טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה
סימן תרמו · פירוש ראשון
אמרו חז"ל במדרש: "הדס זה הקב"ה שנאמר והוא עומד בין ההדסים". כי הצדיקים נמשלו להדס. וכן הוא אומר "ויהי אומן את הדסה" שהיתה צדקת.
ולכן הוא אומר: "הדס שנקטם ראשו", היינו שנולד ריעותא בראשו, היינו מחשבה רעה. "כשר" - כך אמרו חז"ל "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'". אמנם "אם נשרו רוב עליו", הם המצות שעשה כי זה ימצא כאשר לא טוב עשה נשרו רוב עליו לפי דקים לן "עבירה מכבה מצוה" ולפי שחטא הרבה נשרו רוב המצות שעשה. אמנם "אם נשתיירו שלשה עלין בקן אחד" - הם שלשה מצות שהם רצופות בקן אחד על שם שנאמר "כי יקרא קן צפור לפניך" לפי כי המצות אשר יעשה האיש הישראלי הם עושים רושם למעלה באותו קן של השכינה - הוא מקום בית המקדש - שנאמר "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה". אך בזמן החרבן נאמר "כצפור - דא שכינתא, נודדת מקינה - זו ירושלים". וכאשר האדם עושה מצוה עובר דרך שם שנאמר "וזה שער השמים" - כי דרך שם עולים למעלה כל התפלות של ישראל והמעשים אשר יעשו. ולכן כאשר נרשמים שם באותו קן הנזכר יאמר "אם נשארו שלשה עלין", הם שלשה מצות נרשמים, "באותו קן כשר" משום דבתלתא הויא חזקה כי עוד ישוב לעשות תורה ומצות כאמור.
"היו ענביו מרובות מעליו" - כלומר כי בסוג זה אין בהם עון אשר חטא רק כי הם מושכין עצמן אחר אכילה ושתיה על שם "ענבימו ענבי ראש". ועוד רעה נוספת כי האכילה ושתיה עשה אותה עיקר, עד מקום כי היתה נוספת על העלין (הם מעשה המצות כאמור). ולכן אמר "היו ענביו מרובים מעליו" לרמוז כי זה היה לו עיקר ומעשה המצות פחות ממנו, היינו מרובות מעליו. "אם ירוקות כשר" - היינו כתרדים עלי אדמה. כל אמרו חז"ל "כל מקום שאין ירקות אין תלמיד חכם רשאי לדור שם". ולכן ולפי כי נתן רמז בענין ענביו על ריבוי אכילה ושתיה - לכן יאמר שאם היו ירוקות, כלומר זו האכילה בענין ירקות שהם ירוקות, "כשר" לפי שלא ימשך אחר האכילה מאחר שאינו מרבה, כשר53.
"ואם אדומות או שחורות" - מורה על ריבוי מאכל ומשתה. כי אדומות הוא מן ריבוי היין על שם "אל תרא יין כי יתאדם", ושחורות הוא מורה על ריבוי מאכל שנהפך לשחור כפי הטבע. ולכן "פסול" האיש הלזה אף על גב כי אינו עושה מעושי מעשים רעים - נודע הוא כי שורש כל העונות הוא מאכל ומשתה כמו שאמרו חז"ל. אמנם "אם מיעטן כשר" מאחר כי אדם זה אינו עושה מעשים רעים זולת שהוא מרבה סעודתו בכל מקום, מאחר שחזר בו והוא ממעט באכילה ושתיה נחשב אדם כשר.
אמנם עם כל זה "אין ממעטין ביום טוב" - ענין מיעוט האכילה לא כן יעשה ביום טוב שהאכילה מצוה מן התורה שנאמר "ושמחת בחגך" ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין". ונתן טוב טעם למה אין ממעטין האכילה ביום טוב "מפני שהוא כמתקן" - ר"ל זה המאכל שאוכל בריבוי ביום טוב - לא מיבעיא שהוא מצוה קא עביד, אלא שהוא מתקן המאכל ראשון שהיה מרבה סעודתו בכל מקום זה המאכל שהוא קדש מתקן אותו מאכל שהוא דרך חול. אמנם "אם עבר וליקטן" - אם עבר אדם זה ומיעט ענין האכילה שלו אפילו ביום טוב, "או שליקטן אחד אחד" מתוך שהיה ממעט המאכל וחוזר פעם אחרת וממעט, היינו 'אחת' ומפני כך אינו יכול לאכול ביום טוב -- ולא מפני שהוא מתכוין שלא לאכול כדי שלא יחזור לסורו -- אלא כי נעשה בו טבע שני שאינו יכול לאכול.
והיינו ההפרש הנמצא בין חלוקה ראשונה מ"ש "עבר וליקטן", ר"ל לרצונו בכונה עשה, ולא רצה לאכול ולשמוח על ידי בשר ויין. שהרי אע"ג שחייב בשמחה כבר אכל ליל ראשון שבו החיוב כמ"ש הרמב"ם ז"ל, אמנם שאר המועד יכול לאכול פירות. כך עשה אדם זה "ועבר ומיעטן ביום טוב", האכילה ושתיה הנזכר. "או שליקטן אחד אחד לאכילה" - כלומר האכילה עצמה מיעט אותה מיעוט אחר מיעוט, עד מקום שאינו יכול לאכול ולשמוח ביום טוב. "הרי זה כשר" - אדם כשר הוא ולא יחשב לו לעון דבר זה. דלא גרע מאדם המתענה כל השנה והמאכל קשה עליו ומריע לו, שמותר לו להתענות אפילו ביום טוב ושבת. ולכן הרי זה כשר.
"ענף עץ עבות האמור בתורה וכו'" - אמת הדבר כי הצדיקים הם נמשלים להדס מפני הריח של מעשים טובים כי כן כתוב "והוא עומד בין ההדסים" כמו שאמרו חז"ל. אמנם עוד תשכיל ותדע ממוצא דבר זה כי לא על כל אדם יצדק ענין כינוי זה שיקרא צדיק דומה להדס, אמנם תדע כי "ענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שענפיו, הם עליו, חופין את עצו" - לפי שנאמר "כי האדם עץ השדה" ואמרו חז"ל "עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא" שהוא עם הארץ, "אותו תשחית וכרת". ואיתא בזוהר פרשת פנחס "לא עץ מאכל הוא - דההוא טינרא תקיפא לא אתזנת מיניה - אותו תשחית וכרת". כי אין ממנו הנאה כמו שאמר רבינו כל רעה הבאה לעולם אינו באה אלא בעבור עמי הארץ. וכמעשה דההוא כלילא (בבא בתרא ח, א) דשרו אטבריה ברחו כולם פקע כלילא. א"ל ראיתם שאין רעה באה לעולם אלא בעבור עמי הארץ.
ולכן יאמר נא כי עץ עבות שאמרה תורה שיהיה בערך עץ מאכל, דהיינו תלמיד חכם, הוא ההדס. כי עיקר הכל הוא שיהיה לו ריח טוב בפני הבריות כמו שאמרו חז"ל שלא יהיה אדם קורא ושונה ומבעט באביו ואמו וברבו שלמד ממנו חכמה שעליו נאמר "ויחללו את שם קדשי באמור עם ה' אלה ומארצו יצאו". אלא יהיה ריחו נודף כהדס כי יאמרו הבריות אשרי מי שלמד תורה, ראיתם פלוני כמה נאים מעשיו. נמצא שמו של הקב"ה מתקדש על ידו שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ושם נאמר "והוא עומד בין ההדסים".
ולכן "צריך שיהיו עליו", הם המצות והתורה, "חופין את עצו" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "מעצי הלבנון" - בעצת התורה המלובנת במצותיה. ובעת התשובה המלובנת במעשיה ברא הקב"ה את העולם שנאמר אפריון (זה העולם) עשה לו המלך שהשלום שלו מעצי הלבנון. ולכן אדם זה אם הוא בעל תשובה צריך כי "עליו" (המצוה והתורה) "יהיו חופין את עצו". ולא יהיה כערך עץ האמור "אותו תשחית וכרת". כי מה מועיל שהאדם יעשה תשובה ולא יקרא בתורה ולא יקיים המצות. ולכן צריך שעליו הנזכר יהיו חופין את עצו של התשבה שהיא מעצי הלבנון לפי כי על ידי כך יקרא בעל תורה גמור. ואם הוא לומד בתורה והוא עץ מאכל - גם כן צריך שיהיו "עליו" (הם המעשה) "חופין את עצו" של תורה שהוא מעצי הלבנון, ולא יהיה מתחלל שם שמים על ידו באמור להם "אם עם ה' אלה - למה מארצו יצאו?". ואמרו חז"ל "היכי דאמי חילול ה'? דאמרי שארי ליה לפלוני וכו'".
אמנם יהיה עליו חופים את עצמו עד מקום שעלהו לא יבול כמו שאמרו חז"ל "אפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד". וכגון ר' אלעזר שיהיה מיעץ עצות ומתקיימים. א"ל נביא אתה? אמר להם לאו אלא כל עצה שהוא לשם שמים מתקיימת שנאמר "ועצת ה' היא תקום". וכיצד ימצא ענין זה, "כאשר ג' עלין או יותר בגבעול אחד" - היינו מעשה המצות שהורגל בהם לקיים אותם. דאע"ג אשר חז"ל אמרו כתיב "אורח חיים פן תפלס" וכתיב "פלס מעגל רגליך" - כאן במצוה שאיפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי איפשר להיות על ידי אחרים. ואדם זה היה עושה ומקיים המצות כמה מהם בפעם אחד, ולא היה יושב ומשקל במצותיה של תורה לומר זו החמורה אני עושה והקלה תתקיים על ידי אחרים. אלא היה עושה ג' מצות או יותר פעם אחת, היינו "גבעול אחד".
או שנאמר שהיה עושה המצות בהתמדה על דרך מה שאמרו חז"ל אם בא לפניך עני אחד בשחרית ונתת לו, ובא אחר - נתן תתן לו. וכן נמי לעת ערב שנאמר "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך". והיינו "ג' עלין בגבעול אחד". וכן נמי לענין לימוד התורה כאשר הוא קובע עתים לתורה יהיה משלש קריאתו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. ומי ידע כמה חיי? אלא ליומי". ולכן כך יעשה: "ג' עלין בגבעול אחד", כלומר שלש קריאות בשעה אחת, היינו שליש בכל אחת, ושלישים על כולו - מקרא משנה תלמוד.
וכן נמי ירצה "ג' עלין או יותר" מה ששנינו "שלשה כתרים הם - כתר תורה כתר כהונה כתר מלכות. וכתר שם טוב על גביהם". ואמרו חז"ל כתר מלכות זכה בו דוד המלך ע"ה. כתר כהונה זכה בו אהרן. שמא תאמר כתר תורה פחות מהם לפי שהוא מונח ועומד לכל הזוכה בו. תלמוד לומר "בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו". הנה אלו שלשה עלין בגבעול אחד של התורה. ו"יותר" הוא שם טוב עולה על גביהם.
אמנם "אם היו שנים זה כנגד זה" האמורות, והנה זה הענין הוא חוזר על כל החלוקות - אם לענין מעשה המצות היו "שני העלים", הם המצות, "שניהם בשוה זה כנגד זה ואחד למעלה מהם" - שהנה כבר נאמר "פלס מעגל רגלך" ונאמר "אורח חיים פן תפלס", ואמרו חז"ל "כאן במצוה שאפשר להיות על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר להיות על ידי אחרים". ובאו ליד אדם זה "ב' עלין", הם שתי מצות, שהם "בשוה זה כנגד זה ואחת (חמורה) למעלה מהם". ולא נתן אל לבו ולא דעת ולא תבונה לומר "אני עושה החמורות ואותם הקלות יתקיימו על ידי אחרים", אלא השנים היו חופים את עצו שהם זו כנגד זו, אמנם החמורה למעלה מהם כי לא נתן אל לבו לקיימה להיות חופה אותו מקום העץ שלו ונשאר מגולה, כי לא נעשית המצוה החמורה על ידו - "אין זה עבות" להקרא עליו "והוא עומד בין ההדסים", "אלא הוא נקרא 'הדס שוטה'" - כענין מ"ש חז"ל "ולא עם הארץ חסיד" - כך זה שוטה הוא.
וכן לענין לימוד התורה - כי צריך לשלש הקריא', והוא לא כך עשה אלא היו "ב' עלין חופין בשוה זה כנגד זה". אמנם חלק הא' מן השלשה "למעלה" - הוא התלמוד על דרך מה שאמרו חז"ל "ראמות לאויל חכמות", לככר תלוי באויר, כך זה העלה חלק השלישי של התלמוד "למעלה" כי אינו רוצה להתעסק וללמוד בו לפי כי הוא קשה עליו. "אין זה עבות" שהרי אין משלש לימודו. ולכן "זה נקרא הדס שוטה" - חסיד שוטה. הוא שנראה לעין שכלו כי לימוד יותר משנה וכיוצא אז טוב לו. שהרי חז"ל אמרו התלמוד עיקר. אמנם מפני שהניחו המשנה ולא רצו ללמוד בה חזרו ואמרו "ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד". ומאחר כי אדם זה לא ידע ענין זה והוא רץ למשנה ומניח התלמיד, וביותר ההגדה כמו שאמרו חז"ל "ואת פועל ה' לא יביטו - זה שאינו משגיח על ההגדה" -- ולכן זה נקרא "הדס שוטה" וכסיל לא יבין את זאת.
ומה גם לענין השלישי - שהוא ענין 'שם טוב'. "אם היו שני עלין זה כנגד זה" - התורה והמצוה. ומה גם התורה עצמה שהיא כוללת שני כתרים - כתר כהונה וכתר מלכות. והיו מכוונים זה לעומת זה. אמנם עיקר הכל שם טוב אשר צריך להיות ומצורף עמהם - נתרחק חלק מהם - "אין זה נקרא עבות" מאחר שנתעלה ונתרחק מהרצון זה, "אלא הדס שוטה" מאחר שיגע בתורה ובמצוה ולא חשב אנוש להיות עליו מורא של בשר ודם לקנות שם טוב - הוא שוטה ודאי - מכלל חסיד שוטה הוא זה.
"יצאו הרבה בקן אחד ונשרו וכו'" - חזר והגיד אם האדם זה היה בעל מצות הרבה מורדף בלי חשך בענין "אוהב כסף לא ישבע כסף" כמו שאמרו חז"ל מי שהוא רודף אחר המצות אינו שבע מן המצות. וכן נמי אדם זה היה רודף אחר המצות ועושה אותם הרבה ביחד, דהיינו "יצאו הרבה עלין" מן המצות "בקן אחד".
"אחר כך נשרו מהם" - והענין באחד משני פנים. או שאחר כך נתרשל ממעשה המצות ובכן נתחסר מאותם המצות שהיה זה דרכו לעשות אותם תמיד - נשרו מהם ונתחסרו. או יהיה כי עשה מעשה בלתי טהור עד שנשרו מהם ונתחסרו המצות שלו מפני מה ששנינו "עבירה מכבה מצוה". "עד שלא נשארו אלא שלשה בקן אחד" - הם מצות שהיו קבועות בידו, משולשות בקן אחד, עושה אותם בהתמדה - אדם "כשר" נקרא. "אפילו נשרו רובם" של המצות, "כגון שהיו ז' מתחילה" - היה מקיים "שבע ביום הללתיך" בכל הדרכים אשר חז"ל הגידו, "ונשרו מהם ארבעה ונשאר בידו ג'" מצות - אדם "כשר" יקרא.
וכן נמי לענין הלימוד. יאמר "יצאו הרבה בקן אחד" - אם יצאו רוב ימיו של אדם בענין לימוד התורה שהיה למד הרבה "בקן אחד", משלש תורתו בעתים שקובע בהם היה למד הרבה גירסאות - תורה נביאים וכתובים משנה תלמוד בבית המדרש. "ואחר כך נשרו מהם" ומיעוט הלימוד שלו שלא לרצונו אלא "נשרו" שלא מדעתו, או שהיה מדעתו מפני שנתרשל ולכן נשרו. ונתחסר מאותם עתים שהיה קובע לתורה או שנתמעט הלימוד בעתים ההם ולכן נשרו מהם "עד שלא נשארו אלא ג' בקן אחד" - כלומר כי נמצא תרתי לריעותא. היות ג' עלין בלבד - תורה נביאים וכתובים ותו לא מידי. וגם שהיו "בקן אחד" - שעה אחת היה לומד ולא עוד. אדם "כשר" הוא אעפ"י "שנשרו רובם" כי בתחילה היה לו עתים קבועות הרבה ועתה לא כן. וגם שהיה למד דברים רבים - משנה תלמוד אגדה - ועתה לא כן. עד מקום שהיו בתחילה שבעה העתים היו רבות, וגם הלימוד היה הרבה. כי מלת "שבע" הוא ריבוי, "ונשרו ארבעה מהם" - היינו הרוב, "ונשארו שלשה". אדם "כשר" הוא - לא שיהיה מאותם הצדיקים שנאמר בהם "והוא עומד בין ההדסים", אמנם זה הוא שאמרו חז"ל "המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו".
"למצוה בעינן כל שיעור אורך ההדס שיהיה עבות" - הלא זה הדבר שאמרתי כי לענין "מצוה" כי מה שאמרנו שהצדיקים הם נקראים הדס שנאמר "והוא עומד בין ההדסים" - לענין שיהיה נקרא הדס צדיק גמור, צריך שיהיה "שיעור כל אורך ההדס עבות" - כלומר מפני כי ידענו שהקב"ה נתן לנו המצות כמנין רמ"ח כדי להשלים בהם נפשותינו לפי גם הנפש נמצא בה מספר רמ"ח איברים שהוא מתלבש באבריו של אדם. ולכן בעשיית האדם המצות נשלם איברי הגוף, גם הנפש תמלא. ולכן "למצוה בעינן שיעור אורך כל ההדס", דהיינו שיעור קומה של האדם כולו שיהיה "עבות" - משולש - כי ימצא בו מנין המצות בדרך קבע ולא בדרך מקרה. כמו שאמרו חז"ל אצל אאע"ה שלא עשה המצות כאנגרייא שנאמר "במצותיו חפץ מאד". "ולעיכובא ברובו" - אם הרוב שלו למספר איבריו מתנהג במצות.
וכן לענין לימוד התורה - בכל יום ויום יעיר בבקר בבקר לתפלה ולתורה רובו של יום כמו שאמרו חז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרים ושוהים שעה אחת וכו'. ומאחר כי מתנהג בדרך זה - מאחר שהרוב שלו הוא עבות - כשר.
"יבשו עליו פסול" - חזר והגיד כי אם באולי יבשו עליו, כי חזר בו ממנהגו ולא היה לומד בתורה ולא אוהב לעשות המצות. "פסול" אדם זה לגמרי - לא נשאר בו צד לזכות אותו. אמנם "כמשו עליו" - כי מסיבת התרשלות אותם המצות שהיה נוהג בהם כמשו, וכן לענין לימוד התורה נתרשל בעסק -- עם כל זה "כשר" כי מסתמא יחזור לאיתנו, הוא תנאו הראשון, ולכן כשר אדם זה כאמור.
"שיעור היבשות אפילו אם נפרך בצפורן וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי ענין היבשות הוא מורה על העדר התורה או המצוה. ולכן יאמר עתה שיעור היבשות האמור עד היכן? "אפילו אם נפרך הצפורן" כמה דאת אמר "חטאת יהודה כתובה בצפורן שמיר" (ירמיהו יז, א). וכן נמי זה שאמרנו שיבשו - לא יהיה מעצמן - לפי שהוא דבר דלא אי אפשר. אלא כי מפני מעשה הרע אשר יעשה האדם מייבש המצות ומבייש54 הלימוד שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי וכו'".
ולכן "אפילו נפרך בצפורן" מפני העונות שעשה, "אם עדין הם ירוקים כשר". "ואינם נקראים יבשים עד שילבינו פניהם" - כי הנה היודעים ומכירים במעשיו ובתורתו מלבין פניו על דרך מה שאמרו חז"ל "ההוא דסנאי שומעניה" - כל שחביריו מתביישים ממנו מפני שמועותיו אשר לא טוב עשה בקרב עמיו כאמור.
"יבשו רוב עליו" - גם זה יהיה על דרך הראשון. כי העלין אלו הם התורה והמצוה שיעשה אותם וחי בהם. ואדם זה - "יבשו רוב" המצות שעשה מפני ששנינו "עבירה מכבה מצוה". "ונשתיירו בראש כל בד מהשלשה בדין קן אחד" - היינו המצות שהם עיקר בידו שהם "בראש כל בד מהשלשה" (הם המצות החמורות התלויות בראש כנודע), "נשאר קן אחד" משלש מצות המשולשות - היינו שלשה עלין לחים. "כשר" - על דרך האמור.
"ויש מפרשים אפילו מהשלשה שבחד קינא" - מהשלשה מצות חמורות שהם עיקר בידו, "יבשו שנים מהם" מפני העון שיש בידו, "ולא נשאר זולת עלה אחד לח" - היינו מצוה אחת שהיא לח כמו שאמר הכתוב "אשריכם זורעי על כל מים" אשר חז"ל הגידו שמדבר בזמן שישראל עושים רצונו של מקום שהם מקיימים המצות. ומאחר כי נשאר בידו מצוה אחת. "והוא שיהיה מורכב על שניהם" - סבר כמאן דאמר "ופערה פיה לבלי חק" למי שאין בו מצוה אחת. וכבר נתבאר אצלי כי מצוה זו צריך שתהיה שלימה בכל הפרטים, שלכן אמרו חז"ל "אם יש עליו מלאך מליץ" - אפילו תתקצ"ט אמרו עליו חובה ואחד לימד עליו זכות - ניצול. אמנם צריך כי תהיה המצוה שלימה בכל הפרטים אשר על כן המלאךך הנברא מאותה מצוה שהיא שלימה במעשה דיבור מחשבה - יש בו יכולת להציל לאדם. והיינו מה שאמר בזה כי "אם נשאר עלה אחד בלבד", דהיינו מצוה אחת שלימה - כשר אדם זה כאמור.
"אם אותם עלין שלא יבשו הם כמושין - יש פוסלין ויש מכשירין" - דמאחר כי אותם מצות שהיו בידו מוחזקות הם כמושים, כי מורה שהאדם הוא מתעצל בהם - אז יהיה פסול כנראה שאינו חושש לתקן מעשיו, ולכן פסול. "ויש מכשירים" מאחר כי לא יבשו מצד העון - יש תקוה כי יחזור פעם אחרת להתעסק בהם ויהיה אז אדם כשר כדבר האמור.
"נקטם ראשו כשר" - אשר חכמים ז"ל הגידו כי הרהורי עבירה הם קשים מעבירה. אמנם מכל מקום אמרו חז"ל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנאמר "און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'". ולכן יאמר דוגמא לזה אם נקטם ראשו של לולב כך נקטם ראשו של החושב מחשבה רעה. ועל כן זה "כשר" כאמור כי אין הקב"ה מצרפה למעשה. וזה יהיה "אפילו לא עלתה בו תמרה" - והוא ענין של צדקות המכונה לתמר.
"והוא הדין ליבש ראשו. ויש פוסלין בנקטם ראשו" - לפי כי בענין יבש ראשו הוא מעצמו, וזה הוא מורה כי מעשיו לא היו בכונה אלא בשוגג. אמנם בנקטם ראשו מורה שעשה בכונה במזיד, ולכן פסול בזה.
"אם אין לו אלא הדס שענביו מרובים מעליו" - הוא הדבר אשר נתבאר למעלה כי ענביו הוא על דרך מה שאמר הכתוב "ענבימו ענבי רוש", והוא האדם שהוא מורדף בלי חשך אחר רסן בטנו. וזה המאכל מפני שהוא מרבה סעודתו, בכל מקום נחשב לו לעון כאמור כי תחילת הקלקלה הוא מאכל ומשתה. ולכן יאמר נא: "אם אין לו אלא הדס" שהוא צדיק בערך ההדס. אמנם "ענביו" שהוא ריבוי המאכל, "מרובה מעליו ביום ביום טוב - נוטלו ואינו מברך עליו" - דלא שייך לומר באדם זה שמביא ברכה לעולם כדרך הצדיקים.