אור ברסלב
טוב עין סימן טו

טוב עין· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן טו

סימן יד

איזה לשונות מימי נעורי. ולפי שעתא טרדא מצערא דגופא הלא צר"י. לא מצינא למגמר בעתיקא ותבט עיני בשור"י. ואם יעלו לרצון תקח אמרי. ואם אין רמו"ז חסר"י.

א. הרמב"ם ה' שבת. פ"ה דין ט'. נראה מדברי הרמב"ם כי אין הטעם משום גזרה אטו אדלוקי בעינייהו אלא הטעם דבתערוב' שמן הפסול סותר הנמשך משמן הטוב ולא ממשכי ואיכא למיחש שמא יטה והכי מוכח מדברי הרב המגיד. ויש להעיר לשיטת הרמב"ם ממ"ש בש"ס בתר הכי ולגזור חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו שנתן לתוכן שמן אטו לא נתן לתוכן שמן היא גופא גזרה וכו' ולשיטת הרמב"ם ז"ל אכתי נגזור חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו שנתן לתוכן שמן אטו שאר שמנים פסולים שנתן לתוכן שמן דלא ממשכי ואיכא למיחש שמא יטה ואינה אלא גזרה אחת ויש לישב. ותו יש להעיר לשיטת רש"י דמאי פריך מדרב ברונא דשרי בחלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו שנתן לתוכן שמן ולטעמיך דלא גזרינן תערובת אטו בעיניה א"כ אמאי נקט רב ברונא מילתיה בחלב וקרבי דגים לימא דרך כלל דשמנים פסולין שנתן לתוכן שמן מדליקין בהם אלא ודאי דוקא הני שרי. ואפשר לומר דהמקשן הוה סבר דה"ה שאר פסולין שנתן לתוכן שמן דכשרים ולא גזרינן תערובת אטו בעיניה אמנם אי הוה נקיט רב ברונא סתם דשמנים פסולים שנתן לתוכן שמן מדליקין בהם הוה שרינן חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו שלא נתן לתוכן שמן כיון דממשכי בעינייהו דהו"א דשוו בשעוריהם לשאר שמנים פסולין שנתן לתוכן שמן דמדליקין כיון דממשכי ולא היא דדוק' שאר שמנים פסולים שנתן לתוכן שמן אם נתן לא עיכב מלהדליקן דלא גזרינן תערובת אטו בעיניה אבל חלב מהותך וקרבי דגים שנימוחו בלא תערובת שמן אע"ג דממשכי גזרינן אטו חלב שאינו מהותך וקרבי דגים שלא נימוחו דכיון דשרית ליה בעינייהו אתי למטעי בין מהותך לשאינו מהותך לא כן בתערובת דלא טעו בין תערובת לבעיניה והמקשן הוה ידע דהני ממשכי בעינייהו ועוצם קושיתו היא כדפריש בתר הכי דנגזור בקרבי דגים וחלב שנתן לתוכן שמן אטו לא נתן דומיא דמאי דאסר רבא בשאר שמנים וקסבר דמאי דנקט רב ברונא מילתיה דוקא בחלב וקרבי דגים היינו כי היכי דנשמע דאפילו הני דבעינייהו ממשכי לא שרינן אלא בתערובת ולעולם דה"ה שאר שמנים דשרו בתערובת. ועי"ל דהומ"ל ולטעמיך כמ"ש התוספות והראשונים ז"ל בכמה דוכתי כידוע.

ובפשטא דשמעתתא יש להעיר דמאי בעי מרבא ולפשוט מדרשב"ג בכרך דבר שמדליקין וכו' וכדאותיב בתר הכי לרבא מינה. גם אי אמרינן דמאן דפריך מדרב ברונא מר ניהו אביי לפום כללא דכייל לן הרב הליכות עולם דלעולם בסוגיא דשמעתא מקשן אחד הוא אם לא מתוך הדחק דאז אמרינן שני מקשנים נינהו. וכ"כ הגהות מיימוניות פ"ה דשבת דאביי הוא דאותיב לרבא מדרב ברונא ע"ש וא"כ אמאי לא פשיט מיניה דרב ברונא כפי דעתו דאותיב מדרב ברונא לרבא. ויש לישב.

וחזה הוית להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל וקרבי דגים שנימוחו פיר"שי דהיינו שמן דגים ואינו מחוור דשמן דגים שרי במתני' בלא נתינת שמן וכו' ע"ש וגם בס' שלטי הגבורים הקשה כן על רש"י. ואני הדל נראה לי דאפשר לישב דאע"ג דכלהו שמנים דחשיב במתני' היינו בעינייהו. אינו דוחק לומר דשמן דגים היינו בתערובת. והראיה ממאי דאמרינן בש"ס דף כ"ו ע"א דריב"ן אמר ומדליקין בשמן דגים ובעטרן וכו' סומכוס אומר כל היוצא מן הבשר אין מדליקין בו ולא בשמן דגים ופריך סומכוס היינו ת"ק איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי ופירש הרשב"א ז"ל גופיה בחידושיו דחד תנא סבר דשמן דגים אפילו בעיניה אבל קרבי דגים ע"י תערובת והיינו דרב ברונא ואידך סבר דשמן דגים ע"י תערובת אין בעיניה לא אבל קרבי דגים כלל לא ע"ש. ואי איתא דמוכרח דשמן דגים דמתני' מדנקטיה בהדי אינך הוא אפילו בעיניה ואין לפרשו על ידי תערובת א"כ אמאי קאמר הש"ס דלא מסיימי. תסתיים דר"י ן' נורי הוא דשרי בשמן דגים בעיניה מדנקטיה בהדי עטרן ומדעטרן בעיניה שמן דגים בעיניה. אלא ודאי מדקאמר תלמודא דלא מסיימי ש"מ דאינו מוכרח לפרש שמן דגים כאידך דהא כדאיתא והא כדאיתא ושמן דגים לא שרי אלא ע"י תערובת וה"נ יאמר קדוש רש"י ז"ל במתני'. אלא דס"ס ק"ק על רש"י דהו"ל לפרושי בשמן דגים שהוא ע"י תערובת.

ומרן בב"י א"ח סימן רס"ד הביא פירש"י גבי שמן דגים שכתב מקרבי דגים שנימוחו וכתב דדייק לכתוב מקרבי כלומר דמסננין אותן ומוציאין הצלול והיינו דשריא מתני' אבל כל שלא הוציאו הצלול היינו קרבי דגים דרב ברונא ע"ש. ותהי עליה הרב משנה למלך דממאי דפי"רשי דף כ"ו גבי פלוגתא דר"י בן נורי וסומכוס דאיכא בינייהו דרב ברונ' שכתב א"ב דרב ברונא דאמר צריך לתת לתוכו שמן כ"ש א"נ דאפי' חלב מהותך בתערובת וחד ס"ל דחלב ניתר ע"י תערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים ע"י תערובת אבל חלב כלל לא משמע דבמאי דהצריך רב ברונא תערובת שמן בקרבי דגים פליגי ואם כדברי מרן דשמן דגים לאו היינו קרבי דגים דר"ב לא פליגי בקרבי דגים דר"ב וליכא למימר דיש חילוק בין שמן דגים דמתני' לשמן דגים דברייתא דמאי דוחקיה דרש"י וכו' עש"ב וכן תמה הרב יד אהרן על מרן.

ולפי חומר הנושא עלה במחשבה לישב אגב דוחקא דדחיקא ליה לרש"י לפרש דשמן דגים דברייתא הוא צלול דא"כ צריך לפרש כהרשב"א דחד תנא סבר דשמן דגים בעיניה וחלב מהותך וקרבי דגים ע"י תערובת והיינו כרב ברונא והא דחיקא לרש"י משום דהני תנאי אמתני' קיימי וכמ"ש ריב"ן אלא אין לך אלא מ"ש חכמים וכמו שנראה מרש"י ד"ה סומכוס היינו ת"ק ע"ש. וא"כ כיון דת"ק דמתני' וחכמים דפליגי אנחום המדי פליגי בחלב מהותך אי שרי ע"י תערובת כמ"ש בש"ס דף כ"ד ע"ב א"כ האי תנא דסבר דחלב מהותך שרי ע"י תערוב' הו"ל לגלות דעתו דשרי דממה שהתיר בשמן דגים בעיניה אין ראיה דדילמא שמן דגים שרי בעיניה וחלב מהותך אסור אפי' ע"י תערובת והו"ל לפרש כיון דהוא תנא בתרא וקאי אמשנה ראשונה דנחום המדי וחביריו חסידים הראשונים דמנו במתניתין שמנים הפסולים ובפרט דבין רי"בן בין סומכוס נקטי בלשון שלילה דמר אמר אין לך אלא מה שאמרו ומדליקין בשמן דגים ונחית לפרושי וכמ"ש התוס' ד"ה לא מסיימי גם סומכוס קאמר כל היוצא מן הבשר וכו'. והשתא התנא מהם דסבר דחלב מהותך שרי ע"י תערובת הו"ל לגלות דעתו כיון דפלוגתא דתנאים ראשוני' הוא ועלייהו קאי. לכך בחר רש"י לפרש דשמן דגים דהכא דברייתא היינו קרבי דגים דרב ברונא והשתא מאן דשרי חלב מהותך ע"י תערובת לא הוצרך לפרש דכיון דמר הוא דאמר שמן דגים דמדליקין בו בעיניה והיינו קרבי דגים משמע ודאי דחלב מהותך שרי ע"י תערובת דהא קרבי דגים דדמי ליה שרי בעיניה ומאן דאסר משתמען מילוהי שפיר דכיון דלא הוציא מן הכלל אלא שמן דגים דהיינו קרבי דגים וע"י תערובת. ודאי דחלב מהותך מעורב אסור ואמטו להכי לא הוצרך לפרש. וכי תימא א"כ כיון דכבר הונח לרש"י לפרש דלאו היינו דרב ברונא דאי ס"ד דהיינו קרבי דגים דרב ברונא ועל ידי תערובת א"כ ר"ב לא הו"ל לקבוע בזה מימר' בפני עצמה כאלו חדשות הוא מגיד והלא זה הדבר משנה שלימה ואם נפשו אוותה לפרושי למתני' הו"ל לסדר דבריו גבי מתניתין דשמן דגים כמפרש למתני' ולימא מר מאי שמן דגים קרבי דגים וצריך שיערב שמן וה"ה לחלב מהותך. ומדחזינן לרב ברונא דקבע בזה מימרא בפני עצמה ש"מ דגים דמתני' הוא צלול. ומה גם דטפי ניחא לפרש שמן דגים דמתני' בבעיניה והוא מרווח טפי דכל השמנים בחדא מחתא שקולים הם דשרו בעיניהם. זה אפשר לומר בדוחק והמעיין יבחר.

ב. הרמב"ם ה' שבת פרק כ"ו דין י"ב. וכן גיזי צמר וכו' כתב הרב המגיד ויש שם אוקומתא אחרת וזו היא רבינא אמר בשל הפתק שנו וכתבו התוס' בדף ן' ע"א וז"ל ומילתא דרבא כדקאמר מעיקרא וכו' דרישא מיירי בכל גיזי צמר בין של הפתק בין שאינם של הפתק דאין מטלטלין אותם וקאמר רבא בהנהו שאינם של הפתק ל"ש אלא שלא טמן בהם וכו' והא דקאמר בסיפא כיצד הוא עושה וכו' בשל הפתק קאמר ואעפ"י שטמן בהם וכו' ע"ש.

ועין רואה כמה נדחקו רבותנו בעלי התוס' בזה. חדא דמתני' רישא איירי בכל גוונא וסיפא דכיצד הוא עושה דוקא בשל הפתק. ותו דרבא דקאמר לא שנו אצ"ד אחד דרישא קאי באינם של הפתק וטפי הו"ל לקבוע דבריו בסיפא כיצד הוא עושה ולימא מר ל"ש אלא בשל הפתק אבל אינם של הפתק כיון שטמן בהם מטלטלין אותם ולא לסתום דבריו כך דעל מי סמך שנפרש רישא דמתני' בין בין ושנפרש דבריו דקאי לחלוקת אינם של הפתק. ותו מי דחקו לרבא לאוקומי מתני' כי האי גוונא לוקמא לכולא מתני' בשל הפתק וא"ש רישא וסיפא בדבר אחר. ותו מ"ש הרא"ש בכלל פירושו שפירש כהתוס' והאי דקאמר רבא אם יחדן להטמנה אהפתק קאי וכו' ע"ש דמשמע דאוקומתא דיחדן רבא גופיה קאמר לה. בשנותו את טעמו מכח קושית ההוא מרבנן ואי רבא מאריה דשמעתתא הדר ביה ממאי דקאמר ברישא מאי בעי רבינא ליכנס בכל הדוחקים הללו לישב מאי דאמר רבא בתחילה כיון דאיהו גופיה הדר ביה ועיין בתוספות ד"ה אלא אי איתמר.

ולולי דבריהם אפשר לומר דודאי רבא גופיה הדר וקאמר אוקומתא דיחדן וכמ"ש התוספות והרא"ש. ורבינא לאו לתרוצי לרבא אתא אלא מילתא באפי נפשא הוא דאוקי מתני' בשל הפתק והש"ס סידר השני אוקמתות שנאמרו במתני' חדא דרבא וחדא דרבינא והיינו דקאמר הש"ס ורבינא אומר בהפתק שנו כלומר דרבא קאמר ההיא אוקומתא ורבינא אמר בהפתק שנו ולכ"ע מתני' בהפתק ורבא ורבינא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ואפשר דרבינא מקמיה דשמע מילתיה דרבא אמר מילתיה אמתני' בדרך לא שנו אלא דכי שמע למימרת רבא ומאי דאותיבו ליה ומאי דאסיק קיצר דבריו דהיינו הך. ומ"מ התלמוד קבע דברי רבינא משום דבדרבא לא פורש דאיירי בשל הפתק ולעולם דכולה מתני' בשל הפתק ורבינא אמתני' קאי ולא אדרבא ולא פליגי רבא ורבינא והן אמת שהוא קצת דוחק בלשון ורבינא אומר אמנם נראה דניחא בהאי ולא בכל הנהו דוחקי.

ואם כנים אנחנו בזה אפשר לישב קצת מאי דאיכא למידק ובפרט למה שנראה מדברי הרא"ש דרבא עצמו הדר וקאמר אוקמתא דיחדן דמעיקרא מאי מאי סבר אטו לא ראה המשנה ח"ו. אמנם אפשר דרבא היתה כונתו כמו שמפרשים היום דבריו התוס' והרא"ש ואותיב ליה ההוא מרבנן, דסיפא קתני כיצד הוא עושה ומסתמא רישא וסיפא בחד גוונא וכמש"ל והיינו דקפיד ההוא מרבנן לאתויי כל המשנה בגיזי צמר וכו' דלא ה"ל לאתויי אלא מכיצד הוא עושה וכו' לאותוביה אבל עפ"ז כיון להביא כל המשנה להורות דרישא וסיפא בחדא גוונא ובחדא מחתא ולא כמו שעלתה על דעת רבא לאוקמיה רישא בין בין והיו דבריו לאותם שאינה של הפתק ורבא אף הוא ראה שהדין עמו ושנה בלשון אחר דיחדן.

שוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל כתב רבינו האיי גאון והלכה כמ"ש רבא בשניה שאם יחדן להטמנה מטלטלין אותן וקאי רבינא כותיה דקאמר משנתנו בשל הפתק. ולא הבנתי דבריו דהא משמע דרבינא קאי כלישנא קמא דרבא ולתרוצה מתני' דלא תקשי לרבא וכו' ע"ש. ואפשר דהגאון מכח הדוחקים שיש בפי' התו' ודעמייהו פירש כאשר פירשנו בעניותנו וז"ש וקאי רבינא כותיה דקאמר משנתנו בשל הפתק ודוק.

ג. הרמב"ם ה' מכירה פכ"ב דין ט"ו. דין ההקדש ודין העניים וכו' הרב לחם משנה הקשה על הרמב"ם מסוגית קמא דף ל"ו דאמר התם אנן יד עניי אנן ומוכח דאי לאו יד עניי אנן לא הוי הקדש ולדעת הרמב"ם הוי נדר לעניים ולא אצטריך טעם יד עניי אנן ע"ש. ויש לתרץ במ"ש הרב דרישה ופרישה סימן רי"ב לתרץ מה שהקשה על מרן שהשוה דעת הרמב"ם והרא"ש וזה תורף תירוצו בקצור דס"ל למרן בדעת הרמב"ם דבאומרו מה שתלד בהמתי יהיה הקדש בדברים אלו קבל שלא יהנה כשבא לעולם וכיון דאסור ליהנות ממנו הרי הוא כאלו אמר אתנם לצדקה ואין חילוק ביניהם אלא שזה פירש דבריו ובאומרו יהיה הקדש נשמע מדבריו. ומיהו דוקא בדברים שהם כבר שלו משא"כ האומר חוב שיש לי על פ' יהיה הקדש וכיוצא דדברים אלו לא אתו ממילא ומחוסרים גבייה וקניה דהתם אינו הקדש זה תורף דברי הרב דרישה עיין שם באריכות. אמור מעתה נסתלקה תמיהת הרב לחם משנה מכל וכל דהרמב"ם לא כתב דכשאמר יהיה הוי הקדש אלא דוקא בדברים דאתו ממילא לא כן בדברים אלו וכיוצא דלא אתו ממילא והתם הש"ס מיירי בחוב דמחוסר גבייה וקניה ואמטו להכי אצטריך לטעם יד עניי אנן דאי לא הוה מצי הדר ביה והרי הוא כמבו"אר

והרב בני יעקב דף ע"ט ע"ד הקשה על הרב סמ"ע דכפי דבריו הרמב"ם למה נקט בה' ערכין לשון עלי דמשמע דדוקא לשון עלי אבל לשון יהיה לא הרי אף אם אמר יהיה הקדש הוי הקדש וכמ"ש פ' כ"ב מה' מכירה וכו' ע"ש. ואנו שזכינו לס' דרישה ופרישה על ח"מ שם ביאר הרב דבריו ולק"מ קושית הרב בני יעקב דכתב בהדיא בדרישה דכשאומר עלי אפילו שהם מחוסרים גבייה וקניה מועיל וכמ"ש הרמב"ם האומר הרי עלי להקדיש כל מה שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו וכו' ע"ש וכלם הם מחוסרים גביה וקניה וגם כשאמר פירות שתוציא שדה זו מחוסר חרישה וזריעה ומשום הכי כתב הרמב"ם הרי. עלי דלשון יהיה בהני אינו מועיל ע"ש בדרישה (נרמז בקיצור בברכי יוסף י"ד סימן רנ"ח).

ושמעתי שגדול אחד הקשה על מ"ש הרב מהריק"ש בהגהותיו לח"מ סימן רי"ב דין ט' וז"ל אלה הם דברי הרא"ש שסובר שאינו יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם אבל לסברת הרמב"ם צריך לקיים דבריו והוא פסק כן בסמוך דין ו' ואולי דברים אלו הם סיום מ"ש בדין הקודם ויש מי שאומר ופליג עמ"ש בדין ו' והוא הנכון עכ"ל. דאשתמיטתי' להרב מהריק"ש מ"ש מרן בי"ד סימן רנ"ח דין ח' אם יש לו חוב על א' ואמר יהיה להקדש אינו כלום אבל אמר כשיבא לידי אקדישנו וכו' ע"ש הרי דדין זה שנאו בסתם בי"ד ואיך קאמר דדין זה סיום סברת יש מי שאומר אבל הוא כבר סתם כהרמב"ם עכ"ד ואני תמיה דלא סיימוה קמיה דהרי מהרי"קש לעיל דין ז' בח"מ כתב בהגהות עיין י"ד סימן רנ"ח דין ח' ושם בי"ד כתב וז"ל ס"ס ח' עיין סימן רי"ב ח"מ ותראה דלהרמב"ם גם באומר יהיה הקדש חייב לקיים גם דבר שלא בא לעולם עכ"ל הרי דהרב מהריק"ש בח"מ וי"ד לו זכר שר השני דינים. אלא דכונת הרב מהרי"קש פשוטה דבשלמ' מי"ד לח"מ הוא קשיא. אבל בח"מ עצמו מדין ו' לדין ט' דעדיין לחלוחית הדיו קימת זהו פליאה. נשגבה וזה רצה לישב שלא יהא סותר את עצמו בב' דינים סמוכי'. והסתירה מי"ד לח"מ אף הוא ראה גם חקרה כאן בח"מ ובי"ד כמדובר.

ד. הרמב"ם ה' שלוחין פ"א דין ג'. הן קדם בדין זה תורת אמ"ת היתה בפי מאי דשקיל וטרי מהר"א ששון סימן קל"א דקשיא ליה דלדעת רבינו והר"ן דאוקמו עובדא דפ' גט פשוט ברוצה אשה אמאי הוצרכו לחלק בין סתם למפרש הרי בחילוק זה לחודיה דהכא בחפצה האשה נתישבו הסוגיו' וכדעת הראב"ד בהשגות. ובספר פרי הארץ ח"מ סימן ז' תירץ דאין דעת הרמב"ם והר"ן שוה לדעת הראב"ד שדעת הראב"ד דאפילו במפרש שקנאו למשלח חייביה רב נחמן מטעם דהמשלח רוצה ולפ"ז חילק הראב"ד בין רוצה לאינו רוצה אמנם דעת הרמב"ם והר"ן דאפילו המשלח רוצה אין מחייבין לשליח ומאי דתלי הר"ן ברצון המשלח היינו בההוא עובדא דהיה בסת' ז"התד. ואנא דאמרי אטו נעלם ממהר"א ששון החילוק שיש בין דעת רבינו והר"ן לדעת הראב"ד ומאי דקשיתיה הוא דכיון דכבר הוכרחו לפרש עובדא דר"ן ברצון המשלח למה להו לחלק עוד בין סתם למפרש בהאי חילוקא דהכא ברוצה המשלח די וכמו שחילקו בין סתם למפרש לישב התרי סוגי' אף דלא משמע הכי היה להם לחלק כדעת הראב"ד מאחר שזה עצמו אף דמחלקים בין סתם למפרש צריכים לו וז"ש מהר"א ששון ודוחק לומר דמכח הסברא וכו' כלומר דניחא להו לפלוגי מכח הסברא בין סתם למפרש דהא לא משמע הכי אלא דמכח הקושיא וכו' ע"ש והא גופא קשיא ליה למהרש"ך ח"ג סימן ס"ד ועיין בפליטת בית יהודה סימן כ"א.

והדבר הקשה הוא על הרב מקור ברוך סימן ן' שכתב דדברי הר"ן פ' האיש מקדש וסברתו הוא סברת הראב"ד דהדבר תלוי ברצון המשלח ולא שנא להו בין הודיעו ללא הודיעו עש"ב. דהרי סברת הר"ן היא כסברת רבינו דמחלק בין הודיעו ללא הודיעו אלא דבסתם כתב הר"ן דאין כופין למשלח אם אינו רוצה וגם אין כופין לשליח כמ"ש הרב שפתי כהן סימן קפ"ב ס"ק ו' ע"ש. ומה שתירץ בס' פרי הארץ למה שהקשה עוד מהר"א ששון דדברי מרן סתרא"י נינהו ממ"ש בב"י למ"ש בכ"מ ולמה שהקשה לדברי מרן בב"י ממ"ש הר"ן ובר מן דין הרואה יראה דשינויי דחיקי ורחיקי נינהו.

וחזה הוית למהרש"ך סימן הנז' שהק' לדעת הרא"ש יש דאף אם רוצה אשה בקרקע יכול להחזיר לה מעותיה ויתבטל המכר מכל וכל א"כ כשאמר זיל זבין מיניה שלא באחריות מסתמא כשלקח מהמוכר נתן לו מעות ומה צורך לכל זה שילך ויקח מן המוכר שלא באחריות וכו' אותם המעות שנתן למוכר יקחם מהמוכר ויחזירם לאשה. ולק"מ דהרי כתב מרן בב"י שדברי הרשב"א הם דברי הרא"ש וכבר כתב הרשב"א בתשובה בתולדות אדם סימן רנ"ה דהבטול מקח הוא בין השליח והמשלח אמנם לגבי שליח ומוכר לא נתבטל. שוב ראיתי שכ"כ בס' פליטת בית יהודה סימן כ"א. והיותר שיש להרגיש על מהרש"ך הוא דהוא עצמו בח"ב סימן קנ"ט כתב כדברי מרן שדברי הרא"ש כהרשב"א ע"ש. ושם בח"ב סימן הנז' ראיתי שהק' על הרשב"א דכיון דס"ל דהאי עובדא בשם האשה שעשאתו שליח קנה א"כ היכי קאמר ולפיכך המקח קיים אצלם דכיון דשינה שליחותו דין הוא שיהא המקח בטל עכ"ד ותימה על תמיהתו דהרשב"א בתשובה ההיא חולק דלא אמרו דהמקח בטל אלא בנתאנה שליח אמנם בהך עובדא דלא נתאנה אלא שעוות השליח המקח קיים לגבי מוכר.

שוב ראיתי בכנה"ג בהגהת ב"י אות י"ג המה כן ושם ראיתי באות ח' הביא מ"ש בס' פליטת בית יהודה על קושית מהרש"ך להרא"ש הנז' וכתב עליו וז"ל ולית' שמדברי הרא"ש מוכח דבטל המקח מכל וכל וכו' ומהריב"ל ח"א סימן ע"ט מוכח דס"ל דהרא"ש והרמב"ם שוים. ועוד יש לתמוה על החכם הנזכר דהכא כתב דס"ל להרא"ש כדעת הרשב"א וכו' ואלו בסימן הנז' דף נ"ו כתב אבל מה שק' טובא וכו' דאין אנו יכולים לתרץ אליבא דהרא"ש דמאי דאמרינן בהאיש מקדש דמצי למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הוא דוקא לגבי המשלח אבל לגבי מוכר אין המקח בטל עכ"ל. ואתמהא דכתב כאן וכו' גם מ,ש וכבר קדמני בזאת הקושיא מהרש"ך לא הבינותי וכו' שנתחלף לו הרשב"א והרא"ש וכו' עיין בדברי קדשו באורך ומה שדחה דמדברי הרא"ש מוכח דבטל המקח מכל וכל וכו' אזיל לטעמיה שכתב לעיל על דברי מרן במ"ש שדברי הרש"בא כהרא"ש דאינו אלא על מה שפירש הך עובד' במפרש ולפק"ד נראה דעל כרחין הרא"ש סבר כהרשב"א דאין לומר דהרא"ש סבר כהרא"בד כמ"ש האחרונים ולא מתוקמ' סברת הרא"ש אלא כהרשב"א וכפשטות דברי מרן שהשוה אותם בכל וכשיט' רבו אמרה מהר"י בי רב הובאו דבריו בשו"ת הרב המבי"ט בראשון סימן ק"ג וכ"כ מהר"א די בוטון סימן צ"ג והביאו הוא ז"ל וכ"כ הרש"ך גופיה בשני סימן קנ"ט וכ"כ הכנה"ג גופיה אות י"ד. ומ"ש דמהריב"ל ס"ל דדעת הרא"ש כהרמב"ם הרואה יראה דאין להוכיח מדבריו כלום דכונתו דהרא"ש והרמב"ם שוים בחילוק סתם למפרש. ומאי דקשיתיה על מהר"ר שמחה דתבריה לגזיזיה ופליג דידיה אדידיה לפום ריהטא נראה לפק"ד דדעת שפתיו ברור מללו דברישא כתב דאין לומר דכי אמרינן בהאיש מקדש דבטל מקח היינו לגבי משלח אבל לגבי מוכר קיים ותו ליכא לאקשויי מהך דג"פ דה"ק דבטל מקח לגבי משלח וקיים לגבי מוכר ז"ש דאין אנו יכולים לתרץ אמנם לקושט' דמילתא דאמרי' דהרא"ש כהרשב"א א"ש דלעולם ההיא דהאיש מקדש היינו דבטל המקח מכל וכל אמנם ה"ד בנתאנה אענם הכא דשלוחא הוא דעוית המקח קיים לגבי מוכר. גם מ"ש דנתחלף וכו' נראה דלא נתחלף לו אלא משום דמהרש"ך שם השוה הרשב"א להרא"ש מסתמא כשהקשה אח"כ אתרוייהו קא רמי.

ומה שתירץ לקושי' מהרש"ך דמיירי בעד המוכר שכבר הוציאם וכו' מלבד דדברי הרא"ש לא משתמען הכי אלא דאף דכונת הרא"ש בעד המוכר ס"ס קשה קושית מהרש"ך דמאחר דהמקח בטל מה בכך אם הוציאם המוכר ישארו עליו מלוה:

ולא יתחייב השליח באחריות. ובמ"ש בספר פרי הארץ בענין זה אכתי פש גבן למשקל ולמטרי בדבריו טובא ואין להאריך.

שם הרמב"ם ה: שלוחין סוף פ"ח. השביחו גדולים את הנכסים וכו'. אתה תחזה למהר"ש יונה מה שפירש בסוגית בתרא דף קמ"ג ע"ב לדעת מרן בכ"מ. ולי ההדיוט ק"ק דכפי דרכו של הרב מהר"ש יונה נמצא לקושטא דמילת' דר"ח דאמר אפילו לא הניח להם אביהם אודייני השכר לאמצע אסיפא דאמרו ראו קאי והוא לאמצע משום דלא הוי מחמת עצמן דאפילו קטנים מצו מנטרי ליה וא"כ מה הלשון אומרת דרבי חנינא אפילו לא הניח וכו' דמוכח דקאי אמתני' וכפי פירושו דקאי אסיפא הרי במתני' קתני אם ראו וכו' השביחו לעצמן והיכי אתי לישנא דרבי חנינא לאוסופי אמתני' דאפילו לא הניח השכר לאמצע דנראין הדברים דמתני' קאמר השכר לאמצע ואתי ר"ח לאוסופי דאפילו אודייני דינו שוה דהשכר לאמצע ולפי דרך הרב הנזכר דר"ח למסקנא אסיפא קאי לא סליק שפיר. ומ"ש הרב מהרש"י שם דהרמב"ם דחה הך סוגיא מכח סוגית המפקיד דף ט"ל ודף מ' בעובדא דמר בר איסק וכו' כפי מה שפירש רש"י התם ע"ש באורך. ק"ק דהא קי"ל הלכתא כבתראי וסוגית בתרא הנז' הן הן הדברים הנאמרי' לר"ח בריה דר"י בריה דרבא משמיה דרבה והיכי שביק רבנן בתראי ופסק כרב ורב חסדא דהתם. ותו דהכא בסוגית בתרא שקיל וטרי הש"ס בהך מימרא. ומה גם דסוגיא במקומה עדיפא ואיך דחה כל זה מקמי ההיא דהמפקיד ודוק היטב.

ה. הרמב"ם ה' מכירה פ"א דין א'. עמ"ש אני הצעיר בדין דברים אי יש בהם מחוסרי אמנה בספר הקטן שער יוסף בקונטריס שבסופו סימן ט' וכבר הלא מראש בסדר דברתי דהני מילי וגם מה שנדפס בשערי סימן ט' הנז' הוא מימי הנעורים מימי חרפי ליום קטנות אגב טרדאי. ולפי מעוט השנים לאחיך לא תשי"ג ואשים דברי לבר בי רב אהנאי. יעטפו ב"ר לך קראי לך תנאי בס"ד.

דין ב' אבל אם נקנה המקח וכו' וא"צ לעדים כלל פ"ג דקדושין דף ס"ה מר זוטרא ורב אדא סבא פלוג נכסייהו בהדי הדדי וכו' אתו לקמיה דרב אשי אמר להו לא אברו סהדי אלא לשקרי וכתב הרי"ף מהכא שמעינן דאין צריך עדים לעשות קנין וכו' וכ"כ התוס' וז"ל מכאן אמר ר"ת דא"צ עדים לעשות קנין והא דאמר פ' חזקת וכו' וכן משמע פ' הזהב דקאמר התם היה עומד בגורן וכו' ואמאי לא משני דלא היו שם עדים אלא ש"מ דקנין מהני בלא עדים וכן משמע פ"ק דסנהדרין דקאמר התם פשרה דיחיד וקי"ל דפשרה צריכה קנין עכ"ל. והרב מהרימ"ט בחידושיו הקשה על תחילת דברי התוס' אטו מי ס"ד דכל קנינין דעלמא בעו שני עדים וכו' ודוקא גבי קנין הוא דס"ד דבעי שנים מכח ההיא דפ' חזקת דאמר קנין בפני שנים דשמא כיון דקנין חליפין חידוש הוא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי ומה הוכחה משמעתין דהא דפלוג דילמא בשטר וחזקה פלוג עכ"ל. ואפשר לישב דר"ת דייק דרב אשי מילתא פסיקתא נקט לא. אברו סהדי אלא לשקרי ומוכח דסהדי לשקרי אצטריכו ולא למידי אחרינא ואי איתא דקנין בעי סהדי הא אצטריכו לקנין והכי דייקי קצת דברי הרי"טבא שכתב לא איברו סהדי אלא לשקרי פי' וקנין שלא בפני עדים מהני ע"ש.

ומה שהתוס' הביאו ראיה מההיא דפ' הזהב גבי היה עומד בגורן וכו'. הנה בתוס' פ"ק דסנהדרין והמרדכי פ' חזקת כתבו דיש דוחין דסתם גורן יש בו אנשים הרבה ולא מצי לומר שלא היו עדים. והרמב"ן בחידושיו פ' חזקת והרשב"א והר"ן בחידושיהם כ"י כתבו דאע"ג דיש אנשים הרבה הכל עבדים וקרובים דזהו דרך הגורן ע"ש וזו תשובה נצחת להיש דוחין והיא ראיה גמורה לדעת ר"ת ומה גם דביבמות דף ק' מוקי בריתא בדליכא אינשי בגורן וה"נ מצי לאוקומיה הא דהיה עומד בגורן ומהשתא צריכין אנו למודע"י לדעת הראב"ד ודעמיה דקנין בעי עדים כמ"ש פ"ה דמכירה מה יענו לסוגית פ' הזהב עלה דהיה עומד בגורן.

ולדעת הראב"ד אפשר לישב במ"ש הרשב"א והר"ן בחידושיהם כ"י פ' חזקת וז"ל והראב"ד כתב משמיה דגאון אין קנין מתקיים אלא בשנים ואפילו בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי והוא ז"ל הוסיף ואמר דפעמי' מתקיים אפילו בלא עדים ופעמים בעינן שנים כיצד אם שלף נעלו ונתן לרעו שהוא קנין המפורש בכתוב מהנה אפילו בינו לבין חבירו אבל בק"ס אי ליכא תרי מיחזי להו כחוכא עכ"ל. ולפ"ז לדעת הראב"ד ל"ק הך סוגיא דהזהב דלא מצי לשנויי דליכא עדים דס"ס קשה דישלוף נעלו ויתן לרעהו והא מהני אפילו בינו לבינו ולא מצי לשנויי דלית ליה דהוא גברא ערטילאי ולא איירי ביה תנא. ומיהו עדיין יש לקיים הראיה לדעת ר"ת דאי קנין בעי שנים לימא דלא היו עדים ולא מצי לומר דישלוף נעלו דלאו כ"ע דינא גמירי דיש חילוק בין נעל לק"ס דעלמא ולחלק דנעל מפורש בכתוב ועדיין יש לצדד.

ועל מה שהביאו עוד ראיה התוס' מפ"ק דסנהדרין כתב מהרי"מט וז"ל ק' מאי מייתו דמאן לימא שלא היו עדים לקיים הפשרה מ"מ בחד סגי לעשות פשרה וכו' וי"ל דדייקי התוס' מדאמרינן התם מ"ד פשרה בשנים וכו' אלמא כי מסקינן הלכתא פשרה צריכה קנין וקי"ל כמ"ד פשרה ביחיד משמע דקנין לא בעי בפני עדים דאי בעי היה ראוי להיות רשאי עכ"ל ותירוצו לכאורה אינו מובן לכן נראה דיש ט"ס וצ"ל היה ראוי להיות בשנים והרי הוא כמבואר. אבל נעלם מהרב ז"ל שהתוס' שם דחו ראיה זו כמ"ש הוא ז"ל וז"ל ואין ראיה מכאן כלל דיכול לקנות בפני שנים לקיים הפשרה שעשו ביחיד עד כאן דבריו.

ולפום ריהטא יש להעיר במ"ש שם בסנהדרין אמר רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאי ס"ד צריכה קנין למ"ד צריכה תלתא למה לי תסגי בתרי ולקני מינה והלכתא פשרה צריכה קנין. והשתא אי קנין בינו לבינו מהני הו"ל לרב אשי למימר תסגי בחד ואמאי קאמר תסגי בתרי ואפילו למאי דדחו התוס' דמעשה הפשרה הוא ביחיד ואח"כ הקנין בעדים קשה נמי דהו"לל תסגי בחד. ונראה כמ"ש התוס' ד"ה פשרה צריכה קנין והא דלא סגי בתרי משום דהוי כמו קנין בטעות דלא בקיאי בפשרה שפיר עכ"ל, וא"כ אפשר דרב אשי חשש לזה דלא נימא דהוי קנין בטעות כיון דהפשרה ביחיד לכך לא אמר רב אשי תסגי בחד ואמר תסגי בתרי דס"ד דכיון דאיכא תרי תו לא הוי קנין בטעות. ומיהו מסיק והלכתא פשרה צריכה קנין דסבר דלמ"ד צריכה שלשה לא סגי בשנים דאפילו בשנים חיישינן דלא בקיאי בפשרה שפיר והוי כקנין בטעות ובהכי ל"ק לא להתוס' ולא למה שדחו.

ואחזה אנכי להרב משפט צדק בח"א סימן ל"ה שהקשה על מ"ש הטור סימן ס"ו והיא סברת בעל התרומות וז"ל הטור ראובן שיש לו שטר על שמעון וכו' ורצה ראובן לחזור מן המתנה וטוען שהשטר פסול לפי ששמעון נוגע בעדות וכו' הדין עמו עכ"ל. ומשמע דמודה הנותן איך נתן בכתיבה ומסירה ונודע לנו רק שרוצה לחזור בו ומוצא טעם לפסול השטר מט' שהוא נוגע בדבר ופסקו שהדין עמו. והקשה הרב משפט צדק דאחר שזה נתן בכתיבה ומסירה ומודה בה א"כ תהיה הנתינה קיימת דלא אברו סהדי אלא לשקרי ותירץ דאחר שזהו שטר הקנאה וחתום פסול בו הוי מזוייף מתוכו ומפסיל עכ"ד והרב כנסת הגדולה סימן רמ"א אות י"א הביא דפ' זה בורר ההיא מתנת' דחתימי עלה תרי וגיסי א"ל רב יוסף זיל קנייה בעדי מסירה וכו' א"ל זיל לא שבק לי דאותבינה לך. וכתב וז"ל ולפי דברי הראב"ד והרא"ש דאעפ"י שנעשה הדבר בפני פסולי עדות כל שאם מודים בדבר מהני דלא אברו סהדי אלא לשקרי האי מתנת' אמאי מפסיל דל מהכא העדים הרי הנותן מודה וכו' ומכאן תראה שאין חילוקו של בעל משפט צדק מחוור שהרי כאן אינו שטר הקנאה אלא שטר הודאת וכו' וכד מעיינינן שפיר חזינן דכל זה בדותא הוא דשאני בא לזכות בהודאה שבשטר לבא לזכות בהודאה שבע"פ וכו'. ונ"ל שלזה כיוון הרב נמוקי יוסף פ' זה בורר גבי ההיא מתנתא וז"ל ש"מ דשטרות דחתימי סהדי וא' מינייהו קרוב הוה אע"ג דלא איברו סהדי אלא לשקרי וכו' עש"ב ולפום ריהט' קשה לי דדברי הרב הנמוקי הללו הם בשם העיטור בשם הרי"ף וכתב הריב"ש סימן תס"ו דמיירי בשטר מתנה שעושה קנין ומדברי הרי"בש נסתייע הרב משפט צדק לתירוצו כאשר עיניך תחזינה מישרים וזו היא שקשה על הרב כנה"ג איך לא שלטו מאור עיניו בהרי"בש ובהרב משפט צדק ודחה דברי הרב משפט צדק ונסתייע מלשון הרב הנמוקי דביארו הריב"ש בשטר שעושה קנין כדברי הרב משפט צדק ותימה על מ"ש הרב כנה"ג ומכאן תראה שאין חילוקו של הרב משפט צדק מחוור שהרי כאן אינו שטר הקנאה דהא דברי הרי"ף שהביא העטור הם פ"ק דמכות גבי הך דההיא מתנתא וביאר הריב"ש דאיירי בשטר שעושה קנין ודוק היטב.

דין ג' בכסף או בשטר או בחזקה. עמ"ש אני בעניי בספר הקטן חיים שאל ח"א סימן ע"ו בס"ד.

דין ד' כיצד בכסף וכו' שדרכן לכתוב שטר מכר וכו'. עמ"ש מרן בכ"מ ומ"ש מהר"ר בצלאל סימן י"ח ומ"ש אני בעניי בספר הקטן כסא דוד דף קי"ט ע"ג וע"ד בס"ד.

ומ"ש ואין קרקע נקנה בפחות משוה פרוטה. עמ"ש מרן בכ"מ ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד דף י"ט.

דין ה' התנה הלוקח וכו' עמ"ש אני בעניי בקונטרס זה לעיל סימן ב'.

דין ז' מוכר שדהו מפני רעתה וכו' עמ"ש אני בעניי בספר הקטן חיים שאל ח"א סימן ע"ז ובכסא דוד דף ק"ך בס"ד.

דין יוד המחזיק בנעילה קנה וכו' פ' חזקת דף מ"ב תנן נותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ופי' רשב"ם נעל עשה דלת ובגמ' דף נ"ג ע"א פירש וז"ל וגבי נעל כל שהוא איכא לפרושי נמי כי האי גוונא שסתם פתח סתימה כל שהו וכו' א"נ שקבע מנעול בדלת לנעול בו דהיינו בנין אבל סגר דלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא עושה מצוה לשמור בית חבירו ומבריח ארי מנכסי חבירו הוא כדלקמן ואע"ג דגבי שכירות בתים אמרינן בפסחים וכו' ה"מ במוכר ומשכיר לחבירו וכו' ע"ש.

ודע דאין כונת רשב"ם כמובן מריהטא דלישניה דנעילת דלת מהני כשיש דעת אחרת מקנה ודוקא בנכסי הגר לא מהני אלא לעולם נעילת דלת לא מהני והחילוק שיש בין היכא דאיכא דעת אחרת להיכא דליכא היינו לענין מסירת מפתח לחודיה זהו דעת רשב"ם לפי' המובן מראשונים ואחרונים כאשר עין בעין עינך תחזינה משרים. ומאי דנקט רשב"ם בלישניה ונעל במפתח בנכסי הגר הרב בית חדש סימן קצ"ב ביאר דבריו יפה יפה ע"ש וגם הרב דרישה כתב הכי בדעת רשב"ם. ומ"ש לישב מאי דנקט רשב"ם נכסי הגר ופירש לפי דרכו ע"ש באורך. יש לדקדק בדבריו ויותר נכון מ"ש הרב בית חדש כמו שכתבנו.

ויש להכריח הדבר דדעת רשב"ם כדאמרן דאף בדאיכא דעת אחרת לא מהני נעילה ממ"ש רשב"ם אח"כ ד"ה נתן צרור בחור שבגדר שבשדה וכולה שמעתין אנכסי הגר קאי וה"ה לקונה דבר מחבירו עכ"ל. ואי אמרת דבדאיכא דעת אחרת מהני נעילה ואין לומר דהוי כמבריח ארי א"כ בנתן צרור וסכר מיא ונטל צרור ואפיק מיא בדאיכא דעת אחרת דין הוא שיקנה ואיך כתב דכולה שמעתין בנכסי הגר וה"ה לקונה דבר מחבירו. שוב ראיתי שכן הכריח הרב חידושי הלכות בקמא דף נ"ב. ועוד יש להכריח דמשנתנו קתני נכסי הגר ונותן מתנה בהדי הדדי ועלייהו תנן דנעל הוי חזקה ונעל חד פירושא אית ליה בין בנכסי הגר בין בדאיכא דעת אחרת מקנה. וכן מוכח מסתימות דברי רשב"ם במתני' ויש לדחות,

וחזיתיה להרב המופלא כמהר"א נבון בספרו הנדפס מקרוב ס' מחנה אפרים שכתב בהגהותיו על דברי הרב המגיד שכתב וז"ל קצת המפרשים פירשו נעל קובע מנעול או מעמיד דלתות אבל נועל וסוגר הדלת לא קנה ואינו נכון אלא נעל נועל הדלת הוא עכ"ל והרב הנז' כתב על זה וז"ל ויש סעד לדברי המפרשים דבאין דעת אחרת מקנה לא סגי כל דהו אבל כשיש דעת אחרת אה"נ דבנעילה סגי ואינם חולקים המפרשים עכ"ל. ומשמע דכונתו דבאין דעת אחרת פשיטא דלא סגי כל דהו וזה מוסכם אליבא דכ"ע וא"כ דברי המפרשים הם באין דעת אחרת מקנה וליכא פלוגתא. וקשה דכיון דהרב המגיד מפרש נעל דמתני' נועל הדלת א"כ גם בנכסי הגר סבר הכי דגר נמי תנן. וכן נראה מהרמב"ם ריש פ"ב דזכיה שכתב דכל המחזיק בדרך מדרכי החזקה שביאר בה' אלו בנכסי הגר קנה וכן מוכח בדברי הה"מ שם. ותו דלא אשכחן לשום אחד מהראשנים שפירש הכי אלא רשב"ם ודבריו מוכיחין דאיירי אפילו בדאיכא דעת אחרת. והרב לח"מ פ"ב מה' זכיה אזיל בשיטת הרב מחנה אפרים ונרגש מדברי הרמב"ם שם שהבאתי ויישבם לדרכו. אכן לפי קוצר דעתי דבריהם קשים. שוב ראיתי להרב מחנה אפרי' בהגהותיו פ"ב דזכיה שכתב דדעת רשב"ם כמו שכתבנו ע"ש ועתה יקשה יותר מ"ש בהגהותיו בדין זה שהבאתי דבריו' דמאחר דאזיל ומודה דדעת רשב"ם דגם בדאיכא דעת אחרת בעי קביעות מנעול איך כתב מ"ש כאן. ואפילו נימא דסבר דקצת מפרשים שכתב הה"מ לא כיון על רשב"ם אלא הם מפרשים אחרים שידע הה"מ ונסתרים ממנו. מ"מ כיון דדעת רשב"ם הכי גם הני מפרשים סברי הכי מסתמא. ועוד הארכתי בשקלא וטריא בקונטריסי לא עט האסף ודוק הטב.

תוכן העניינים

טוב עין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה