טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קפג
להחריף מוה"ר שמואל זנוויל נ"י בק' פמארין
הנה ע"ד שאלותיו במה דסיים אפתח. מה שנסתפק אם מותר לאכול אחר בשר תבשיל שנתבשל בקדרה של חלב ב"י ולדידיה הדבר פשוט לאיסור רק שאחד חולק עליו. והנה הדבר מביא לידי גיחוך, דודאי הדבר פשוט להיתר, ולית מאן דחש לאיסור כלל. דלדבריו שכתב כיון דהבשר מושך טעם הוי כאוכל אותן ביחד, למה לא קמ"ל הרמ"א רבותא יתירא בסי' צ"ה דדגים שעלו בקערה של בשר אסור לאכלן אפילו אחר הכותח או הו"ל לאשמעינן להיפוך בדגים שעלו בקערה חולבת אסור לאכלן אפילו אחר בשר דהוי רבותא טפי ולמה קמ"ל דדוקא ביחד אסורין. והטעם נראה. חדא דיש לומר דזה אינו ברור דבודאי מושך טעם ואולי בשעה הזו לא יומשך הטעם, ואטו מוכרח הוא דבכל רגע ורגע יהי' מושך הטעם, ובע"כ דהוי רק ספק, רק כיון דזה הוי תקנה לכל העולם, והרי יתכן דבשום פעם יזדמן שיהי' מושך טעם, לכך אסרוהו בכל ענין. ותינח אם אוכל ממש בשר אחר גבינה קשה, או גבינה אחר בשר ממש, אבל לאכול תבשיל של חלב אחר בשר, הרי הוי ס"ס דלמא כדעת המתירין בנ"ט בר נ"ט אפילו לאכלו בכותח ממש, ואת"ל כדעת האוסרין דלמא בשעה זו שאוכל התבשיל לא יומשך טעם, לכך בזה לא גזרו לחוש לספקו. ועוד נראה והוא העיקר בעיני דודאי כמו דנ"ט בר נ"ט מכח דהוי טעם קלוש, כן ה"נ זה הטעם הנמשך ממה שכבר אכל הבשר הוי טעם קלוש, ואין לחוש לו מדינא, ומה דאסור לאכול גבינה אחר בשר להמתירין בדגים שעלו בקערה לאוכלן בכותח היינו דבשלמא בדגים שעלו בכלי בשר אפי' אם אכלן בכותח לא נדמה כאוכל בב"ח, כיון דניכר לכל דהוי ע"י אמצעי, אבל באם אוכל בשר ממש דמושך טעם אם כי לדינא הוי טעם קלוש, מ"מ לעין הרואה אם יאכל אח"כ גבינה יהא נראה כאוכל בב"ח ממש לכך אסרוהו, אבל אם אוכל אח"כ תבשיל של גבינה, הנה לעין הרואה יראה כי אינו אוכל רק תבשיל שנתבשל בכלי של חלב, ולפי האמת אינו אוכל בשר עם התבשיל שבכלי חלב, כיון דטעם בשר הוי נמי טעם קלוש והוי רק כאוכל דבר שנתבשל בכלי בשר עם דבר שנתבשל בכלי חלב, ואפי' להאוסרין דגים שעלו בקערה לאכלן בכותח מ"מ כיון דהוא גופא חומרא, אין להחמיר בזה עוד למראית עין לומר דהוי נראה כאוכל בשר עם תבשיל שנתבשל בכלי חלב ביחד ולכך בזה אוקמוהו אדינא, ושניהם נחשבין רק כנ"ט בר נ"ט. ולדינא הדבר פשוט להיתר וכן עמא דבר ולית מאן דחש לה להחמיר חומרות כאלו ודו"ק:
וע"ד אשר שאל בכף שנתחב ברוטב של בשר ואח"כ נתחב לחלב אם צריך לשער נגד כל הכף או לפי ערך המדומע כיון דהוי גם מים, הנה מצד הסברא הי' נראה לומר כן, אך אני חוכך בזה תמיד, היות כי שומן של בשר הוי כבשר עצמו, ודרך הקדרה של בשר הוי עפ"י רוב אם אינה מרתיחה היטב, אז עומד השומן למעלה, וכשתוחבין הכף נתחב בשומן תחלה, וא"כ נבלע הכף מן השומן ובזה יש להצריך סמ"ך נגד כל הכף, ואפי' אם אינו ידוע הוי ספקא. והי' נראה דאם הוי הרוטב של בשר עוף ונתחב אח"כ לחלב כיון דהוי ספקא דרבנן יש לשער לפי ערך, אבל בבשר בהמה הוי ספק דאורייתא וצריך לשער ס' נגד כל הכף והוי נ"מ לנו אם יש לנו עוד ספק יהי' ס"ס ודי לשער לפי ערך, ולדינא דרכי לפסוק כך דשלא לצורך שבת או הפסד מרובה אני משער נגד כל הכף, ולצורך שבת או הפ"מ דיו לשער לפי ערך וכן אני מורה:
ובדבר אשר שאל בדין של הפמ"ג בשפ"ד סי' צ"ה ס"ק י"ח שרוצה לומר אם למעלה לא נפסק הקלוח אף דלמטה נפסק אסור, ושאל אם להורות כן כי לא ראה המורים לחקור אחר זה. הנה לדעתי יפה עשו שאין חוקרין אחר זה כי לדעתי אין לחלק בזה, וזה"ל מ"ש אני בגליון הפמ"ג שלי דלפע"ד אין הדין כן וכל ראיותיו אינן ראיות, ורק אם לא נפסק הקלוח כלל ומחובר הוא לגמרי אף שבאמצע הוי על כלי קר אסור, אבל אם נפסק הקלוח מכלי הצונן וגם היה על כלי קר מה בכך שלמעלה לא נפסק כיון שסוף סוף למטה נפסק, ויש עוד מעלה שהי' על כלי צונן ויש לו דפנות המצננות נראה להתיר, ובכה"ג אין לו ראיה לאסור. דבשלמא בלא נפסק הקלוח נהי דהוי על דבר צונן מ"מ כמו באם נפסק אף דיש לו חדא לריעותא דנפסק אך יש לו מעלה דלא הוי על צונן וליכא דפנות המקררות ובעי קליפה, א"כ ה"נ להיפוך באם לא נפסק דיש לו מעלה דלא נפסק אף דיש לו חדא לריעותא דהוי על צונן מ"מ דומה ממש לאם נפסק ולא היה על צונן ושקולים המה ואוסר כדי קליפה, אבל באם נפסק למטה וגם הוי תחלה על דבר צונן, א"כ הוי תרתי לטיבותא אף שלמעלה לא נפסק אין לנו ראיה לאסור ויותר מסתבר להתיר וז"ב לפע"ד ונכון. ע"כ כתבתי בגליון הפמ"ג. ולפע"ד על זה סמכו המורה הוראות ולא חקרו על זה:
ובנידון אם נפסק הקלוח על גבי הכירה תחלה שמכשיר הש"ך. והחוו"ד כתב דלפי דברי הט"ז דכ"ש אוסרת אף זה אוסר ופר"מ השיג עליו דכאן הוי מן הכ"ש אל השלישי ומותר לכ"ע. הנה ודאי יפה הורה בזה דמכ"ש לשלישי ודאי דמותר, ויפה דחה דברי החוו"ד, ובלא"ה המנהג להורות להתיר תמיד בכ"ש ולית מאן דחש לדברי הט"ז לאסור בכ"ש, לכך אפי' הרוצה להחמיר די להחמיר בכ"ש ממש ולא בכה"ג ויפה הורה בזה:
ובדין אשר שאל אם חתיכה שנאסרה כבר אם אמרינן בו אח"כ חנ"נ והביא דברי הפמ"ג בסי' פ"ז, והשיב עליו מה שעשה דברי הש"ך כסותרין זא"ז למ"ש בנקה"כ, ודעת רו"מ דלא סתרי דהש"ך מיירי שנאסר מכבר מכח בב"ח ולא נוסף עליו איסור חדש, לכך לא אמרינן ביה חנ"נ משא"כ הנקה"כ מיירי שנאסר מחמת ד"א ועתה נוסף עליו איסור חדש בזה שפיר אמרינן חנ"נ וכו'. הנה ידעתי מזה ידעתי כי זה ימים לא כבירים נשאלתי ע"ז מחכם אחד ממדינת רוסיא שהרגיש בזה, והשבתי לו שם באריכות בפלפול גדול, ואין כעת ספרי בידי להעתיק לו אי"ה כשיגיע לידי ספרי אעתיק לו. ואולי יהיה סבה להעתיק לו גם תשובתי שמכבר זה ערך ב' שנים, ואני השבתי לו תשובה ארוכה בפלפול גדול ולא שלח אלי לקבלה ושלחתי' למ"א. והנה היות כי הארכתי בזה ימים לא כבירים, אין דעתי נוחה לעיין בזה מחדש כי מגמר בעתיקא וכו'. אך זה אשר עלה איזה הערה בדעתי דנלפע"ד דדברי הרמב"ם לא סתרי אהדדי כלל דבפירוש המשניות שם בכריתות מיירי בענין שאכל כזית חלב בצירי, בענין דלוקה עליו משום חלב, אז לא חל עליו איסור בב"ח, מטעם שכתב הוא כיון דבלא"ה הוי אסור ולוקה משום חלב לא חל בי' איסור בב"ח, משא"כ אם הוי חצי זית חלב בצירי וחצי זית חלב בקמץ דבזה משום חלב לבד לא הוי לוקה דהוי רק ח"ש וכיון דדעת התוס' ופוסקים דבח"ש דהוי איסור קל, איסור חל עליו ושבועה חל עליו בזה מודה הרמב"ם, כיון דמשום חלב לא הוי לוקה, ועכשיו אם יהי' חייב עליו משום בב"ח יצטרף עמו גם החצי זית חלב ולוקה מודה הרמב"ם דלוקה עליו משום בב"ח, ולא שייך לומר בזה טעמו כיון דבלא"ה הי' אסור באכילה ליכא בי' איסור בב"ח כיון דבלא"ה ליכא עליו רק איסור קל דח"ש ועכשיו יהי' איסור מלקות עליו, חל עליו שם בב"ח וממילא אסור אפי' בהנאה, ואל תתמה שחצי שיעור יהי' חמור מכשיעור, דמה נעשה לדעת ר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מן התורה לדידי' ודאי חל איסור בב"ח בחצי שיעור חלב בצירי וחצי שיעור חלב כיון דהוי היתר גמור, ובכשיעור חלב לא יחול והוי ח"ש חמור מכשיעור, ה"ה לדידן אף דאסור מן התורה מ"מ כיון דהוי איסור קל חל עליו איסור בב"ח, וגם לענין שבועה הוי כן דעל כשיעור אין עליו לאו דשבועה ובח"ש חל עליו השבועה ה"ה נמי בזה, ובזה לא יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי, כי אף דמלשון הרמב"ם בה' מ"א שכתב דאין לוקין על אכילתו ולוקה על בשולו משמע דמיירי בכזית משלם. מ"מ א"ש דהכונה כך דודאי לענין בשולו וכן לענין הנאה בדבר שאין מחייבין אותו מכח חלב רק מכח בב"ח בזה אנו אומרים כיון דאם הוי כאן רק חצי שיעור חלב בצירי הוי חייב על בשולו והנאתו לכך אף שיש כאן יותר דל המותר מהכא, ומשום זה לא יקל איסורו להיות פטור לגמרי רק אמרינן דל המותר מהכא וכאלו הי' כאן רק חצי שיעור חלב וח"ש חלב ולוקה על בשולו והנאתו ואכילתו. ואך אם אוכל כזית חלב, הנה לפטרו מחלב ולחייבו רק על בב"ח מה לי לאו זה או זה וגם איסורא דחלב להיכן אזיל, והרי הוא קודם ללאו דבב"ח, וא"כ ודאי דלוקה משום חלב בצירי, רק דנאמר דלוקה גם משום בב"ח כיון דהוי איסור מוסיף לענין הנאה. בזה אנו אומרים ממ"נ כיון דאתה מחייבו משום חלב בצירי א"כ אנו חושבין הכזית כמאן דאיתא דמיא דבלא"ה אין לחייבו מכח חלב, ואם הוי כמאן דאיתא שוב הוא אסור ולוקה בלא"ה ואי אפשר לחול עליו עוד איסור בב"ח, כיון דכבר אסור משום חלב, ואם נאמר דיחול עליו איסור בב"ח נצטרך לומר דהמותר החלב הוי כמאן דליתא א"כ אין מקום לחייבו מכח לאו דחלב, לכך לחייבו תרתי משום חלב ומשום בב"ח הוא דבר נמנע. לכך אנו הולכין אחר האמת דהוי כאן כזית חלב ואיסורו חושבו דלוקה משום חלב, וכיון דנחשב כמאן דאיתא שוב א"א לחול עליו בב"ח, אבל היכא דלא שייך לאו דחלב אנו חושבין המותר כמאן דליתא רק כאלו הוי כאן רק חצי שיעור חלב, וחל עליו איסור בב"ח ולוקה משום אכילה ובישול, וזה סברא ברורה ועמוקה לפע"ד ליישב דברי הרמב"ם לאחדים, ולדינא העיקר דחל עליו איסור בב"ח על טרפה ונבלה וחלב ושייך ביה חנ"נ, וכן העלתי בתשובתי הנ"ל דהעיקר כן, ודו"ק היטב, את זה ראיתי להשיבו כמו רגע כי מוכרח אני להפסיק להשיב לאחרים לכ"א דבר מועט ועוד חזון למועד אי"ה וכו'