אור ברסלב
טוב עין סימן ז

טוב עין· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן ז

סימן ו

בנוסח ברכת התורה. על ספר תורה.

בשעה שקר"א רחימא דנפשאי ברוך מבנים. קרי ותני דגמיר וסביר שפתותיו שושנים אמרות טהורות מידך נגזרו קרבו ויאתיון שמח לבי מכנף הארש כנף רננים. ובדברי קדשך כתוב כי בלכתך בדרך בעיר אחת עלית לס"ת וברכת ברכת ברכה אחרונה אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. כי כן היית נוהג במקומך וכן ראית כמה חכמים שנהגו כך. ובעיר ההיא איש משכיל תפס אותך על כך דאמאי אתה משנה ממטבע שטבעו חכמים כי כלם אומרים אשר נתן לנו תורת אמת ורצית לעמוד על דעתי הקצרה ושכמ"ה.

תשובה מילתא כדנא מעשים בכל יום בכרכים ועיירות גדולות בגלילותנו דמשנים תיבה אחת או שתים בברכות יוצר וברכו' שמנה עשרה וכיוצא המדקדקים כפי דקדוקם והחכמים כפי חכמתם והמקובלים כפי ידיעותם ואין פוצה פה רק יש שואלים טעם השינוי ובמאי דקמן נסחא זו אשר נתן לנו את תורתו תורת אמת יסודתה בהררי קדש וכן הוא בסדר רב עמרם גאון כ"י וכן נסחת הרמב"ם וכתב הרב פרי חדש שהיא נסחא מדוקדקת ע"ש. ונראה טעם נסחא זו דהוא שבח לתורה לומר שהיא תורתו של הקב"ה כלומר דהוא מקיימה וכמו שדרך רמז אמרו פ"ק דברכות תפלין דמארי עלמא מאי כתיב בהו. ואמרו פ"ג דבכורים בירושלמי אני הוא שקיימתי מצות זקן תחלה וכיוצא וזה שבח גדול לתורה לומר שהיא תורתו של הקב"ה כביכול ונתנה לנו והוא שבח ישראל שנתן לנו תורתו כ"ביכול.

אמנם לכאורה היה נראה להביא ראיה להפך דאין רשות לשנות אפי' תיבה אחת מהא דאמרינן פ' שלשה שאכלו דף ן' ע"א רפרם בר פפא אקלע לכנישתא דאבי גובר קם קרא בספרא ואמר ברכו את ה' ואשתיק ולא אמר המבורך ואוושו כ"ע ברכו את ה' המבורך אמר רבא פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא נהוג עלמא כר' ישמעאל. הרי דבשביל תיבת המבורך אשר שינה ולא אמרה קרי עליה פתיא אוכמא. וא"כ האי צורבא מרבנן בנ"ד דתפס על מי ששינה ואמר תורתו תורת אמת דלא הי"ל לשנות ולומר תיבת תורתו יתר יפה עשה.

וכד דייקת פורתא אין מכאן ראיה והיה טרם בואי אל המכוון רגע אדבר שראיתי להרב טורי זהב א"ח סימן קס"ז שהקשה על זה ממ"ש שם בברכות דף ל"ח משתבחי רבנן לרבי זירא בדרב זביד דאדם גדול ובקי בברכות הוא א"ל הביאוהו לידי כי אתא וכו' פתח ואמר מוציא לחם מן הארץ אמר זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא אי אמר המוציא אשמועינן טעמא ואשמועינן הלכתא דהלכתא כרבנן דאמרי אף המוציא (כ"כ הט"ז בשם מהר"י בר בצלאל) אלא אמר מוציא מאי קמ"ל במוציא כ"ע לא פליגי. דאיכא פלוגתא בין רבי נחמיה ורבנן דר' נחמיה סבר המוציא לא משמע לשעבר ורבנן סברי דמשמע לשעבר ומוציא כ"ע מודו דמשמע לשעבר. וכיוצא בזה איכא פלוגתא בפ"ק דפסחים בברכת ביעור דיש פלוגתא אי נימא לבער או על ביעור ואמרינן לבער כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בעל ביעור והלכתא על ביעור וכתב שם הרא"ש אע"ג דלבער כ"ע מודו ועל ביעור פליגי משום דאמרינן בברכות מברכותיו של אדם ניכר אם הוא ת"ח והמברך על ביעור ניכר שת"ח הוא ויודע דעל ביעור נמי להבא משמע כדאמרינן פ' כ"מ וכו' אלמא שצריך להשמיענו חידוש דגם זה להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא עכ"ד הרא"ש. והשתא בהא דרפרם דלא אמר המבורך אמאי גער רבא ברפרם הא שפיר עבד להראות שאף זה יצא ומ"ש מההיא דכ"מ שמי שאמר מוציא היה כונתו לאמוקי נפשיה מפלוגתא ואפ"ה חלק עליו רבי זירא מטעם דניכר מברכותיו אם ת"ח הוא וגם רפרם עבד הכי כרבי עקיבא להראות חידוש דאין חילוק ביניהם דהכא כ"ע מודו בהמבורך הוי כי התם דבמוציא כ"ע מודו וכו'. בשלמא לפי' התוס' דשאני הכא מכח עירוב אותיות ניחא אלא להרא"ש דכתב מטעם להראות חידוש וכן מוכח מהא דפסחים קשה. ויש לישב דאחד מתרתי בעינן או שיראה חידוש או שיעשה אליבא דכ"ע ובשלמא ההיא דרבי זירא הוה עביד שפיר להראות חידוש דהלכה כרבנן לומר המוציא ואע"ג דפשוט דהלכה כרבים מ"מ הו"א דהלכה כר' נחמיה דמסתבר טעמיה וכו' וכן בעל ביעור וכו' אבל התם בהמבורך לא אמר ככ"ע אלא שבא לומר חידוש כר"ע שא"צ המבורך וזה אין חידוש דהא קי"ל הלכה כר"ע אפילו מחביריו וכיון שאין חידוש טפי ניחא לומר ככ"ע לכן הקפיד רבא. ע"כ דברי הרב ט"ז בקצור.

ויש להעיר דדברי הרב במ"ש בשלמא לפי' התוס' דשאני הכא מכח עירוב אותיות אלא להרא"ש וכו' דמוכח קצת דהרא"ש לא סבר טעם עירוב אותיות והרי הרא"ש שם פ' כיצד מברכין כתב וז"ל ת"ר על הפת הוא אומר המוציא וכו' ירושלמי רבי ירמיה קומי רבי זירא המוציא למ"ה וקלסיה מאי כרבנן שלא לערב ראשי האותיות. ואע"ג דלחם מן הארץ מערב הוא התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקר' להוציא לחם מן הארץ. ירושלמי על דעתיה דרבנן הבורא פרי הגפן על דעתיה דרבי נחמיה בורא פרי הגפן והאידנא נהוג עלמא לומר בורא פ"ה ואמרינן המוציא וסמכינן על הירוש' שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות עכ"ל. עיניך הרואות דמסיק הרא"ש דאמרינן בורא פרי הגפן כר' נחמיה. והמוציא דאמרינן היינו שלא לערב האותיות כמ"ש הירושלמי וא"כ הו"ל להרב ט"ז לומר בשלמא למ"ש הרא"ש פ' כיצד מברכין דאמרינן המוציא שלא לערב ואמרינן בורא פה"ג דאין שם עירוב ניחא אלא למ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דאמרינן על ביעור להראות חידוש קשה. ותו דהו"ל להעיר על דברי הרא"ש מיניה וביה וכמו שהעיר הרב מעדני מלך וז"ל ה"ג ר' ירמיה בריך וכו' וסמכינן אהא דירושלמי אבל פ"ק דפסחים כתב דלכך נהגו לברך על ביעור חמץ לאשמועינן דגם זה להבא משמע ושלא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך הרי לא יצא ולפ"ז היה לנו לברך הבורא ונ"ל דכיון שמברכין המוציא ידעינן שכן אם בירך הבורא יוצא וכן אם מברכין הבורא ולא המוציא נמי ידעינן שאם בירך המוציא שא"צ לחזור וסגי בחדא מינייהו ולפי שמברכין המוציא ולא הבורא ולא עבדינן איפכא משו"ה הוצרך לומר דסמכינן על הירוש' כלומר כיון שע"פ הירוש' הוי הטעם משום עירוב אותיות משו"ה עבדינן הכי בהמוציא לתקן זה עכ"ל.

ובראש אמיר אשקיפה ואביטה מ"ש הרב מעד"מ ה"ג ר' ירמיה בריך וא"כ הרב מקיים גירסת הירושלמי דקמן ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא וקשה שהרב ז"ל בפרק זה עצמו אות ל"ה כתב דר' ירמיה לא היה בזמן ר' זירא ודייק לה מהירו' פ' ג' שאכלו שהביאו הרא"ש ע"ש ואיך לא זכר הירושלמי הזה שהוא בפרקין דקאמר רבי ירמיה בריך קומי ר' זירא ונפק דק וממרחק יביא מפ' שלשה שאכלו ולא שת לבו לירוש' בו בפרק דקאי הרב. ובלאו הכי דברי הרב תמוהים דמוכח מגמרין בכמה וכמה דוכתי שרבי ירמיה ורבי זירא היה להם ישיבה אחת בעולם ושקלי וטרו אהדדי וכמ"ש בעניותי בקונטריס יעיר אזן מערכת זיין ושם כתבתי דשוב נדפס ס' יד מלאכי והעיר על זה והביא הרב ז"ל קצת מקומות ע"ש ובס' הקטן ברכי יוסף א"ח סימן פ"ו בסייעתא דשמיא.

נהדר אנפין למאי דהוינן בה דהרב מעד"מ מקשה ורמי על הרא"ש דידיה אדידיה ותריץ יתיב ובדבריו מתישב מה שהיה מקום להעיר קצת דהרא"ש בפ' כיצד מברכין תלי טעמא והיה טעמו כטעם לצ"ד שלא יערב אותיות והתם פ"ק דפסחים מייתי מהא דכיצד מברכין דאמר המוציא לאשמועינן חידוש בברכותיו וכתב דמשו"ה מברך על ביעור לאשמועינן חידוש. וע"פ דברי הרב מעד"מ מתישב שפיר דלעולם דמה שמברך המוציא הוא לאשמועינן חידוש דלשעבר משמע וכן צריך לברך על ביעור לאשמועינן דלהבא משמע אלא דיקשה דלימא הבורא וצ"ל דכבר נשמע מהמוציא וע"ז יקשה דנימא איפכא ולזה אצטריך טעמא דירושלמי שלא לערב האותיות. ושוב ראיתי שכ"כ מהר"ם מינץ בסימן ע"ז.

ועדיין צריך למודע"י דמאי ק"ל להרא"ש דנעביד איפכא לומר הבורא לאשמועי' חידוש ולברך מוציא דהוי ככ"ע והוצרך לתרץ עם הירוש' הלא י"ל בפשיטו' דרצו לומר המוציא שהוא ברכה יחידית ולא תקנו לברך הבורא שהיה צריך לומר כן בכמה ברכות בורא פרי הגפן בורא פרי העץ בורא מיני מזונות בורא מאורי האש. אמנם יש לישב דכיון דברכת המוציא תדירות ערב ובקר יש סברא דיברך מוציא לכ"ע וברכת בורא יתקנו הבורא שאינה תדירית. ועל כל פנים יש צדדין לכאן ולכאן בחר הרא"ש בטעמא דהירושלמי וגם זה ישנו במהר"ם מינץ ע"ש בסגנון דבריו. ועי"ל דהיה מקום לומר דכל ברכות אכילה ושתיה יברכו מוציא בורא ככ"ע וברכת בורא מאורי האש יתקנו הבורא לאשמועינן חידוש דלהבא משמע. והיה נשמע ונרגש החידוש ביותר דבברכת בורא בכל ברכות אכילה ושתיה מברך בורא ובמאורי האש הבורא והיה ניכר דברכה אחת תקנו הבורא לאשמועינן דלשעבר משמע ואם בירך כך בשאר ברכות הבורא המוציא א"ל לחזור. וגם בזה יש לצדד. לכך בחר הרא"ש בטעם הירושלמי כי הוא טעם מתישב לכל הדברות.

אך קשה על רב זביד דקאמר מוציא ועל הש"ס דאצטריך לומר הלכתא כרבנן ועל הרא"ש דקאמר דנהוג עלמא לומר המוציא ולומר בורא. הלא משנתנו היא זו דקתני המוציא וקתני בורא והלכה כסתם משנה ולא משגחינן במחלוקת דבריתא וכמ"ש מהר"ם מינץ שם. ואפשר דכיון דהדבר תלוי באות אחד לבד אין להביא ראיה מהמשנה דיש לתלות בטעות כההיא דאמרינן ריש פ' אלמנה נזונית הנזונית תנן או נזונית תנן ופ"ה דעירובין דמר תני מעברין ומר תני מאברין וכיוצא וכל חד לימא דהכי תנן כוותיה ומשו"ה רב זביד בריך מוציא דיאמר דהכי תנן ומשו"ה אצטריך הש"ס לומר הלכתא כרבנן. ומשו"ה. תלי הרא"ש במנהגא דנהוג לומר המוציא ולומר בורא משום דאין מופת חותך במשנה כיון דתלו הענין באות יחידית.

אמנם הדבר קשה על הרא"ש דתלי זייניה בירושלמי וכתב דלחם מן הוא לשון המקרא וכן כתבו התוס' דהרי הכי אתמר בירושלמי ר' ירמיה בריך קומי ר' זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מה כרבנן (ה"ג הרא"ש אבל בירושלמי דקמן הסברות הפוכות וכן ראיתי בתוס' ישנים כ"י דמייתו נוסח הירוש' דקמן וכתבו דבתלמוד שלנו הסברות להפך) שלא לערב ראשי אותיות מעתה המן הארץ שלא לערב ראשי אותיות. והשתא קשה דאיך התוס' והרא"ש מייתו מילתא דאדחיא בירושלמי ומה גם הרא"ש דמסיק דסמכינן על הירושלמי ומה זו סמיכה במקום דהירושלמי גופיה נדחה קרו לה להאי טעמא. ותו דהתוס' והרא"ש נתנו טעם על לחם מן הארץ דהוי לישנא דקרא והירושלמי סלקיה בקשיא. ותו יקשה על הירושלמי דמאי פריך מעתה המן הארץ הלא יש לומר כמ"ש התוס' והרא"ש דהוא לשון המקרא.

ואפשר לומר בשימת עין בדברי הירושלמי דקלסיה רבי זירא ועל זה שואל מה כרבנן ומשיב דאין הטעם דסובר כרבנן אלא שלא לערב האותיות ומשו"ה קלסיה וקשה דאי סבר כרבי נחמיה דהמוציא להבא משמע משום [שלא] לערב אותיות יברך בלשון גרוע דהברכה לשעבר ובריך המוציא שהוא להבא שלא לערב. ומאי קאמר והא הו"ל למפרך בירושלמי. אמנם נראה שהכונה היא מה כרבנן דאיהו סבר דהלכתא כרבנן דהמוציא להבא משמע ומשו"ה קלסיה דמסיק הלכתא כרבנן. ולזה דחי לעולם דאין הלכה כרבנן רק דהדבר שקול ולא פסיקא מילתא כרבנן אלא דכיון דלרבנן מיהא לשעבר משמע קאמר המוציא שלא לערב. ועל זה קאמר אם אינו סובר הלכה כרבנן ואמר שלא לערב לאו שפיר עבד אלא מעתה יאמר המן הארץ וידחה לישנא דקרא הא ודאי לא וכמו שהוא עצמו בריך לחם מן הארץ ואם כן אי לאו דסבר הלכה כרבנן הו"ל למימר מוציא זה כונת הירושלמי. ומעתה לדידן דפסקינן הלכתא כרבנן טוב לומר המוציא שלא לערב ולחם מן הארץ לישנא דקרא. וניחא טובא לשון התוספות דקאמרי והלכתא המוציא ואע"ג דמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע ובירוש' מפרש טעמא וכו' כלומר למאי דאמרינן והלכתא המוציא יש לומר טעם הירושלמי. אבל כשרצו לומר בירושלמי דר' ירמיה לאו משום דסבר הלכתא כרבנן אלא טעמו שלא לערב דחו טעם זה דא"כ יאמרו לחם המן. אבל כשאנו אומרים הלכתא כרבנן אז ישנו לטעם זה שלא לערב. ולחם מן לישנא דקרא והן הן דברי הרא"ש דהשתא דהלכתא כרבנן נהגו לו' המוציא ולומר בורא מטעם דבהמוציא ניצול מעירוב אותיות כדבר האמור. ויותר נראה דהתוס' והרא"ש לא הוו גרסי בירושלמי זה הסיום מעתה המן הארץ שלא לערב ראשי אותיות וכן משמע מדברי תוס' ישנים כ"י.

וחזה הוית להרב באר יעקב דף יו"ד שהאריך הרבה בענין זה ואגב רהטאי מידי עוברי בדבריו ז"ל ראיתי שכתב דהתוס' והרא"ש מפרשים דמאי דקאמר מר ר' זירא אי אמר המוציא אשמועינן טעמא ואשמועינן הלכתא אשמועי' טעמא הכונה שלא לערב האותיות כמ"ש בירושלמי ואין הפירוש כרש"י דאשמועי' טעמא היינו טעמא דקרא דהמוציא אתכם. ובעינן תרתי טעמא והלכתא ובפסחים כתב הרא"ש דצ"ל על ביעור דשם יש טעמא כדמסיק הרא"ש בשם ר"ת וריב"א ובזה תירץ קושית הרב ט"ז דרבא אמר לרפרם פתיא אוכמא דליכא תרתי זהו תורף דבריו בקצור נמרץ. ואני בעניותי אומר כי כל ישר הולך בעיניו יראה דהתוס' והרא"ש אינם מפרשים בש"ס דאשמועינן טעמא היינו שלא לערב האותיות דזה הביאוהו בשם הירושלמי ומי סני להו למימר דהיינו מאי דקאמר בגמרין אשמועינן טעמא. ותו דכפי דבריו דהקשה להרא"ש לפי פירש"י דא"כ הבבלי פליג עם הירוש' והלכה כבבלי ומה לו להרא"ש והתוס' בירוש' כשהש"ס דילן פליג. ומכח זה פירש לאשמועינן טעמא שלא לערב אותיות. א"כ מאחר דרש"י פי' אשמועינן טעמא דקרא. אינהו דמייתו הירושלמי והרא"ש כתב דסמכינן עליה בטרם כל הו"ל לדחות פירש"י ויפרשו אשמועינן טעמא שלא לערב האותיות ושוב יבארו הירושלמי דיש לחלק בין העולם מוציא ללחם מן והרא"ש יאמר דעל זה סמכינן. אבל לשתוק ולהביא הירוש' מוכח דהם מסכימים לפירש"י במאי דפירש אשמועינן טעמא. ואז יקשה קושית הרב הנז' דבבלי וירוש' פליגי והלכה כבבלי.

ותו אעיקרא דדינא פירכא דבשלמא אי מ"ש אשמועינן טעמא הוא כפירש"י ניחא דלא הוצרך לבאר הש"ס מאי קאמר אשמועינן טעמא דכבר בסמוך קאמר דלרבנן קשה קרא דהמוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ומתרץ לדעת רבנן טעמא דקרא ואפשר דר' זירא פירש דבריו והש"ס קיצר וסמך על מה שביאר בסמוך. אבל אי אמרת דאשמועינן טעמא היינו שלא לערב אותיות. על מי סמך הש"ס שנבין בדין עירובא. וגם דקדוק הלשון כי יתן את רוחו המעיין יראה דטפי ניחא לפירש"י מפירוש הרב באר יעקב. ומה שהניח דבעינן תרתי ובעל ביעור איכא תרתי כמ"ש הרא"ש בשם ר"ת ורי"בא גם זה אינו יושר דברי הרא"ש דבתר דכתב דמשמיענו חידוש בעל ביעור דלהבא משמע. אחר שכתב זה הביא דברי ר"ת ורי"בא בטעם הברכות והוא ענין בפני עצמו. וברישא כתב אלמא שצריך להשמיענו חידוש בברכותיו ולכך נהגו לברך על ביעור לאשמועינן דגם זה להבא משמע ולא יטעה לומר דעל ביעור לשעבר ואם בירך כך לא יצא עכ"ל. ומוכח דכשיש חידוש בברכותיו סגי ובעל ביעור יש חידוש דלהבא משמע והא סגי. זה כתבתי בהעברה בעלמא בדברי הרב באר יעקב גם אשו"ר ברהט"ים.

שוב ראיתי להרב קרבן נתנאל פ"ק דפסחים ובספרו נתיב חיים שכתב דל"ק קושית הרב ט"ז דתרתי בעינן טעמא והלכתא. והוא כמ"ש הרב באר יעקב אלא דהרב באר יעקב גל"י ומילפא דטעמא בעל ביעור היינו כמ"ש ר"ת ורי"בא אך הרב קרבן נתנאל סתם למילתיה ולא הודיענו מה אשמועינן טעמא בעל ביעור. וכבר כתבנו דליכא אלא דהשמיענו חידוש דעל ביעור להבא וכמ"ש הרא"ש בהדיא.

אשובה אראה דברי הרב ט"ז מה שתירץ לקושיתו דא' מתרתי בעינן או שיראה חידוש או שיעשה ככ"ע וכו' ואין דבריו מכוונים דמלשונו משמע דאם יעשה ככ"ע לא בעי חידוש שכן כתב א' מתרתי חידוש או ככ"ע ולא סליק שפיר דהא רב זביד אמר מוציא ועבד ככ"ע והקפיד עליו רבי זירא דהי"לל המוציא ולהראו' חידוש. ולפי דרכו הכי הו"ל למימר דהכל תלוי שישמיענו חידוש. וגבי רפרם אינו חידוש דהלכה כרבי עקיבא. וכשאינו מלמד חידוש הו"ל לעשות ככ"ע ובהדי פלוגתא למה ליה. ותו דיש להשיב על דבריו דרפרם השמיענו חידוש דאפילו דנהגו כרבי ישמעאל לא מטעם שנהגו הורע כח מאי דקי"ל הלכה כר' עקיבא ולא משגחינן במנהגא וזהו חידוש ואמאי רבא השיגו ואמר לו פתיא אוכמא. אמנם יש לישב דסבר רבא דזה החידוש לא סליק שפיר ויטול מה שחידוש דהיה לו לעשות כמו שנהגו כרבי ישמעאל. ומ"ש הרב ט"ז בתוך דבריו דהלכה כר"ע מחביריו הרגשתי עליו אני בעניי בקונטריס שער יוסף דף כ"ו ע"ד ואחר זמן נדפס ספר הנחמד יד מלאכי ובאות קע"ז השיג עליו ביד חזקה שתים על מ"ש כאן סימן קס"ז ובסימן הצ"ח ושם כתב דגם הרב אליה רבה השיגו ע"ש.

וחמו"תי ראיתי או"ר להרב פרי חדש בא"ח סימן תצ"ו במנהגי האיסור סעיף עשירי דהוכיח דלא אזלי' בתר מנהגא אא"כ מנהג כשר ומכוון להלכה ועל זה כתב הרב וז"ל והא דאמרינן פ' שלשה שאכלו רפרם וכו' אמר רבא בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל לאו למימרא דאזיל בתר מנהגא שהרי הוכחנו הפך מזה אלא הכי קאמר חדא בהדי פלוגתא למה לך כלומר כיון שרבי עקיבא מודה דכי אמר המבורך עדיף טפי א"כ כך הו"ל לעשות וכמו שפירש רש"י ועוד אפי' היה המחלוקת שקול הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל. ובלאו הכי האי ועוד ע"כ סמיך אמאי דקאמר מעיקרא שטוב לאחוז דברי רבי ישמעאל כיון שר' עקיבא מודה דאלת"ה תקשי לך הא דאיפסיקא הלכתא פ' כיצד מברכין המוציא לחם מן הארץ אע"ג דבמוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע וכתבו הפוסקים דהיינו טעמא משום דמברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח ואם כן הכא נמי הו"ל למימר כרבי עקיבא אע"ג דאיהו קמודה לרבי ישמעאל ולהכי קאמר ליה רבא דשאני הכא דנהוג עלמא כרבי ישמעאל ובמילתא כי האי ודאי מהני מנהגא איברא דאפשר לדחות קצת דלא דמי נ"ד לההיא דהמוציא דהתם בין מוציא בין המוציא כי הדדי נינהו לרבנן דאפיק משמע אבל הכא לכ"ע המבורך עדיף ולפיכך אית לן למעבד הכי עכ"ל.

הנך רואה דהרב פר"ח הקשה קושית הרב ט"ז ותירץ. ומ"ש הרב ז"ל ברישא דמ"ש ועוד הא נהוג עלמא סמיך אמאי דקאמר מעיקרא וכו' כיוצא בזה כתבו התוס' בכתובות דף פ"ה ע"ב במ"ש חדא דידענא בר' מיאשא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא דועוד אמאי דקאמר דלא אמיד קאי ע"ש. וכתב הרמב"ן דאיכא הכי טובא בתלמודין בשגם לא דמי הא דידן למ"ש התוס' בפירוש ועוד הא יהיב סימנא והרי הוא כמבו"אר. ולקושית הרב ט"ז מה שתירץ הרב פר"ח בסוף כן תירצתי אני בעוניי בטרם ראיתי דבריו וכמ"ש בשער יוסף דף כ"ו ע"ד יותר בהרחבה ע"ש ובמח"בר.

וזה חזיתי לגדול הדור הרב מקראי קדש ריש דף קצ"ח שכתב על סוף דברי הרב פר"ח הנז' וז"ל גם מ"ש ויש לדחות וכו' קשה דהיינו מ"ש בתחילה דרבי עקיבא מודה לר' ישמעאל. ויראה דהכי קאמר אף שאינו מודה ר' עקיבא לדידן עדיף טפי ומשו"ה אוושו כ"ע עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו דהרי הרב פר"ח קאמר אבל הכא לכ"ע המבורך עדיף ואיך כתב הרב ז"ל דכונת הרב פר"ח אף שאינו מודה ר"ע והא לכ"ע קאמר אמנם כונת הרב פר"ח פשוטה דברישא קשיתיה הא דקאמר ועוד הא נהוג עלמא דמשמע דאזלינן בתר מנהגא והוא כנגד היסוד שהניח אחת למעלה לכן תירץ דבהדי פלוגתא למה לך היינו כדפירש רש"י דמודה רבי עקיבא ומ"ש ועוד הא נהוג היינו אף דהיה ספק שקול הא נהוג ואין ללמוד מזה לעלמא. והדר קאמר דבלי פירוש זה מוכרח לתרץ הך עם ההיא דהמוציא ולפרש דועוד אטעמא קמא סמיך דמודה רבי עקיבא ומ"ש ועוד הא נהוג היינו דק' דאף דמודה ר"ע לר' ישמעאל הו"ל לעשות כר' עקיבא כי התם דמוציא מודו רבנן וקאמר דלימא המוציא ומשו"ה אמר ועוד הא נהוג ובזה מועיל המנהג ונמצא דמכח ההיא דהמוציא לתרוצי סוגיא מוכרח לפ' דאף ע"ג דמודה רבי עקיבא לא מהני כי ההיא דלא מהני דמוציא לכ"ע מ"מ הא נהגו ומהני המנהג לזה, ועתה להא קאמר דיש לדחות דאינו מוכרח לפרש הכי לישב הסוגיות דיש לחלק דלרבנן המוציא דאפיק ואין נגרע שום דבר והכא לכ"ע המבורך עדיף גם לרבי עקיבא וא"כ אינו מוכרח לפרש דועוד אטעמא קמא סמיך אלא נימא דאזלינן בתר מנהגא ונמצא דאין יחס לזה עם מ"ש בתחילה והדברים מבוארים דכולי שקלא וטריא דעביד הרב פר"ח עיקרו בנוי אי אזלינן בתר מנהגא ועל שרש זה דבריו יסבו בלכתן ומבואר ההפרש שיש בין מ"ש ברישא למ"ש ויש לדחות כדאמרן.

ומתוך הדברים אמורים דאמר רבא בהדי פלוגתא למה לך ופירש"י טוב לאחוז דברי רבי ישמעאל דאף ר' עקיבא מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך וכמ"ש הרב פר"ח רישא וסיפא. נוחים דברי הרא"ש פ' במה מדליקין בפסקיו שכתב על דף כ"ט וז"ל נוהגות הנשים להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהא מהובהבת ויאחז בה האור היטב ומנהג יפה הוא ומיהו הלכה כרבי עקיבא דמדליקין בפתילה אעפ"י שאינה מחורכת דרבי אליעזר שמותי הוא ועוד דאמר לקמן וכו' אלמא משמע שיכול להדליק בה אעפ"י שאינה מהובהבת עכ"ל. והקשה הרב באר שבע בתשובותיו דף צ"ה ע"ג דפוס ויניציא דאיך כתב דמנהג יפה הוא דהא אשכחן לרבי טרפון דהטה כב"ש וא"ל כדי היית לחוב וכו' ע"ש דנדחק לתרץ זה. ולפום סוגיין לק"מ דהא אמר רבא בהדי פלוגתא למה לך שר"ע מודה לרבי ישמעאל דכי אמר המבורך עדיף טפי. וה"נ התם בפתילה מודה ר"ע דכי הבהבה עדיף טפי אלא שאינו צריך ולזה כתב הרא"ש דמנהג יפה הוא. ומעין דוגמא כתבו התוס' והרא"ש ורבינו יונה פ' אלו דברים גבי ההוא תלמידא דעבד כב"ש ואשכח ארנקי דטעמא דגם לב"ה אם חזר הרי זה משובח. וכן כתבתי אני הדל בס' הקטן שער יוסף בסופו דף כ"ד ע"ש באורך אלא דשם לא הבאתי סוגיין.

והיה מקום לומר דכפי סוגיין דמרתח רבא ואמר פתיא אוכמא בהדי פלוגתא למה לך ועוד הא נהוג עלמא כרבי ישמעאל. דגם בפתילה שרבי עקיבא מודה דטפי עדיף להבהבה ונהגו הנשים כן. היה צריך להבהב ולא מצו להדליק בלא הבהוב. ולזה תחלת דיבר כתב הרא"ש ומיהו הלכה כר"ע וכו' דרבי אליעזר שמותי הוא כלומר דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו אמרו ולא מרבו שאני הכא דרבי אליעזר שמותי הוא וכדמוכח מסוגית פ' כיצד מברכין דף ל"ו דהלכה כר"ע נגד רבי אליעזר וכמו שכתבנו בעניותינו בקונטריס עין זוכר מערכת ה' אות מ"ז. וכדי שלא נאמר דמאחר דרבי עקיבא מודה ונהגו הנשים כרבי אליעזר אית לן למעבד הכי לזה אמר ועוד דאמר לקמן וכו' דיכול להדליק בפתילה שאינו מהובהבת. והטעם דשאני הכא גבי המבורך דנהגו בצבור לומר כך וגם הוא שבח לה' ומ"ה מרתח רבא ברוגזא דרבנן והשיג לרפרם דלא יפה עשה משא"כ ופתילה דנשי נהיגי כל חדא בביתם ואינו חסרון שבח ולכן יכול להדליק בפתילה מהובהבת. ומ"מ כתב הרא"ש דהוא מנהג יפה כיון דרבי עקיבא מודה ואין זה ענין לר"ט דקרא והטה דליכא שום טיבותא בזה כמבואר ול"ק קושית הרב ב"ש כדאמרן. ומה גם אעיקרא לאו שמא מתיא מההיא דר' טרפון להא דפתילה דהרי אמרו פ' כיצד מברכין דף ל"ו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ר"א ור' עקיבא משנה אלא דק"יל כרבי עקיבא וכו' וכמ"ש רבינו יונה דזהו עיקר הפי' ע"ש ואין להאריך.

ומעתה נבא לנ"ד דהרי הרב פר"ח הוכיח דלא אזלינן בתר מנהגא ומ"ש עוד הרב פר"ח בסמוך בההיא דסוף פ' כיצד מברכין גבי ברכת המים דקאמר הלכתא מאי פוק חזי מאי עמא דבר כבר כתבתי בעניותי על זה בקונטריס שם הגדולים ח"ב דף צ"ג ע"ב ועל דרך זה יש לפרש מ"ש הרשב"א בחידושי ברכות על דף מ' בסוף משם רב האיי גאון דעבדי' כמנהגי ולא משנינן אמנם אינו ממש כמו פסק הלכה ואם חכם רואה דהמנהג אינו כדין לא אזלינן בתר מנהגא או אם דיעבד לא עשה כמנהג שפיר דמי וקצרתי בדברי וסמכתי על המבין כאשר המעיין הטב עיניו יחזו עפעפיו יבחנו דמה שנהגו לא אלים כמה דפסקינן הלכתא וכאשר הוכיח הרב פרי חדש.

אמנם יקשה על זה מאי דאמרינן פ' ערבי פסחים דף ק"ו ע"א רב אשי אקלע למחוזא אמרו ליה לקדש מר קדושא רבא וכו' אמר מכדי כל הברכות כלן בורא פה"ג אמרי ברישא אמר בפה"ג ואגיד ביה חזייה לההוא סבא דגחין ושתי וכו' וכתבו רשב"ם והר"ן שאם היו אומרים ביום קדוש של לילה היה אומר כמנהגם ומכאן נראה דגדול כח המנהג דאף דרב אשי במקומו לא היה מברך ביום כמו בלילה מפני שבמחוזא סבר דאמרי ביום כמו בלילה היה מברך כמנהגם ולא היה חושש לברכה שאינה צריכה. וכד דייקת שפיר יש צד לומר דמשם ראיה להפך דכשיש טעם לדבר לא אזלינן בתר מנהגא דאנא אמינא דרב אשי ידע דזה מחלוקת קדום אי ביום אומרים כמו בלילה ובעירו של רב אשי נהגו לומר ביום בפה"ג לבד. ומאחר דהמנהג לא אלים כמו אם נפסקה הלכה אמטי להכי אם במחוזא נהגו כאידך היה אומר רב אשי כמותם ועוד יש לצדד ואין כאן מקום להאריך בזה.

ולפי העלות מהך שמעתא דהמבורך דאע"ג דהלכה כרבי עקיבא מאחר דמודה לרבי ישמעאל דטפי עדיף לומר המבורך מאחר דהוא מחסר שבח. א"כ בנ"ד דנסח זה יסודתו בהררי קדש רב עמרם והגאונים והוא שבח לתורה שהוא תורת הקב"ה שהוא כביכול מקיימה ושבח לישראל שזכו בם ובודאי גם בעלי הנסחא האחרת מודו בזה דהכי עדיף א"כ שפיר עבד מאן דאמר אשר נתן לנו תורתו תורת אמת ואין מזחיחין אותו ומה גם דהרב פרי חדש כתב עלה הנפק דנסחא זו נסחא מדוייקת כמש"ל.

ולענין מה שנהגו לשנות תיבות זה בא מכח הדקדוק. וזה מכח הבנת הענין וחיבור הדברים וכיוצא. ויש יוצא לטעון מכח חכמת האמת. דע דאין קפידא בזה דכל א' יאמר דהנסחא עיקרית כדבריו ונפל טעות בספרי הדפוס והרוצה לשנות יכול לשנות ומה גם אם רבינו האר"י זצ"ל הגיה ודאי דמאן דנקיט נסחת האר"י זצ"ל שפיר עביד כי אליו נגלו תעלומות חכמה ואלו בעלי נסחא אחרת ידעו שרבינו האר"י זצ"ל רצה בנסח זה היו מקבלים דבריו באהבה.

ומטעם זה נתפשט בכמה קהלות לומר ברכת הנותן ליעף כח אעפ"י שהיא ברכה כולה מחודשת ומרן בש"ע נדחה קרי לה. דמאחר דרבינו האר"י זצ"ל כתב שיש לאומרה ופירש סודה כן ראוי לעשות דודאי אלו מרן ז"ל ידע מגדולת האר"י ושהוא אמר לאומרה כן הוה עביד עובדא בנפשיה. וליש"רי לן מר הרב פרי חדש שכתב שנתפשט לאומרה על פי האר"י זולת קצת יחידים שאינם אומרים אותה והוא מכללם. ותימה עליו שידענו שהיה בקי בדברי האר"י זצ"ל והיה מפרש סוגיות התלמוד על פי הקדמות האר"י ובעיני בקטנותי ראיתי דף א' מכתיבת ידו של הפר"ח פירוש סוגית כתובות והזקנים עדים שנגנזו קונטריסים שכתב בחכמת האמת ובה' ר"ח בברכת לעשות רצון קוניהם רמז הרב פר"ח שהיה בקי עד"ה. וא"כ למי שקרא ושנה במשנתו של האר"י ז"ל איך יכתוב כן ואולי כתב זה קודם שנכנס בחדרי החכמה.

והרב כנה"ג סימן מ"ז כתב שהעיד ת"ח א' מארץ הצבי ששמע שמרן חזר בו בסוף ימיו והיה אומרה בשם ומלכות על פי הקבלה ועל פי זה נהגו קצת לברכה בשם ומלכו' וגער בהם שלא מפני עדות ששמע נניח מ"ש מרן ועוד שלא נזכרה בגמרא כמו שטען מרן כמ"ש הרא"ש על ברכת פדיון הבן זהו תורף דבריו ז"ל.

ואני בעניי אומר כי רבינו האר"י זצ"ל כל הנפלאות אשר גילה היה בכ"ב חדשים והיו תלמידיו מעלימין דבריו ובסתום חכמה. ומרן ושאר הרבנים לא ידעו אחד ממאה מגדולתו, והן בעון נח נפשיה דרב האר"י ז"ל בימי מרן. ויתכן שאח"כ ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שכך היה אומר וחזר בו והיינו כמו שכתבתי שאלו בעלי נסחא האחרת ידעו דברי רבינו האר"י ז"ל היו חוזרים בהם.

וגם הרב כנה"ג ז"ל לא ידע בעצם גדולת האר"י ז"ל וחכמתו הנפלאת וכמדומה שלא הזכיר בספריו להאר"י זולת בי"ד סימן קי"ב בשתיית הקאהב"י מהגוים. ומשו"ה גער במברכין. דכיון דהרב האר"י ידע מ"ש מרן בבית יוסף וש"ע והיה מברכה. ודאי כן ראוי לנהוג וגם הוא ידע דבנסחתנו בש"ס לא הוזכרה וטעמו ונימוקו עמו. ובשער הכונות שסידר מהר"ש ויטאל משמע דהאר"י אמר שברכה זו תקנת רז"ל. ובפרי עץ חיים כתב דיאמרו ברכה זו אע"פי שהוא הפך מהש"ע ומ"ש הרב כנה"ג מהרא"ש על ברכת פדיון הבן. הוא עצמו בי"ד סימן ש"ה צידד דדוקא בברכת כהן בפדיון הוא שתמה הרא"ש עש"ב. ובעין זוכר מערכת בי"ת אות ל"ז הבאתי מרא"ש בספר הישר שדעתו לברך הברכות שנמצאו בספרי הגאונים. אלא שהכא ברכת הנותן ליעף כח אנו לא ידענו אם נמצאת בספרי הגאונים.

וחזה הוית למרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל הנדפס מחדש על שינוי אנא השם או אנא בשם בסדר עבודה שכתב סימן כ"ח וז"ל יש לומר שהפוסקים שכתבו אנא השם לא לפסוק הלכה שיאמרו כן נתכוונו ולדחות דברי רבי חגי והתוספתא שאין זה הדבר תלוי בפסק הלכה כיון שאין איסור בדבר ואעפ"י שהם כתבו שיאמר אנא השם מי שירצה לומר אנא בשם כרבי חגי הרשות בידו ואעפ"י שזה דבר של טעם אביא דוגמ' זה שכבר ידוע שכל הפוסקי' שלנו הם עפ"י התלמוד ומפיו אנו חיים וכל אשר בשם ישראל יכונה אינו רשאי לזוז מפסק התלמוד עכ"ז יש דברים שאנו מניחים התלמוד ואנו נוהגים כספרים אחרים ואעידה לי עדים נאמנים דתנן בתעניות קורין ברכות וכו' ואנו קורין ויחל כמ"ס ובר"ח אלול שחל בשבת היו צ"ל השמים כסאי ואנו מפטירים כפסיקתא בז' דנחמתא והטעם לפי שאין דברים אלו תלויים באסור והתר הרשות בידו לקרות ולהפטיר כאשר יראה לנו שהוא יותר נכון ואף שהוא נגד הש"ס כיון שאינו דבר התלוי באסור והתר ומשם נלמוד לנדון שלנו וכו' עכ"ל.

ומשם באר"ה שהמשנים תיבה או תיבות בתפלה וטוענים מצד הדקדוק או מצד יפוי הלשון הרשות בידם שאינו דבר אסור והתר. ומה גם האומר כנסחת הא"רי ז"ל שפיר דמי (ועיין לקמן סימן י"ג מה שדקדקתי על דברי מרן הנז').

והדברים ק"ו בנ"ד שיש טעם לדבר והיא נסחת רב עמרם גאון והרמב"ם והרב פר"ח ודאי דלכתחילה יכול לומר כן והנלע"ד כתבתי.

תוכן העניינים

טוב עין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה