טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרמט · פירוש ראשון
עתה חזר והגיד כי כל ארבע מינים הללו דהיינו כנגד מה שאמרו חז"ל שהם רומזים לארבע איברים שבאדם (שהם לולב כנגד השדרה, הדס כנגד העינים, ערבה כנגד של השפתים, אתרוג כנגד הלב) - כל ארבעה אלו "פסולים בגזול ובגנוב". כלומר כי הנה אשר חז"ל הגידו יותר חמור החטא שבין אדם לחבירו מן החטא שבין אדם למקום. וכך אמרו "כתיב מכסה פשעיו לא יצליח וכתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לא קשיא - כאן בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן בעבירות שבין אדם למקום". ועוד אמרו חז"ל כ"ד חטאות סדר יחזקאל ולא חתם אלא בגזל שנאמר "והנה63 הכתי כפי אל בצעך" (יחזקאל כב, יג). ולמה יכה כפו על זה - היינו מה ששנינו בשעה שהאדם מצטער מה הלשון אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי", וביותר כשהוא ענין גזל לפי שצריך לגזול בניו(?) כדלקמן, והקב"ה מפסיד כמו שאמרו חז"ל "ותשכח תורת ה' ותשכח בניך גם אני" - כביכול גם אני בשכחה - מי אומר לפני ברכו ואמן. לכן אמר "הכתי כפי על בצעך" דלא סגי בלאו הכי להעביר.
והוא הביאור אצלי בפסוק (ישעיהו נז, טז) "כי לא לעולם אריב וכו'" וסמיך ליה "בעון בצעו קצפתי ואכהו". הכי קאמר: התבונן אתה בן אדם כי לעולם אריב בענין העבירות שביני לבינך לפי כי "רוח מלפני יעטוב ונשמות אני עשיתי" ואני מרחם עליהם. ולכן אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה וכו'. אבל "בעון בצעו" שהוא בין אדם לחבירו - "קצפתי ואכהו" מפני כי האדם מכסה פשעיו הסתר ואקצוף.
ולכן יאמר נא כי "כל ארבעה מינים הללו" שהם נרמזים בארבע איברים הנזכר, אע"ג כי יהיו שלימים בכל הכשרות האיפשרי - אין מחסור כל דבר מן הדין - "פסולים הם בגנוב וגזול" שנאמר "כי אני ה' שונא גזל בעולה", ר"ל הנה לך ראיה מפורסמת כי אני ה' שונא גזל שעושים בין אדם לחבירו יותר מכל העבירות שהם בינם לביני "בעולה". תתבונן כי הנה בעולת העוף נאמר "ושסע אותו בכנפיו" ואמרו חז"ל והלא הדיוט המדיח כך נפשו קצה עליו? וכל כך למה כדי שיהיה קרבן העני מהודר. וכיצד יאמר להשליך הזפק של העוף - והלא פנה הדרו? אלא משום שאוכל גזל בכל מקום. ולכן כל אלה האיברים אע"ג כי לא נמצא בהם עון אשר חטא - פסולים בענין גזל וגניבה שבין אדם לחבירו.
"בין לפני יאוש בין לאחר יאוש". וסוד הדבר מבואר בזוהר פרשת משפטים דף קי"ט (ח"ב קיט, א) וזה לשונו: "שלמא מלכא צווח ואמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס בל יתמכו בו. כיון דהוא עשוק בדם נפש הוא או בנו או בן בנויהון עשוקין בטיקלא דכתיב עד בור ינוס אל יתמכו בו. עד ההוא בור ריק ינוס מאתר קדישא ואל יתמכו בו בהאי עלמא כיון דאיהו עשוק בדם נפש. איהו או זרעיה להוו עשוקים מההוא סטרא אחרא. אית עשוק משאר עשוקים כמה דאת אמר לא תעשק את רעך - איהו עבר ועשק איהו עשוק בבנוי מההוא סטרא אחרא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כמה הוא חמור ענין הגזל נפרעין מן האדם עד דור שלישי שנאמר "פוקד עון על בנים על שלשים ועל רביעים לשונאי". ואל יחשוב האדם כי העושה כן הוא נמלט בעצמו דהיכא תיסק אדעתין לומר כן. כי השתא, ומה אם מפני הגזל שלו נפרע הקב"ה ממנו עד דור שלישי - מכל שכן כי יפרע ממנו דאיכא תרתי לריעותא; יש בידו הגזל ושפך דם נקי של בניו.
וזהו פירוש אחר בפסוק "שופך דם האדם וכו'" כי הגזל הוא נקרא 'שפיכות דמים' כמו שאמרו חז"ל "ואפילו גְרָמא" שלכן נאמר "על אשר המית את הגבעונים" - מהו דתימא דידיה אין, בניו ובני ביתו לא וכו'. וכי תימא גרמא לא - תא שמע "על אשר המית וכו'". והנה מבואר מדברי חז"ל שהגוזל חבירו אפילו שוה פרוטה מעלה עליו הכתוב כאילו שפך דמו ושל בניו. אם כן הרי הוא מחוייב. וגם לפי שהוא "שופך דם האדם" בו בעצמו - "באדם" - על ידי הגזל. ולכן "דמו ישפך".
ולכן כל מינים הללו פסולים לפי כי כן נאמר "אני ה' שונא גזל בעולה". וזה יהיה "בין לפני יאוש בין לאחר יאוש" - הוא מ"ש במאמר כי ימצא עשוק בנפש בלבד ויש עשוק אחר שנולד. וזה לשון המאמר ושם נאמר "אשר נעשו תחת השמש - אשר נעשו - אשר גרעו מבעי ליה? מאי "אשר נעשו"? אי עשיה איהו לשבחא - לאו עשיה דילהון אלא לעיל מן שמשא. אבל ודאי "נעשו" - היך נעשו אלא כיון דעשוקי מרוחיהון תמן אמאי אתיין להאי עלמא אלא נעשו ודאי - אתעבידו ברוחין בהאי עלמא כיון דאשתכלל גופא דילהון ואתעביד ההוא רוחא בגופא זך ונקי בלא לכלוכא דחובין בההוא עלמא - כדין אתעשק גופה כמה דאתעשק רוחא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי יש עשוק ברוח בלבד כי הרוח הוא נעשק למעלה בלבד על ידי טיקלא דעשיקת נשמתין. ויש גם כן עשוקים אשר נעשו לאחר אשר נולדו, והם בגוף ונפש נעשקים. והיינו ההפרש הנמצא "בין לפני יאוש או לאחר יאוש". כי הדעת מחייב כי אותו שנעשק ברוח בלבד היינו לפי כי לא נתייאשו עדיין הבעלים. ואותו הילד הנעשק לאחר שנולד היינו 'לאחר שנתייאשו הבעלים' - שהרי לא קנה אפילו בשינוי.
"אבל אם גזל וקנאו בלא סיוע המצות כגון גזל לולב ושיפהו כשר דקנייה בשינוי מעשה". ואיפשר לומר כי בענין זה ימלט מענין עונש זה של העשוקים הללו. אבל יהיה מאותם שנאמר בהם "ויש נספה בלא משפט" כדאיתא בזוהר פרשת פקודי דף רמ"ח (ח"ב רמח, א) וזה לשונו: "ובההוא זמנא דאתגזר דינא בבנוי דלא חאבו באינון רביין זעירין חד ממנא שמשא נפיק ואכריז וכו' וכל אינון רביין דלא אשלימו עד תליסר שנין ויומא חד כולהו אתמסרו בידא דהאי. מתליסר שנין עד עשרים כולהו אתמסרו על ידא דרוחא אחרא וכו' דגרים מותא לכל עלמא ואיהו יצר הרע וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי יש הפרש מאותם שהם מתים קטנים בתוקפא דאמהון הנזכר במאמר הקודם, לאותם שמתים עד תליסר שנין, ויש הפרש אחר מאותם שמתים מתליסר שנין לאותם שמתים עד בן עשרים. ולכן המגרם(?) מזה הוא כי זה שקנה בשינוי לא ימות מאותם ילדים קטנים שנאמר בהם "דמעת העשוקים", אלא מאותם שמתים עד תליסר שנין מפני שקנה בשינוי מעשה. וכן נמי קונה עצמו מן המיתה על ידי שינוי מעשה דפשוט הוא כי כן הישראלי מחנכו בתורה ובמצות. ולכן נמי נמצא קונה עצמו מאותה קליפה רעה על ידי המיתה "משום דקנייה בשינוי מעשה" כדאמרן.
"ומיהו לא יברך עליו" - כך אמרו חז"ל כשעבר הבן על י"ג שנים ויום אחד יאמר האדם "ברוך שפטרני מעונשו של זה". כפי הפשט נראה משום שהוא מצווה עליו שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם". וכן חייב לחנכו במצות. ולכן מאחר שהוא בר מצוה ונתחייב בתורה ובמצות הרי נפטר אביו מן החיוב זה. ואמנם כפי מה שביארתי הענין הוא יותר עמוק. דאילו כל זמן שלא הגיע לחיוב התורה והמצוה עדיין הוא ברשות איו להתחייב על עונות ראשונים, ובפרט עון הגזל שהוא חמור. וכל זמן שלא השלים שלשה עשר שנה ויום אחד איפשר להיות נענש על אותו הגזל שקנה אותו בשינוי. ולכן כאשר עבר י"ג שנים ויום אחד ראוי לברך עליו "ברוך שפטרני וכו'".
אמנם לכן בא הדין בגשמי דאף על גב שקנה בשינוי מעשה "לא יברך עליו" דפשוט הוא כי הבן הנולד ונענש בעבור כך לא יגיע לזמן שיברך עליו ברכה זו שפטרני מעונשו של זה.
"ויש מי שאומר דלא נפסל גזול וגנוב אלא לגנב ולגזלן עצמו" - כלומר לו לבדו ענוש יענש בבניו הקטנים כדאמרן כפי הגזל כאמור. "אבל לאחרים כשר" בגין שבא בגלגול בזולת. והענין הוא מה שהוא אצלי בפסוק "משפטי ה' אמת" (תהלים, יט) - שני משפטים צדקו יחדיו כפי ענין זה. הנה זה הילד הנולד הנענש בעבור הגזל - הקב"ה בחסדו מביא אותו אצל בן אדם שהוא חייב מפני הגזל ובזה "צדקו יחדיו" - אביו שנענש בילד, גם הילד עצמו המגולגל. אמנם לסברת יש אומרים יהיה כי זה הגזלן בזמן שמתגלגל על ידי גזלן אחר פסול וימות בעונו כי יהיה מאותם העשוקים בתוקפא דאמהון. אבל אם הגזלן בא בגלגול באדם אחר שאין בידו עון גזל - כשר - לא ימות באותו זמן.
אמנם "כשר הוא בשאר הימים חוץ מיום טוב ראשון" - כלומר הנה הילד זה אם עבר זמן המילה ניצול מעונש זה דהוי ליה כשאר הימים, אבל הוא בסכנה כל שמנת הימים עד שימול דהוי ליה יום טוב דידיה. אבל משם ואילך אף על גב שנתגלגל בעון הגזל - הואיל והגלגול שלו לא היה על ידי מי שיש בידו עון גזל - אינו נענש על עון זה משם ואילך. אמנם אם ימות יהיה מסיבת עון אחר, והיינו כי לגזלן וגנב לעצמו פסול בכל ענין עד יעבור עליו י"ג שנים ויום אחד. אבל לאחרים אינו כן - "כשר בשאר הימים" של השנים של י"ג, רק באותו יום שהוא יום טוב שלו, יום המילה, הוא פסול לגבי דידיה מכל שכן; כי גם שאר הימים הקודמים הוא פסול והוא בסכנת מות כאמור.
"וכן נמי שאול פסול ביום ראשון" - היינו הילד המגולגל באדם שאינו משלשה דורות שנאמר "פוקד עון אבות על שלשים ועל רבעים" כאמור, אלא "שאול" הוא הילד זה אצלו על עון אחר בא לידו גם כן. הוא פסול "יום ראשון" - דלאו דווקא כי כל הקטנים מתים בעון הגזל ותו לא. כי מכל מקום רבים הם מתים קטנים על עונות אחרים. ומפורש בדברי חז"ל בעבור כמה מצות בניו של אדם מתים קטנים כדאיתא בנדרים. ולכן יאמר כי גם "שאול" שאינו מענין עון64, ושאול הוא בידו בעבור עון אחר - כך יגיע לו. כמו שאומרים חז"ל מכמה דברים.
"משום דבעינן לכם" - כי הנה מאחר שמעשה המצוה הוא דבר נצחי וקיים לעד. והדוגמא שלו הוא מורה על אחרית דבר לקיים הגוף שלו שהוא במספר המצות, וביותר קיום הנפש. לכן הקפידה התורה שבה כלולים המצות שיהיה "לכם" - כלומר שלא יהיה דבר המעכב הקיום והתחיה שלכם. והיינו על ידי איזה עון מדמעת העשוקים כאמור.
"וכן של עיר הנדחת ושל אשרה וכו'" - הנה באנו למחלוקת חכמים ז"ל ששנינו כי מעולם לא היתה עיר הנדחת - מה יענה בענין זה? היתכן שנאמר כמאן דאמר "אני ראיתיה וישבתי על תלה" ונדחה סברת מי שאמר "מעולם לא היתה עיר הנדחת"? אמנם הענין הוא הפך מהמובן. כי סברת מי שאמר "לעולם לא היתה עיר הנדחת" מדבר על ענין הנשמות. גם מי שאמר "אני ראיתיה וכו'". והענין מובן עם מה שאמרו חז"ל בפסוק "עיר קטנה - זה גוף האדם. ואנשים בה מעט - הם האיברים וכו'". ופעמים כי מלך זה זקן וכסיל מתגבר והכה העיר לפי חרב וממית האדם כמו שאומרים חז"ל "עולה ומשטין יורד ונוטל נשמה" כמו שאמרו חז"ל "הוא יצר הרע הוא שטן הוא מלאך המות". כלומר שלשה דברים הוא עושה שליח זה. ולכן זה יהיה עיר הנדחת כי סבירא ליה כאשר האדם המכונה לעיר כאמור עיר קטנה, פעמים כאשר נדחה מעל ה' הוא כרצונו בשאט בנפש איהו דאפסיד אנפשיה ונעשה עיר הנדחת מחיים. וזהו יהיה סיבה שיהיה כך אחרי מותו נדחה מלפני הקדושה מחוץ למחנה מושבו שנאמר "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", שני פעמים, דהיינו מה שאמר הכתוב "הכרת תכרת הנפש ההיא" שכל כרת בעולם הזה לענין הגוף וכרת שני לנפש לעלום הבא. ומה שאמר הכתוב "החרם אותה ואת כל אשר בה" - היינו כי אין לו תחייה לעולם מאחר שהיה עכו"ם ומת בעונו. והיינו כמאן דאמר כי החוטא אותו הגוף אין לו תחיה זולת הגוף שנתקן אחר כך כדאיתא בזוהר פרשת חיי שרה דף קל"א (ח"א קלא, א) וזה לשונו: "אמר רבי יוסי אינון גופין דלא אצלחו ולא זכו הרי אינון כלא הוו כמה דהוו עץ יבש בהאי עלמא וכו'".
אמנם לכן הוא אמר "אני ראיתיה" בעין השכל וברוח הקדש. "ועמדתי על תלה" היינו אותו הקבר ששם גוף החוטא, כי סבירא ליה כי לאחר שמת בעונו אין לו עוד תחייה אף על גב כי נפשו מתגלגלת ונתקנת אותו הגוף הראשון אין לו תחייה כפי סברת רבי יוסי ע"ה. אמנם סברת מאן דאמר "מעולם לא היה ענין עיר הנדחת" - סבירא ליה כסברת הסבא ע"ה פרשת משפטים דף ק"ו (ח"ב קו, א) וזה לשונו: "לפום סוכלתנו דבני נשא אשתמע דהאי קדמאה דלא אשתלים בקדמיתא אתאביד הואיל ולא זכה. אי הכי למגנא אשתדל בפקודי אורייתא או אפילו בחד מינייהו. והא אנן דאפילו ריקנין שבישראל כולהון מליין מצות כרמון וכו'. חבריא חבריא פיקחו עינייכו דהא אנא ידענא דהכי אתון סברין דכל אינון גופין ציונין(?) אינון בריקניא דלא אית לן קיומא לעלמין - לאו הכי וחס לן לאסכלא במלין אלין וכו'".
הנה מפורש בשום שכל המאמר זה כי לא יתכן להיות גוף בלא תחיה כי אי איפשר לאיש הישראלי שלא עשה מצוה אחת בעולמו. ולכן יאמר התנא ע"ד לא היתה עיר הנדחת מעולם על גוף האדם הנקרא 'עיר קטנה' כאמור שנאמר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". אמנם בהווה כל זמן שלא נתקן אדם זה מקרי 'עיר הנדחת' והוא פסול.
"וכן של אשרה" - הוא אשר עשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם ובעונו נלקח אל הקליפה בסוד הנקבה הנקרא 'אשרה' כדאיתא בזוהר - "פסול".
"אבל של עובד כוכבים לכתחילה לא" - איתא במדרש למלך שהיה לו פרדס ונתן אותו לבנו. כל זמן שהוא עושה רצונו הוא רואה איזו נטיעה יפה - עוקר אותה ונוטעה בתוך הפרדס. כך בזמן שישראל עושים רצונו של מקום - רואה איזה חסיד באומות עוקרו ונוטעו בישראל כגון יתרו ורחב וכו'. והיינו בזמן שאין ישראל עושים רצונו הם גולים לאותה עיר הנדחת שנאמר "מי יובילנו עיר מצור" - עיר שהיא מצירה לישראל, מלכות הרשעה. והיינו האשרה הנזכר. וכאשר ישראל עושים רצונו מביא מחסידי האומות ונוטעם בהם.
ולכן יאמר "ושל עובד כוכבים" שהם מהחסידים, "לא יטול לכתחילה ואם נטל יצא והיינו מיום טוב ראשון ואילך" - והוא סוד מה שאמרו חז"ל "אין מקבלים גרים לימות המשיח". גם בזה נמצא חילוק בדברי חז"ל והכל אמת. דהא בתחילה אין מקבלים גרים, אמנם אחר כך שנעשים גרים גרורים מקבלים שנאמר "כי אז אהפוך עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". והיינו מה שאמר עתה כי כפי הדין ביום טוב ראשון לא יכול מעובד כוכבים דהיינו תכף בביאת הגואל אין מקבלים גרים לימות המשיח. "אבל מיום ראשון ואילך" מקבלים "משום דלא בעינן לכם" אפילו מעובד כוכבים לוקחין.
וכאשר נאמר שמדבר כנגד הנשמות וכל הדינים הם בהשאוה אחת כך יהיה הענין:
כי "של אשרה ושל עיר הנדחת" היינו בזמן הזה והוא סוד מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ה (ח"ב צה, א) וזה לשונו: "הכא אית רזא איך מתעשקן נשמתין. אלא האי עלמא אתנהג כולא באילנא דדעת טוב ורע וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דטוב - טיקלא קיימא ואכרע לסטרא דטוב. וכד אתנהגן בסטרא דרע - אכרע לההוא סטרא וכל נשמתין דהוו בההוא שעתא בטיקלא הוה עשיק לון וכו'. מה אתעבידו מאינון נשמתין? חמינן בספרי קדמאי דמנייהו הוו אינון חסידי אומות העולם וכו'".
והנה למדנו ממאמר זה כי יש נשמות עשוקות באופן אחר, דהיינו מסיבת מעשה של התחתונים. והיינו "של עיר הנדחת", כלומר כי כאשר אנשי אותה העיר נדחו מאחרי ה' ועשו מעשים בלתי הגונים - אז הם נעשקים הנשמות הנמצאות למעלה בטיקלא. וזה יהיה פירוש אחר בדברי התנאים. כי יש מי שיאמר כי נמצא עיר הנדחת שיקרא לה 'נדחת' בזמן אשר מסיבת מעשיהם נעשקו אותם נשמות למעלה והוכו לפי חרב של הטיקלא הנזכר דעשיקת נשמתין. ויש מי שמבין כי זה יהיה אקראי בעלמא ולא ימצא בתחתונים ענין עבירה כוללת בפרהסייא שיהיה גורם לכל הנשמות הנמצאות שם למעלה שיעשוק אותם סטרא אחרא באופן כי כך הוא הדין בגשמי של עיר הנדחת כי נדחו מאחרי ה' על ידי מעשה אשר לא טוב, ואז היתה איזו נשמה למעלה ועשקה אותה הטיקלא דעשיקת נשמתין.
וכן נמי "של אשרה" - היינו נשמה שהלכה בגהינם העליון בעון שלה, הוא הנקרא 'אשרה'. "של ישראל" - כי נמצא ישראל התחתונים עשו כך ליטול סטרא אחרא נשמות, דוגמא ללולב ומיניו. "פסול" להיכנס לתוך הקדושה עד אחר התיקון שמתחייב לשבת שם.
ואם כה יאמר על אישי הזמן הפרטי שהם מתחייבים בעונם לילך לסטרא אחרא - כך הוא אומר: "של אשרה ושל עיר הנדחת פסול" - כלומר כי הנה הלולב ומיניו כבר אמרנום לפניך שהם ארבע איברים כפי דרך חז"ל (הלולב דומה לחוט השדרה, וההדס דומה לעינים, והערבה לשפתים, והאתרוג דומה ללב). ולכן נאמר כי מדבר בארבע מיני בני אדם המשונים זה מזה ונלמד ממה שאמרו חז"ל יש בני אדם שיש בהם תורה ומצוה דומה לאתרוג, ויש בני אדם שיש בהם מצוה ואין בהם תורה וזה דומה להדס, ויש שיש בהם תורה ולא מצוה וזה דומה ללולב, ויש בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מצוה ואלו דומים לערבה שאין בה טעם ולא ריח.
ואנחנו נאמר כי ימצא ההפך מזה - ארבעה מיני בני אדם שנתחייבו ללכת לעיר הנדחת ואלו הם ההפך מן הלולב הדומה לשדרה - יהיה מי שאינו כורע במודים, או מי שנמצא בו עבירה של בעילה אסורה כדאיתא בזוהר בפסוק "לא תשתחוה לאל אחר" היינו הבועל ארמית עיין שם - בכל עבירה הוא פוגם חוט השדרה שלו ובפרט על ידי הטיפה שמוציא דרך שם לעבירה.ולענין הערבה יהיה החוטא בשפתיו בענין לשון הרע ושבועת שוא ונבלות הפה. ובענין ההדס ימצא באותו גבה עינים קורץ בעיניו שנאמר "ועין נואף". ובענין האתרוג עבר על הדברים המסורים ללב איבה ושנאה ותחרות לב חורש מחשבות און ונאמר חושבי און ופועלי רע על משכבותם. כי על ידי מחשבת פיגול יצא העגל הזה אותה טיפה לבטלה.
ואת כל אלה הם מתחייבים גלות לאותה עיר הנדחת. דאלו אינם בערך אותם הגולים לערי מקלט שהם של סטרא דקדושה ולכן הם מתחייבים להיות שם עד מות הכהן הגדול, היינו נשמה של צדיק אחר, והוא פודה אותה. כאשר נתבאר אצלי בפסוק "עוברי בעמק הבכה" (תהלים, פד) אלו הצדיקים שהם עוברים דרך העברה בלבד כדאיתא פרשת פנחס דף ר"כ (ח"ג רכ, א) בעמק של גהינם שבוכים שם הרשעים. אז "מעין ישיתוהו" כדי שלא יצטער הצדיק שהוא נותן ריוח בין הדבקים כי על ידי כן מצננים לו גהינם מדה כנגד מדה. כי הנה נאמר "תשלג בצלמון" - הרשעים נידונים בגהינם של אש ושל שלג - היינו זכר ונקבה שבקליפה. וכאשר הוא נותן ריוח בין הדבקים - גורם להפרד אותם שהם דבקים זכר ונקבה שבקליפה ומצנן אותם שלא יהיו פועלי רע. לפי שעתה בקריאת שמע מתקן רמ"ח איברים של הקדושה - ולכן מתחסר סטרא אחרא כדאיתא פרשת פקודי "ויקם משה את המשכן - אתקם דא ואתרפי דא". וכן נמי כשנותן ריוח מתרפה רע בסוד "יתפרדו כל פועלי און". ולכן דין הוא כי כאשר יעבור דרך שם מצננים לו גהינם עליון בעבורו, ואז גם "ברכות יעטה" בצאתו מן העולם כמו שאמרו חז"ל ברוך אתה בבואך - בביאתך לעולם, וברוך אתה בצאתך - ביציאתך מן העולם. ולכן הצדיק טעון ברכות - "גם ברכות יעטה" - בצאתו מן העולם, כי יעטה "מורה" - בן סורר ומורה, יעטה אותו ומוציא אותו משם.
ולכן הנשמות שלא חטאו רק בשוגג יש להם תקנה באופן זה. אמנם אותם שחטאו יותר מדאי - צריך לילך לקליפה (היא עיר הנדחת והאשרה). ולכן כולם פסולים. והיינו אותם שהם "של ישראל" - כלומר הנשמות של ישראל הגולים לשם. "אבל של עובד כוכבים" - הנשמות של עובדי כוכבים שהם מחסידי אומות העולם - "לא יטול לכתחילה" כי אין להם תיקון באופן זה. "ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך" - דהיינו מיום שיצא מן העולם ואילך. דאילו באותו היום אין לו תקנה להכנס במקום הראוי לו בגן עדן, "לפי דלא בעינן לכם" - כי זה יהיה מוכן להנאתכם וכמו שאמרו חז"ל "לכם - ולא לגוים". וכן נמי בנדון דידן - לא בעינן לכם כאמור.
"גנות הצעירים וכיוצא בהם מבתי שמשיהם וכו'" - כבר נתבאר מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו פרדס והיה לו בן ונתן אותו לבנו. בזמן שהבן עושה רצונו של אביו רואה איזו נטיעה יפה - עוקרה ונוטע אותה בתוך הפרדס. כך בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הוא רואה איזה חסיד באומות - מביא אותו ונוטעו בקרב ישראל כגון יתרו ורחב. והיינו מ"ש בענין דין זה הגשמי "גנות הצעירים וכיוצא בהם מבתי שמשיהם" שהם דוגמא למה שאמרו חז"ל במאמר שרואה הקב"ה איזו נטיעה בגנות אחרים וכו' - כך "מותר ליטול משם לולב או שאר מינים" המכונים לחז"ל באותם ארבע איברים, אם ימצא איזה חסיד מהם עוקרו הקב"ה משם ונוטע אותו בקרב ישראל. ולכן בגשמי נמי מותר כאמור.
"כל אלו שאמרנו שהם פסולים מפני מומין שביארנו" - דהיינו מפני העונות, כי אין לך דבר שעושה מום באדם באמת אלא העון. "או מפני גזל וגניבה" - דהיינו החילוק הנזכר למעלה כי העונות שהם בין אדם למקום לחוד ועבירות שבין אדם לחבירו לחוד. הצד השוה שבהם כי הם "פסולים ביום טוב ראשון בלבד אבל בשאר ימים הכל כשר". וכבר נתבאר למעלה מה ענין יום טוב. ואמנם עוד יובן הענין כי הנה מעין הקורא מפני מה נתנו חז"ל שיעור לענין המת "שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים לגיהוץ ולתספורת". כי כל השיעורים הללו הם כפי מה שהאדם נידון בכל אחד מהם ויוצא לאור משפטו. ולכן זה יהיה הדוגמא שלו כי "יום טוב ראשון" היינו ביום צאתו מן העולם וכגון בהלולא דרבי שמעון. ולפי כי אז יוצאים לקראת הצדיק כמה צדיקים ושלש כיתות של מלאכי השרת - ולכן נחשב לו 'יום טוב ראשון'. וכדאיתא בזוהר דף ק"נ (ח"א קנ, א) וזה לשונו: "כיון דאתפשט האי גופא מההוא רוחא על ידי מ"ה אפשיט ליה לבושא דגופא דא. כיון דאתפשט האי גופא מהאי רוחא אזלא ומתלבשא בההוא גופא אחרא דבגנתא דעדן דאפשיט כד אתי להאי עלמא. ולית חידו לרוחא בר בההוא גופא דתמן וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא ואתלבש בלבושא אחרא שלים כגוונא דהאי עלמא וביה יתיב ואזיל ואסתכל למנדע ברזין עילאין מה דלא יכיל למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא בגופא דא. וכד אתלבשת נשמתא בההוא לבושא דההוא עלמא - כמה עידונין כמה כיסופין דילה תמן וכו'".
הנה מבואר מן המאמר זה כמה שמחה יתירה יש לנשמה יום שנפטר מן העולם. ולכן יהיה הכינוי "יום טוב ראשון" מכוון לו.
ואמנם "שאר הימים" הם כנגד שאר הזמנים ולכן אותו שמת מפני מומין של עבירות שעשה או מפני גזל וגניבה - "ביום טוב הראשון" שלו, הוא יום המיתה, "פסול", כי בודאי אינו מתלבש באותו הגוף שבגן עדן עד שנידון על פי מעשיו. אבל "בשאר ימים" דהיינו משלשים ואילך - "הכל כשר" כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף קצ"ט (ח"ב קצט, א) וזה לשונו: "לבתר דא מתלתא יומין ולהלאה כדין אתדן בר נש מעיניו מידוי מרגלוי. ואוקמוה כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא. ובגיני כך נשמתא לא סלקא לאתרהא וכו'".
הנה נתבאר מדברי המאמר כי לאחר שלשה ימים יש דין אחד. וכן נמי עד שלשים יום דין אחד. עד מלאת לו שנה תמימה דין אחד. ולכן יאמר כי "אותם בעלי מומין גזלנים וכו' פסולים ביום טוב הראשון בלבד" כאמור, "אבל בשר ימים" האמורים - "הכל כשר" ונכנס לגן עדן שנאמר "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'". כדאיתא בזוהר.
אמנם "הפיסול שהוא משום עכו"ם", היינו דברים שיעשה האדם מן הכעס וכיוצא שהוא נחשב כעובד עבודה זרה, "או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה" מפני כי לבו יקבוץ און לו מאותם חושבי און ופועלי רע על משכבותם וכו'. וכמו ששנינו "איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם לב רע כנגד הכל", ולכן גם בזמן שימות אדם זה אסור באכילה כי הנה אמרו חז"ל "אלה פקודי המשכן משכן" - מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה והמלאך מקריב נשמות הצדיקים קרבן על המזבח. אמנם מי שלבו רע "אסור באכילה" כי כן צוה המלך שלמה ע"ה "אל תלחם את לחם רע עין", כל שכן מי שלבו רע. ולכן אסור.
"או מפני שאינם מינם" - כי הנה אמרו חז"ל "שלשה מדות ביד אומה זו ביישנים שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, רחמנים שנאמר ונתן לך רחמים, גומלי חסדים שנאמר למען אשר יצוה את בניו וכו'". ולכן איש הישראלי שלא נמצא בו סימנים הללו אינו "ממינים הללו" שהרי חז"ל אמרו "פרי עץ הדר - זה אברהם שהדרו הקב"ה בזקנה. כפות תמרים - זה יצחק שנעקד על גב המזבח וכו'". הנה מבואר כי ארבע מינים הללו כינו אותם חז"ל לאבות העולם ולאמהות. ולכן מי שאין בו סימנים הללו אין זה ממינם. או יהיה כל מין מהם בענין שאינו מינו כאמור למעלה בענין הדס הנקרא 'הדס שוטה'. וכן לענין הערבה כי הצפצפה אין זו ממין הערבה. ולכן על כל החלקים הללו יאמר נא "שאינם מינם".
"או שהם חסרי השיעור" - כי הם בלתי שלמים שלימות הנפש באחד מן הדברים הנזכר לעיל. "בין ביום טוב ראשון" שהוא יום צאתו מן העולם, "בין בשאר ימים" דהיינו שביעי ושלשים כאמור. בכולם "פסול" מלהכנס במקומו בגן עדן למעלה.
"והעושים שני ימים טובים - פסולים הראשון", דהיינו יום צאתו מן העולם, "נוטלין בשני אבל ברוכי לא מברכינן" לפי כי עדיין אינו ניצול מן העונש עד מלאת לו שנה תמימה כמו שאמרו חז"ל עד י"ב חדש הנשמה עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש עולה ואינה יורדת. ולכן לא מברכינן כנזכר.
"בשעת הדחק שאין נמצא כשר וכו'" - מאחר שהנחנו למעלה כי האדם המגולגל פעמים שלש ונחלקו על זה אם יש תקוה לאותו הגוף הראשון המגולגל , וכן בשני, וכן בכל פעם שהוא מתגלגל. כנזכר לעיל בדין עיר הנדחת. מר סבר כי יש עיר הנדחת - היינו גוף שכלה ואבדה הנקרא בשם 'עיר' הנקרא "עיר קטנה". ומר סבר כי לא יש עיר הנדחת - שהרי נאמר "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח".
ולכן יאמר נא: "בשעת הדחק" - דהיינו כאשר האדם נדחק מן היצר שהוא דוחק אותו להעביר אותו על המצות או להעביר אותו לדבר רע. "שאין נמצא כשר" - שנאמר "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". "כל הפסולין" מן הנזכר לעיל "נוטלין". כי מאחר שהאדם נדחק מן היצר מורדף בלי חשך מפני טענה זו - ראוי לרחם על האדם החוטא כמו שאמרו חז"ל אלמלא שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל שנאמר כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי וכו'. ולכן אע"ג דאיכא צד פיסול באיש הישראלי - מאחר שהוא מורדף מן היצר - הויא ליה מה שאמרו חז"ל שלשה דברים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו, והרשות אחד מהם - הוא יצר הרע דקאתי ברשות של מעלה. ולכן כולם ניטלים "אבל ברוכי לא מברכינן" אף על גב שמברכין על הרעה - אין זה מן הענין.