אור ברסלב

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה· רבי חיים הכהן מארם צובה

סימן תרכט · סעיפים א - יב

סימן תרכט

פירוש ראשון

כבר הנחנו למעלה כי הסוכה הוא כינוי למעשה הטוב אשר יעשה האדם לעשות לו סוכה להגן עליו ולהציל לו מרעתו כמו ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני פורענות" שלכן אנו אומרים "ומעשה ידינו כוננהו". ולכן "אֹמַר לַיהוָה מַחְסִי וכו' באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה צנה וסוחרה אמתו".

ולכן יאמר נא, כי דבר שמסככין בו ענין סוכה זו, כדי לסכך על האדם, צריך כי יהיה בו שלשה דברים. ראשונה "שיהיה צומח מן הארץ" כי כל המעשה אשר יעשה לא יחזיק טובה לעצמו רק יהיה בעיניו כאילו צמח מן הארץ. ובזה יזכה כי מתקיים בו "ויציצו מעיר כעשב הארץ" - כך אמרו חז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר "הקיצו ורננו שוכני עפר". ויהיה "תלוש" - לא יעשה חייו קבע אלא כאילו הוא תלוש מן העולם הזה - כך אמרו חז"ל אין העולם מתקיים אלא על מי שאינו, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". ונוסף עוד "שאינו מקבל טומאה" סתם, לא במעשה ולא בדיבור ולא במחשבה רעה.

לאיש אשר אלה לו שלשה עיקרים אלו בלי ספק כי עשה לעצמו סוכה להגן עליו בעולם הזה וגם לעולם הבא יעשה לו הקב"ה צל וחופה בגן עדן עם הצדיקים. "אבל דבר שאינו צומח מן הארץ", הוא השפלות, "אע"פ שגדולו מן הארץ", שמרגיל עצמו להיות שפל כמה דאת אמר "וענוים ירשו ארץ" -- אינו מועיל לענין סכך זה. והם השני בחינות של פסוק "זבחי אלהים רוח נשברה" - שמשבר אותה האדם לרצונו אף על גב כי רם לבבו. אמנם "לב נשבר ונדכה" מן הטבע שלו - הוא חשוב לפניו יותר - שנאמר "אלהים לא תבזה". ולכן אף על פי שאדם זה "גדולו מן הארץ" ואינו מקבל טומאה "כגון עורות של בהמה שלא נעבדו", דאף על גב שאמרו חז"ל בפסוק "אדם ובהמה" "אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ועושים עצמן כבהמה" -- אבל מכל מקום לאו בכל שעתא יעשה כך כי פעמים צריך להגביה לבו לעבודת יוצרו כמו שאמר הכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'", ולא טוב עשה מי שממעט עצמו לדבר מצוה. ודוגמא לזה הם עורות של בהמה כי רמזתו ולא נרמז, עקשתו ולא נעקש. אף על פי שאין מקבלים טומאה בזה ואין זה נקרא 'עון' רק התרשלות - "אין מסככין בו".

"וכן מיני מתכות" - מי שהוא רודף אחר קניינים המדומים, אף על פי שהוא בהיתר -- אינו מועיל לעשות מזה סוכה אף על גב כי דבר הגון הוא ושואלים את האדם "נשאת ונתת באמונה?" - אינו מועיל מל"ת(?) להנצל מן העונש, אבל לעשות לו סוכה בקום עשה אינו מועיל אלא דבר שהוא בקום עשה שלכן נאמר "חג הסוכות תעשה" ולא מן העשוי.

"וכן דבר שמקבל טומאה אע"ג שאין זה טומאה ממש כגון שפודין" - המרבה במשתאות לאכול צלי אש, "וארוכות המטה" - דאף על גב כי תשמיש המטה הוא מצוה מן התורה - היינו למצות עונה. אבל ארוכות המטה, כלומר המאריך בענין זה של המטה -- שנים אלו הם דברים שמקבלים טומאה, הם הכנה ובסיס לטומאה שעל ידי כן נעתק האדם אל החטא שהם בכלל "מושכי העון בחבלי השוא".

"וכל הכלים אין מסככים בהם", והם איברי האדם שהם כלים מוכנים לצורכי האדם ובכלל שלהם העין והלב - "אף על פי כי נשברו" וכל כל השפיל וכיתת איברים אלו עד מקום "שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה" ולא היה משתמש בהם זולת לענין המטרך - "אין מסככין בהם". ואע"ג כי עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו ושבר אותם -- נהי כי ניצול מן החטא אבל לסכך הסוכה צריך מצות מעשיות כמדובר.

"סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול כשרה". כמה דברים מכונים ל'חץ' - לשון הרע שנאמר "חץ שחוט לשונם מרמה דבר וכו'". ונאמר "כחצים ביד גבור" - נמצא כי פעולת שני איברים - הלשון והברית - נקראו 'חצים' שלכן אמרו "זרע שמורה כחץ". ולכן יאמר "סיככה" זו הסוכה "בחיצים", הדיבור והמעשה, "שאין להם בית קיבול כשרה" - מאחר שהוא זהיר בהם. אמנם "אם יש להם בית קיבול" לטומאה "אין מסככין בהם".

"סככה בפשתן שלא נידק וניפץ" - הנה הרמז של הפשתן הוא העון של קין עצמו כמו שאמרו חז"ל שהביא קרבן מן הפסולת שהיה לו. ולכן אם סיככה הסוכה בפשתן, אם פסולת(?) זה שעושה בו המצוה "לא נידק ולא נפץ כשרה דעץ בעלמא" - כלומר לא היה מתכוין לתת חלק רע אלא שלא היה בו לא דעת ולא תבונה לתת מן המובחר כמ"ש "כבד את ה' מראשית כל תבואתך". "אבל אם הידק וניפץ" והפריש מן הפסולת וחלק הרע שהיה לו, "פסולה הסוכה" ולא תגין עליו. "וכן בחבלים של פשתן" - זה חלק רע מעיקרו - "פסולה". "של סיב ושל גמי כשרה" - הוא חלק הממוצע.

"במחצלת של קנים וכו'" - הנה דבר ידבר בראשונה בתורת המעשה אשר יעשה האדם לעשות לו סוכה הנזכר גם בענין לימוד התורה בא ללמדנו על לימוד המועיל לעשות הסוכה שנאמר "כי בצל החכמה בצל הכסף". ולכן יאמר כי "מחצלת של קנים" - הוא ענין לימוד התורה על דרך מה שאמרו חז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה וכו'". ולא עוד אלא **כה לכתוב קולמוס ספר תורה. ולכן יהיה מחצלת זו הרמז שיהיה האדם מצע לפני כל האדם על דרך מה ששנינו "מאד מאד הוי שפל רוח". וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל בכל המדות היותר נאות הוא דרך האמצעי, הוא הנקרא 'דרך השם', אמנם לענין הגאוה צריך להתרחק ממנה עד קצה האחרון והיינו מ"ש מחצלת של קנים כמ"ש אנטונינוס לרבי עליו השלום "מי יתנני מצע תחתיך לעולם הבא". והעיקר יהיה בלימוד התורה שנכתב בקנה כדאיתא בזוהר אוי למתגאה בכתרה של תורה. וכן שנינו "אל תעשה עטרה להתגדל בהם". "וכן קש ושיפה וגמי".

ואין חילוק בזה "בין אם חלקה", אם הוא חלק שפתים או החליק אליו בעיניו, "או אם אינה חלקה" זה הלימוד שהוא לומד בתורה ואין שם עון. והיינו מ"ש "בין ראויה לשכיבה וכו'" - כלומר כי לימוד זה שלומד אף על פי שהוא דוגמת מחצלת על ידי השפלות, "בין שהיא חלקה" - שמדבר בחלקלקות ועינים רמות, כי החליק בעיניו שלכן היא "ראויה לשכיבה". כדאי הוא הלמד על ידי אלו המדות רעות לשכינה וימות בלא עתו. "בין שאינה חלקה" תורה זו שלמד ולכן "אינה ראויה לשכינה" - כי אין ראוי שימות אדם הלמד בסדר זה ולא לקבל ייסורין להיות שוכב על ערש דוי. "אם היא קטנה מחצלת זו" שמורה על מיעוט השפלות והלימוד - לכן "מסתמא לשכיבה עומדת" - הוא מוכן לקבל ייסורין "ומקבלת טומאה" אף על גב שהתורה מטהרת שנאמר "יראת ה' טהורה", מאחר כי יש מעט מן השפלות ושח עינים הוא מורה כי נמצא בו גאוה ועינים רמות. ולכן לשכיבה על המטה עומד, וסוף שמקבל טומאה אדם זה כמו שאמרו חכמים ז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח סוף שהוא נכשל באשת איש.

"ואין מסככין בה" כי אינה מגינה עליו "אלא אם כן עשאה מעיקרא לסיכוך" - כלומר כל זה שהיה עושה היה לשמה. וכך אמרו חכמים ז"ל "גדולה עבירה לשמה". אז מועילה לסכך בה.

"ואם היא גדולה מחצלת זו", כלומר שהיה שפל ביותר בענין הלימוד, "סתמא עומדת לסיכוך" להגן עליו ולהציל לו מרעתו, "ומסככין בה" להועיל לו. "אלא אם כן עשאה מעיקרא לשכיבה" - לסגף עצמו בייסורין. "והני מילי שאין לה שפה", ר"ל כי כאשר היה משפיל עצמו ולומד לא היה מוציא בשפתיו לשבח עצמו וכמו שאמרו חכמים ז"ל בפסוק "הוא עדינו העצני" כשהיה למד תודה דוד המלך עליו השלום היה יושב על גבי קרקע. אמר ליה ליתיב מר על גבי כסא. לא קביל עליה. "אבל אם יש לה שפה" שמשבח ואומר בפיו, "אפילו ניטל שפתה אחר כך" ואינו מתהלל, "אין מסככין בה" כי לא תוכל לסכך על האדם להצילו מן הייסורין כנזכר.

"יש להסתפק אם מותר להניח סולם על הגג כדי לסכך עליו". הנה זה הסולם הוא רמז לענין התורה וכמו שאמרו חז"ל בפסוק "סולם מוצב ארצה - זה סיני". היינו מה ששנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" ופירש רש"י "ולית ביה משום יוהרא". ולכן מספקא לן אם מותר להניח סולם זה שהוא מדרגות זו למעלה מזו כך הוא לענין התורה שנקנית במעלות מ"ח כמו ששנינו. אמנם להניח "סולם על הגג" שהוא גסות הרוח על דרך מה שאמרו חז"ל "כי עלית כולך לגגות - אלו גסי הרוח", דאע"ג ששנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם" מלת "לעולם" משמע בכל ענין ולית ביה משום יוהרא. "לסכך עליו" - לענין מעשה הטוב של צורך הסוכה לא ידענו אם יוהרא זו תחשב למצוה או לאו לסכך עליו ולהגן עליו.

"לחבר כלונסאות הסוכה במסמרים וכו'" - אע"ג דקאמר שענין יוהרא לשם מצוה מספקא ליה אם יועיל לסכך עליו כאמור - חזר והגיד כי "לחבר כלונסאות" - הם עצי הסוכה - רמז אל המצות שבהם נעשית הסוכה, וצריך לחבר אותם "במסמרות של ברזל", דברים קשים כברזל, על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ארץ אשר אבניה ברזל". או בהפך "לקשרם בבלאות" - דהיינו העדר הידיעה כדאמרינן בעלמא "לא תסמכו מן משמרטוטי". כי זה וזה "מקבלים טומאה". דאילו התלמיד חכם שקשה כברזל אף על גב שהוא להועיל למצות סוכה - מכל מקום הכעס פוגם בנפש האדם כמ"ש בזוהר בפסוק "טורף נפשו באפו". וענין הבלאות שהוא חוסר הידיעה - אף על גב שלענין הסוכה מועיל - מכל מקום מקבל טומאה; כך אמרו חכמים ז"ל "לא עם הארץ חסיד". אף על פי כן מועיל לענין הסוכה "ואין בזה קפידא".

"כל מיני אוכלים מקבלים טומאה וכו'" - אחר כלותו ללמד דעת את העם בענין המועיל לעשות זו הסוכה להגן עליו מענין התורה והמצוה, ועתה חזר והגיד על דברים הפוסלים הסוכה. ואמר "כל מיני אוכלים" - ר"ל כל ענין המאכל אשר יאכל, ההתמדה מקבל טומאה. ואמר "כל מיני" לומר כל מי שהוא רודף אחר כינוי המאכל למלאת רסן בטנו, בין שהוא אוכל עם ריעים ועושה מרדחין, או שאוכל הוא לבדו, לא שנא שאוכל דברים בלתי מתוקנים או מאכלים טובים -- כל מיני אוכלים המרגיל עצמו אחריהם מקבלים טומאה ויבא לידי חטא. ולכן "אין מסככין בהם" לפי כי לא יועילו להגן על האדם כאמור.

"ענפי תאנה ובהם תאנים" - כך אמרו חז"ל "אילן שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היתה" שנאמר "ויתפרו עלה תאנה". "זמורות ובהם ענבים" - כך אמרו חז"ל "כמה דורות אבד היין". ולכן נאמר "ענבימו ענבי ראש" הללו שהביאו יללה לעולם. נח - "וישת מן היין וישכר ויתגל". בני אהרן - שתויי יין נכנסו. עשרת השבטים שנאמר "האוכלים כרים מצאן וכו'" לכן עתה "יגלו בראש גולים וכו'". יהודה ובנימן - "גם אלה ביין שגו וכו'".

ולכן "אם פסולת מרובה על האוכל" - יש זמן שהוא פוסל אכילה ושתיה ומרובה זמן זה על זמן האוכל, "מסככין בהם" כי גם בענין אכילה ושתיה מקיים "בכל דרכיך דעהו". "ואם לאו" אלא שהוא עושה אכילה ושתיה עיקר, "אין מסככין בהם". "ואם קצרם לאוכל" ועשה עיקר לאוכל, "אז הידים יש להם תורת אוכל לקבל טומאה" כי הידים, ר"ל סיבות להמשיך את הטומאה וצריך שיהיה בפסולת בזמן שפוסל המאכל ומתרחק ממנו שיעור כדי לבטל האוכל, והיד הוא הסיבה שלה. "ואם קשר' לסיכוך" נמנע מן המאכל כדי לזכות לסיכוך - "אז אין לידים" הסיבות של המאכל "תורת אוכל", ואדרבא "הם מצטרפים עם הפסול" - שפסל המרזחין לבטל האוכל ואינו נחשב לו לעון.

"ואם קצרם לאוכל מתחילה" על כונת ריבוי האכילה, "ונמלך עליהם לסיכוך" לשם מצוה, "אין המחשבה" טובה זו "מוציאה הידות", הם סיבות הנזכר, "מתורת אוכל עד שיעשה בהם שידוש אותם" ועל ידי שמבזה אותם מועיל לסכך בהם להועיל לו כאמור.

"מסככין בפינו"גו הנקרא שומר בערב".

"סיכך בירקות שממהרים לייבש" והוא מה שאמר הכתוב "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה" שהנביא היה מקטנרן כי החסד שהיו עושים כציץ השדה לפי שלא היו עושים לשם שמים. ולכן סמך לזה "יבש כחציר נבץ ציץ". וכן כדומה לזה הוא המסכך בירקות - ר"ל כי אותם המצות והצדקה שעשה לא היו כתקנן שלכן נמשלים לירקות "שממהרים לייבש", "אף על פי שפסולים לסכך מפני שמקבלים טומאה" לפי כי המצוה שתקנה יש בה כח לדחות את הטומאה מן האדם כמ"ש "אשר קדשנו במצותיו", וכאשר לא עשה כן המצוה נמצא שמקבל טומאה. אמנם "אין דינם כסכך פסול שפוסל בארבעה טפחים" - הם ד"פ מן העון כדלקמן, "אלא כאויר חשיבי לפסול בג'". "ואם אין דרכה לייבש דינם כסכך פסול ופוסלים בארבעה טפחים" ואין מועיל לו מעשה הסוכה להציל אותו כדבר האמור.

פירוש שני לצד עילאה

עוד תשוב ותראה כל דינים הללו כיצד הם נרמזים למעלה, אחד באחד יגשו. וכך היה אומר:
"דבר שמסככין בו צריך שיהיה צומח מן הארץ וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי הסוכה בסוד הכלה סוכת דוד, ולכן דבר שמסככין בו צריך ג' תנאים -

זה יצא ראשונה שיהיה "צומח מן הארץ" על דרך הנ"ל "ואד יעלה מן הארץ". כי צריך שיקדים תחילה התעוררות מלמטה בסוד 'אור חוזר' ואחר כך יורד מלמעלה אור ישר והשקה את כל פני האדמה. והיינו מ"ש כי צריך שיהיה "צומח מן הארץ" תחילה אור חוזר, ולכן אחר כך נעשה הסכך של סוכה זו. וזאת שנית שיהיה "תלוש", ר"ל אינו מספיק כי אור זה יעלה מלמטה לתוך כלה הסוכה זו אלא יהיה תלוש מתוכה ויוצא. וזהו סוד מה שאמר הכתוב "ויהי בצאת נפשה וכו'" ויצא בנימן הצדיק. אחר כך נאמר "ויצב מצבה על קבורתה". וזהו סימן לדבר. והשלישית יִוָתר בה שיהיה זה "דבר שאינו מקבל טומאה" - אותו אור חוזר שנברר יפה. והבן.

והנה ג' דברים אלו הם הסיבה להיות נעשה סכך הסוכה. ואמנם שלשתן הם דבר אחד הצריכים להיות באותו אור חוזר. אמנם כאשר נאמר כי הסכך עצמו צריך להיות משלש אלה, ר"ל מאחת מאלה, כך הוא עיקר הדבר. זה יצא ראשונה צריך שיהיה דבר שמסככין בו צומח מן הארץ העליונה - ה' ראשונה. ואחר כך יהיה תלוש כי יהיה נחשב מן הכלה הנזכר. ויהיה דבר שאינו מקבל טומאה שלכן נקרא "עץ חיים היא". והבן.

"אבל דבר שאינו צומח מן הארץ אף על פי שגידולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה כגון עורות של בהמה שלא נעבדו". והענין כי הנה כדרך שנאמר "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" - כך הוא עושה כתנות עור לבחינה הנקרא בהמה הרבוצה על אלף הרים. וזה "אינו מקבל טומאה" כי בהמה טהורה היא כמו שאמרו חז"ל. והוא סוד מ"ש בתיקונים בבריאה אינו מתערב טוב ורע. ועם כל זה לא נעשה ממנו סכך הסוכה אע"ג שלא נעבדו ולכן מקבלים טומאה. "או מיני מתכות" והם סוד ז' ספירות - עם כל זה "אין מסככין בהם".

"וכן דבר שמקבל טומאה כגון שפודים" שהברזל שולט בו סטרא אחרא, "וארוכות המטה" שמתפשטת למטה ונאחז בה. "וכל הכלים אין מסככים בהם אף על פי שנשברו" שהם שבירת הכלים היה סיבה לענין הטומאה, "ואפילו לא נשאר בהם שיעור אין מסככין בהם".

"סיככה בחיצים שאין להם בית קיבול כשרה" - שהם סוד מה שאמר הכתוב "כחיצים ביד גבור וכו'". "שיש להם בית קיבול פסולה" לפי שהם בבחינת נקבה ומקבלים טומאה.

"סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ כשרה" כי זה מורה שאינו מקבל טומאה. "אבל נידק וניפץ פסולה" לפי שמקבל טומאה.

"בחבלים של פשתן" הנמשכים למטה ולכן "פסולה". "של גמי ושל סיב" שאינו נמשך למטה "כשרה".

"במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי בין שהיא חלקה בין שאינה חלקה" - כי הנה בזה יש צד לטהרה על דרך מה שאמרו חז"ל פרשת בשלח למי שהיה לו גפן סמכה על הקנים אלו קני מנורה. וכן נמי אמרו לעולם יהיה אדם רך כקנה לקיים "קנה חכמה קנה בינה". ואמנם אמרו חז"ל שלשה דברים נאמרו בקרומית של קנה וכו' ורוח הטומאה שורה עליו. ולכן כאשר מדה זו בסוד 'מחצלת' "בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה" שלכן רוח הטומאה נאחז ממנה, "בין שאינה חלקה" כי לא הגיעה למדרגת 'חקל תפוחין' שלכן "אין ראויה לשכיבה" לפי שעדיין היא "קטנה" -- "סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה" לפי כי עדיין לא שכב עליה. ולכן בעלי הדין נאחזים ומקבלת טומאה. "ואין מסככים בה אלא אם כן עשאה לסיכוך".

"ואם הוא גדולה סתמא עומדת" ומוכנת "לסיכוך ומסככין בה אלא אם כן עשאה לשכיבה מתחילה". "והני מילי שאין לה שפה" - הוא בחינת הדינים כי בזה ראויה לקבל לפי שנאחזים ממנה החיצונים. ולכן "אפילו ניטל שפתה אין מסככין בה" - דאף על גב כי בחינת הקנה מורה טהרה וקדושה כאמור - מכל מקום יש צד אחד לגרעון ולכן זה יהיה הסימנים שלו כאמור.

"יש להסתפק אם נותנים סולם על הגג וכו'" - מפני פגם כזה יש שני צדדין הפכיים. הוא מה שאמרו חז"ל "והנה סלם וכו'" זה סיני בגימטריא, והם אמרו סלם זה סמל, הוא צלמו של נבוכדנצר שחיק מחיק. ולכן יש להסתפק אם מניחין אותו על הגג של הסוכה לסכך עליו - חיישינן שלא לתת מקום לחיצונים ליינק משם.

"לחבר כלונסאות הסוכה", המדות שלה, "במסמרות ברזל וכו'" לפי שמצינו כי מכל המתכנות נעשה המשכן ולא היה שם ברזל כדאיתא בזוהר לפי(?) שנאחז ממנו הקליפה. וכן במזבח נאמר "לא תניף עליהם ברזל" שלא להעלות המקצר שנים על המאריך. אמנם זה שהוא לחזק מעט הוא - אין ממנו קפידא, שנאמר "ויחזקהו במסמרים" ונאמר "וכמסמרים נטועים בעלי אסופות". "וכן לקשרם בבלאות" שהם מקבלים טומאה אין "קפידא" שהרי מהם עושים עדים לחתן וכלה.

"כל מיני אוכלים מקבלים טומאה" שכן שנינו המרגיל כולו חיבור לטומאה. ולכן "אין מסככין בהם".

"ענפי תאנה ובהם תאנים, זמורות ובהם ענבים" - אף על גב שנשתבחה בהם ארץ ישראל הרי בהם פגם אדם הראשון, ולכן "אם הפסול רבה על האוכל" שבו היה החטא, "מסככין בהם". "ואם לאו אין מסככין בהם. ואם קצרם לאוכל יש לידים תורת אוכל לקבל טומאה" - לפי כי עיקר החטא היה בידים שנאמר "ותקח מפריו ותאכל", ולכן צריך שיהיה בפסולת לבטל האוכל והיד.

"אבל אם קצרם לסיכוך אז אין לידים תורת אוכל ואדרבא הם מצטרפים עם הפסול לבטל האוכל" - לפי כי היד בה שורה הקדושה שנאמר "ויהי ידיו אמונה" ונאמר "וישא אהרן את ידיו ויברכם".

"ואם קצרם לאוכל ונמלך לסיכוך אין המחשבה מוציאה את היד מתורת אוכל" לפי כי אדם הראשון חטא במחשבה ובמעשה כנזכר בזוהר ובתיקונים, ולכן "המחשבה" לחוד "אין מוציאה את היד" של המעשה "מתורת אוכל עד שידוש אותם" שהוא מעשה.

גם בירקות נמצא שני צדדין שנאמר "טוב ארוחת ירק ואהבה שם" ונאמר "בפרוח רשעים כמו עשב". ולכן "אם סיכך בירקות שממהרין לייבש אף על פי שפסולים לסכך" מפני שמקבלים טומאה, "אין דינם כסכך פסול וכו'".

[כאן בדפוס מופיע המשך ציטוט השו"ע עד סוף הסימן]

תוכן העניינים

טור ברקת - הלכות סוכה, לולב, חנוכה ומגילה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה