אור ברסלב
טוב עין סימן יח › יורה דעה

טוב עין· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן יח · יורה דעה

אורח חיים

בס"ד. צ"ה.

סימן יג

דין ב'. אם הפריס על גבי קרקע וכו' עיין מה שכתב הרב פרי חדש ובמ"ש בשו"ת בשמים ראש סימן רפ"ג ובמה שכתבתי אני בעניי לעיל בקונט' זה סימן ט' אות ב' בס"ד יעויין שם.

סימן לח

דין א'. שחור כדיו וכו'. הרב תבואות שור מיקל כשאינה שחורה כדיו. אך בס' סדרי טהרה בשיטתו לנדה על דף ך' מחמיר עיין שם.

סימן פד

דין ה'. תולעים הנמצאים וכו' מה שנותנין קירמי"ז בתוך המרקחו' הורה להתיר הרב הגדול מהר"ם ן' חביב בתשובה כ"י וטעמי ההתר כתבם בר ברתיה מהר"י כולי ז"ל במע"ל ריש פ' תרומה בשם מז"ה ז"ל וגם שמעתי מהרב המובהק כמהר"ש שלם ז"ל בהיותי בשליחות מצוה בעיר אמשטרדם שהוא כתב גדולה תשובה בענין זה להתיר והסכים עמו הרב מהר"ר אליהו ישראל ז"ל.

סימן קיו

דין א'. ועכשיו שאין נחשים בינינו וכו' הרב פרי חדש האריך בענין זה. ודברי הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג לדיני ערבי פסחים הם כמסקנ' הרב פרי חדש ועיין מ"ש אני בעניי בסימן זה אות פ"ה על א"ח סימן תס"ח בסייעת' דשמיא.

והנה הרב טורי זהב הביא בסימן זה דין קציצת אילן מאכל ואני בעניי כתבתי על ענין זה בספרי הקטן חיים שאל ח"א סימן כ"ב וסימן כ"ג ועיין מה שכתבתי בקונטריס זה לעיל סימן ט' אות ה' בס"ד ע"ש.

סימן קכג

דין א'. סתם יינם וכו' מומר שחזר לדעת ישראל. בספר חסידים סימן ר"ג כתב דמומר שחזר ואמר שיקבל לעשות תשובה כאשר יורוהו החכמים משעה שקבל יכולים לשתות עמו יין. ועמ"ש אני בעניי בענין זה בקונטריס חיים שאל ח"ב סימן ל"ח אות ט"ל בס"ד עש"ב.

צ"ו.

סימן קנז

דין א' ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג וכו'. הגהה. תנו לנו אחד מכם וכו'. בירושלמי פ"ח דתרומות עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזל ללוד גבי רי"בל אתון אקיפון מדינתא אמרו להן אי לית אתון יהבין ליה אנן מחריבין מדינתא סליק לגביה רי"בל ופייסיה והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואתגלי עלוי א"ל ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת חסידים.

ועיני ראו להרב מהר"ר אליהו ז"ל בפרישתו לירושלמי דגרוס תבעתיה מלכתא ופירש שתבעתו המלכה לשכב אצלה עכ"ר. ואני בעניי בקונטריס שיורי ברכה דקדקתי על הרב ז"ל דבב"ר פ' צ"ד אמרו דאמר ליה רי"בל מוטב דלקטיל ההוא גברא ומוכח שבקשו המלך שהיה רוצה להורגו על איזה חטא שחטא ע"ש. ואע"ג דיש לדחות דבג"ע יהרג ואל יעבור והגם דהתביעה היתה על ג"ע כיון דדינא הוא יהרג ואל יעבור לכך א"ל מוטב דלקטל ההוא גברא ונמצ' דמסרו להריגה. א"נ דכיון דסירב וברח מהמלכה עתה המלכה רוצה להורגו דחשיב מורד במלכות ובאה עליו בעלילה אחרת. מ"מ נראה עיקר דהגירסא היא תבעתיה מלכותא או תבעיה מלכא והפירוש שנתחייב הריגה למלכות על חטא וכך הם פשטן של דברי הב"ר כמדובר.

ויאר לנו הרב המאירי ז"ל הן לו הובא בספר כנסת הגדולה סימן זה הגהת ב"י אות מ"ה שכתב דמה שהקפיד אליהו זכור לטוב על רי"בל היינו שמיהר הדבר ולא המתין לראות אם יחריבו העיר אם לאו ויש מפרשים שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל עכ"ד. ולשון הירושלמי שהשיבו אליהו זכור לטוב וזו משנת חסידים אינו מתישב דהוה ליה לאליהו זכור לטוב לומר דעל פי הדין נמי לא היה לו למהר ולמוסרו. או לא היה לו למוסרו שאינו חייב מיתה בדיני ישראל ואמאי תלה לומר שאינה משנת חסידים. ותו קשה דבב"ר פ' צ"ד מבואר דאמר ליה אליהו זכור לטוב וכי משנת חסידים היא מיבעי ליה להאי מילתא לאתעבדא על ידא דאחריני ולא על ידך וזה מורה כפשטן של דברים שלא כפירושי הרב המאירי ז"ל. והרב כנה"ג שם כתב על דברי הרב טורי זהב דבב"ר מוכח כוותיה דהרב ט"ז וקיצר שלא כתב דבב"ר מוכח דלא כהרב המאירי ז"ל.

ואנכי חזון הרביתי בספר טל אורות להרב מהר"ר יוסף ן' גוי"יא ז"להה הנדפס חדש ממש בדרשותיו פ' תשא שהביא משם הרב יפה תואר בב"ר פ' צ"ד שכתב ואע"ג דפייסיה אפ"ה הוי מסירה כי אין אדם שליט ברוח בעצמו למחול על דמו ועוד דמדעתו לא היה מתפייס אלא על ידי פתוי ריב"ל וכתב עליו הרב הנז' וז"ל ולע"ד נראה שתירוץ אחרון עיקר שהרי מצינו סוף פ"ב דתעניות בעובדא דלולייאנוס ופפוס אחיו שנהרגו על בת מלך שנמצאת הרוגה ואמרו שהיהודים הרגוה וגזרו גזירה על שונאי ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו שהם הרגוה והרגו אלו לבד ואם איתא דאין אדם שליט בעצמו למחול על דמו וכמ"ש הרב היכי מחלו על דמה אלא ודאי העיקר כתירוץ אחרון עכ"ל. ואני בעניי אומר דלק"מ על תירוץ ראשון דכונת הרב ז"ל דכשאדם אינו רוצה לימסר להריגה ופייסוהו ומחל מחילה גמורה אינו רשאי למחול. אבל כאשר מרצונו הטוב מוסר עצמו להצלת ישראל שרי ומצוה רבה הוא עושה והיינו משום שנדבה רוחו ליהרג להצלת ישראל והיינו ההיא דלולייאנוס ופפוס. והתירוץ השני הוא דלא היתה מחילה גמורה אלא על ידי פתוי וכמעט לא שמה מחילה.

והנה הרב יפה מראה כתב וז"ל וכי משנת חסידים היא זו מהכא משמע שמי שאינו מחוייב למסור עצמו ורצה להחמיר במדת חסידות להמסר שפיר דמי ודלא כמ"ד דהוי מתחייב בנפשו עכ"ל וכן כתב הרב נמי ביפה תואר ב"ר פ' צ"ד סימן ט'. ומכאן תשובה למה שחשב הרב מהר"י ן' גוי"א דכפי דברי הרב שכתב ואע"ג דאיפייס אינו רשאי למחול על דמו מוכח שאינו יכול למסור עצמו להצלת ישראל והקשה עליו מעובדא דפפוס ולולייאנוס כאמור דהרי סיים הרב מהר"ש יפה לאוכוחי דרשאי להחמיר ולהמסר והוא סותר הקודם לחד שינויא. אלא מוכרח שכונת הרב מהר"ש יפה כמו שכתבתי אני הדל דאם מעצמו נפשו אוותה ויעש למסור עצמו שרי כדבר האמור.

