טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קסג
להרב מו"ה יעקב האלבערשטין דיין ומו"צ דק' מאהליב.
הנה ע"ד שאלתו בנדון תולעים הנמצאים בכבדים כאשר נודע בכמה מקומות שנמצא בכבדים מבהמות וכבשים תיכף אחר שחיטתן שהמה מלאים תולעים ובעוד חם הכבד הם רוחשים נגד השמש ואם יתקרר הכבד לא נודע מקומם איה וגם ראו אנשים מאתנו במקום החתך הרבה תולעים המונים המונים ומראיתן כעין מראה תכלת וראשן לבנים ואחר שעה לא נראו עוד והתעיף עינך בו ואיננו עכ"ל, והנה זה פשוט לרו"מ דהכבדים שיש בהם תולעים אסורין מכח אמ"ה כמפורש בש"ס ופוסקים והובא בש"ע סי' פ"ד. אך שאלתו במקומות דשכיחין אם מחויב לבדוק אח"ז דהוי מיעוט המצוי או לא כו':
תשובה. הנה מ"ש רו"מ בשם רב א' להקל מחמת החום של הצלי דהוי כמו נתייבש ודומה למ"ש התוס' במס' ע"ז דף ל"ד בשם ר"א דמהני יבש בתנור כמו יב"ח דמהני וה"ה בזה, הנני מעתיק לו מ"ש בתשובה מכבר לחכם אחד כיוצא בזה ודחיתי זה שם ותשובה א' עולה לכאן ולכאן. ועוד הנני מוסיף כעת דיבש לחוד וצלי לחוד אף אי נימא דיבש מהני גם לזה אבל צלי אינו כיבש לומר דמתייבשין התולעים שבפנים, והכי מוכח מדברי הט"ז סי' פ"ד במעשה באשה שעשתה פלאדין דלמה לי' לס"ס שמא נמוח תיפוק לי' דהאפיה מייבשו דמה לי צלי מה לי אפיה בע"כ דליתיה להך דמיון, ולהתיר מטעם ס"ס של הט"ז נמי אינו נראה דהתם הכוונה רק מכח הלישה ועריכה וכמ"ש גם רו"מ כן. והנה בדין אם מחויב לבדוק אחר זה או לא הנה שורש דבר זה אי במיעוט המצוי מחויב לבדוק הוא דברי הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' פ"ד שבמיעוט המצוי צריך לבדוק דומה לבדיקת הריאה מסרכות יע"ש ונראה דהיינו דוקא בנדון של הרשב"א דמיירי מפירות שדרכן להתליע דהא מיני' קא רבו בזה חיישינן למיעוט המצוי כיון דהוי ריעותא מגופה בהא לא מהני חזקת היתר, וכעין דאמרינן ברפ"ק דנדה דהלל אמר כי אמרינן אוקי מלתא אחזקה ה"מ היכא דליכא ריעותא מגופה אבל באשה דהוי ריעותא מגופה לא מהני חזקה, ונהי דלא קיי"ל כהלל היינו לטמאה לגמרי, אבל לענין לחוש ולבדוק שפיר אמרינן כיון דהוי ריעותא מגופה חיישינן לכתחלה היכי דהוי מיעוט המצוי וכן גבי ריאה חיישינן לכך כיון דהוי מגופה, אבל היכי דאין החשש מגופה רק מעלמא אף דהוי מיעוט המצוי לא חיישינן לכך ואזלינן בתר חזקת היתר ולא בעי בדיקה. ותדע דהרי דעת הט"ז ומג"א ה"פ סי' תס"ז דאפי' היכא דנמצא ג' בתוכו לא חיישינן ליותר היכי דהוי מעלמא ומה שחולק עליו הח"י כתבתי בחידושי מכבר דאין ראייתו ראי' דהתם בקברות הדרך הוי לקבור מתים כולם במקום מיוחד ולא מפוזר ומפורד לכך הוי זה כמו מגופו אבל בעלמא הוי כן כמ"ש הט"ז ומג"א, וא"כ ק"ו דמה אפי' בהוחזק דבר זה ומצינו בו ג' לא חיישינן לשמא יש שם יותר לאסרו מכ"ש היכא דלא ראינו בזה כלל רק דהוי מיעוט המצוי דאין לחוש לזה ולהצריך בדיקה. ומה"ט הי' נראה באמת דלא כדעת הפמ"ג שכתב לבדוק בבר אווזות אחר בועות כיון דהוי מיעוט המצוי ומדמה זה לריאה, ואין לו דמיון כלל, דבבר אווזות הוי רק מכח תולעים הבאים מעלמא משא"כ בריאה דהוי מגופה, ובפרט דשם תלוי במעשה ואימור לא נעשה מעשה ולא באו התולעים לתוכה וכל דבר התלוי במעשה אמרינן אימור לא נעשה מעשה והרי אפי' ברובא דתלוי במעשה לא חיישינן מכ"ש למיעוט התלוי במעשה, ואפי' אם נחמיר כדעת הפמ"ג בבר אווזות היינו דעכ"פ אין החשש מכח התולעים רק מכח הבועות והרי עיקר החשש נקיבת המעיים הוי מגופה לכך י"ל בתר בתרא אזלינן דהחשש לנו לא הוי על התולעים רק אולי יש שם בועות ונקבים והרי זה הוי מגופו והוי הריעותא מגופו, אבל בנדון דידן אין הטריפות מצד גוף הכבד כלל רק מכח חשש שיש בו תולעים זה ודאי הוי ריעותא מעלמא ואף הפמ"ג מודה דאין לחוש בזה למיעוט המצוי. ובסברא הנ"ל יש ליישב קושית התוס' ביבמות דף ל"א ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת שהקשו מספק דרוסה דלא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת בנולד לה ריעותא מחיים וכעת ראיתי דא"ש ג"כ עפ"י סברא הנ"ל דהתם בספק דרוסה נהי דהדורס הוי גוף אחר מ"מ עיקר החשש בזה דשדי זיהרא ושדא תיכלא בכולה והוי ניקבו המעיים וכדומה א"כ הוי הריעותא מצד גופו וכיון דמגופו הוי החשש איסור שמא ניקבו האברים שנקובתן במשהו וגם איסור אמ"ה הוי מגופו לכך נהי דאין מחזיקין מאיסור לאיסור לעשותו כודאי איסור מ"מ מהני חזקת אבר מן החי לסלק חזקת היתר והיינו כיון דבלא"ה הוי הריעותא מגופה וקליש לי' חזקת היתר לכך אם מצטרף עוד דנולד ריעותא מחיים דיש חזקת איסור אמ"ה נהי דאין מועיל להחזיק בחזקת איסור מהני עכ"פ לקלקל החזקת היתר, וכיון דבלא"ה הוי ריעותא מגופו וגם חזקת אמ"ה הוי מגופו מהני חזקת איסור זה להורע כח החזקת היתר דאיסור השני בהצטרף עוד ריעותא דהוי הריעותא מגופה. וכללא הוא כל היכי דהוי ריעותא מגופה לא מהני חזקת היתר אם נולד ריעותא בזמן האיסור מכח דהוי נמי מגופו אך ביבמה לשוק דאין הריעותא מגופה רק דהיבם אסרה ובאיסור אשת איש הבעל אסרה ובשני גופין מחולקין אין מחזיקין מאיסור לאיסור כלל, וכח חזקת היתר אלים בזה כיון דאין ריעותא מגופה ואף דנולד ריעותא בזמן חזקת איסור אזלינן בתר חזקת היתר וז"ב ונכון לפע"ד. והנה עכ"פ לדינא נראה כמ"ש דבכה"ג כל דאין הריעותא מגופה רק מכח ד"א אין לחוש למיעוט המצוי וכיון דבלא"ה מה דחיישינן למיעוט המצוי אינו רק מדרבנן דהרי עיקר ראיות הרשב"א הוי מטרפות הריאה וידוע דזה הוי מדרבנן וא"כ כל מה דצריך בדיקה במיעוט המצוי הוי רק דרבנן וממילא בדרבנן שומעין להקל. לכך נראה ברור דא"צ לבדוק בזה בסתמא. ועיימ"ש בתשובה בזה לק"ק פרעמישלאן בדין חצר הכבד שנסרך כתבתי שם כיוצא בזה. והנה אפילו בידוע שיש שם הני תולעים הי' נראה לצדד היתר הן אמת דמפורש בש"ס הני קוקאני דכבד אסירי מכח דעיילי בחיים מיהו זה דוקא אם חזינן דהתולעים הם קיימים ועומדים אבל בהני תולעים שכתב רו"מ דאם נתקרר אז התעיף עינך בו ואינם, בזה נראה דאין זה מעלמא רק הם מגוף הכבד הנעשים כך והרי זה דומה לשליל הניתר במעי בהמה בשחיטת אמו ועיין בש"ס וב"י בסי' פ"ד. ואפי' אם הוי מעלמא כיון דחזינן דנשתנו ונעשין לבשר הכבד יש לסמוך על דעת רבינו יונה בנבלה הנהפך לדבש שמותר ואף דהמג"א הקשה עליו בסי' רט"ז עיין בחק יעקב סי' תס"ז שמתרץ זה וגם אני בחבורי ספר החיים ישבתיו א"כ ה"נ הוי נשתנה לדבר המותר, ובפרט דאטו הוי ודאי דמעלמא אתי כונת הש"ס הוי רק לספק דלמא אתי מעלמא וספק תורה לחומרא ולכך תינח היכי דלא נשתנו אבל בנשתנים לבשר הכבד ממש הוי ס"ס דלמא מניה גופיה ואת"ל מעלמא דלמא נשתנה נמי מותר כדעת רבינו יונה ולכך במקום הפסד הי' נראה להתיר אפי' הכבדים דחזינן דהוי בהו כן. אך זה אני אומר להלכה ולא למעשה עד שיצטרף אחד מגדולי המורים ובפרט כי זה אינו שכיח סביבותינו ולא אוכל לשפוט למראית עין בהם ועכ"פ לבדוק אחריהם בסתמא כדאי כל הנ"ל שלא לחוש לזה בסתמא. זו"ז אין להאריך מחמת הטרדא מאוד. דברי ידידו וכו'