אור ברסלב

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרכט · סעיפים יג - יט

סעיפים א - יב

פירוש ראשון

כבר הנחנו למעלה כי אחד מן העיקרים להועיל לאדם כדי שתגין עליו מצות הסוכה בהווה וגם לעתיד הוא צריך להיות "תלוש" כענין מה שאמרו חז"ל "והיה כעץ שתול" - 'נטוע' אינו אומר. ולכן ראוי לאדם שיהיה שותל עצמו מחבורה לחבורה והיינו "בתלוש". ועם כל זה לא יאמין בעצמו לחיות אפילו שעה אחת כי לא ידע האדם את עתו. ובזה ימצא כי תמיד הוא בעיניו "תלוש" מן העולם הזה. ולכן יאמר נא:
"כל דבר המחובר", שעושה עצמו עיקר בעולם הזה, "אין מסככין בו ודינו כדין האילן" כנ"ל.

עוד תשוב ותראה כמה צריך האדם להיות מרחיק עצמו מן החטא, ולא זו בלבד אלא צריך להתרחק מאד מענין חילול השם כי מה מועיל שיעשה האדם מצות ואחר כך יהיה מתחלל שם שמים על ידו. ולכן על כל הדברים של תורה ומצוה צריך שיהיה שם טוב עולה על גביהם. ולכן "יש דברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחילה והם מיני עשבים שאינם ראויים לאכילה ואינם מקבלים טומאה" ועם כל זה אסרו אותם "מפני שריחם רע או שנושרים עליהן" - כלומר כי כן נמי זאת תורת האדם שלא יהיה 'ריח רע' בפני הבריות מפני מעשה הרע, או מפני "שנושרין העלין" - הוא מה שאמרו חז"ל "שלחו מתם: יבעון אתכלייא על עלייא דאלמלא עלייא לא הוו אתכלייא". רצה לומר שאלמלא עמי הארץ שהם מחזיקים ביד עמלי תורה לא היו מתקיימים.

ולכן יאמר נא כי כאשר העלים נושרים - לא טוב הוא. ונמצא שאין הסוכה מסוככת. ולכן אמר "חיישינן שמא מתוך שריחן רע" של אותם עשבים (הם בני אדם כמו שאמרו חז"ל בני אדם דומין לעשבי השדה, וכן נאמר "בפרוח רשעים כמו עשב"). ולכן מפני זה שריחו רע דסנאן שומעניה - לא די שהוא גורם רעה לעצמו "ויוצא מן הסוכה" מפני כי כך אמרו חז"ל "האי צורבא מרבנן דסאנן שומעניה ילך למקום אחר וילבש שחורים ויעשה מה שלבו חפץ". אם כן נמצא כי מפני ריח רע יוצא והולך לו מן הסוכה. ומה גם לפי שהוא פוגם מעשה הטוב שנעשה בו הסוכה כנ"ל.

וכן זה העשב שעליו נושרים - הוא האדם שמאבד זכיותיו על ידי מעשיו. כך אמרו חז"ל "עבירה מכבה מצוה". נמצא כי "יצא מן הסוכה" של מעשה הטוב, ומה גם הוא גרמא לשומע מעשיו כי כאשר עשה לו סוכה ממעשה הטוב והריח ריח רע ממעשה של אותו האיש הרע, או שמע על אותו שעליו נושרין מפני כי עושה אחר כך מעשים רעים - ולכן ידיו תרפנה מלעשות מצות. והיינו ש"יוצא מן הסוכה" של המצות ומניח אותם.

"וכן אסרו חז"ל לסכך בחבילה וכו'" - הענין הוא מה שאמר הכתוב "ודע כי על כל אלה יביאך ה' במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע וכו'" - זה הנותן צדקה לאשה בסתר דמביאה לידי חשד. וכן הנותן צדקה לעני בפני הכל שמתבייש. והיינו מ"ש שאסרו לסכך זאת הסוכה (הנעשית על ידי המצות כאמור) "בחבילה" - היינו בקיבוץ. עם מפני כי "פעמים שאדם מניח חבילתו על גג הסוכה", ר"ל בפרהסיא לעין כל "ליבשה" - לפי שהיא מפורסמת שלא לשם שמים. "ואחר כך נמלך עליה ועושה אותה לשמה לשם סוכה" - על דרך מה שאמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

"ואותה סוכה פסולה" כי אין שייך לומר בה "מתוך שלא לשמה בא לשמה" שהרי אותה סוכה עברה הלכה לה. ולכן "פסולה משום תעשה לך ולא מן העשוי" שלא כתיקנו בפסול. "וגזרו על כל חבילה" שלא יעשה בקהל עם, אף על גב כי יותר טוב לעשות המצוה בקיבוץ עם כי הנשארים ילמדו לעשות - אמנם מפני חבילה זאת שנותן אותה על הגג לעין כל מפני הרואים גזרו על כל חבילה.

"וכיון שמפני זה אסרוהו - לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך ליבשה ואין זה בפחות מכ"ה קנים" - הם ריבוי בני האדם. "הילכך כל חבילה שהיא פחות מכ"ה קנים" ואין שם כל כך קיבוץ עם - "מותר לסכך בה" ולעשות מצוה בפניהם כאמור. "ואם כ"ה קנים או יותר באים מגזע אחד", רצה לומר שהרי אנשים אלו חברים או קרובים הבאים מגזע אחד, "וקשרם בראשה השני אינה נקראת חבילה כיון שעיקרם אחד". אבל "אם אגד עמהם קצה אחד ויש בין שניהם כ"ה" בהצטרפות אותו אדם שאינו מחברתם רבו כמו רבו - הרי נעשה חבילה "ואין מסככין בו" כי לא נכון לעשות כן והכתוב אומר "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי" בצנעא.

"חבילה שאין קושרים אותה אלא למוכרם" - חז"ל אמרו אימתי שמו של הקב"ה מתקלס בזמן שישראל הם אגודה אחת שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". ואמנם חז"ל אמרו בפסוק "אל תאמרו אל העם הזה קשר" כי קשר של רשעים אינו מן המנין. ולכן חז"ל גזרו על כל חבילה שאין מסככין בה מפני אותה חבילה דקשר של רשעים שמניחין אותה על הגג - שהם עושים דבריהם בגסות הרוח כמו שאמרו חז"ל בפסוק "כי עלית כלך לגגות" - אלו גסי הרוח. וזה הגורם ליבשה על ידי היסורין. ולכן אדם נמלך עליה לשם סוכה ואותה סוכה פסולה משום "תעשה ולא מן העשוי" בפסול. ולכן גזרו על כל חבילה מפני חבילה זו.

וכיון שמפני זה אסרוהו - לא הוצרכו לאסור כל מין חיבור שהרי יש חיבור טוב כאמור, לא אסרו אלא בחבילה "שדרך ליבשה" דהיינו קשר של רשעים. ואין זה "בפחות מכ"ה קנים" - כלומר קיבוץ אנשים רבים. הילכך "כל חבילה שהיא פחותה מכ"ה קנים מותר לסכך בה. ואם כ"ה קנים או יותר באים מגזע אחד", כלומר שהם צדיקים משורש אחד הנקרא 'שבעים נפש', "וקשרם בראשה השני" - נעשו גם כן קשר כולם כאחד אינה נקרא חבילה כיון שעיקרם אחד באחדות של קדושה. "אבל אם אגד עמהם קנה אחד", אדם אחד רשע, "ויש בין שניהם כ"ה הויה חבילה ואין מסככין בה" כאמור.

ולכן "חבילה שאין קושרים אותה אלא למוכרם" - כלומר כי אין מתחברים ונעשים קשר אלא למוכרם לענין מצוה כמה דאת אמר "ורחוק מפנינים מכרה" - למכרם במנין. או יהיה מלשון "מכורותיך ומלדותיך" - כלומר שהקב"ה בורא אותם במנין כדאיתא במדרש: למלך שהיה לו גורן של חטים יפות, היה מונה אותם כמה שקים כמה כורים וכו' שנאמר "בטנך ערימת חטים". כך הקב"ה קושר הצדיקים למוכרם במנין. "ומיד כשיקנה" ובורא אותם קונה שמים וארץ, "יתירנה" כמו שאמרו חז"ל ראה הקב"ה שהצדיקים מועטים - עמד ושתלן בכל דור ודור, "אינה חבילה" כאמור "ומסככין בה" כדבר האמור.

"אם סיכך בחבילה והתירה כשרה וכו'" - הנה נתבאר ה'חבילה' לא ניכר בה הטובה אם רעה. ולכן מפני כי תכף קבל עליו "והתירה" מאחר כלותו לעשותו התורה והמצוה בחבורה כמו שאמרו חז"ל "שלחו מתם הזהרו בחבורה", ואחר כך התירה, "כשירה שאין איסורה אלא משום גזרה" של קשר של רשעים כנזכר. "אבל חבילה שהעלה אותה ליבש" - שהוא חבורה של רשעים שעלת אותם הקב"ה במעלות רמות ליבש שנאמר "ויהיו כחציר גגות שקדמ' שלף יבש", "ונמלך עליה לסיכוך" - מתוך שלא לשמה עשה אותה לשמה - זו "פסולה מן התורה" שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי", ולכן "אינה ניתרת בהתרה" כי יתפרדו כל פועלי און, "אלא צריך נענוע" שנאמר "הניעמו בחילך והורידמו" ונאמר "נע ונד תהיה בארץ".

"וכן אסרו לסכך בנשרים5 שרחבן ארבעה וכו'" - אשר חז"ל הגידו פרשת קדושים הרי שנכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה, מה יעשה ויחיה? אם רגיל לקראת דף אחד יקרא שנים וכו'. והנה האדם נמשל לעץ, והבלתי הגון עץ יבש כמו שאמר הכתוב "אשר לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת". ולכן נקראים 'דפים' והוא כינוי נמי לעבירה כמה דאת אמר "ונערים בעץ כשלו" על שם "אומרים לעץ אבי אתה". ודף זה "רחב" בתורה (שנאמר "ורחבה מני ים" "ברחובות תתן קולה") "בארבע" - אם למוד בשנים קורא בארבע. ואע"ג כי יועיל לו להחיות כאמור אבל חז"ל "אסרו לסכך בנשרים אלו שרחבן ארבעה" על ידי לימוד התורה בזה האופן לפי כי הסוכה נאמר בה "תעשה - ולא מן העשוי בפיסול" כנ"ל.

"ואע"ג שהפכן על צדם שאין בהם ארבעה" - כלומר אע"פ כי נהפך מן אותו העון הקודם שלא נשאר בו ארבע פעמים ולכן מוחל לו הקב"ה שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". "ואם אין ברחבן ארבע" - שמתחילה לא חטא ואין זה בערך שהפכן על ידי חרטה, רק לא היה מתחילה בהם ארבע עונות, "כשרים אפילו הם משופים" - שהם משופעים ביותר ולכן הם קרובים לחטא, וזהו שאמר "שדומים לכלים" שמקבלים טומאה - עם כל זה כשרים.

"ונהגו יראי ה' שלא לסכך בהם כלל" - לפי כי האדם המשופע קרוב לחטא - כך אמרו חז"ל כשהיצר רואה אדם משלשל בשערו מתלה בעקיבו, אמר "דין דידי הוא", שנאמר "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו".

"פירש עליה סדין מפני החמה וכו'" - אשר חז"ל הגידו בפסוק "והוקע אותם נגד השמש" כי מן החוטא היה נעשה נקב בענן והחמה קופחת על ראשו. וכן נמי ירצה בענין דין זה אם אדם זה עשה מעשה טוב עד מקום "שפירש סדין על סוכה" זו בסוד הטלית, "מפני החמה" - שלא תהיה קופחת על ראשו החמה לעתיד שנאמר "כי היום בא בוער כתנור" ואמרו חז"ל הקב"ה מוציא חמה מנרתיקא ורשעים נידונים בה שנאמר "וליהט אותם היום הבא" ונאמר "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". ולפי כי דין זה יהיה סמוך לסוכה כמו שאמרו חז"ל אמר הקב"ה לעכו"ם "מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה", מיד כל אחד עושה סוכה על ראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה והם מבעטים בסוכה ויוצאים שנאמר "ננתקה את מוסרותימו". ולכן אדם זה "פירש סדין", זה הטלית, "על הסוכה מפני החמה" של עתיד - לא תהיה קופחת על ראשו כמשפט הרשעים שנידונים בה.

"או תחתיה מפני הנשר כלומר שלא יהיו עלין וקסמין נופלים על שולחנו" - שהנה הראשונים לא היו נהנים בעולם הזה כדי שלא יתמעט שולחנם לעולם הבא. ואמרו חז"ל "כי מי בז ליום קטנות" - מי גורם לצדיקים שמתבזבז שולחנם לעתיד? חוסר האמונה שהיה בהם כי מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה. ולכן זה "פירש סדין על הסוכה" כדי להנצל מן הפורענות - "פסולה" כי זה עשה שלא לשמה, ומצות לאו ליהנות נתנו.

"אבל אם לא פירש אלא לנאותה" ולהוסיף במצות "כשרה והוא שיהא בתוך ארבע אמות לסכך" כי קרוב הוא. "ויש אומרים שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך" - רצה לומר שירא שלא יחטא ולכן ייבש הסכך של הסוכה של מעשה הטוב לפי כי עבירה מכבה מצוה, "או ישרו העלין" (הם המצות הבלתי שלימות שהם כעלה נובל), "ותהיה חמתה מרובה מצלתה" ואז תהיה פסולה מלהגן עליו, "ופירש עליה סדין" (הוא המצוה) "כדי שלא תתייבש" ויהיה בה לחלוחית להגן עליו, "או תחתיה" מצוה פחותה מצוה6"שלא ישרו העלין שלה" - אותם מצות קלות כנזכר.

"כיון שהסדין" (זה המצוה) "גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה", שרצה לומר כי האדם זה זכיותיו מרובים מעונותיו, "פסולה". "אבל אם לא כיון בפריסת הסדין", במעשה המצוה, זולת "להגן עליו מפני החמה והעלין" כאמור, "או לנאותה" בלבד כדי שיראה נוי הסוכה לעתיד בפני העכו"ם כאשר הם בועטים בסוכה ויוצאים, לא כן עושים ישראל אע"ג דזמנין משכא תקופה תמוז וחם להם -- זהו הנוי של הסוכה בפני הכל. ועוד אמרו חז"ל כל מצות שישראל עושים בעולם הזה באים וטורפים לעתיד בפני העכו"ם שנאמר "כי היא חכמתם ובינתכם לעיני הגוים". הנה כל זה הוא 'נוי לסוכה' ולכן "כשרה".

"ובלבד שיהיה תוך ארבע אמות לסכך" - שלא יהיה שם כונה אחרת מפסיק ביניהם. "ומיהו לכתחילה לא יעשה אלא אם כן הוא ניכר לכל שמכוין בזה כדי להגין" עליו, או שהסדין "שרוי במים" של עסק התורה "שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם לייבש אותו" ואינו רוצה ליהנות מאותה התורה זולת לעתיד כנזכר.

פירוש שני לצד עילאה

שבתי וראה לפרש דינים הללו לצד עילאה על דרך הנ"ל. כי כל הדברים יגעים גשמיים הנעשים בעולם הזה מלבד שנמצא בהם צורך לענייני האדם ללמד עיקרים גדולים המועילים בהווה וגם לעתיד -- ופנה למעלה גם כן. ולכן כך היה אומר:
"כל דבר המחובר אין מסככין בו" - שהרי נתבאר למעלה כי אחד מן העיקרים הצריכים לסכך הסוכה שיהיה תלוש אותו אור חוזר ויעלה למעלה. אך אם הוא במחובר, עדיין לא נתלש מציון מכלל יופי - "אין מסככין בו". וכן נמי מלמעלה לא יועיל במחובר שנאמר "ונהר יוצא מעדן" ואחר כך נעשה סכך הסוכה. כי נהר זה מועיל להשקות את הגן וגם היה "והיה לארבעה ראשים" - הם סכך הסוכה כנ"ל.

"יש דברים שאסרו חז"ל לסכך בהם" ואע"ג שאינם אסורים מן הדין לסכך בהם לכתחילה מפני כי עליהם מוטל לתקן צורכי סוכה זו שנקראים כל אחד 'פועל צדק' כדאיתא בזוהר פרשת אמור כנ"ל - ולכן הם אסרו "שלא לסכך בעשבים אף על פי שאינם ראויים לאכילה ואינם מקבלים טומאה אמנם ריחן רע" ומצטערת בהם הכלה שנאמר בה "וריח אפך כתפוחים". "או שנושרים עליהן" - הוא מ"ש בזוהר פרשת תצוה דף קפ"ו (ח"ב קפו, א) וזה לשונו: "עלין וטרפין דהכי אינון כל שאר חילין דאתאחדן באינון כינויין דקוב"ה אקרי בהון", עכ"ל. הרי מבואר מן המאמר כי העלין הם צבאות של מעלה הנאחזים בשמו יתברך. ולכן הם אסרו "עשבים שנושרים עליהן" - כך אמרו חז"ל אין לך כל עשב שאין לו מלאך והוא אומר לו גדל שנאמר "אם תשים משטרו בארץ". וכאשר העלה נבל מורה שנפל השר אשר עליו מלמעלה. ולא נכון לסכך בו דחיישינן שמא מתוך שריחן רע אותם עשבים או מפני שעליהן נושרםי יצא האדם עליון מן הסוכה ואין מתייחד עמה.

"וכן אסרו לסכך בחבילה" - הם סוד נצח הוד דאימא, או נצח הוד דתפארת ישראל. "מפני שפעמים אדם מניח חבילתו" הנזכר "על גג הסוכה" ולא נתפשטו למטה, וכך הוא עשה "לייבשם" לפי שהם לחים ולא יועילו עד שיתייבשו בסוד מה שאמרו חז"ל "אין האשה יולדת עד שנעשים שני ירכותיה כאבנים". "ואחר שנתייבשו נמלך עליהם לשם סוכה" לבנות אותה שנאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע לאשה". "ואותה סוכה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי בפיסול" - דאף על גב כי בעלמא כך היא המדה - לא כך הוא בזמן חג הסוכות. "וגזרו על כל חבילה אטו זאת".

"וכיון שמפני זה אסרוהו לא הוצרכו לאסור אלא בחבילה שדרך לייבשה ואין זה בפחות מכ"ה קנים" - וסוד הדבר תבין בתפילת ראש השנה בכמה מדות יש בהם כ"ה, ואין ראוי לפרש. אמנם האי דנקט 'קנים' לפי שהם בסוד הבינה ונאמר "קנה חכמה קנה בינה". וכך אמרו חז"ל הרואה בחלום קנה יצפה לבינה. "הילכך כל חבילה שהיא פחות מכ"ה מותר לסבך בה. ואם כ"ה קנים או יותר באים מגזע אחד וקשרם בראשה השני אינה נקראת חבילה כיון שעיקרם אחד" - כי כן הבחינות של כ"ה העליונים כל כ"ה מהם הוא שורש אחד. "ואם אגד עמהם קנה אחד ויש בין שניהם כ"ה הויא חבילה" ואין מסככין בה כאמור.

"חבילה שאין קושרים אותם אלא למוכרם במנין" - והוא כי כן נמי למעלה זה המספר של כ"ה אין זה אלא לתת אותם במספר למדות התחתונות שהם חתן וכלה. "ומיד כשיקננה הקונה" אחד משניהם "יתירנה" כי כן הם ה' אמנם בהתחברות ה' פעמים ה' נעשים כ"ה ואחר כך חוזרים להיות כל אחת בפני עצמה, ולכן "אינה חבילה ומסככין בה" כאמור.

"אם סיכך בחבילה והתירה כשרה כיון שאין איסורה אלא משום גזרה. אבל חבילה שהעלה ליבש" כאמור, "ונמלך עליה לסיכוך שפסולה מן התורה אין ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע" שהוא ענין מעשה כי כן למעלה מתנענעים ממקום הראשון ויורדים למטה.

"וכן אסרו לסכך בנסרים שרחבן ארבעה" - כי הנה הדף הוא רמז למדה אחת מן הכלה, רחב ד' בסוד ארבע אותיות שנאמר "עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד". ולפי שהוא רחב ד' אסרו לסכך בו. ומה גם כי לא היה הסכך של משכן מן הדפים רק אהל. "ואפילו הפכן על צדן שאין בהם ארבעה". אמנם "אם אין בהם ארבעה ברחבן כשרים אפילו הם משופים שדומים לכלים. ונהגו שלא לסכך בהם כלל".

"פירש עליה סדין מפני החמה" - זהו שאמר הכתוב "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". ואם פירש עליה זה הסדין "מפני החמה", סטרא אחרא, שנאמר בה "וחפרה הלבנה ובושה החמה" כדאיתא בתיקונים. וזה כדי שתסתכל בה. "או תחתיה מפני הנשר" אשר נשרו בזמן בזמן הבריאה או מפני ס"מ שהפיל אותו הקב"ה ממקום קדושתו נתן סדין זה להפסיק כדי שלא יראו בסוכה "פסולה" לפי כי אין נמנעים בזה ואדרבא מתעוררים ובאים למנוע הייחוד.

"אבל אם לא פירש הסדין אלא לנאותה" שנאמר "שש וארגמן לבושה", "כשרה והוא שיהא בתוך ארבע אמות לסכך" דהוי סמוך לה. "ויש אומרים שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין", הם ממנן עילאין הנאחזים ממנה, "ותהיה חמתה מרובה מצלתה" ויתאחזו ממנה, "ופירש עליה סדין שלא תתייבש" מכח הדין, "או תחתיה שלא ישרו העלין" (הם ממנן דילה), "כיון שהסדין גורם שעל ידו צלתה מרובה מחמתה" וכאשר ימנע הסדין ימצא שחמתה מרובה מצלתה ונאחזים בה הדינים ולכן "פסולה" כאמור.

"אבל אם לא כיון בפריסת הסדין זה אלא להגין מפני החמה", סטרא אחרא, שלא תתאחז ממנה. "או מפני העלין" הנזכרים, "או לנאותה" דהא שש וארגמן לבושה, "כשרה ובלבד שיהא בתוך ארבע אמות לסכך" סמוך לה. "ומיהו לכתחילה לא יעשה אלא אם כן הוא נכר לכל שמכוין כדי להגין". "או שהוא שרוי במים", שהם בסוד מי מרה, "שאז ניכר לכל שאינו שוטחו שם אלא לייבש אותם" המים הרעים כדבר האמור.

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה