טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה רכה
להרב מו"ה מאיר אב"ד קליעא במאלדוי.
הנה מכתבו קבלתי היום, ואם כי בימים הללו איני משיב אפילו לאחד ממאה כי לעת זקנתי אני חלוש כח מאוד אעפ"כ כי נכמרו רחמי עליו אני משיב לו את אשר ישים ה' בפי. הנה ע"ד הקדרה שהי' בה חלב כמה ימים לעשות ממנה חמאה והריקו ממנה החלב ובשלו בה בשר עם רוטב תוך מעל"ע והורה רו"מ לאיסור. יפה הורה ויישר כחו ויאמין לי כי אם בא לפני גם אני הייתי מורה כן, ומה שאחד מערער עליו מדברי החוו"ד סי' ק"ה שמתיר שכתב דבהיתרא לא שייך כבוש לית מאן דחש לדבריו בזה. ואחר המחילה מכבוד בעל חוו"ד שגג בזה מאוד מ"ש בשם המג"א בשם הד"מ דבהיתרא לא שייך כבישה שגג בזה, ואם כי ראיות רו"מ מן הש"ס דפסחים דקאמר דבב"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי וכו' לא ידעתי מהו קאמר הרי בשר בחלב הוי איסור באיסור ולכך שפיר הוי ראוי שיתסר, אבל אם הוי כולו היתר יש לומר דלא שייך כבוש, אבל דברי החוו"ד תמוהין מטעם אחר כיון דכבוש מבליע איך שייך לחלק בין איסור להיתר לומר דהאיסור בולע והיתר אינו בולע אטו החתיכה או הכלי יש בו דעת לומר דזה בולע וזה אינו בולע אתמהא, אך כונת המג"א שם הוא כך דודאי בולע תמיד בשוה, דהוא ענין בטבע דכבוש בולע רק באיסור כיון דלא ידעינן כמה בלע צריך סמ"ך נגד כל הכלי, בזה ס"ל דבהיתרא בלע הוא קיל וא"צ לשער נגד כולו רק נגד מאי דנפיק מיני'. וכן הוא במרדכי הובא בט"ז סי' תנ"א בשמו להדיא כן, ולכך בקדרה של חמץ דאין דרך להשתמש בקדרה דוקא כולו חמץ רק הוי בו קצת חמץ ולכך לפי המעט שיש בו חמץ יכולין לשער במה דנפיק מיניה, ועל זה כתב המג"א כיון דהוי בהיתר די לשער במאי דנפיק מני', וגם בחמץ חולק הח"י ואמר דלא ידעינן כמה נפיק מיני', כמ"ש בח"י סי' תנ"א ס"ק נ"ח, ולכך אף להמג"א היינו רק בקדרה של חמץ אבל באם נבלע בקדרה חלב דהוי כולו חלב ודאי בעינן עכ"פ סמ"ך נגד מאי דנפיק מיני' ואי אפשר לשער כמה נפיק מיני' והוי ספקא דאורייתא לחומרא, ולכך שגג בזה מאוד בעל החוו"ד ומ"ש ראיה מפ"ז דשביעית משנה זיי"ן בורד חדש ששרה בשמן ישן שילקוט הורד ותמה התוי"ט הרי יש בו טעם השמן, הנה תירוצו של החוו"ד אינו כלום דזה ודאי אינו לחלק בטבע בליעה בין היתר לאיסור, והקושיא הרי התוי"ט הקשה כן ולא ס"ל תירוץ החוו"ד, והנה כל קושיא יש לה תירוץ ואין אחריות המשנה עלינו והאמת יורה דרכו כמ"ש. אך היות כי בא לידינו הקושיא, והנה לפי זכרוני דומה לי שכתבתי ליישב זה באיזה מקום אך יצא מלבי וכעת נראה לומר כיון דטכ"ע ילפינן או מחטאת ונזיר או מגיעולי מדין, וא"כ מכולם יש לומר דהוי רק מאיסורי לאוין ולא באיסור עשה, ושביעית הוי רק איסור עשה בזה לא אמרינן טכ"ע, ולא מבעיא להסוברים דעשה קיל מל"ת יש לומר כן רק אפי' גם להסוברים דעשה חמור מל"ת מ"מ יש לומר דדוקא באיסור דעיקר איסורו הוי להיות אסור, בזה אמרינן דגם טעמו אסור כמו העיקר אבל בשביעית הוי עיקר מצוותו הביעור דהתורה חייבה לבערו ואיסורו נמשך ממילא אם לא ביערו אבל עיקר מצוותו הוי לקיים העשה ולבערו, וא"כ העשה לא אמרה התורה רק לבער גוף האיסור אבל לא לבער גם ההיתר, ואם נאמר לשרפו מכח הטעם ישרוף גם ההיתר, וההיתר לא אמרה התורה לבערו ואם יבערו לא יקיים בזה המצוה, והתורה לא אמרה לבער רק היכי שיקיים העשה לא לבער מה שאין בו קיום עשה לכך לא שייך בזה טכ"ע וא"ש לפענ"ד. והנה לדינא יפה דן ויפה הורה רו"מ לאסור הבשר והקדרה ויישר כחו בזה:
וע"ד שאלה השני' בנידון הבהמה שקנה הקצב וראה ברגל אחד למעלה מצומת הגידין נשיכה והכיר שהוא נשיכת הזאב בזה אין אני מודה לו, ולדעתי הוא מותרת כי אף המחמירין הוי רק בראינו שדרס אז חזינן שזאב זה יצא מן הרוב שאין דורסין בהמה גסה ולכך אסור, אבל באם לא ראינו שדרס ומכירין שהוא נשיכה לחוש שמא דרס לכ"ע לא חיישינן ואזלינן בתר רובא, דרוב זאבים אין דורסין בהמה גסה, וגם הוי ס"ס שמא לא דרס ואת"ל דרס שמא אין לזאב דריסה בגסה, לכך אף שרו"מ הביא שקצת מחברים מחמירין אני אומר דעתי להקל, בפרט אם לא חזינן שדרס לכך דעתי להקל, מיהו כיון שכמה אחרונים מחמירין ודאי מי שהורה להחמיר אין מזחיחין אותו ולא איתרע הוראתו בזה. ובפלפולו לא עיינתי כלל כי אין כחי עמדי ועמו הסליחה בזה. דברי ידידו וכו':