וחזיתיה להרב כנה"ג הגהת ב"י אות ז' דמייתי הך ראיה דמהר"ש יפה הנזכר שהוכיח מהא דעולא בר קושב דרשאי להחמיר. וכיוצא בזה מייתו התוס' והרא"ש פ"ב דע"ז ממ"ש בירושלמי רבי אבא בר זמנא הוה חייט אצל גוי וא"ל אכול נבלות ואי לא קטילנא לך א"ל אי בעית למקטל קטול דלא אכילנא ומסתמא בצנעא היה בבית הגוי אלא שרצה להחמיר על עצמו וכתב הרב כנה"ג על זה שאין ראיה מהירושלמי שהביאו התוס' והרא"ש ולא מהירושלמי שכתב הרב מהר"ש יפה שכבר כתב הרב הנמוקי דאם הוא אדם גדול וראה שהדור פרוץ רשאי לקדש ה' ולמסור עצמו ומי לנו גדול כרי"בל ורבי אבא בר זמנא בחסידות ויראת שמים ואפשר שהיה הדור פרוץ ועוד מאן לימא לן שלא היה בפרהסיא ועוד עובדא דרי"בל שאני וכו' עכ"ל. ומ"ש הרב דמאן לימא לן שלא היה בפרהסיא ק"ק דממ"ש בירוש' ר' אבא בר זמנא הוה מחייט אצל גוי משמע דהיה בצנעא וכמ"ש התוס' והרא"ש ומסתמא הוא בצנעא בבית הגוי ושפיר קאמרי דפשטן של דברים הכי משמע. ולומר שהיה בפרהסיא הוא דוחק ואיך נקשה על התוס' והרא"ש דמאן לימא לן שלא היה בפרהסיא והכין חזינא להרב בית חדש שכתב דלדעת הרמב"ם צ"ל דהיה בפרהסיא ע"ש והטיב אשר דיבר דלדעת הרמב"ם צריך לידחק. דפשט הירושלמי מוכח דהיה בצנעא וכמ"ש התוס' והרא"ש ושפיר מייתו ראיה.

אמנם ק"ק על הרב בית חדש ועל הרב כנה"ג דלא ראו הירושלמי במקומו פ"ד דשביעית דשם נאמר תכף בהך עובדא דר' אבא בר זמנא א"ר מונא אלו הוה ר' אבא שמע מילהון דרבנן מיכל הוה. ומוכח דהכונה דאלו רבי אבא בר זמנא ידע מאי דאמור רבנן דבר מג' עבירות יעבור ואל יהרג היה אוכל וא"כ מאי ראיה מייתו התוס' והרא"ש מר' אבא בר זמנא כיון דר' מונא אמר דלא ידע מיליהון דרבנן. ואדרב' יש הוכחה להפך דאינו רשאי להחמיר כמ"ש הרמב"ם דאי אמרת דמצי להחמיר כדעת התוס' והרא"ש תקשי לר' מונא דמאי פסקא דר' אבא בר זמנא לא ידע מיליהון דרבנן. לימא דידע ורצה להחמיר על עצמו אלא מוכח דדינא הוא דיעבור ואל יהרג והמחמיר מתחייב בנפשו ומשו"ה פסיקא ליה לרבי מונא דרבי אבא בר זמנא לא ידע מיליהון דרבנן וסתמא דגמרא ירושלמית שתיק ומסכים הולך עם רבי מונא דרבי אבא בר זמנא לא ידע וקשה על התוס' והרא"ש. ואמאי הוצרכו הרב בית חדש והרב כנה"ג לומר שהיה בפרהסיא ומסורת בידינו מהרב התרומות דהלכה כרבי מונא ברוב הלכותיו שבירושלמי.

ואפשר לומר משום יתובי דעתא דעת קדושים התו' והרא"ש דסברי מרנן דכמו זר נחשב דר' אבא בר זמנא לא ידע דדוקא בג' עבירו' יהרג ואל יעבור ועל שאר עבירות יעבור ואל יהרג. מילתא דודאי באותם הדורות שהיה שמד מצוי הוו רבנן מפרסמי לה ודרשי לה בפרקא אפילו קטני ישראל. והמון העם הא מילתא שוגר"ת ומשוגר"ת הלכה רווחת את כל ונוכחת ואיך יתכן דר' אבא בר זמנא לא ידע לה. אכן ר' אבא בר זמנא סבר דרשאי להחמיר על עצמו הגם שאינו חייב מדינא דבשאר עבירות קי"ל דיעבור ואל יהרג רשאי להחמיר ועבד עובדא וברעות נפשיה לקטלא נפיק ואמר ליה אי בעית קטול. ור' מונא דקאמר אלו ידע מיליהון דרבנן כלומר אלו הבינם ועמד על בוריין של דברים וידע לפרשם דקא פסקי ותנו דיעבור ואל יהרג ולא פלוג דאי בעי מחמיר היה אוכל. ונמצא דפליגי רבי אבא בר זמנא ורבי מונא אי רשאי להחמיר. ונקיטינן כר' אבא בר זמנא בהא דעבד עובדא ומעשה רב ומה גם דמסר עצמו למיתה. ומה גם השתא דהגוי אמר דאי הוה אכיל הוה קטליה. כן נראה לישב בדוחק ועיין ברית עולם דף ק' ובהשמטות.

ודע שיש חקירה גדולה על הרי"ף והרמב"ם איך פסקו דעל ג' עבירות יהרג ואל יעבור כיון שיש מחלוקת בדבר וכמה פסקי הלכות פסקו בענינים כאלו ובמה כחם והלא בטלה הסמיכה ואין סנהדרין לדון דיני נפשות ואיך הפוסקי' בזמן הזה פוסקים להלכה ולמעשה בדיני נפשות והאריך מאד בזה הרב רבינו יעקב ברבי מכיר. וכתב שם שהיה לו ויכוח בזה עם האשל הגדול רבינו הרמב"ן קודם שנסע לארץ הקדושה ונשקו על ראשו והסכים לדבריו והובא ענין זה באורך בשו"ת בשמים ראש הנדפסות מחדש סימן ש"א ע"ש באורך.

ובדין נשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכם וכו' דמייתי בהגהה ראיתי להגאון מהר"ר יחזקאל בספר דגול מרבבה שכתב וז"ל זה לשון המגיד משנה פ"ח מה' יסודי התורה כתב הרשב"א בתשובה סיעה של נשים עובר' ואמרו להם עכו"ם תנו לנו אחת מכם וכו' אפי' היתה אחת מחוללת יטמאו את כלם ואל ימסרו להם אחת. ואני תמיה מאד על מאור הגולה הרשב"א ועל הרב המגיד שהביאו כי לדעתי מבואר ההפך מדבריהם בירושלמי שם פ"ח דתרומו' דעל הך משנה נשים שאמרו איתא בירושלמי לא מסתברא אם היתה כבר טמאה לא מסתברא אם היתה שפחה עכ"ל ובודאי כונתו כפשוטו דלא מסתברא כלל שאם היתה כבר טמאה שג"כ יהיה הדין שיטמאו כלן אלא ודאי בזה מוסרין זו שכבר היא טמאה דאין לפרש דלרבותא קאמר בלשון בתמיה וכו' ולכן גדלה התמיה בעיני על הרשב"א ועל המגיד משנה עכ"ל.

ועם האדון הסליחה דאגב ריהטיה כתב תלתא זימני מגיד משנה ונתחלף להרב כסף במגיד כי אין בידינו מגיד משנה בהלכות אלו. ותימה על תמיהתו. כי הנה הרשב"א כתב שם שאמרו דכבר טמא מותר ולא דמי לאשה. ולדידיה מאי קאמר הרשב"א והלא במשנה וירוש' לא אתמר הא דכבר טמא. ומה הלשון אומרת דאמרו דכבר טמא מותר. אלא הדבר ברור דהא דבנוסחתנו כתוב לא מסתברא אם היתה כבר טמאה. הוא טעות והנסחא היא כבר טמאה וקאי על מאי דתנן התם ברישא היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו א"ל נכרי תן לי אחת ואטמאה ואם לאו הרי אני מטמא את כלם רבי אליעזר או' יטמא את כלם ואל יתן לו אחת מהם ויטמא רבי יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע. ועל זה אמרו בירושלמי לא מסתברא אם היתה כבר טמאה דגם בזה ר"א אומר יטמאו כלם וכו' ורבי יהושע אומר יניח א' על הסלע. אלא אם היתה א' מן הככרות טמאה יתן לו הככר טמאה. והדר על חלוקת נשים דתנן בתר הכי קאמר לא מסתברא אם היתה שפחה דיטמאו כלן ולא ימסרוה אלא יתנו השפחה. והדברים ברורים ובשיורי ברכה הקשיתי על מהר"ר אליהו ז"ל ע"ש.

צ"ז.

סימן קעט

דין א'. ולא בגורלות. עמ"ש אני הדל בקונטריס חיים שאל ח"ב סימן ל"ח אות מ"א ע"ש.

שם. דין ב'. ותרנגולת זו שקראה כתרנגול מרן בבית יוסף כתב שמצא כתוב שנוהגים לשוחטה כי כן ציוה החסיד ואמר מהר"א שישחטו סתם ובס' הכבוד שכתב החסיד צואתו והקשה ויישב ושכח חילוקו זהו תורף דבריו בקצור. ושוב כתב מרן ז"ל דמהגהת הרמ"ך על הרמב"ם נראה שהיה גורס מותר ואפשר שעל גירסא זו סמכו העולם עכ"ל מרן. והרב כנה"ג הורה גבר עמ"ש מרן מצאתי כתוב היא תשובת מהרי"ל סימן קי"א (לפי סימני הדפוס) ואם כונת מרן על תשו' מהרי"ל ק"ק דבתשו' מהרי"ל שם הוא עצמו כתב גירסא זו ותריץ יתיב ושוב כתב מס' הכבוד. ואמאי מרן כתבה מדנפשיה והביא בידו הגהת הרמ"ך הרי בתשובת מהר"יל עצמו כתוב. ולכן נראה שמרן בזה לא כיוון על תשובת מהרי"ל אלא שכך מצא כתוב. והכותב דילג מתשו' מהרי"ל זו הגירסא. ומרן מר ניהו דק ואשכח הגירסא מהגהת הרמ"ך. כי הוא ז"ל לא מצא כתוב אלא הדברים שכתב בבית יוסף.

אמנם ראיתי להרב ב"ח שכתב וז"ל וכתוב בתשובות מהרי"ל דוקא באומר שחטו תרנגולת שקוראה גברית ה"ז מדרכי האמורי אבל שחטו סתמא אין לחוש ואומרים כי כן ציוה החסיד וכן נוהגי' העולם ובית יוסף כתב שהרמ"ך תמה על הרמב"ם דאוסר דהא במס' שבת אמרינן דמותר לשוחטה לכתחילה ואין בו משום דרכי האמורי ונראה דעל אותה גירסא סמך החסיד בצואתו דאל"כ מנ"ל לחסיד לחלק בין אומר סתם למפרש אלא ודאי דהחסיד היה גורס אין זה מדרכי האמורי וכגירסת הרמ"ך ולפ"ז נראה כיון דגירסת הס' שבידינו ה"ז מדרכי האמורי וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג ורבינו אסור לשוחטה אפילו לא אמר כלום בעל נפש יחמיר לעצמו עכ"ל. וק' לי ההדיוט דכיון דהוא ראה תשובת מהר"יל איך לא זכר דמהרי"ל עצמו זכר גירסא זו ואמאי לא הזכירו בזה אלא כתבה משם הרמ"ך ומרן. ותו איך כתב דהחסיד סמך על גירסת הרמ"ך ודאי והרי מהרי"ל כתב דהחסיד עצמו בס' הכבוד הוקשה לו מהגמ' דקאמר הרי זה מדרכי האמורי וחילק וציוה לשוחטה והרי החסיד היה גורס כמו נסחת הרמב"ם והסמ"ג ואפ"ה התיר וציוה לעשות כן. וכפ"ז אזדא ליה הכרעתו דגם על גירסתנו ציוה החסיד אלא דמהרי"ל לא זכר מה שחילק. וכבר נודע דרבינו יהודה החסיד תלמיד ר"י בעל התוס' והיה רבו של הסמ"ג ולכן המקיים צואת החסיד תע"ב. דאם היה רבינו יהודה החסיד מתיר היה מקום לומר בעל נפש יחמיר לעצמו. אבל מאחר שציוה לעשות כן יש לחוש לקיים צואתו. הן אמת דהרבה מהצואות לא נתפשטו ואינם נוהגות אצלנו ועיין בהרב כנה"ג בא"ה סימן ס"ב. וגם על מ"ש הרב ש"ך יש להעיר קצת עיין בדבריו ודוק כי קצרתי

צ"ח.

סימן קץ

דין יוד. וכן כתם שנמצא על בגד צבוע וכו' כתב הגאון מהר"י ז"ל בספר דגול מרבבה וז"ל תמהני שלא הביאו שום חולק ובהגמ"יי פ"ט דא"ב אות ו' כתב בשם רבינו שמחה וראב"ן דלא אמרו בגמר' אלא לטהרות אבל טמאה לבעלה וגם הרמב"ן החמיר וקשה להקל נגד שלשה גדולי עולם עכ"ל, ואני בעניי כתבתי בשיורי ברכה דמשמע למרן ולמור"ם מסתמו' הפוסקי דפליגי עלייהו ופסקו לקולא דכתמים דרבנן ודוק.

סימן קצב

דין ד'. עבר וכנסה וכו' עמ"ש אני הדל בקונטריס חיים שאל ח"ב סימן ל"ח אות מ"ב ע"ש.

סימן קצה

דין ג'. לא יאכל עמה על השלחן וכו' עמ"ש אני בעניי בקונט' שיורי ברכה אות ט' ועיין מה שכתב הרב שפתי כהן ס"ק י"ו. ועיין מ"ש שם בשיורי ברכה אות ט"ו ועיין מה שכתבתי בקונטרס חיים שאל ח"ב סימן ל"ח אות ג"ם בס"ד יעויין שם.

סימן רמ

דין ז'. ואם האב תלמיד בנו וכו' עיין מ"ש אני ענ"י הוא בקונט' חיים שאל סימן מ"ג אות ך'. ובסוף קונטריס ועד לחכמים דף נ"ד ע"ב בס"ד יעויין שם.

סימן רמב

דין כ"א. אין חולקין כבוד לתלמיד וכו' בספר הקטן ברכי יוסף אות ז"ך הבאתי דברי הרב ב"ח בשם הגהה כ"י ועמ"ש בקונט' ברית עולם דף פ"ג ודף פ"ד בס"ד יעויין שם.

צ"ט.

סימן רמג

דין ב'. ולכן פטורים מכל מיני מסים וכו'. זה לשון הרמ"ה בחידושי בתרא הנדפסימן מחדש על דף ח' נקיטינן שכל מיני מסים וארנוניות ותשחורות בין קבועים בין שאינם קבועים אין ת"ח חייבים לסייע הצבור כל עיקר דהא מנדה בלו והלך כלהו קבועים נינהו ואמרינן בהדיא דלא מחייבי רבנן בגווייהו ודמי כלילא מס שאינו קבוע ולא חייבינהו רבי לרבנן בגוויה ואפי' המס הקצוב על כל איש בפני עצמו הרי הצבו' חייבין לפרוע משלהם כדי המס הקצוב על הת"ח כדי לפטרן דהא כרגא הוא כסף גלגלתא אקרקפתא דגברי מנח כדאמרי' בכמה דוכתי וקאמרינן בהדיא דרבנן פטירי ואי לא דמשלמי עלייהו צבור מדידהו היכי יכלינן למפטרינהו מבי גזא דמלכא אלא ש"מ דמחייבי צבורא למפרע עלייהו מממונ' דנפשייהו לבי גזא דמלכא ואפילו היו עשירים שבישראל הצבור חייבין בפרוע פרעות בעבורם שלא מפני עניותן נפטרו אלא מפני תורתן וכל מיני מסים שהצבור מטילין לבנין חומות ולהגפת דלתות ולשאר שמירת העיר אין הת"ח חייבין בהם כל עיקר עכ"ל הרמ"ה ז"ל. בחידושי בתרא הנז'.

וכבר הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל ט"ו סימן ח' הביא דבריו ובתחילה הביא דברי הרמ"ה בתשובה והובאה גם כן תשובת הרמ"ה בסוף ס' הכלבו. ואח"כ כתב הרא"ש בתשובתו הנזכרת וכן כתב בבתרא וז"ל נקיטינן וכו'. והוא הלשון שהבאתי ומרן בבית יוסף סימן זה סבר שהכל הוא תשובת הרמ"ה ע"ש והוא אגב שיטפיה דבריש' כתב הרא"ש תשובת הרמ"ה ואח"כ הביא מ"ש בחידושיו לבתרא כמבואר. ומדברי הרמ"ה חפרו אוכל מרן בדין זה ומור"ם בהגהתו. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דאבות וביאר יותר וז"ל וכבר הורה רבינו יוסף הלוי לאיש שהיו לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפי זהובים ואמר שיפטר מתת בעבורם מפני שהיה ת"ח ואפילו שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל וזהו דין תורה כמו שפטרה התורה הכהני' ממחצית השקל עכ"ל.

הבט ימין וראה שהרמב"ם השוה פיטור הת"ח כמו שפטרה התורה לכהנים ממחצית השקל והרי מחצית השקל היה לצרכי קרבנו' ודברים שמהם נפרעי' איזה הוצאות מתרומת הלשכה ועם כל זה הכהנים פטורים וה"ה שהת"ח פטורים מכל מסים והוצאות הקהל. וכ"כ הרב הגדול מהר"ר אברהם סכנדרי בתשובה כי באה בסוף שו"ת דרכי נועם דהשתא ומה חומות העיר וצרכי העיר שבאים משיורי הלשכה כדתנן בשקלים אעפ"י שהם הקדש לשמים ויש בהן דין מעילה שהנהנה מעל ועכ"ז פטרו לת"ח. שאר הפסדות והוצאות עאכ"ו שיהיו פטורים' גם מהריק"ש בהגהותיו כתב בדין זה כלל הדברים העולים מדברי הפוסקים שכל דבר שאינו לחיי האדם ממש כגון בורות מים וכיוצא בהם פטורים כגון שיש להם שפחות או פרדסים אין אומרים די לו בכך ויפרע על השאר שיש לו וכו' עכ"ל. וכתב מהריב"ל ח"ג סימן מ"ז דסברי הרב רבינו מהר"י ן' מיגש והרמב"ם והרא"ש ודעמייהו שהתור' פטרה לת"ח לגמרי מהכל ועיין מה שהאריך הרב בני יעקב בתשובותיו סימן א' דף קע"ז ע"ש באורך. והרב מהר"ם אלשיך בתשובותיו סימן נ"ב פטר לחכם שלא יתן חלק במה שלקחו הקהל לחכם א' למנהיג ודיין ודרשן וכיון שלרוב הדברים אין לו צורך הת"ח הזה לא יתן כלום ע"ש באורך.

וכתב הרב מהר"א סכנדרי בתשובה שכל ת"ח שמודה לפרנסים לתת איזה מס עונשו גדול ומשפיל דגל התורה. ומרן ז"ל בספר אבקת רוכל הנדפס מחדש סימן א' הסכים עם הרבנים הגדולים בית דינו מהר"ר ישראל די קוריאל והרב המבי"ט שלא ליקח שום מס משום בעל תורה שתורתו קבע ומלאכתו עראי ונדו והחרימו ושמתו וקללו בכל אלות וקללות הפלא ופלא. לשום בר ישראל שיקח על ידו או על ידי גוי שום מס מהת"ח וההסכמה היא עד יבא מורה צדק וכיוצא בזה הסכימו רבני ירושלם ושלוניקי ומצרים כמבואר בס' דרכי נועם עיין שם באורך. והרב כנסת הגדולה ח"מ סימן קס"ג הגהת הטור אות ק"ח כתב מעשה נורא דשני עשירים שהכריחו לת"ח לפרוע מתו בתוך שלשים ואחר זה נתנמנ' רבינו יהודה החסיד וראה תוקף העונש שהיו מענישי' אותם ע"ש באורך וע"ש בכנה"ג מאות ק"ב והנמשך עד סוף אות ק"י ועיין בשו"ת מעיל שמואל סימן ט"ז.

ק'

סימן הער

דין א'. כי אין לו לחתוך השם ולעשות נקבים וכו' עיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן חיים שאל בח"א סימן ז"ן ומה שרמזתי שם.

סימן רעו

דין ב'. בכל פעם שהוא כותב משמות שאינם נמחקים וכו'. עבר"י אנכי הבאתי תשובת הרדב"ז דפוס ויניציא סימן ק"ב דאזכרה הוא שם המיוחד דוקא. ואני בעניי הוכחתי להפך וגם בקונטריס שיורי ברכה כתבתי קצת. ושוב באו לידי תשובות הרדב"ז ז"ל שנדפסו בפי"ורדא ואחזה אנכי שם בסימן תרמ"ז שכתב סברא זו לענין תולין שם. ואני הדל עמדתי על דברי קדשו בקונטריס חיים שאל חי"ב סימן ל"ח אות ס"ה ע"ש באורך.

סימן שה

דין א'. מ"ע לפדות, כל איש ישראל בנו שהוא בכור לאמו וכו'. אם היה חולי לתנוק ולא מלו אותו ובזמן הפדיון עדיין הוא חולה. פודין אותו קודם המילה וכמ"ש בספרי הקטן חיים שאל ח"א סימן ל"א. והכין חזינא לגאון הרב בית חדש בתשובות החדשות סימן ן'.

סימן שכד

דין א'. מ"ג בצים וכו' מ"ש הש"כ צריך ביאור ועיין יערות דבש ח"ב דף כ"ו ע"ג.

סימן שפד

דין א'. כל ז' ימים אסור לקרות בתורה וכו' אבל שחל ז' שלו בשבת אסור לעלות לס"ת אף במנחה. הרב בית חדש בתשובו' החדשות סימן ג"ן. והמנהג להפך בגלילותנו בארץ הצבי וטורקיאה ואיטאליא והטעם שאחר תפלת שחרית שבת קדש. האבל שהוא בסדר האבלים הולכים החזנים וקצת מהעם ואומרים השכבה ופ' לא יבא עוד וכו'. ואח"כ מותר בתורה אפילו בצנעא. ובעה"ק חברון תו' מנהג קדום דבזמירות יושב בסדר אבלים וקודם שיאמרו הקהל ה' מלך הולכים החזנים והיחידים שם ועושים כסדר האמור. וקם האבל מסדר אבלים ויושב במקומו ומעלין אותו לס"ת בשחרית. ונראה דהרב בית חדש יודה בזה כשעושה הוראה שיושב סדר אבלים כמ"ש הרב הנמקי ואח"כ פוסקים לו שאומר החזן השכבה ופ' לא יבא וכו' ושלמו וכו' ואז אחר זה שרי בתלמוד תורה.

תוכן העניינים

טוב עין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה