טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרמז · פירוש שני
עוד מלתא בפום מלכא בערבה הדומה לשפתים. והכי קאמר:
"ערבי נחל האמור בתורה" - היינו כי מדת התפארת הוא נקרא 'תורה', ו'ערבי נחל' הם כלולים בו. והיינו מה שאמרו חז"ל "וערבי נחל - זה הקב"ה שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו". והענין יובן כמ"ש בזוהר פרשת משפטים דף קכ"ג (ח"ב קכג, א) וזה לשונו: "כד מתחברן כחדא ומתיישבן במלכא אקרון שפוון דמלכא. ובגיני כך גזר מלין דקשוט ופומא בהו תלייא פתיחותא דפומא. מאי פומא? אלא דעת גניז בפומא דמלכא דאקרי תפארת. פשיטותא דכל גוונין אתאחדן ביה דכתיב ובדעת חדרים ימלאו. וההוא דעת הוה גניז באימא ומליא כל אדרין ואכסדראין. וכד אתע(?) נהירו דביה ונפיק - כדין אקרי "פה השם". ושפוון דאינון תרין נהורין מאבא ומאימא וכו'".
הנה למדנו מן המאמר כי השפתים דמלכא אינון תרין נהורין דאבא ואימא. ולכן בא אל נכון מה שאמר הכתוב "סולו לרוכב בערבות" הם השפתים הנקראים 'ערבות'. ומהיכן נתהוו? ומי הוא הרוכב בערבות אלו? חזר ואמר "ביה שמו" - הם אבא ואמא הנקראים "יה" כאמור. ואמר "שמו" בלשון יחיד - מפני כי אבא ואימא לא מתפרשאן, כחדא שריין. ולכן יאמר "ערבי נחל האמור בתורה" הם סוד שני ערבות שבלולב. דאע"ג כי הלולב הרמז שלו הוא בצדיק והשני ערבות הם שלו שלכן יוסף הוליד שני בנים.
עוד תדע ותשכל כי שני ערבות שהם "ערבי נחל האמורים בתורה" הוא תורה שבכתב, תפארת ישראל כנזכר. ובתוכו הם ב' ערבי נחל העליונים. והיינו מה שאמרו חז"ל "וערבי נחל - זה הקב"ה שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו" כאמור. כי משם יה מתפשטים ב' בדי ערבות הללו. והענין יובן עם מ"ש בזוהר פרשת תרומה דף קס"ה (ח"ב קסה, א) וזה לשונו: "כתיב סולו לרוכב בערבות - מאן רוכב ערבות, ומאן אינון ערבות? אלא ערבות - דא רקיעא שביעאה וכו'. ואי תימא אי הכי מאן יהיב ירכין בגופא או גופא בירכין, דהא דא עביד פירין ואיבין ודא לא עבין פירין ואיבין? אלא ודאי כולא איהו רזא דערבות שבלולב וכו'".
והנה עיקר הדברים על פי הדרך האמור; כי אלו הערבות הנזכר הם נמשכים משם יה שהוא רקיע עליון. והשני בדי ערבות שלו הם הנמשכים למטה עד הנצחים של תפארת ישראל כאמור. וזה ימצא כאשר הוא רוכב שמים ומתפשט עד הנצחים הנזכר. ולכן צדק מה שאמר הכתוב "וערבי נחל". שאם הרצון הוא על ערבים בתוכה או ערבים של הזכר - למה הם נקראים "ערבי נחל"? אמנם להיות כי הם שני נצחים העליונים הם נמשכים מן הנחל היורד מן ההר שנאמר "ונחל עדניך תשקם" (תהלים לו, ט). ופירש הענין בסימניו ובמסר"יו56.
"והוא מין ידוע הנקרא כן" לפי "כי עלה שלו נמשך כנחל" - היינו כי כל מדה ומדה של אימא נמשך כנחל כדאיתא בזוהר ובתיקונים "אימא עילאה עד הוד אתפשטת". "ופיו חלק" שנאמר "שפתותיו שושנים". "טעמו וראו כי טוב ה'".
"הקנה שלו אדום" - שהנה מסטרא דאימא נמשכים חמשים שערים מסטרא דימינא וחמשים שערים מסטרא שמאלא. כדאיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ז (ח"ג רעז, א) וזה לשונו: "ונתן לאבי הנערה חמשים כסף - וכסף מדרגא דחסד, דרגא דאברהם. דבמפקנו דמצרים חמשין תרעין דחירו אפתח לון מסטרא דדינא דשמאלא דאיהו אדני דתמן דן אנכי ולבתר נפקו. אבל בפורקנא בתרייתא "וברחמים גדולים" - מסטרא דאברהם וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי יש שני מיני שערים שהם מתפשטים מאימא למטה. השערים מצד ימים הם בסוד החסדים, ויש חמשים שערים שהם מצד הדין. ולכן נתן סימן בערבה זו, אחת מהנה, "קנה שלו אדום" כי באמת נאמר "קנה חכמה קנה בינה". ומצד חכמה מתחייב שיהיה לבן. אמנם להיות כי אימא מלבשת לאבא - העיקר נחשב לה ולכן קנה שלו אדום.
"ורוב מין זה גדל על הנחל לכך נקרא ערבי נחל כאמור" כי זה שאמר הכתוב "ועל הנחל יעלה על שפתו", כלומר דאף על גב כי זה הנחל הוא מתפשט למטה שנאמר "ונחל עדניך תשקם" - אמנם גם יעלה על שפתו ונעשה גם כן שפוון דמלכא (כאמור לעיל במאמר דפרשת משפטים). "לכך נקרא ערבי נחל" שהם נמשכים מנחל העליון. אמנם "אפילו היה גדל במדבר", דהיינו כי גם במדה האחרונה הנקראת 'מדבר' על שם "ומדברך נאוה" (כמו שאמרו חז"ל על שם "ציון מדבר היייתה"), וגם במדה זו גדלים שתי ערבות בין משלה וגם מלמעלה כאשר "ויבן ה' את הצלע לאשה ויביאה אל האדם" הנה הבנין שלה הוא על ידי נצח הוד דאימא - הם ערבי נחל. וגם כשחוזרת עם בעלה פנים בפנים נכללים בה שתי ערבות כמה דאת אמר "על ערבים בתוכה" (תהלים קלז, ב). הרי כי כן נמי הערבות הם גדלים במדבר. וגם "גדלים בהרים" - כלומר כי בזמן שערבות הללו נעשים גדולים עולה שליש מהם 'בהרים' של הזכר. וכן נמי בבחינת הנקבה. ולכן כל אלו בחזקת "כשר".
"ויש מין אחר", דהיינו מסטרא אחרא הנקרא 'אחר' והם מסטרא דאלהים אחרים. "דומה לערבה" שבסטרא דקדושה, לפי כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים. "אלא שהעלה שלו הוא עגול" - כך אמרו חכמי הרופאים כל זמן שהמכה או החבורה עגולה אינה מתפראה עד שיתחילו השני צדדין להתקרב זה לזה. ולכן בא הרמז בעלה של סטרא אחרא להיות עגול לומר דאיכא בזה תרתי לריעותא. זה יצא ראשונה שאין בו ענין של התפשטות דהוה מטשטש עלמא. וזאת שנית לרמוז כי אין רפואה למכתו - כך אמרו חז"ל הכל מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש שנאמר "ונחש עפר לחמו". הרי כי "העלה שלו עגול" כמה דאת אמר "סביב רשעים יתהלכון".
"ופיו דומה לשל מסר" יען כי דבר סרה על ה' אלהיו ואמר "מאילן זה אכל וברא העולם" - לכן ירדו ששים ריבוא מלאכי השרת וחתכו לשונו שהיה מסיח בתחילה כמו שאמרו חז"ל. "וקנה שלו אינו אדום" לפי שנאמר בו "גער חית קנה" כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רנ"א (ח"ג רנא, א) וזה לשונו: "ר' שמעון פתח ואמר גער חית קנה וכו' - גער חית - דא חיה דאתאחד בה עשו. קנה - דתנינן דנעץ קנה לימא רבא ועליה אתבני קרתא דרומי. מאי קנה? דא דכורא דהאי חיה בישא. דאית לה סטרא זעירא באחדותא דקדושה וכו'. קנה - שלטנותא וראש לכל מלכוון. תו קנה - דזמין קוב"ה לתברא ליה כקנה דא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי סטרא אחרא נמצא בו בחינת 'קנה' אבל "אינו אדום" לפי כי סטרא אחרא הוא שחור, לא אדום, כדאיתא בזוהר "ההוא אוכמא", וכדאיתא בהיכלות פקודי, עיין שם אין להאריך. הרי נתבאר שני מיני ערבה. האחת היא מסטרא דקדושה והשנית מסטרא אחרא.
אמנם עוד יש מין ערבה אחרת והוא אמצעי בין שניהם. והיינו "שאין פי העלה שלה חלק" - כי הנה איתא בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין. כד ערלה שרי על את קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אתקרי חשמל. חש ואתגלייא. מל מהו? מל כמה דאת אמר מל יהושוע, רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה וכו'. ועל דא כתיב וחלק משמן חכה. שוי ההוא נהורא לקבליה דברית ובגיניה כך מפתי לה ונטיל נהורא. ודא איהו פתויא דפתי לאתתא דכתיב נפת תטפנה שפתי זרה וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי גם בסטרא אחרא יש קליפה שפיה חלק שנאמר "וחלק משמן חכה". אמנם היותר ממותקת היא שאין פיה חלק "וגם אינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים עד מאד" שנאמר בו "הנה קטן נתתיך בגוים". "כמו פי מגל קטן וזה כשר" - כי כן לעתיד יהיה נמתק בסוד מלת "בלע המות לנצח" ונאמר "והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר".
"ערבה שיבשה וכו'" - הנה בחלוקות הללו השלשה (שהם יבשה או שנשרו רוב עליה או שנקטם ראשה) פסולה -- לא כן הוא בדין ההדס. והטעם בזה יהיה מפני כי ההדס הוא הרמז למדת החסד כאמור למעלה. ולכן אע"ג כי ימצא בו העדר מאחת מהנה - אין בזה כדאי לפסול אותו לפי כי לא יתכן להפסק ממנו שורש הליחות מן המים לגמרי. מה שאין כן לענין הערבה כי להיות שהיא בחינת דין מקו הדין והם ערבי נחל שהם מצד הדין -- לכן הבחינות הללו הם פוסלים בה אחת מהנה אם נעדרה.
ועוד ימצא טוב טעם למה ההדס עליו הם משולשים ברוב ולעיכובא בעינא ברוב כדלעיל -- לא נמצא זה דין בערבה כלל, רק כי ענין העלים הם שנים שנים.
ואמנם הכל הוא מטעם אחר כי הנה ההדס - להיות שהוא בחינת חסד ומתפשט בקו הימין - לכן נמי בעינן שיהיו עליו מרובין להיות נאחזים בחסד צבאות של מטה הנרמזים בעלין. ולרבות מדת החסד בעולם קא בעינן שכך לשון חכמים "רחמי שמים מרובים", ר"ל כי בחינת הרחמים רבים הם יותר מבחינת הדינים. ולכן הם ממתקים אותם. ולכן הערבה שהוא סוד הדין והוא מתפשט בקו של שמאל - לכן באו העלים שנים שנים ולא יותר, למעט מציאות הדין. ומה גם שהם רומזים בסוד הירכים שהם מנוגעים מזמן שנאמר "ויגע בכף ירכו". ושם נאמר "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" כדאיתא בזוהר. לא כן הוא בסוד ההדס שהרמז שלו הוא בבחינת הידים.
ולכן יאמר נא: "ערבה שיבשה פסולה" להיות כי הערבה היא נקראת "ערבי נחל" על שהיא נטועה על הנחל כמו שאמר הכתוב "ועל הנחל יעלה על שפתו" כדלעיל. ולכן כאשר נעדר ממנה יסוד המים הממתקן אותה והוא המחיה אותה - "פסולה" כאמור.
וכן נמי "אם נשרו רוב עליה" שמורה על העדר החיילות שהם מזומנים שם כדאיתא במאמר הנ"ל "קדש תתאה חכמת שלמה זמינת לכל חילהא שנאמר קריאי מועד לאעטרא יתהון". ולפי כי עתה "נשרו רוב עליה" של הערבה הדומה לשפתים -- נראה כי להעדר הזמנה הנזכר לא באו שם. ולכן פסול.
וכן נמי "אם נקטם ראשה" - היא הבחינה שלמעלה ממנה הנקרא 'ראשה' ופנה למעלה. גם זה הוא מורה העדר והסתלקות מן האור שמאיר עליה כמו שאמרו חז"ל "כנור היה למעלה ממטתו של דוד וכיון שמגיע חצות לילה היה מנגן מאליו". ולפי שנראה שנתחסר כנור זה - לכן פסולה.
"אבל כמושה" שהוא העדר ריבוי מימי החסד ממנה, "או שנשרו מקצת עליה" שמורה על קצת מן החיילות - הם הבלתי ראויים לעלות לזימון זה - "כשרה". "והרמב"ם מכשיר בנקטם ראשה" שהרי גם ראשה הוא סוד גבורה עליונה ואיפשר לה בלאו הכי, ולכן כשרה כאמור.