, היינו 'לכם', כי כל המזומנים לקדש תתאה כולם ברורים כולם קדושים, היינו 'לכם'. אבל משם ולהלאה לא בעינן לכם וצריך לברר בירורין בכל יום ויום.

"גנות הצעירים" - הוא הדבר הנזכר לעיל למלך שהיה לו פרדס ונתנו לבנו, וכאשר הבן עושה רצונו רואה איזו נטיעה יפה עוקרה ונוטע אותה בתוך הגן. ולכן מזה הנזרע בתוך אלו הגנות "או מבתי שמשיהם" אשר ימצא שם זרע זרוע מאותו אור העליון שנאמר בו "אור זרוע לצדיק" (כדאיתא פרשת תרומה) - "מותר ליקח משם לולב" - מאותו שנאמר "ולאם מלאם יאמץ". "או מיניו" ממה שהוא מתאחז מהם, או שלקח אותה מתחילה - מותר ליקח מהם. כי זהו סוד מה שאמר הכתוב "כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו". כי המרגלים אמרו "כי חזק הוא ממנו" והנביא אמר כי כבר נפדה ונגאל. והבן. ולכן מותר ליקח מהם לולב ומיניו כדבר האמור "למצוה" דווקא, היינו מצות עונה האמורה בתורה.

"כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שאמרנו" - כי הנה סטרא דקדושה נאמר "כלך יפה רעיתי ומום אן בך". אבל סטרא אחרא כל המומין נמצאים בהם ובבתים שלהם כדאיתא בזוהר. ולכן אין ליקח מהם. וכן נמי "מגנוב וגזול" כאמור. כי ההוא טיקלא עשיקת נשמתין. וכל זה הוא "ביום טוב ראשון בלבד" משום דבעינן לכם שיהיה משלכם מסטרא דקדושה. "אבל בשאר הימים" דלא בעינן משלכם אז מותר ליקח מהם ניצוצות ונשמות בכל האיפשר.

"והפיסול שהוא משום עבודת אלילים או מפני שאותו אתרוג הוא אסור באכילה" כנזכר במקומו, "או מפני שאינם מינם" כי הם מסטרא מסאבא, "או מפני שהם חסרי השיעור" הצריך להיות ראויה לביאה. "בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול". ולא דמי של עבודת אלילים לענין שאנו אומרים שמותר להביא מן הגנות שלהם - דהתם מיירי באותם בחינות שנפלו בקליפה מן הקדושה. אבל של ע"א היינו מן השרש שהוא שלה נאסר עתה עד לעתיד שנאמר "בלע המות לנצח" ונאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבדו שכם אחד".

"והעושים שני ימים טובים פסולים בראשון ניטלין בשני" - כי יש לברור מהם. "אבל ברוכי לא מברכינן" - את הברכה נמשך בלי ספק.

"בשעת הדחק וכו'" - היינו מה שאמר בזוהר פרשת תרומה - סטרא אחרא ישראל לתתא ומלאכי עילאי נדחקין ממנה ואין מתקרבין לומר שירה עד שדוחין אותה למטה. וזהו סוד עיר הנדחת כנזכר לעיל שאמר החכם "אני עמדתי על תלה", כי כן נדחית בכל לילה ושלש פעמים ביום כדאיתא פרשת תרומה דף קע"ג (ח"ב קעג, א) וזה לשונו: "מלאכי עליונין וישראל לתתא כולהו דחקי בההוא סטרא אחרא. מלאכין כד בעאן לאתאחדא במלכיהון עד דדחיין לה לבר וכו'. כיון דאיהו אתפרשא מנייהו - עאלין לקמיה מאריהון ומשבחן ואודן קמיה וכו'. ותרין סטרין עילאין ותתאין כד בעיין לקרבא לגבי מלכא קדישא דחיין לה לבר וכו'". הנה למדנו מזה המאמר סטרא אחרא היא נדחית בכל לילה מלמעלה, ואחר כך אומרים שירה מלאכי עליון.

ועוד דוחין אותה ביום גם כן, כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קצ"ו (ח"ג קצו, א) וזה לשונו: "פתח רבי אלעזר ואמר מי בכם ירא ה' וכו'. וכי בגין דלא אתא לצלאה - אשר הלך חשכים? אבל עד לא יתכנסון ישראל לבתי כנסיות לצלאה - סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עילאין דלא יתפשטון ויפקון על עלמא. ותלת זמנין ביומא אזלי סטרא אחרא דכר ונוקבא, ומשטטין בעלמא. וההוא עידן אתקן לצלותא בגין דלא הוי קטרוגא כלל. וכדין איהו עידן לצלותא בגין דאינון אזלי לשדדא בטורי חשוך והר נשפה. כדין פתיחין כוי נהורין עילאין ונפקי ושריאן על בתי כנסיות ברישיהון דצלאן וכו'". הנה מבואר ממאמר זה כי ביום נמי שלשה פעמים ביום נדחה סטרא אחרא מלמעלה.

ולכן יאמר השלם על סטרא דקדושה כי מעולם לא היתה עיר הנדחת ולא תהיה לעולם. אבל סטרא אחרא תקרי 'עיר הנדחת' באמת לפי כי בכל יום ויום היא נדחית ביום ובלילה. ולכן אמר השלם "אני ראיתיה" כאשר נדחית מפני כי נמצא שם בבתי כנסיות בשעה שמתפללים ישראל. "ועמדתי על תלה" וחרבנה כי גם בלילה לא שכב לבו תורה בשעה שנדחית הקליפה למטה.

ולכן בא הדין לומר כי "הפסולין בשעת הדחק" שנדחקין מן הקליפה ביום ובלילה, אף על פי כי הם פסולים מסטרא אחרא כנ"ל, "נוטלין", רצה לומר ניטלין ממקומם ומשליכין אותה למטה. "ואין מברכים" סטרא דקדושה להקב"ה עד שנדחים למטה כאמור.

וגם שנאמר "ניטלין" כפשוטו הכי קאמר: לפי שנאמר "מקראי קדש" כדאיתא בזוהר פרשת קורח, כי קודש תתאה חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא. וכבר נתבאר כי כל חילהא הם סטרא דקדושה דאזמינת לון בגין לאעטרא לון ולאעלא לון תחת גדפהא. אמנם סטרא אחרא לא כן - כי אינם מזומנים לה כלל. ולכן חזר והגיד כי "כל אותם הפסולים", סטרא אחרא, אף על גב כי אינם מזומנים מסטרא דקדש, אף על פי כן "בשעת הדחק" - הם העתים שנדחקים מהם ישראל תתא ומלאכי עילאי לעילא. באותה שעה "נוטלים" ועולים למעלה ממקומם על ידי עליית העולמות בהיכרח. "אבל אין מברכין עליהם" כי הנה הם אינם ראוים להמשיך ברכה לסטרא דקדושה ולא לעולמות, וביען כי הם נמי אין נמצא בהם ברכה שנאמר "הנה ברכו את ה' כל עבדי ה'" - לא כן אלו.

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה