טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה רט
לכללי דיני ס"ס דין י"ט.
שם אין אומרים ספק דרבנן לקולא אלא אם הספק מצד עצמו הוא מדרבנן אבל אם האיסור מצד עצמו ספק איסור תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא וכו'. הנה הדבר תמוה לי ממשנה מפורשת מס' תרומות פ"ג משנה א' התורם קישות ונמצא מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומה ויחזור ויתרום, התורם חבית של יין וכו' אם ספק תרומה ויחזור ויתרום, הראשונה אינה מדמעת בפ"ע וכן השניה עכ"ל המשנה ופירשו שם הרמב"ם והרע"ב והר"ש כולם מכח דהוי רק ספק תרומה לכך אינה מדמעת ייע"ש, והנה תמי' לי טובא דמ"ש מכל ספק איסור תורה דנתערב שאוסר תערובתו כמו איסור ודאי, ומ"ש הכא דמכח דהוי רק ספק איסור אינה מדמעת, ובע"כ מיירי בענין דהוי רוב חולין עכ"פ ומן התורה בטל ברוב רק רבנן תקנו שתרומה אינו בטל פחות ממאה, ולכך תינח בודאי תרומה, אבל בספק הוי ספק דרבנן ולהקל, ולכך מה דתנא אינה מדמעת הכונה דאינה מדמעת אפי' בפחות ממאה, אבל עכ"פ רוב בעינן, ולפ"ז קשה הרי הספק מצד עצמו הוא מן התורה אם הוי תרומה או לא, רק מצד אחר בא לו שהוא דרבנן מצד התערובת, ומוכח דאף בכה"ג אמרינן ספק דרבנן להקל, ואין לומר דמיירי בלא נודע עד אחר שנעשה דרבנן, חדא דמה נעשה להסוברים דאף בכה"ג ספק תורה לחומרא, ועוד דלמה לא מחלק כן במשנה והרמב"ם בפ"ה מתרומות בין אם נודע קודם או אח"כ, ועוד הרי כאן בע"כ משעה שהפריש התרומה כבר נודע שהוא תרומה, וא"כ אדרבא נודע איסורו יותר שהרי סברו דהוי תרומה ודאית, ולא שייך לומר דמותר היכי דלא נודע עד אחר שנעשה דרבנן, רק היכי דלא נודע האיסור כלל רק לאחר שנעשה דרבנן וכאן אדרבא האיסור כבר נודע שהרי החזקנוהו לודאי תרומה א"כ ודאי דהוי צריך סמ"ך ונדמע כל התערובת, א"כ אף שאח"כ נולד צד ההיתר שאפשר שאינו תרומה למה נאמר בזה ספק דרבנן ולהקל, ומזה מוכח להדיא דאמרינן ספק דרבנן להקל אף שמצד אחר בא לו שהוא מדרבנן וצ"ע טובא על הפוסקים להיפוך הן אמת שהש"ע ביו"ד סי' של"א סעיף ס"ה לא העתיק הך דינא דהראשונה אינה מדמעת וכן השניה, אבל לא ידעתי למה כיון שהיא משנה מפורשת ופסקו הרמב"ם בפ"ה מתרומות וצ"ע:
והנה אין לתרץ קושייתינו הנ"ל דתרומת פירות דרבנן דהרי המשנה מיירי ביין ותרומת תירוש דאורייתא, ואין לומר דמיירי רק בתרומה בזה"ז דרבנן דמלבד שזה דוחק דכל כהאי לא הוי שתקי הרמב"ם והמפ' לפרש כן, אך גם לולי זה קשה א"כ מה פריך הש"ס בנדה חביות אמקוה נימא בדרבנן הקילו ועשאוהו רק לספק, ובע"כ דלא ניחא להש"ס לפרש זה בתרומה דרבנן ודו"ק:
והנה לכאורה הי' אפשר לתרץ זה דיש לומר דדוקא בתרומה לענין אחד ומאה כיון דבשאר כל איסורין יבש ביבש בטל ברוב רק שבתרומה החמירו באחד ומאה, לכך לא החמירו רק בודאי תרומה ולא בספק, דבספק העמידוהו על דין תורה דיבש ביבש בטל ברוב. אבל לפ"ז עכ"פ הוי מוכח דבדברים החשובין שאין בטלים אפי' באלף בזה אין איסור רק בודאי איסור ולא בספק איסור. כיון דמן התורה בטל ברוב רק מדרבנן אינו בטל לכך בספק הוי ספק דרבנן, ואף דהספק נולד בשל תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן מ"מ אמרינן ספק דרבנן ולהקל כיון דבשאר איסורין יבש ביבש בטל ברוב רק שבדברים החשובין החמירו בזה לא החמירו כמו בתרומה והש"ך כתב בסי' ק"א ס"ק ב' דאם הוא ודאי חהר"ל וספק אם הוא אסור אינו בטל כדלקמן סי' ק"י ס"ט.. והנה הן אמת דמלשון הש"ע משמע כן שכתב ספק טרפה וכו' עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים, משמע הא דברים שאינן מתבטלים לא בטל אפי' בספק איסור והוא מוכח כדברי הש"ך, ולפמ"ש מוכח מן המשנה להיפוך דעכ"פ היכי שבכל איסורין הי' ראוי להתבטל רק שרבנן החמירו באיזה דברים דלא בטל בזה ודאי בספק הוא בטל, ודברי הש"ע והש"ך צ"ע בזה: