אור ברסלב
טוב טעם ודעת קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל › תשובה רב

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה רב

תשובה רא

לש"ע סי' צ"ח סעיף ב'.

נשאלתי בדין אם טעם כעיקר נאסר לבני נח, הנה זה באמת יש בו נ"מ לדינא אם נתבשל אמ"ה באחרים אם מותר ליתן המאכל לנכרי אף שסלקו גוף אמ"ה. והנה לכאורה הי' נראה כדמות ראיה לזה ממה דאמרינן בפג"ה טבוח טבח פרע להם בית השחיטה, והכן טול ג"ה בפניהם אתיא כמ"ד ג"ה נאסר לבני נח, והנה אי נימא דטעם כעיקר מותר לבני נח קשה למה יטלנו בפניהם הלא אפי' שלא בפניהם מה חשש יהי' להם, ממ"נ אם יראו בבשר הגיד אח"כ ישליכנו ובפרט שבאמת יטלנו וא"כ לא ימצאו גיד כלל באכלם, ומה חשש יהי' להם ולמה הוצרך ליטול ג"ה בפניהם, וגם על גוף הדבר קשה למה ציוה כלל ליטול ג"ה ממנו, ולמה לא בשעת אכילה כל מי שיאכל וימצא את הגיד ישליכנו, והרי כן הי' בקרבן פסח שקולף ואוכל עד שמגיע לגיד, א"כ הרי אפשר הוא לחלצו אח"כ ולמה הוצרך ליטול ג"ה בפניהם תחלה כשיאכלו ישליכנו, בפרט למה בפניהם דוקא ממ"נ אם לא יראו את הגיד אח"כ מה חשש להם. אך מזה ראי' דטעם כעיקר אסור לב"נ, והך מ"ד כמו דסובר דג"ה נאסר לבני נח יסבור דטכ"ע אסור מן התורה ויסבור כמ"ד יש בגידין בנ"ט ולכך חשש יוסף פן יחושו שמא נתבשל עם הגיד ואסור כל התבשיל לכך הוצרך ליטול אותו בפניהם, ואין להקשות א"כ למה אמר אתיא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ ולא אמר אתיא כמ"ד יש בגידין בנ"ט, ז"א דאטו הש"ס צריך לפרש כמאן אתיא ממילא נידע כמאן ס"ל, רק כיון דאמר תחלה פרע להם בית השחיטה מוכח שאע"פ שלא נצטוו על השחיטה ציוה כן, לכך יש מקום לטעות אולי גם בג"ה הוי כן שלא נצטוו ומ"מ ציוה כן, לכך הודיע לנו הש"ס שז"א רק בג"ה בע"כ ס"ל כמ"ד ג"ה נאסר לבני נח מטעם שכתבו התוס' שם או כפי מה שכתבו המפרשים וגם אני כתבתי בישובו בפג"ה, אבל עכ"פ הוכרח הש"ס לומר כן. אבל לענין יש בגידין בנ"ט אין מקום לטעות דבע"כ ס"ל כן ולכך לא הוצרך לפרש. ולפ"ז יהיה מוכח דטעם כעיקר אסור לב"נ. ועוד נראה לומר דאף למ"ד אין בגידין בנ"ט היינו רק דטעמו לא חשוב טעם דהוי טעם קלוש והוי כמו נ"ט בר נ"ט דלא חשוב טעם, וכן בריחא מלתא דכתבו הפוסקים דהיינו דלא הוי טעם חשוב, אבל משהו מיהו איכא, כן ה"נ טעם גיד לא הוי טעם חשוב רק נחשב טעם קלוש ומשהו אין אוסר לדידן דיש לנו ביטול ברוב או בסמ"ך. אבל לב"נ יש לומר להיפוך דלא נאמרו דין ביטול גבייהו כלל, ולא מהני ביטול בנכרי, ולא שייך בזה מי איכא מידי דלדידן שרי דיש לומר דהיינו דוקא היכי דגוף האיסור מותר לדידן אז אמרינן מי איכא מידי אבל לענין היכי דגוף האיסור אסור אפילו לדידן, רק בתורת ביטול ברוב הותר לנו יש לומר דלדידהו לא נאמר זה ונחשב איסורא כמאן דאיתא, או יש לומר דנהי דגם בזה נימא מי איכא מידי ומהני ביטול לדידהו היינו לדידן דנתנה התורה אחרי רבים להטות וכיון שהותר לנו ע"י ביטול הותר גם לדידהו מכח מי איכא מידי. אבל קודם מתן תורה הי' אסור לב"נ אפי' בטעם משהו, כיון דלא נאמר עדיין דין ביטול ואפי' טעם משהו הי' חשוב טעם, ולכך אף דאין בגידין בנ"ט הי' אסור לב"נ אפילו בטעם משהו, כיון דלא נאמר עדיין דין ביטול ואפי' טעם משהו הי' חשוב טעם. ולכך אף דאין בגידין בנ"ט הי' אוסר הגיד התבשיל דטעם משהו מיהו איכא לכך הוצרך ליטול אותו בפניהם, ועכ"פ מוכח דאם טעם משהו היה אוסר אז ה"ה לדידן עכ"פ היכי דיש בנ"ט ממש באמ"ה דאוסר אפי' לנכרי. מיהו יש להוכיח להיפוך לכאורה ממה דפריך הש"ס בבכורות דף ו' דחלב מנ"ל דשריא דלמא הוי כאמ"ה ויליף לה שם כמה לימודים, והנה לכאורה קשה למה לא יליף מאברהם דכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וכו' והרי אי נימא דהוי אמ"ה הוי אסור גם לב"נ, וא"כ איך נתן להם אברהם חמאה וחלב, והדבר שקול אצלי אם ראיתי כבר באיזה ספר קושיא זו אם לא [והנה בספר ראש יוסף נסתפק אי מצווה ב"נ על בשר מן החי כיון דנלמד מן ובשר בשדה טרפה וזה לא נאמר לב"נ כו' ולדעתי יש להביא ראי' ברורה לזה ממס' בכורות דף ו' דרוצה להביא ראי' מן התורה דחלב מותר אף דבא מכח אבר מן החי ודוחק שם להביא ראיה ולכאורה תמי' לי טובא מ"ט לא יליף בש"ס הרי ב"נ נצטוו על אבר מן החי כישראל והיאך נאמר בפ' וירא גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ויתן לפניהם הלא אסור הוא משום אמ"ה והוא הי' סבור שהם בני אדם, וזה ודאי אין לומר שאברהם ידע שהם עוברים על איסור אמ"ה ואוכלים דאכתי הלא אברהם קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה כדיליף במס' קידושין והיאך עבר הוא אלאו דלפני עור וגם בלא לאו דלפני עור מנין ידע אברהם זה שהם אין נזהרים באיסור חלב וגם למה לו לאברהם להביא אותם לידי מכשול והוי סגי לו בלא"ה. ולכאורה הוא תימה גדולה. ושוב ראיתי בכו"פ שהקשה כן הביאו בהקדמת בית אפרים לחלק יו"ד ותירץ מכח ביטול ברוב והוא תמוה דבמין באינו מינו בעינן ששים ולא ברוב ופיגול ונותר מיירי במין במינו ואפשר דבב"נ לא בעינן ששים אבל אינו נראה. אך נלפע"ד דזה ודאי אף אי נאמר דחלב אסור דבא מכח אבר מן החי מ"מ אבר לא מקרי רק ביש בו גידין ועצמות אבל בשר שפירש מן האבר אינו אסור רק משום בשר מן החי וה"ה החלב שיצא ממנו הוי רק כבשר מן החי וא"כ אין מכאן ראיה מב"נ שהאכילם אברהם חלב שהרי ב"נ אינם מצווין על בשר מהחי כלל ושפיר שרי להו ואין מזה ראיה לדידן דגם בשר מן החי אסור שיהיה מותר החלב לכך הוצרך להביא ראיה מפסוקים אחרים ויש ראי' מזה דאין ב"נ מצווה על בשר מן החי כלל כנלפע"ד. זה כתבתי בחידושי מילדותי ע"כ] וכעת נראה דהנה מוכח בש"ס בנזיר ששרה פתו ביין דבאין האיסור בעין נחשב רק טעם ותלוי בטעם כעיקר דאורייתא או לא, ולפ"ז הנה ר' יהודא יליף דמב"מ לא בטיל ממה שהכתוב קראו דם השעיר אע"פ דדם הפר מרובה קראו דם השעיר מוכח דלא בטל ייע"ש ולפ"ז נראה ה"ה כאן באמת אברהם לא נתן להם חלב ממש בעין רק ע"י תערובת מאכלים אחרים, או שהבשר היה נתבשל בחלב ונבלע בו החלב, רק שהתורה קראה ויקח חמאה וחלב דלדידן באמת טכ"ע דאורייתא, א"כ אף שנבלע בו החלב הוי כאלו הוא בעין, כמו בדם השעיר אף שנתערב קראו דם השעיר, כן אמרה התורה ויקח חמאה וחלב אף שהיה רק בתערובת לא בעין, אך אז קודם מתן תורה לב"נ דהוי טכ"ע לאו דאורייתא היה מותר להם זה כיון דלא הוי בעין לכך לא היה יכול הש"ס להוכיח מזה דחלב אין בו איסור אמ"ה ומזה יהי' מוכח דטכ"ע לאו דאורייתא לב"נ, מיהו אי נימא דלא נאסר לב"נ רק אמ"ה ולא בשר מן החי א"כ אין ראיה מכאן דבודאי חלב אף אם הוי אסור הוי רק בכלל בשר מן החי ולא אמ"ה ואין ראיה מאברהם ואין ראיה דטכ"ע לאו דאורייתא לב"נ וכעת עדיין הדין בצ"ע. ומצד הסברא נראה דבב"נ טכ"ע לאו דאורייתא שהרי אפי' בישראל יש כמה פוסקים דס"ל לאו דאורייתא ואפי' למ"ד דאורייתא ילפינן זה מכמה לימודים וזה נאמרו רק בישראל אבל בב"נ לא נאמר זה לכך הדרינן לסברא דטכ"ע לאו דאורייתא. מיהו זה אי נימא דשייך ביטול ברוב לב"נ אבל אי נימא דבאמת לדידהו לא שייך ביטול ברוב אז יש לומר לדידן הוי ס"ד דטכ"ע לאו דאורייתא מכח ביטול אבל לדידהו דלא שייך ביטול הוי ודאי דאורייתא, ואפי' אי נימא דגם לדידהו שייך ביטול מ"מ יש לומר היינו רק מכח מי איכא מידי, אבל בלא"ה לא שייך בהו ביטול דלא נאמר בהו אחרי רבים להטות, וכיון דרק מכח מי איכא מידי א"כ שוב טעם כעיקר דלדידן אסור מן התורה גם לדידהו אסור, דלדידן הוי מכח טעם כעיקר ולדידהו מכח דלא שייך בהו ביטול, ומי איכא מידי לא שייך כיון דלדידן ג"כ אסור עכ"פ, לכך הדבר צ"ע כעת ואין פנאי לעיין בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה