אור ברסלב

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרל · סעיפים ח - יג

סעיפים א - ז

פירוש ראשון

אשר חכמים ז"ל הגידו כי העולם דומה לאכסדרה ורוח צפון היא פרוצה לומר כי האומר שהוא אלוה יבנה אותו הצד הנשאר פרוץ. ולכן יאמר:
אם אדם זה "סיכך על גבי אכסדרה", דהיינו כי אהנו מעשיו הטובים להיות גודר פרצה זו שהיה בעולם ומה גם בעצם אדם בקרב איש ולב עמוק. "שיש לה פצימין" - הם אותם השני עצים אשר סמוכים לה והם שני יועצים, הם הכליות יועצי שלום עד מקום כי היצר נהפך לעשות רצונו כמו שאמר הכתוב "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו (זה יצה"ר) ישלים אתו" שלכן נאמר "בכל לבבך" - בשני יצריך.

ולכן "בין שהיו נראים מבפנים" כי ***10, "ואין נראין מבחוץ" כי לא היו מעשיו מפורסמים לעין כל רק היו נראים מבפנים על דרך מה שאמר הכתוב "אתהלך בתוך לבבי בקרב ביתי". או איפכא "שהיו נראים מבחוץ" לעין כל אבל "לא היו נראים מבפנים" - לא היה נראה לבריות שמעשיו היו "מבפנים", מלב ומנפש. אף על גב כי בכל צד מאלו נמצא גריעות אחד כי בחלוקה ראשונה שאין מעשיו נראים לבריות כי לא ידעו מה הוא חושדים אותו שאינו בעל מעשה מאחר שאינו נמנה עמהם. ובחלוקה שניה גם כן לא עמדו על מעשיו לדעת אם עושה לשמה. "אף על פי כן כשרה" סוכה זו להגן עליו.

"לא היו לה פצימין" - היועצים הללו המחזיקים במצות, "פסולה מפני שהיא עשויה כמבוי" ועליו נאמר "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות", מאחר שהולך במבוי בדרכי חשך. "שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרא" והם השני יצרים, יצר הטוב ויצר הרע. אך "אמצע האכסדרה", הוא הלב, "אין בו כותל" להסמיך עליו תורה או מצוה - ‏‏"הנה זה עומד אחר כותלנו", "ומכנגדו אין לו פצימין" המחזיקים ואיך יוכל לעבוד את יוצרו.

"היו דפנותיה גבוהים שבעה ומשהו" - שהרמז בזה לומר שהיה זהיר בשבע מצות שהוזהרו בני נח והקב"ה חזר והזהירן לישראל בסיני, והיינו "ומשהו" לפי שלבני נח היו כאלומות אבל לישראל פירש אותם כמו שאמרו חז"ל כי בתחילה היינו יורדים שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו בטיט ולבנים - אין תורה. והקים אותנו הקב"ה מן הארץ שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים". ולכן כך עשה "דפנותיה", הם המצות, "שבעה ומשהו" הנזכר. "והעמודים" - הם מה ששנינו "על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום". ואלו היו "פחות משלשה" - לא היה שלם בהם שהיו "סמוך לארץ".

"כשרה אפילו הגג" שהם המצות העיקריות כנ"ל, הם החמורות באחד מן הדרכים הנ"ל, אפילו הגג זה "גבוה הרבה" ורחוק מהם, ר"ל כי ירום לבו בעשותו אחת מאותם המצות - כשרה. "ובלבד" שיהא זה הגג מאותם מצות "מכוון כנגדן" של המצות שהם הנקראים 'דפנות', שיהא לבו לשמים כדתנן "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם ולית ביה משום יוהרא שנאמר ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן "אפילו אינו מכוון ממש" ויש בו קצת יוהרא בעשות אחת מהנה, "רק שהוא בתוך שלשה" דברים הנזכר - על הדין ועל האמת ועל השלום - כשרה.

"ואם אינה גבוה אלא עשרה טפחים" שהם שבעה ושלש הנזכר, "אפילו אין בדופן", היינו המצוה שיעשה לעשות הסוכה "אלא ארבע" כי אין המצוה מצורפת לשבע מצות הנזכר כולם רק לארבע מהם, "ושני משהויין" - הפירוש ראשון ושני כמו שפירש הר"ם במז"ל כי בן נח צריך לקיים אלו המצות לפי שצוה אותם הקב"ה בסיני על ידי משה רבינו ע"ה. "כשרה שמעמידה באמצע" מצוה זו "ואמרינן לבוד למעלה ולמטה" - כך אמרו חז"ל כל העושה מצוה כתקנה כאילו קיים כל התורה כולה שנאמר "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק" - למי שאין בו אפילו חק אחד. ולכן על ידי מצוה זו אמרינן "לבוד למעלה ולמטה" - מחובר זה האדם מכל צדדיו עם התורה והמצוה ועם העליונים ותחתונים, "וחשוב כסתום" כי אין שם פרצה של עון כלל על דרך מה שאמרו חז"ל כל שמעשיו סתומים ופירש בו הפסוק ענין אחד לטובה בידוע שהוא צדיק.

"היו הדפנות גבוהות מן הארץ שלשה טפחים" - היינו שנמצא בו גאוה ואינו מתנהג עם כללות עם הארץ אלא מגביה עצמו מהם כשעושה המצות מתנשא מהם בשלשה דברים שצריך המצוה - מעשה דיבור מחשבה. בכל אלה הוא גבוה מהם בגאות - "פסולה" - נהי דאמרינן בענין הגג אם היה גבוה כשר משום שהם מצות חמורות ולכן גם אם יתראה בעיני ההמון שיש בו רמות רוחא בעשותו אחת מהנה אינו נפסל שנאמר "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולא סגי בלאו הכי שאי לאו כן נמנע האדם מלעשותן. אבל דופני הסוכה שהם המצות הנהוגות - אסור לאדם להתגאות בהם מפני ההמון. וזה עשה אותם בגאותו "גבוהים מארץ" בג' דרכים הנזכר. או שעשה כך ג' פעמים וכבר הוחזק בענין הגאוה. ואף על גב שלא נתגאה במעשה ובדיבור ובמחשבה - עם כל זה פסולה ולא תגין עליו מן הייסורין.

"העושה סוכתו בין האילנות וכו'" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "מעצי הלבנון" שהם שני יועצים בעצת התורה המלובנת במצותיה, ובעצת התשובה המלובנת במעשיה. "והאילנות דפנות לה" - כי הנה עסק התורה שקול ככל המצות כמו ששנינו "ותלמוד תורה כנגד כולם". וכן מי שעשה תשובה נמי שמקיים כל המצות אמרו חז"ל. ולכן זה העושה סוכתו באמצעות השני אילנות אלו נמצא כי האילנות של תורה והתשובה הם דפנות מצות מוכנות לצורך הסוכה זו. "אם היו חזקים" - תורה ותשובה באדם זה בטבע. "או שקשר אותם" אחר כך באמצעות הזמן "עד שלא תהא הרוח מצויה" - היינו רוח רעה המצויה תמיד לפתות בני האדם כדאיתא בזוהר פרשת וישב דף קצ"ב (ח"א קצב, א) וזה לשונו: "ויצא הרוח וכו' - אלא רוחא אחרא הוה דשלטא בעלמא דדא הוא דקיימא תדיר וסלקא קמיה קוב"ה. ודא הוא דאסטי לבני עלמא בשקרא. ומאן דאיהו רגיל בשקרא אשתדל תדיר בשקרא. ועל דא אמר אצא והיית רוח שקר. ועל דא קוב"ה אמר ליה צא עשן כן, פוק מהכא דכתיב דובר שקרים", עכ"ל לעניננו.

וכבר נתבאר אצלי כי אין כבות(?) בזוהר לעקור מה שאמרו חז"ל "רוח נבות הטעתו" (מאמר), אלא לפרש כי מה שאמרו "רוח נבות" אינו הנשמה שלו אלא אותו רוח של נבות שהטעה ולא עלה לרגל. שלכן נהרג כמו שאמרו חז"ל זה הוא שאמר אצא והייתי רוח שקר. ולפי כי היו נביאים צדיקים כנודע ממחז"ל - לכן נטל רשות באופן כי זה הוא 'רוח מצויה' תמיד לפתות בני האדם. וכך אמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות". ולכן זה יהיה לו כי אין זו הרוח מצויה "מנידה אותם תמיד", "ומלא בין האמירים תבן וקש" - היינו הדברים הצריכים אל התשובה מלא אותם תבן וקש לחשוב עצמו שמוכן לכך מפני החטא, "וקשר אותם" הדרכים עמו בקבע כדי שלא תניד הרוח זו המטעה הבריות -- הרי זו "כשרה" להגין עליו בעולם הזה ולעולם הבא.

"על כן אין נכון לעשות כל המחיצות", הם המצות שהם דופני הסוכה שאמר שנעשים בכל דבר מן המצות הקלות כנ"ל. אמנם אין נכון לעשות אותם "מיריעות של פשתן" כל כך דקות, "בלא קנים" שהם 'קנה חכמה'. "אף על פי שקשרן בטוב" - שהוא רגיל בהם. "מפני דזמנין מנתקו ולאו אדעתיה" לפי שהם קלות עובר עליהם ולאו אדעתיה אלא בשגגה. כמו שאמרו חז"ל אמר דוד איני מתיירא מן המצות החמורות לפי שהם חמורות אבל אני מתיירא מן המצות הקלות שמא עברתי על אחת מהן שנאמר "למה אירא בימי רע" - עון שאדם דש בעקיבו וכו'.

"והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה" - כי מצוה זו להיותה קלה ביותר אינה יכולה לעמוד באותו רוח מצויה לפתות בני אדם ולהחטיא אותם כאמור. "והרוצה לעשות בסדינים" - הם מצות קלות כאמור, "טוב שיארוג במחיצת קנים" - כי בחברת הלימוד קנה חכמה, "בפחות משלשה" - אף על גב כי אין שם מעשה דיבור מחשבה, אין שאין זה בדרך קבע -- גם כן כשרה כנזכר.

"עושים מחיצה מבעלי חיים וכו'" - אשר חכמים ז"ל הגידו בפסוק "אדם ובהמה - אלו בני אדם שערומים ועושים עצמן כבהמה". ועוד אמרו "מן הבהמה - אלו עמי הארץ". ולכן יאמר כי עושים מחיצה - היא מצוה כאמור - "מבעלי חיים שיקשור שם בהמה לדופן" כי לפי שהוא עם הארץ אינו יודע לעשות מצוה כתקנה בכל הפרטים הצריכים לה כנזכר, ויועיל לו.

"יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה לכשירה" - הוא מצוה אחת על דרך שביארתי בפסוק "יגמור נא רע רשעים ותכונן צדיק". כי פעמים אדם עושה מצוה והצדיק זוכה בה. לכן יכול לעשות כך להכשיר הסוכה על ידי מצוה זו. "ואפילו ביום טוב" - כי על ידי ששומע ממנו דבר תורה מושך ממנו המצוה. אך יש חילוק כי ביום טוב צריך שיהיה שלא מדעתו - "שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם" ושלא בכוונה ממשיך ממנו המצוה על ידי הלימוד. ולפי שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה - ולכן מפני כי לא יבין זה ללמוד מפסיד המצוה ממנו. וזה יהיה לו תחילה להפסיד המקום שיש לו בגן עדן וחבירו קנהו.

אמנם "בחול אפילו הוא יודע שפיר דמי" - דמאחר כי הוא ידע בתורה ואינו למד בה ראוי שתאבד ממנו המצוה. מכל מקום הסוכה זו כשרה להציל לו מרעתו וכשרה לעתיד גם כן כאמור.

"הסומך סוכתו על כרעי המטה וכו'" - הנה המטה הוא כינוי אל קריאת שמע כמ"ש "לא תגני על מטה ארמית", ר"ל לא תישן בלא קריאת שמע. וחז"ל אמרו כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות. ואמר רבי בנימן כל ימי נצטערתי על תפילתי שתהיה לפני מטתי. ואדם זה "סמך סוכתו" לעשותה "על כרעי המטה", זו קריאת שמע ותפילה. כי קריאת שמע יש בה יחוד ה' ושלש פרשיות הם ארבע כרעי מטה זו. וחז"ל אמרו גדולה התפלה לפני הקב"ה. ולפי כי חז"ל אמרו איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית. ועוד אמרו חז"ל כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית מקיים "והגית בו יומם ולילה" -- ולכן אדם זה סמך לעשות "סוכתו", היינו הסכך שצריך מצות גדולות חמורות כנ"ל, ולכן סמך אותה על כרעים אלו של המטה של קריאת שמע.

"והכרעים הם מחיצות" במקום דופנות לפי שהם מצות הנכללים בקריאת שמע. וכבר נתבאר כי דופן בגימטריא הוא מצוה11 כנ"ל. ולכן "אם יש בה גובה עשרה", דהיינו שקורא קריאת שמע על כונה שיש בה עשר מצות כדאיתא בזוהר פרשת ואתחנן דף רס"ח (ח"ג רסח, א) וזה לשונו: "כד אתא ר' שמעון אמר הא ודאי פרשתא דקריאת שמע רמיזא בעשר אמירן וכו'. ובגין כך י' פקודין אית הכא לקבל עשר פקודין דאורייתא. ומאן אינון: ושננתם לבניך. ודברת בם. בשבתך בביתך. ובלכתך בדרך. ובשכבך. ובקומך. וקשרתם לאות על ידיך. והיו לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך. ובשעריך. הא עשר לקבל עשר אמירן", עכ"ל.

ולכן יאמר "אם יש בה גובה עשרה טפחים מן המטה", שהרי מתעלה קריאת שמע על כונה זו כמ"ש במאמר זה, וזה לשונו: "ועל דא פרשיין אלין כלל רב באורייתא. זכאה חולקיה מאן דאשלים ליה בכל יומא תרי זמני דהא אתקדש בפומיה שמא קדישא כדקא יאות". הרי כי יש בה 'גובה עשרה טפחים' - עשרה מצות אלו הם יותר גבוהים ומעולים מן המטה עצמה (הוא קריאת שמע) לפי כי בה רמוזים עשר אמירן כאמור. אם סמך עצמו על מעלה זו שיש "מן המטה" של קריאת שמע "לסכך" - "כשרה". "ואם לאו פסולה" - ולא תגין עליו כאמור.

"ואם סמך סוכתו על עמודים" - הם השלשה דברים אשר שנינו "על שלשה דברים העולם עומד". "והכרעיים", הנזכר "הם דפנות" - נחשבים למצות לסוכה. "אפילו אין גובה עשרה" - שלא סמך על עשרה מצות הנאמרים בקריאת שמע כנגד עשר אמירן שהם 'גבוהים מן המטה לסכך', "כשרה כיון שיש עשרה טפחים מהארץ עד הסכך" - שהרי אף על גב שלא נתכוון בעשר מצות הנזכר בקריאת שמע שהם כנגד עשר אמירן -- מכל מקום גבוהים הם מעצמן על ידי הקריאה שהאדם קורא קריאת שמע. ונמצא שהם עשרה טפחים אךן הם גבוהים מעצמן מן הארץ עד הסכך, ולכן הסוכה כשרה.

פירוש שני לצד עילאה

עוד תשוב ותראה ביאור הדינים הללו שהם מושרשים למעלה על דרך הנ"ל. וכך היה אומר:
"סיכך על גבי אכסדרה" - היא המדה האחרונה כאשר היא בסוד אות ד' כי אז יש בה ג' דפנות (הם ג' מדות של הזכר) שהם מאירים בה, דהיינו "שיש לה פצימין" - הם שנים לשני צדדים, אחד לצד ימין ואחד לצד שמאל. "בין שהם נראים מבפנים" מצד הזכר "ואין נראים מבחוץ" לצד הנקבה, או איפכא "שהם נראים מבחוץ" מאצלה "ואין נראים מבפנים" מצד הזכר. לפי כי מדות אלו מאירים מבפנים ליעקב ומאירים מבחוץ לרחל. לכן בכל ענין "כשרה".

"לא היו לה פצימין" אלו "פסולה" מפני כי נאחזים ממנה הדינים ומשם יונקים החיצונים. וז"ש "מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צידי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל" לסמוך עליו, "ושכנגדו אין לו פצימין" ואינה יכולה להבנות באופן זה.

"היו דפנותיה", הם הקצוות שלה, "גבוהים שבעה ומשהו" להיות כנגד מדת התפארת שנזכר, והעמודים (הם יכין ובועז של הזכר) "בפחות משלשה סמוך לארץ" כי זה מורה שעדיין היא קטנה, "כשרה אפילו הגג" (הוא מדת התפארת) "גבוה" מאד. "ובלבד שיהא מכוון כנגדן ואפילו אינו מכוון ממש רק שהוא בתוך שלשה" (הם חב"ד) "כנגדו כשרה".

"ואם אינה גבוה אלא עשרה טפחים" - בסוד עשר ספירות, "אפילו אין בדופן שלה" - הוא מדה אחת, "אלא ארבע ושני משהויין" - היינו סוד תנה"י. ו"שני משהויין" מן העליונות. "כשרה שמעמידה באמצע ואמרינן לבוד למעלה ולמטה וחשוב כסתום" - שנעשה צורת ס' מרובעת.

"היו הדפנות גבוהות מן הארץ", הם הקצוות שלה, גבוהות ממדה אחרונה הנקרא 'ארץ' (כמו שאמרו חז"ל למה נקרא 'ארץ'? שרצה לעשות רצון קונה). ומאחר שהם גבוהות ממנה - "פסולה".

"העושה סוכתו בין האילנות" - כי זה מורה היות סוכת דוד באמצעות המדות הנקרא "עצי ה'" כדאיתא בזוהר. והאילנות "נעשו דפנות לה" מאחריה. "אם היו חזקים או שקשר אותם" - כי זה מורה על הדיבוק העצמי שביניהם, "עד שלא תהא הרוח מצויה יכולה להניד אותם תמיד" - כמו שאמר "אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם". "ומלא בין האמירים12 בתבן ובקש" - הם המדות שלה המתהוים מעצים הללו על כל "כל אמרת אלוה צרופה", ונותנת מקום לינק משם הדינים למתק אותם כדי שלא יצאו לחוץ לפי כי כאשר הדין מתעלה בשורשו מתמתק כדי שלא תניד אותם אמירים שלה. "רוח מצויה" - היא רוח רעה הנמצאת תמיד לפתות את הצדיק כדאיתא פרשת ויקהל בסוד קליפת נוגה עיין שם. וקשר אותם האמירים בעבותות אהבה - הרי זו אשה כשרה וטהורה לבעלה.

"על כן אין נכון לעשות כל המחיצות" של סוכת דוד, "מיריעות של פשתן" - כי הנה נאמר בכלב "ויקח את יריעות" שהיו פניה דומות ליריעות והם סוד יריעות המשכן שמנה ועשרים באמה -- אין לעשות אותם של "פשתן", הוא קרבן קין, כי לא לרצון יהיו. ואם הם מבוררים, הם דקים ביותר. ואין לעשות אותם אלא על ידי "קנים" - הארה עליונה שנאמר "קנה חכמה קנה בינה". "דאף על פי שקשרן" בטוב היריעות הנזכר, "זמנין דמנתקו" כאשר תחזור להיות בסוד הפנים, "ולאו אדעתיה" - כי אז יש לה דעת קל, "והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה" - כי אותו רוח רעה קליפת נוגה נאחז ממנה לפי כי אז נעשית בסוד נקודה כדאיתא פרשת בלק בפסוק "אל תראוני שאני שחרחרת".

"והרוצה לעשות בסדינים טוב שיארוג במחיצות קנים" - הם אורות עליונים הנמשכים מקנה חכמה קנה בינה, "בפחות משלשה" - רצה לומר אף על גב שאין אורות אלו משלשה עליונות חב"ד אלא אורות מחב"ד בעלה שהם 'פחות' משלש עליונים - מועיל כאמור.

"עושים מחיצה מבעלי חיים וכו'" - הנה נתבאר למעלה היות החיצונים רוצים לראות כאשר מתחברת הכלה עם דודה בסוד "וישקף אבימלך וירא והנה יצחק משחק עם רבקה". שלכן אמרו חכמים ז"ל הרשעים תחשכנה עיניהם מראות שמביאים תקלה לעולם. ולכן "עושים מחיצה" למעלה "מבעלי חיים" - הם סטרא דקדושה להפסיק שלא יראו כלל. "שיקשור שם בהמה" טהורה לדופן מפסיק עד שנעשה הייחוד עליון.

"יכול לעשות מחבירו דופן לסוכה להכשירה אפילו ביום טוב" - כי הנה הצדיק הוא חבר טוב לסוכה זו, הוא סוד מה שאמר בזוהר פרשת פקודי "ובזה הנערה בא" כי לעולם אינה נפרדת מן הצדיק הנקרא 'זה' - "לא אשתבקת מיניה לעולם" ואפילו בשעה שנעשית בסוד 'נקודה' כדי לחזור עמו בפנים לא אשתבקת מן הצדיק. ולכן יאמר כי "יכול אדם" עליון "לעשות מחבירו" הצדיק "דופן" לסוכת דוד "להכשירה".

"ואפילו ביום טוב" הוא נעשה דופן זה לפי כי גם ביום טוב צריכה להתמעט כדי לחזור עם החתן בסוד בפנים. "ובלבד שלא ידע אותו שהועמד שם שבשביל מחיצה הועמד שם" כי צריך להיות הענין חוץ מדעתו כי צריך להמשיך עליו מן הדעת עליון יותר שיתחבר עמה בסוד "והאדם ידע את חוה וכו'". "אבל בחול אפילו הוא יודע שפיר דמי" לפי כי הייחוד של חול בהכי סגי מדעת של עצמו כאמור.

"הסומך סוכתו על כרעי המטה וכו'" - כבר נתבאר למעלה מסוד המטה הוא למטה. אמנם אחר כך תפארת ישראל נותן מטתו זו בין צפון לדרום. ולכן יאמר "הסומך סוכתו" - סוכת דוד שנאמר בה "נפלה ולא תוסיף קום" לפי שהיתה נופלת מזמן של הבריאה שנאמר לה לכי ומעטי את עצמך בכל גלות וגלות נופלת. ולכן נאמר "סמכוני באשישות" כדאיתא בזוהר כי היא אומרת לישראל בנהא סמכוני בגלותא ומאן דידע לייחדא שמא קדישא עביד סמיכו לכנסת ישראל בגלותא. ולכן יאמר נא: "הסומך סוכתו" - כי בא לעשות סמיכו לסוכת דוד הנופלת שאמרה לישראל "סמכוני". וסמך אותה "על כרעי המטה" - רצה לומר שלאחר שנעשית מטה למטה הוא מעלה אותה למעלה, וכדי שלא תחזור ותיפול כבתחילה סומך אותה על ידי כונה טובה על "כרעי המטה", הם הרגלים עליונים שמהארה שלהם נעשית בסוד 'מטה'.

והכרעים הם גבוהות כאמור. ולכן "הם מחיצות אם הם גבוהים עשרה טפחים" שהם סוד עשר מדות שלה. "מן המטה לסכך כשרה ואם לאו פסולה". "ואם סמך הסכך של הסוכה על עמודים" - הם המדות של הזכר. "והכרעים" של המטה "הם נעשים דפנות" לה "אפילו אין גבוה עשרה מהמטה עד הסכך כשרה כיון שיש עשרה טפחים" סוד עשר ספירות שלימות "מן הארץ" התחתון שלה "עד הסכך - כשר".

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה