טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה רה
שייך לסימן צ"ט סעיף ה' אין מבטלין איסור לכתחלה.
עיין בש"ך הביא דעת הראב"ד דס"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מן התורה ייע"ש, ואני בעניי לא ידעתי מה יענה הראב"ד למשנה מפורשת פ"ב דערלה. והובא בש"ס גיטין דף נ"ד ע"ב נטיעה של ערלה ושל כ"ה שנתערבה הרי זה לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתיים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלו באחד ומאתיים. ומפרש שם הש"ס הטעם דחזקה אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת ופרש"י וא"כ הוי ליה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן וכן פי' הרע"ב שם א"כ מפורש להדיא דהך איסורא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי רק דרבנן ייע"ש בפרש"י והרע"ב, ועוד תמוה יותר מן הש"ס גיטין שם דפריך דר"י אדר"י מנפלו ונתפצעו, ואם הוי הך איסורא דאין מבטלין איסור מן התורה בלא"ה אין התחלה לקושיא כלל דהרי בדף נ"ג ע"ב משני שם הב"ס דר"מ בדרבנן קניס בדאורייתא לא קניס, ופרש"י שם מכח דבדרבנן קיל קנסינן ליה טפי ייע"ש, א"כ ה"נ מאי קושיא לר' יוסי יש לומר בנפלו ונתפצעו הוי ודאי רק דרבנן דהרי גוף הדין דדברים חשובין הוי רק דרבנן ולכך בדרבנן קניס אבל הך איסורא דאין מבטלין הוי מן התורה לכך לא קניס ר' יוסי אם כוון ללקוט בע"כ דהך איסורא דאין מבטלין הוי רק דרבנן. ובלא"ה תמוה מגוף המשנה כמ"ש בתחלה, דבשלמא אם הוי הך איסורא רק דרבנן שייך לומר דהיכא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, אבל אם הוי מן התורה אין לחלק בין שכיחא או לא כידוע, וא"כ מוכח דהוי מדרבנן ואיך יפרש הראב"ד משנה זו. וא"ל דהראב"ד ס"ל דבאמת בזה פליגי ת"ק ור' יוסי דלת"ק ס"ל דאין מבטלין הוי מן התורה לכך אוסר גם שם אפי' דלא שכיחא ור' יוסי ס"ל דאין מבטלין הוי רק דרבנן, ושוב במלתא דלא שכיחא לא גזרו. ז"א דא"כ בע"כ ס"ל להראב"ד דלא קיי"ל כר' יוסי ולמה כשפוסק הרמב"ם בפט"ז מהמ"א כר"י למה לא השיגו הראב"ד בע"כ דמדשתיק אודויי אודי' לי', ועוד דאכתי קשה קושיתיינו השניה דמי דחקו לש"ס לפרש דס"ל לר' יוסי דהוי רק דרבנן ומוכרח לתרץ משום דלא שכיחא הו"ל לתרץ דס"ל לר' יוסי דהוי מן התורה ג"כ ובהא פליגי דר' יוסי ס"ל בשל תורה לא קנסינן כר"מ, ורבנן ס"ל בשל תורה קנסינן כר' יהודא דלעיל בר פלוגתיה דר"מ. מיהו שבתי וראיתי שי"ל דברי הראב"ד שמה שהקשינו מגוף המשנה. יש לומר דהראב"ד מפרש כוונת הש"ס חזקה אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת כפי' הרמב"ם בפט"ז מהמ"א ייע"ש, א"כ לא הוי הכונה כלל מכח מלתא דלא שכיחא ייע"ש, וא"כ יש לומר דלעולם הוי מן התורה. ומה שהקשינו דמה פריך הש"ס דר"י אדר"י א"ש ג"כ דס"ל להש"ס כיון דכבר אין הנטיעה ניכרת א"כ הוי נתערב כבר ומן התורה חד בתרי בטל רק מדרבנן כיון דהוי דבר חשוב אינו בטל, וא"כ הוי נמי רק איסור דרבנן. ובזה יש לבאר דעת הרמב"ם פט"ז מהמ"א שמפרש כונת הש"ס דחזקה אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת, היינו שבודאי אינו מכירה שאם היה מכירה היה נוטלה. ותמה הה"מ דא"כ גם בנפלו ונתפצעו נמי נימא כן שאם היה מכירה היה נוטלה. ולפי הנ"ל יהיה א"ש ויתיישב יותר שיטת הראב"ד הנ"ל שכתבנו שהוא מפרש כפירוש הרמב"ם, ולכאורה אין טעם בדבר דסוף סוף כיון דאין מבטלין איסור הוי מן התורה איך מותר שם לבטל לכתחלה ומה בכך שאינו מכירה ס"ס איך עובר על איסור תורה, ולפרש כ"ז נראה דהרמב"ם מפרש נמי כפרש"י והרע"ב דמלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, רק דהוי קשה להרמב"ם על לשון הש"ס דקאמר אין אדם אוסר כרמו בשביל נטיעה אחת דהו"ל לומר בקיצור דזה הוי מלתא דלא שכיחא ולא גזרו רבנן, לכך מפרש הרמב"ם דהנה קיי"ל היכי דניכר האיסור אינו בטל וא"כ יש לומר דנטיעה הוי דברים החשובין כמו אגוזי פרך ואינך ולפ"ז יהיה כונת הש"ס כך דהוה ס"ד דש"ס דלכך אינו בטל דהוי כניכר האיסור כיון דאם יטריח יוכל להכיר והוי כניכר האיסור דאינו בטל ולכך זה הוי מן התורה, ובשל תורה לא שייך דהוי מלתא דלא שכיחא דבשל תורה אין לחלק בזה, לכך משני חזקה דאין אדם אוסר את כרמו בשביל נטיעה אחת, וכפי' הרמב"ם שאם היה מכירה הי' נוטלה ובע"כ אי אפשר להכירה, וא"כ אינו כניכר האיסור ושוב אף דהוי דבר חשוב ואינו בטל מ"מ זה הוי מדרבנן ובדרבנן שוב אמרינן כיון דהוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וא"כ תינח כאן אבל בנפלו ונתפצעו דהוי מלתא דשכיחא מה בכך שאינו מכירה ס"ס מדרבנן אסור וא"ש ודו"ק:
גם יש לומר בכונת הרמב"ם עפ"י שיטת הר"ח כהן דס"ל דתערובת איסור בהיתר ההיתר נהפך לאיסור ורוב הפוסקים חולקים עליו, ולפ"ז נראה להכריע כך דבכל איסורין שבתורה דהוי רק בששים אז אין ההיתר נהפך לאיסור, אך באלו שהחמירו חז"ל ביותר מששים רק במאה ומאתיים הנה כמו שהחמירו חז"ל בזה לאסרו יותר מסמ"ך עד מאה ומאתיים כן החמירו אפי' בזה דההיתר נהפך לאיסור ונעשה כולו איסור ולכך זה יהי' כוונת הרמב"ם שבשלמא התם בנפלו ונתפצעו שאין שם מניעת הביטול מצד חומר האיסור רק מצד חשיבות גופן שהם חשובין, א"כ תינח לענין שלא יתבטלו הם, החמירו כיון שהם חשובין, אבל אין כח בזה להיות נהפך ההיתר לאיסור, כיון דמצד האיסור אפי' הם היו בטלין רק חשיבות גופן מועיל להם שלא יתבטלו אבל אין כח להיות מושך ההיתר עמו ולכך כיון דההיתר הוי היתר בכל מקום שהוא ואינו אסור רק מכח תערובת איסור ואינו יודע איזהו, א"כ בזה יורה לנפשו על כל חדא וחדא שזה ההיתר ומן הרוב לכך יש לחוש שבידו להכירו ואינו חושש להכירו כיון שבלא"ה מורה היתר לנפשו, אך בזה שמצד גוף האיסור אינו בטל לחומר איסורו כגון ערלה וכ"ה א"כ בזה אף ההיתר נהפך לאיסור, ולכך להיות אוסר כל כרמו דייקא להיות כולו איסור בשביל נטיעה אחת זה אינו עושה ומסתמא אינו מכירו וא"ש לשון הרמב"ם ודו"ק היטב. ועיין ראיה לחילוק הנ"ל בטור ופוסקים הל' יין נסך סי' קל"ד דס"ל להרמב"ם דאף דס"ל לרשב"ג והכי קיי"ל דביי"נ מוכר כולו חוץ מדמי איסור שבו הוי רק בסתם יין אבל ביי"נ ממש האסור מן התורה לא מהני למכרו חוץ מדמי איסור שבו והוי אסור בהנאה ממש ייע"ש א"כ מוכח דס"ל להרמב"ם דההיתר נהפך לאיסור לכך לא מהני למכרו חוץ מדמי איסור שבו כיון דכולו נעשה איסור משא"כ בדבר שעיקר איסורו רק דרבנן לא נעשה כולו איסור לכך שרי למכרו חוץ מדמי איסור שבו וא"כ ה"נ הוי ממש כן ודו"ק. ויובן הדבר יותר היטב עפ"י הנ"ל דבדברים החשובים הנה כל זמן שלא נתערבו אין שייך ליתן להם חומר כיון דגוף האיסור אין בו חומר ואין מניעת בטולו רק מכח חשיבותן וזה הוי מעלה רק בתערובת שדבר חשוב אין שייך בו ביטול אבל קודם שנתערב אין שייך ליתן עליו שם חשיבות, לכך בזה לא אזלינן בתר מעיקרא רק בתר השתא, ועתה הרי כבר נתערב ומן התורה בטל ואינו רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל כרשב"ג דמוכרו חוץ מדמי איסור שבו ואין ההיתר נהפך לאיסור, אבל בדברים שעיקר איסורן חשוב מצד עצמן מצד חומר גופן א"כ בזה אפי' קודם שנתבטלו נחשבו חמורין לכך אזלינן בתר מעיקרא שהיו קודם הביטול ואז הוי אסור מן התורה וכל דבר האסור מן התורה וחמור החמירו בו להיות גם ההיתר נהפך לאיסור כמו ביי"נ ממש ודו"ק: