טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרמו · פירוש שני לצד עילאה
עוד זה מדבר לצד עילאה ימלל. וכך היה אומר:
"הדס שנקטם ראשו כשר וכו'" - אשר חז"ל הגידו "ענף עץ עבות - זה הקב"ה שנאמר והוא עומד בין ההדסים". וכאשר אתבונן בדרך האמת הוא דבר רחוק לפי שידענו כי ההדס הוא רמז אל האבות -- אם כן איך יאמרו חז"ל "זה הקב"ה"? ואבקשה בינה לענין זה במש"ה בזוהר פרשת ויקרא דף כ"ד (ח"ג כד, א) וזה לשונו: "וענף עץ עבות - דא מלכא קדישא דאחדי לתרין סטרין, ובגין כך הדס ג' ענף דאתעביד ענף עץ עבות דאחיד לכל סטרא", עכ"ל לענייננו. והנה נתבאר במאמר זה מה שאמרו חז"ל במדרש "וענף עץ עבות זה הקב"ה" - דייקא נמי ממ"ש "והוא עומד בין ההדסים" שהרצון הוא הקב"ה עומד בין ההדסים - מיעוט רבים שנים, ימין ושמאל, כמ"ש במאמר "דאחיד לתרין סטרין".
ולכן יאמר נא: "הדס שנקטם ראשו כשר" - כי מאחר שההדס הוא בחינת הימין לכן אף על גב שנקטם ראשו כשר לפי כי הלא לך לדעת כי בחינת החסד הוא נחלק לחלקים שלשה - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויחי דף רמ"א (ח"א רמא, א) וזה לשונו: "תלת קשרין בדרועא ימינא - חסד חסדים". ולכן בא הדין בגשמי הדס שנקטם ראשו כשר מפני כי כן הוא הענין בסוד "ושלישים על כולו".
"וכן אם נשרו רוב עליו אם נשתיירו ג' עלין בקן אחד כשר" - והענין כי הנה בחינת מדת החסד מתאחזים ממנו כמה מחנות למטה, וכדאיתא בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "וענף עץ עבות - תלתא. ועלין דיליה - דא בסטרא דא ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו וכו'. עלין וטרפין דהני תמרים אינון כל שאר חילין דאתאחדן באינון כינויין דקוב"ה אקרי בהון, בגין דבעינן לתתא כגוונא דלעילא דלית לך מלה בעלמא דלא אית לה דוגמא לעילא. כגוונא דלעילא הכי אית לתתא. ובעו ישראל לאתאחדא ברזא דא דמהימנותא קמי קוב"ה", עכ"ל לענייננו.
ולכן יאמר "אם נשרו רוב עליו", הם המחנות הנאחזים במדת החסד, "אם נשתיירו ג' עלין" לרמוז לשלש חלקים שבמדת החסד, "כשר" ולכן צריך שיהיו בקן אחד.
"היו ענביו מרובות מעליו" - הנה הענבים הם כיתות מלאכים כדאיתא בזוהר כנ"ל. ועוד איתא בזוהר דף קמ"ד (ח"? קמד, א) וזה לשונו: "שיר - בהאי אית רזא פנימאה דתנינן מאן דחמי ענבין בחלמיה, אי חוורין אינון, טבין. אוכמין בזמנן - טבין, דלא בזמנן צריכין רחמי. מאי שנא חוורא ומאי שנא אוכמי? ומאי שנא בזמנן ומאי שנא שלא בזמנן? ותו תנן אכלן לאינון אוכמי מובטח ליה דאיהו בן עלמא דאתי. אלא תנינן אילנא דחב ביה אדם הראשון ענבים היו, דכתיב ענבינו ענבי רוש. ואלין אינון ענבין אוכמין בגין דאית ענבין אוכמין ואית ענבין חיוורין. חיוורין טבין בגין דהא מסטר דחיי אינון. אוכמין צריכין רחמי דהא מסטרא דמותא אינון. בזמנן - טבין. מאי טעמא? בגין דבזמנא דחוורי שלטן - כלא אתבסם דהא בההוא זמנא כולא אצטריך לתיקונ' וכלא איהו שפיר וכלא בתיקונא חדא, אוכמא וחוורא. ובזמנא דחוורי לא שלטן ואוכמי אתחזון לינדע דהא בדינא דמותא סליק ואיצטריך רחמי דהא אילנא דחב ביה אדם קדמאה וגרים מותא ליה ולכל עלמא חמא", עכ"ל.
הנה נלמד מדברי זה המאמר כי הענבים הם שני מינים - לבנים ושחורים. הלבנים הם בחינת רחמים והשחורים הם בחינת דין. אמנם הצד השוה הנמצא בהם כי הוא מה שאכל מהם אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל "ענבימו ענבי רוש". ולכן יאמר נא:
"היו ענביו מרובין מעליו" - דהיינו כי 'עליו' הם מסטרא דימינא מדת החסד, 'ענביו' הם מצד הדין. אמנם להיות כי כל מדה היא כלולה מעשר להיות כי כך אמרו חכמים ז"ל אין קדושה פחותה מעשרה -- ולכן מוכרח הוא כי גם במדת החסד יש בו בחינה של גבורה. ומפני כן ימצא כי יאמר היו "ענביו" בכינוי, הם בחינות הדין הנמצאים בו כלולים במדת החסד. ולכן יאמר "אם ירוקות כשר" מפני כי הם ממותקות מסטרא דאמצעיתא שהוא גוון ירוק כנזכר במאמר הובא למעלה: "לא עתה יבוש יעקב" - מסטרא דאבוי יצחק שהוא אדום, "ולא עתה פניו יחוורו" - כמו אברהם אלא הוא גוון ירוק. ולכן אם היו ענביו "ירוקות" שמורה על שהם נמתקו על ידי מדת התפארת. "אף על פי שהיו מרובים כשר".
"אמנם אם היו אדומות" - שהם מסטרא דיצחק שהוא אדום ודאי, "או שהיו שחורות" - שהם דין גמור מפני כי אצטבעו בגוון שהוא מצד של הקליפה שהוא שחור כדאיתא בזוהר "ההוא אוכמא וכו'". ולכן "פסול".
"ואם מיעטן כשר" - שהרי קים לן כי מדת החסד הוא כופה למאריהון דדינין כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) וזה לשונו: "אתו שאילו ליה לר' שמעון. אמר לון ודאי אל זועם בכל יום, והא אוקמוה חברייא. לזמנין הוא דינא, לזמנא הוא רחמי. אי זכאין בני עלמא הא אל קיימא והוא חסד. ואי לא זכאין - הא אל קיימא ואקרי דינא. ועל דא קיימא בכל יומא. אבל מלה שפיר הוא - 'אל' בכל אתר נהירו רב דחכמתא עילאה הוא, וקיימא בקיומיה. ואלמלא דהאי 'אל' אתער בעלמא - לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא וכו'. הדא הוא דכתיב ואל זועם בכל יום - נזעם או זעום לא כתיב, אלא זועם. בכל יומא ויומא דדינא אשתכח - דחי לון לבר וקיימא הוא ומבסם עלמא. הדא הוא דכתיב יומם יצוה ה' חסדו. ואלמלא האי - לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא וכו'".
ולכן יאמר נא:
"ואם מיעטן כשר" לפי כי הנה מדת החסד הוא זועם לענבים הללו, מאריהון דדינים, וממעט אותם כאמור. "ואין ממעטין אותם ביום טוב לפי שהוא כמתקן" כאמור, לפי כי על ידי שזועם בהם - מתקן אותם ומבסם אותם. וזה לא נעשה ביום טוב דלא צריך.
"עבר ולקטן" - שהרי נתבאר במאמר פרשת קרח "קריעי מועד - כמה דקדש עילאה זמין לכל אינון כתרין דמלכא אחיד בהון -- הכי נמי קדש תתאה זמין לכל חילוי לאעטרא להו". ולכן יאמר אם עבר ולקטן ביום טוב - שהרי כך היא המדה למעלה שחכמת שלמה מזמין לכל חילוי לאעטרא יתהון שנאמר "קריאי מועד", ומלקטת וקולטת אותם אצלה. ולכן בגשמי נמי "אם עבר ולקטן או שלקטן אחד אחד לאכילה הרי זה כשר" מפני כי כך היא המדה למעלה שהם מוכנים ועומדים לאכילה אצל חכמת שלמה כאמור.
"ענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס וכו'" - הנה חזר והגיד כי מה שאמר הכתוב "ולקחתם לכם וכו' וענף עץ עבות" הוא מועיל להם לישראל להיות דבקים במלכם. וכדאיתא בזוהר פרשת אמור דף ק"ד (ח"ג קד, א) וזה לשונו: "פקודא דא ליטול לולב בההוא יומא באינון זינין דיליה. בהאי רזא אוקימנא ואוקמוה חברייא. כמה דקדוש ברוך הוא נטיל לון לישראל בהני יומין וחדי בהון -- אוף הכי ישראל נטלי ליה לקוב"ה לחולקהון וחדאן ביה. ודא הוא רזא דלולב וזינין דביה, דאיהו רזא דיוקנא דאדם", עכ"ל.
ולכן על עיקר זה הוא היה אומר כי "האמור בתורה עץ עבות הוא ההדס" - כלומר שהוא דומה לצדיקים שנאמר בהם "והוא עומד בין ההדסים". כי הקב"ה הוא אלהינו עומד בין ההדסים לפי כי הצדיקים מעלים נשמותיהם למעלה וריחם נודף ממעשיהם ותורתם למעלה שנאמר "וריח לו כלבנון". וכדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ג (ח"ב ריג, א) וזה לשונו: "בליליא שלטאן ממנן דאתפקדו על אינון נשמתין דצדיקיא לסלקא לעילא ולקרבא יתהון קרבן נייחא לגביה מאריהון. ההוא ממנא דאתפקד וכו' כיון דנשמתא סלקא בכל אינון רקיעין - כדין מקרבין ליה לגביה וארח בה כמה דאתמר והריחו ביראת ה' וכו'. רזא דא למארי מארין, כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא, אתהני מההוא הנאה דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא באינון עובדין ובההוא אורייתא דישתדל בה ביממא וכו'".
ובזוהר נאמר "יהבי ריחא מעובדין טבין ונטלין ריחא וכו'". ולכן על עיקר זה נקראו הצדיקים 'הדסים'.
והנה ממאמר זה ממנו נקח להבין מ"ש כי "ענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס" - הם הצדיקים שריחן נודף מתורה ומעשים טובים. וכאשר נכללים למעלה נותנים ריח טוב, והם סיבה כי הוא עומד בין ההדסים וממשיכים מדת החסד (סוד ההדס, "חסד אל כל היום") לכלה למטה, ומחברים מטרוניתא בבעלה. ואז אברהם איש החסד יושב פתח האהל כיום היום -- הוא הצדיק. ואז "עליו חופים את עצו" - הוא הדין של תלמיד חכם המשמש מטתו ביום מאפיל בטליתו וכל צבאות מעלה כי הם המזומנים למעלה נעשים בסוד 'מכסה' כדי שלא יראה איש רע עין בעד החלון. ואמנם עלין העליונים שחופים את עצו "שלשה הם" בסוד הנצח הוד יסוד של הכלה. או יותר כי גם נצח הוד שלו חופפים עליו עד שנכנס באהל רחל.
"אבל אם היו שני עלין בשוה זה כנגד זה" בסוד חתן וכלה, "והעלה השלישי למעלה מהם אין זה עבות" כי צריך שיהיו הנצחים מכוונים ואחר כך יכנס הדס זה החסד עם עצו - הוא הנקרא "פלא יועץ". וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים וזה לשונו: "משכיל לאיתן - בזמנא דההוא גבר קם בתיאובתא - כל שייפין חדאן ומתחברן לגביה ואיהו סליק עד דסליק עד מוחא עילאה. אתפייס לגביה וחדי לקבליה. כדין משכיל לאיתן' - משכיל ליה ואודע ליה על ידא דאברהם רחימוי כל מה דאצטריך", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מזה המאמר כי "איתן" זה סוד יוסף הצדיק, עולה למעלה עד מוחא עילאה והוא מעורר האהבה ויורד למקומו ומביא עמו אברהם סוד החסד. "ואודע ליה על ידיה דאברהם" בסוד "והאדם ידע את חוה אשתו". אבל זה ההדס הגשמי - להיות שהעלה האחד (שהרמז שלו ליוסף) "הוא למעלה" קבוע שם, ואינו חוזר ויורד למטה עם 'עצו' (הוא עץ חיים) -- ולכן "הוא נקרא הדס שוטה" על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ושם אתנו נער - שוטה". ולכן אין ראוי לפסול זה ההדס; דמאחר כי יש מציאות בו לעלות למעלה (כאמור דסליק עד מוחא) - אף על גב כי בגשמי נשאר למעלה - אין ראוי לפסול אותו. ומה גם כי הצדיק זה הוא נרמז בעץ של ההדס והעלה הוא בחינת החסד מאותם הנמשכים למטה על ידי אברהם כאמור. ולכן הוא כשר כדבר האמור בדיעבד אין לפוסלו.
"יצאו הרבה בקן אחד ואחר כך נשרו וכו'" - מאחר שהנחנו כי ההדס הוא מורה על מדת החסד, ומה גם העלים שבו הלא הם מורים על בחינת החסדים אשר הם נכללים בו כדאיתא בזוהר פרשת בלק: חמשה פעמים "אור" הכתובים במעשה בראשית והם סוד חמשה חסדים. ואחר כך כאשר באים אצל יוסף הצדיק הם נכללים בו ונעשים ששה. וכד עייל ההוא גננא לגנתא עביד להאי אור שורין שורין והם שבעה. ולכן יאמר נא:
"יצאו הרבה עלין" - הם בחינת החסדים, "בקן אחד" - בסוד הצדיק שנאמר "ודרור קן לה". "ואחר כך נשרו מהם עד שלא נשארו אלא שלשה בקן אחד כשר" - מפני כי העיקר הם שלשה חסדים. "ואף על גב כי נשרו רובם כגון שהיו שבעה" חסדים כאמור, כי לכן נקראים 'בת שבע' לומר כי בה הם נכללים ז' חסדים. "ונשרו מהם ארבעה ונשארו שלשה כשר" מפני כי החסדים הם מתפשטים ויורדים למטה כדאיתא בזוהר פרשת פקודי דף רכ"ד (ח"ב רכד, א) וזה לשונו: "וכסף פקודי העדה - בגין דהאי איהו כל מה דאתפשט לתתא הכי איהו טב. ואף על גב דלאו איהו בהאי ארמותא. אבל דהבא - כל מה שאתפשט לתתא כלא איהו לביש. דא אתפשט לטב ודא אתפשט לביש. ובגין כך - דא אצטריך לארמא ארמותא ולאסתלקא לעילא, ודא אצטריך לאתפשטא לתתא ולכל סטרין בגין דכולהו קאים לטב וכו'". ולכן הוא אומר כי אם נשרו מהם ארבעה חסדים ונשארו מהם שלשה - כשר - מפני שהוא מתפשט למטה והוא טוב יותר כאמור.
"למצוה בעינן כל שיעור אורך ההדס שיהיה עבות" - מפני כי הנה מדת החסד כבר אמרנו שהוא בסוד "שלישים", חסד חסדים, דכתיב "ושלישים על כלו". ולכן ימצא כי "כל אורך שיעור ההדס יהיה עבות" משולש. וכן נמי כאשר מתפשט זה החסד הוא מתפשט נמי בשלש מדות שהם בקו ימין ולכן זה יהיה למצוה כי הנה לא יהיה לעולם בחינת יחוד אלא על ידי החסד כדאיתא בזוהר פרשת תרומה (מאמר) "אבל אור קדמאה איהו זמין למעבד תולדין לעלמא דאתי. ואי תימא לעלמא דאתי ולא יתיר -- אלא אפילו בכל יומא ויומא! דאי לא הוי האי אור - עלמא לא יכיל למיקם, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי חסד זה אינו נמנע בכל יום ויום מלהתפשט בעולם. אמנם אתה סבור כי מה שאמר "עלמא לא יכיל למיקם" מדבר על עולם התחתון הגשמי בלבד -- ואין הדבר כן. אלא גם עולם הרוחני העליון אינו יכול להתקיים אלא על ידי החסד. דייקא נמי ממה שאמר הכתוב "עולם חסד יבנה" ולא אמר "מתקיים" להודיעך כי בניין עולם הרוחני הנקראים עולם הזה וגם העולם הנקרא עולם הבא - אין נבנים אלא על ידי החסד. והיינו מה שאמר במאמר "זמין למעבד תולדין לעלמא דאתי", והקשה "לעלמא דאתי ולא יתיר!? וכו'". הנה מבואר כי כל העולמות אין מתקיימים אלא על ידי החסד. וגם יש שנבנים על ידי החסד כמה דאת אמר "ואבנה גם אנכי ממנה".
ולכן יאמר הדין כי "למצוה", רצה לומר לענין מצוה שנאמר "ויבן ה' את הצלע ויביאה אל האדם", "צריך כל אורך שיעור ההדס (זה החסד) שיהיה עבות" - שיתפשט בסוד הקוים ומה גם בקו האמצעי כדי ללכת אצל הצדיק בסוד "והוא יושב פתח האהל". "ולעיכובא ברובו" צריך שיהיה עבות - כי הנה ברוב שלו הם שני שלישים ובכן מתפשט שליש אחד בתפארת ושליש אחד ביסוד.
"יבשו עליו פסול" - שהרי נאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". וכאשר יוצא מעדן מדי עברו הנה הוא עובר דרך שם ומשקה הדס זה. וכאשר נאמר "ונהר יחרב ויבש" - אז העלים הם יבשים ולכן פסול. אמנם "אם כמשו כשר" מפני כי זה מורה היות יסוד המים העליונים משקה אותם אך לא כל צורכם, ולכן כשר כאמור.
"שיעור היבשות אם נפרך" - הנה נתבאר למעלה כי בכל העניינים מטוב ועד רע נחלק לשנים; דהיינו ענין הראות וענין המעשה. שלכן נאמר "טוב מראה עינים מהלך נפש" (קהלת ו, ט). ואמרו חז"ל "טוב ראיה באשה מגופו של מעשה". וכן נמי יהיה לענין של הטובה; כי כן נאמר "עיני ה' אל הצדיקים", ולכן בא הענין זה בהדס שאמר "שיעור היבשות אפילו אם נפרך בצפורן אם עדיין הם ירוקים כשר" כי מפני שההדס הוא סוד בחינת החסד הנקרא 'אור' דמעשה בראשית שנאמר "ויאמר ה' יהי אור" (כדאיתא במאמר הנזכר לעיל שהם ה' פעמים 'אור' דמעשה בראשית) -- ולכן כל זמן שעדיין הם ירוקים ולא נשתנה מראיהם כשר. "ולא נקראו יבשים עד שילבינו פניהם" לפי כי גוון הירוק מצד יעקב ובו נאמר "לא עתה יבוש יעקב" בגוון אדום כמו יצחק, "ולא עתה פניו יחוורו" באברהם שיצא ממנו ישמעאל כמו שאמרו חז"ל.
"יבשו רוב עליו ונשתייר בראש כל בד מהשלשה בדין קן אחד וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי מדת החסד הוא עצמו נחלק לשלש חלקים בסוד "שלישים". וכן נמי הוא מתפשט בדרך קוים. ולכן יאמר "יבשו רוב עליו" מן התפשטות שלו שמתפשט למטה. לפי כי אותו הנחל עליון שנאמר "ונחל עדניך תשקם" נמנע מהם, ונהר יחרב ויבש. "ונשתייר בראש כל בד" מאותו חלק מהשלשה בדין, הם השלשה חלקים נשאשר "קן אחד" מאותו צפור שנאמר בה "ודרוד קן לה", נשאר לה שם "שלשה עלין לחים" - בחינת נצח הוד יסוד שלה. כי לפי שהגיעו שם המים הם לחין - "כשר" - אף על גב שהשפע נמשך בצמצום.
"ויש מפרשים אפילו מהשלשה שבחד קינא יבשו שנים מהם ולא נשאר רק אחד לח" שמורה אף על גב שלא הועילו השנים (שהם נצח הוד), רק האחד (הוא היסוד) -- מספיק. "והוא שיהיה העלה" (שהוא הצדיק) "שהוא מורכב על שניהם" - כלומר כי צריך להיות כך מורכב בסוד "ואת בריתי אקים" ויהיה זקוף על שניהם, נצח והוד, שהם הסמוכים לו ונלוים אליו.
"אם אותם עלין שלא יבשו הם כמושים יש פוסלין" - דסבירא להו כי לא יועילו להמשך למטה. "ויש מכשירין" מפני כי סוף שהם לחין.
"נקטם ראשו כשר וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי מדת החסד הוא נחלק לשלש בחינות בסוד "ושלישים על כולו". אמנם השליש האחד הוא עולה למעלה ולכן הוא "כשר אפילו לא עלתה בו תמרה". והענין כי בזמן כי נעשה השבח הזה שהאורות הם מתפשטים ולכן עולה בו תמרה. והוא שני מיני שבח. ראשונה זה יהיה על כי אימא עילאה היא מתפשטת בסוד "קו המדה" ולכן ימצא שמדת החסד נגדל ופנה למעלה. ולכן נמצא כי הסיבה לענין זה שנקטם ראשו ועלה למעלה אותה תמרה עליונה היא אמ* שעלתה בו. ולכן בהדס הגשמי אפילו לא עלתה בו תמרה כשר מאחר שנקטם ראשו, כך מתקיים למעלה.
ונוסף עוד כי הנה בזמן שנגדל השליש העליון של מדת זה החסד אז יש שבח לכלה נמי כמו שאמרו חז"ל "האשה עולה עמו". והיינו 'תמרה' כי הצדיק הוא 'תמר' וכינוי 'תמרה' חוזר אליה. ולכן בגשמי "אפילו לא עלתה בו תמרה כשר" מפני כי מאחר כי כך היא המדה למעלה ברוחני - גם שלמטה בגשמי לא כך היה - עדין אין זה מעכב מאחר שאיפשר להיות.
"והוא הדין ליבש ראשו" שהוא כשר מן הטעם האמור למעלה, כי יבש מורה כי נמנעו ממנו המים העליונים, סוד "נהר פלגיו". ומאחר כי ההדס הוא עצמו רומז לענין של החסד והוא בחינת המים כנ"ל -- אם כן אין דבר זה מעכב לו לפוסלו. "ויש פוסלין בנקטם ראשו" - והוא מטעם אחר כי הנה אף על גב שנתבאר ענין זה של נקטם ראשו שהוא לטובה ולשבח (שרומז על התפשטות בחינת החסד ופנה למעלה), אמנם גם יש לרמוז בו לענין אחר שהוא של העדר אשר נעשה בזמן של הגלות. והוא סוד מה שאמר הכתוב "השיב אחור ימינו".
ובכן אגלה לך המאמר הנזכר לעיל, הובא בזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ד (ח"ג עד, א) וזה לשונו: "תנינן כד אתפרש מלכא ממטרוניתא וברכאן לא משתכחן - כדין אקרי וי'. מאי טעמא? דתניא רישא דיסוד י', דהא יסוד ו' זעירא הוא. וקנה(?) ו' רברבא עילאה. ועל דא כתיב וו. ורישא דהאי יסוד י' הוא. וכד אתרחקא מטרוניתא ממלכא וברכאן אתמנעו מכלא, וזווגא לא אשתכח ברישא דיסוד -- נטיל ו' עילאה להאי רישא דיסוד (דהוא י') ונגיד ליה לגביה. כדין הוא וי וי לעילא דכלא דעילאין ותתאין", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מן המאמר שני דברים. היות רישא דיסוד בחינת יו"ד, וגם שהעלה אותו למעלה תפארת ישראל הנקראים 'עילאה' בזמן החרבן. ואבקשה בינה, איך יתכן להעלות ראש היסוד והשאר נשאר למטה במקומו? דבר שהוא רחוק, דאיך יתכן לחלק מדה אחת להעלות חלק ממנה ולהניח השאר במקומו?
אמנם סוד הענין יהיה כי הנה נתבאר בזוהר פרשת וירא דף צ"ח (ח"א צח, א) וזה לשונו: "תא חזי וירא אליו ה' - דא איהו רזא דקול דאשתמע דאתחבר בדיבור ואתגלי ביה. והוא יושב פתח האהל - דא עלמא עילאה דקאים לאנהרא עליה. כחום היום - דהא אתנהיר ימינא, דרגא דאברהם, אתדבק ביה. דבר אחר: כחום היום - בשעתא דאתקריב דרגא לדרגא בתיאובתא דדא לקבל דא", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי הימין סוד אברהם הוא הנמשך למטה ומתגלה פתח האהל בשעתא דאתקריב דרגא לדרגא, דהיינו צדיק שקרב למדת צדק. ואברהם הוא סוד אות י הנמשך שם שהוא סוד הטיפה חוורא. והיינו מ"ש במאמר הקודם "כד אתרחקת מטרוניתא ממלכא וזווגא לא אשתכח" כי אז לא נתחברו דרגא לדרגא ולא היה תיאובתא דדא לקבל דא. אם כן מה מועיל אות י שם? לכן אז "נטיל ו' עילאה תפארת ישראל לרישא דיסוד", היינו יו"ד שהוא בסוד הטיפה דאברהם, ונסתלק למעלה. וזהו מה שאמר הכתוב "השיב אחור ימינו" (איכה, ב) שהוא אות י הנזכר סוד אברהם, "מפני אויב". ולכן אף על גב שנכנס אז אברהם אבינו ע"ה לבית קדשי קדשים - לא הועיל כדאיתא במדרש. כי מן הראוי היה כאשר נכנס אברהם לקדשי קדשים יהיה התעוררות למעלה כי יכנס אברהם העליון לק"ק כי יתחברו דרגא לדרגא, כי כן היתה כונת אברהם אבינו ע"ה להכנס שם. אמנם לא הועיל כלום לפי כי ו' עילאה סליק לרישא דיסוד (הוא אות י) ואתרחקא מטרוניתא ממלכא. ולכן השיב אחור ימינו - זה אברהם כאשר נכנס לקדש הקדשים, ולא הועיל כלום, מפני אויב, שהרי נסתלק ופנה למעלה.
ולכן נמצא כי זהו סוד "נקטם ראשו של ההדס" שמורה על הפסק אות י' של החסד ימין עליון דאברהם. ולכן הוא פוסל בגשמי בענין נקטם ראשו של ההדס. ולכן ראוי להחמיר בנקטם ראשו.
"אם אין לו אלא הדס שענביו מרובות מעליו וכו'" - הנה נתבאר למעלה מהו ענין הענבים הללו של ההדס, הם בסוד של בחינת הגבור הנמצאת במדת החסד עצמה. שלכן אמרו חז"ל לבנות יפות שחורות צריכים רחמים מפני כי הלבנות הם מדת החסד והם בחינת הדין שבמדת החסד. ולכן הם טובות. אמנם השחורות הם מצד הדין שבמדת הגבורה ולכן מורים מיתה בזמנן ששולטים הענבים הלבנות במדת החסד אפילו השחורות מתמתקים והם יפים. ואם כן למה לא יברך כאשר ענביו מרובות מעליו בדיעבד?! ועוד כי הנה ההדס הוא מורה על חיים העליונים הנמשכים לתפארת ישראל מפאת החסד, כי כן הדס בגימטריא חיים. ונוסף עוד אחת היא מחלק אברהם הממשיך אותם על ידי חמש שנים שנתחסרו מימיו. והבן.
ולכן מאחר כי הקב"ה מסר בידו הברכה שנאמר "והיה ברכה" - כדאי הוא לברך לתפארת ישראל אף על גב כי ענביו מרובות. וכן נמי אנחנו נברך עליו. ומה גם כי הברכה אנחנו אומרים "על נטילת לולב" ולא "על ההדס". ולכן מכל הטענות הללו גם אנחנו ראוי שנברך עליו ביום טוב היכא דלא איפשר לעשות באופן אחר מאחר שיש בו עלין והם עבות - ראוי הוא לעמוד בחזקתו ולברך עליו כאמור.