טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קי
בש"ע סי' ס"ד סעיף ב' וי"א שאם שלמו לו חדשיו ומצאו חי וכו'.
כן הוא דעת הרמב"ם שמחלק בין שחיטה לשאר איסורין חלב וגיד וכו', ועיין בספר פר"ח שהקשה מפ' בהמה המקשה דף ס"ט שפריך למאן אי לר"מ כו' ולמה לא משני דמבעיא לדידן דקיי"ל חלבו אסור וא"צ שחיטה וכו'. ונראה לפע"ד ליישב דהנה מבואר ברמב"ם דאם תלש חלב מן החי לוקה שתים משום אבר ומשום חלב וכו' ונלפע"ד דה"ה אם תלש חלב מבן פקועה חי לדעת הרמב"ם שחלבו אסור נמי חייב שתים, וטעם הדבר כמו אבר שיצא חוץ שכתב הרשב"א בחידושיו והש"ך בסי' י"ד שלאו טרפה הוי רק הוי אבר מן החי דכל הבשר כמונח בדיקולא רק זה האבר לבדו נשאר חי ואין לו שחיטה לטהרו ולעולם באיסור אבר מן החי עומד וכו' וע"כ נראה דה"ה חלב כיון דכל עיקר היתר הולד הוי מכח בבהמה תאכלו וכו' וכיון שהחלב אסור לא הוי בכלל תאכלו כלל, ובאמת דעת הרב"י שאם תלש חלב מהולד ונשאר מונח בתוך הבהמה היה ניתר מכח בבהמה תאכלו רק אם הוא מחובר לולד אסור ונראה ברור לי דהוי כמו יצא חוץ למחיצה שנשאר אסור מכח אבר מן החי ה"ה נמי החלב כיון שאינו בכלל בבהמה תאכלו אין שחיטת אמו מטהרתו ונשאר אבר מן החי לעולם והוי כאלו נחתך מהעובר ויצא לאויר העולם שלעולם באיסור אבר מן החי עומד ואין לו תקנה בשחיטה שכל הבשר כמונח בדיקולא דמיא כהנ"ל. ומה שלא כתב הרמב"ם דעובר נמי משום אבר מן החי הוא משום שלא העתיק רק מה שמבואר בש"ס בהדיא וכנ"ל. והנה לכאורה קשה על הש"ס דקאמר או דלמא הכא תרי והכא תלתא וכו' ולכאורה אכתי אף בבהמה דעלמא הוי תלתא דהרי מכח אבר מן החי בא, אך באמת לק"מ דזה ודאי שהבא מכוחו אין חמור כממנו עצמו וע"כ איסור אבר מהחי כיון דלאם גופה יש היתר בשחיטה ממילא הבא מכחו נמי מותר בשחיטה ואין דומה לאיסור יוצא דלית ליה היתר בשחיטה וגם הולד אין יכול להיות ניתר בשחיטה שאין לו סימנים וכו' וע"כ הביא ראיה בש"ס רק מחלב ודם שנמי אין לו היתר בשחיטה וכו' וע"כ אמר הכא תרי איסורין שאין לו היתר בשחיטה הכא תלתא וכו', אך זה שייך בבהמה דעלמא אבל בבן פקועה לדידן שניתר בשחיטה וחלבו אסור והוכחנו שאף משום אבר מן החי אסור כיון שאם לא היה מחובר לולד היה ניתר בשחיטת אמו רק מה שמחובר לולד גורם איסור והוי כמו יצא חוץ למחיצה כהנ"ל וא"כ בחלב גופו יש ב' מיני איסורין וע"כ הולד בא מכח חלב ודם והוי בבן פקועה נמי תלתא איסורין ולפ"ז אי נימא דתלתא אסורין אסור גם ולד בן פקועה שלא יצא לחוץ נמי ראוי להיות אסור. ולפ"ז רב משרשיא ובעל האבעיא דמשמע מדבריהם שפשיטא להו שבן פקועה מותר רק שבאיסור יוצא קא מבעיא ליה ועכשיו ס"ל כדעת ר' אושעיא שהלכו לשטתן ואין חילוק בין שחיטה לחלב וע"כ בבן פקועה שמותר אין ראיה לאיסור יוצא כלל, אבל לדידן בבן פקועה בלי יוצא נמי יש איסור אמ"ה מכח החלב שיש בו תרתי ואעפ"כ היה פשוט בידם בקבלה הלכה למשה וכו' שמותר ממילא ודאי דאף ביוצא נמי מותר כיון דכל עיקר הספק הוא מכח תרי אסורין או ג' כנ"ל אבל אם יש כבר ג' אסורין משום חלב ואמ"ה ואין לו היתר בשחיטה שאין לו סימנים ואיסור דם מה לי שיש עוד אבר מן החי או לא שהרי לא חלקו בין יש בו היתר חלב הרבה או מעט כו' וע"כ דהאבעיא הוא לר"ח ור' יהודא ולדידהו לא מוכח מבן פקועה דעלמא כלל וא"ש דברי הרמב"ם. ואין להקשות דא"כ יהיה חלב בן פקועה אסור כמו ביצא אבר לחוץ דיש טעם חלב בחלב כו', אך זה אינו כמ"ש בס' כו"פ סימן י"ד הא דלא קאמר בש"ס חלב דעלמא מכח חלב ודם קאתי משום דבאמת יש בו רוב עכ"פ דהוי מב"מ וספק אי יש בו סמ"ך הוי כמו נשפך רק באבר מבעיא ליה דהוי כמבטל איסור כו' יע"ש וצריך לפרש דבריו דא"כ מאי מביא ראיה מתחלה לענין הולד מכח דולד דעלמא נמי מכח חלב ודם וכו' משום דבשלמא בולד יש נמי אינו מינו שהרי חלב ובשר הוי מין בשא"מ וכן להיפוך טעם אבר היוצא הוי בשומן אינו מינו ומבלבל זרעי' וע"כ הוי ספק דאורייתא, ומזה ראיה לכאורה דאף דנתערב במינו ואינו מינו אסור כולו אפי' אינו מינו כמ"ש המרש"ל ביו"ד סי' צ"ח אבל בסיפא בחלב כיון דכל הטעמים נהפכים לחלב והוי מין במינו. אך דבריו צ"ע קצת באמת שהרי מבטל איסור רק למבטל אסור אבל לאחרים מותר ובש"ס ופוסקים משמע דלכל העולם אסור ולדבריו יהי' מותר לאחרים החלב. אך כל מה שכתבתי הוא לפי סברת הרשב"א דס"ל דעיקר האיסור של יוצא כיון דאין שחיטת אמו מתירתו נשאר בחזקת אבר מן החי וא"כ י"ל דה"ה נמי חלב כיון דאינו בכלל בבהמה תאכלו נמי אינו ניתר בשחיטת אמו ונשאר בחזקת אבר מהחי, אבל באמת משמע להדיא מדברי הרמב"ם פ"ב מה' מ"א והראב"ד שם שאין שייך איסור אמ"ה כלל אפי' באבר היוצא רק שאסור משום טרפה שגזירת הכתוב ביצא חוץ למחיצה שהוא טרפה אבל באמת שחיטת אמו מתירתו לאמ"ה, וא"כ בחלב שלא יצא חוץ למחיצה אין בו אמ"ה ולא איסור טרפה שהרי אף ביצא לחוץ שאינו בכלל בבהמה תאכלו מ"מ ניתר משום אמ"ה וא"כ נשאר קושית הפר"ח על הרמב"ם:
אך נלפע"ד ליישב באופן אחר בטוב טעם דהנה זה ודאי דאין כוונת הש"ס במאי דקאמר או דלמא הכא תרי והכא תלתא היינו לומר שאפשר דאיסור יוצא חמור מחלב ודם דא"כ מאי הוצרך לומר הכא תלתא הוי ליה לפרוך אפשר שחלב הותר אבל לא יוצא, וכן מאי פריך תו אי לר"י איסור חלב ליכא הלא מ"מ שייך האבעיא לענין יוצא אי מותר כמו חלב. וע"כ דס"ל לש"ס לפשיטא דודאי שוין הם דאם כח חלב ודם מותר ואינו נחשב לאיסור ה"ה דכח יוצא בודאי אינו נחשב בפ"ע לאיסור רק דהאבעיא הוא אם איכא תלתא בהצטרף אפשר דאף דאין בכל אחד כח לאסור בהצטרף שלשתן אסור. והנה אנן קיי"ל דאיסורין אין מצטרפין זא"ז כגון אם אין בכל אחד רק ח"ש אף שיצטרפו כמה אסורין אינו חייב מלקות וה"ה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה נמי הוי כן אף בהצטרף כמה מיני ח"ש מותר באכילה מן התורה ולפ"ז תקשי דמאי מספקא ליה לש"ס הכא תרי והכא תלתא הרי כיון דהתורה גילתה דכח חלב אין בו כח לאסור ואין נחשב לאיסור בפ"ע וגם יוצא אין נחשב בפ"ע לאיסור ומה"ת בהצטרף שלשתן יהיה אסור הלא אין אסורין מצטרפין זא"ז וזה והוי כמו ח"ש לר"ל ובכל אחד הוי כמו דלית כאן איסור כלל, ע"כ נלפע"ד ברור דכל האבעיא בש"ס קאי לשיטת ר"מ ור"י בפרק השוכר את הפועלים בע"ז דאמר ר"י משום ר"מ מנין לכל איסורין שמצטרפין זא"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה ועיין בפרש"י שם, ולפ"ז שפיר קמבעיא ליה לש"ס דנהי דהתורה גלתה דכח חלב אין בו כח לאסור בפ"ע אפשר דהטעם כיון דאיסור מועט הוי כמו ח"ש ולר"י אפשר דבזה הוי כח החלב גרע מח"ש, וכיון דאיסור מועט לא אסרה תורה אבל בהצטרף שלשתן יחד כיון דאסורין מצטרפין אפשר דתו יש כאן שיעור איסור ואסור וכל האסורין חוזרין וניעור כמו לר"ל בח"ש אליבא דר"מ ור"י, ולפ"ז תו פריך הש"ס שפיר למאן אי לר"מ אי לר"י ולא מצי לשנות דהאבעיא קאי לדידן שאנן קיי"ל דאסורין אין מצטרפין זא"ז וכיון דכח חלב לבד הוי אין כח בו לאיסור לא מהני אף שיצטרפו מאה אסורין ביחד דאין אסורין מצטרפין זא"ז וכל אחד נחשב כמאן דליתא ואין כאן ספק כלל כן נלפע"ד ברור, ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לי בדברי התוס' שם ד"ה הכא תרי דכתבו דה"ה דהוי מצי למימר תלתא דהוי גיד הנשה וכו'. ולכאורה דבריהם צ"ע דמאי מקשו אפשר דר' ירמי' ס"ל דאין בגידין בנ"ט כמו שקיי"ל באמת ואם נפל גיד הנשה לתבשיל מותר בלי ספק כלל וא"כ י"ל לכך מבעיא לי' דוקא בחלב ודם ויוצא דיש בהן טעם א"כ יש טעם חלב ודם ויוצא בהולד ואפשר דאסור משא"כ ג"ה דאין בו טעם כלל אין בו שייך לאסור ואין שייך בו לומר דהוא בא מכח ג"ה שהרי אין בו טעם ואין נחשב לכח כלל, אך נראה דס"ל להתוס' כמ"ש לעיל דלדידן אין שייך האי בעיא כלל רק האבעיא קאי לר"מ ור"י דס"ל אסורין מצטרפין זא"ז וכיון דהאבעיא קאי לשטתם והם ס"ל יש בגידין בנ"ט דהאוכל ג"ה של נבלה חייב שתים דברי ר"מ וגם ר"י ס"ל כן וע"כ מקשו השתא התוס' שפיר כן נלפע"ד נכון. ועיין בס' כו"פ שכתב ליישב קושית הפר"ח משום דנהי דחלבו אסור היינו חלב שהי' בו בשעת שחיטה יע"ש ולפע"ד דבריו תמוהין דאף אם נתפוס לדידן הוי כן דכוחו לא אמרינן אבל ודאי לפי הס"ד דתלתא כחו אסורין גם חלב שנולד לאחר שחיטת אמו הוא גופו אסור מכח שנעשה מחלב ודם ויוצא ובזה שוב אין בשאר איברים ששים נגד חלב ודם שהרי בכה"ג מספקא לי' להש"ס וא"כ נעשה כל החלב אסור שבא מכח ג' אסורין ותו אסור גם הולד ושפיר הוי מצי למבעיא וכו'. ועוד דאפשר אפי' לדידן אסור בכה"ג כיון דחלב שעת שחיטה אסור והוא גופו נתרבה אסור דהוי כמו בהיה חצי זית ונתפח ונעשה כזית וצ"ע. והנה עפ"י מה שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם והראב"ד דס"ל שאין אסור מכח אמ"ה רק מכח טרפה יש לתמוה על הש"ך שכתב בפשיטות בסימן י"ד ליישב קושיות הב"ח להיפוך והעלה לדינא כן דחלב בן פקועה שבא על בהמה דעלמא אסור, ולכאורה נעלם ממנו דברי הרמב"ם והראב"ד דס"ל שטרפה ממש הוי ונשאר קושית הב"ח במקומו וע"כ צריך לומר כתירוץ הב"ח להיפוך דשם לא הוי טרפה כלל וחלבו מותר דלא כהש"ך. ועכ"פ לפ"ז הוי פלוגתא דרבוותא ובפרט שמדברי הרשב"א אינו מבואר להיפוך וי"ל אף לדידי' קיל איסור ולד ב"פ מבהמה דעלמא מאיסור יוצא וחלבו מותר ודברי הש"ך צ"ע:
באותו סעיף וי"א וכו'. עיין בש"ך מ"ש בשם הב"ח דאף לר"מ חלבו אסור רק מדרבנן ותמה עליו שהוא נגד הש"ס פ' ג"ה וכו' וכוונתו דר"א א"ר אושעיא דהלכו לשיטתן משמע דהוי דאורייתא, ולכאורה הי' נראה להביא עוד ראיה לדברי הש"ך מאי דפריך הש"ס שם לשמואל דאמר וחלבו מותר לד"ה ופריך אילימא חלבו דשליל והא מפלג פליגי ביה ואי נימא דהוי רק מדרבנן לר"מ מאי פריך נימא דהא דאמר שמואל וחלבו מותר לד"ה היינו מן התורה שהרי לבסוף דמסיק דחלבו דגיד קאמר נמי צריך לומר כן שהרי אף חלבו דגיד אסור מדרבנן ומה שאמר שמואל מותר ע"כ היינו מן התורה וא"כ מאי מקשה מתחלה על שליל וע"כ דס"ל לש"ס דר"מ אוסר מדאורייתא בחלבו דשליל כדברי הש"ך. ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ד"ה ואמר ר' אלעזר וכו' דמאי צורך דברי ר"א הכא ולפי הנ"ל יש ליישב דבלא ר"א לא הוי קשה מידי די"ל שמה שאמר ר"מ וחלבו אסור היינו מדרבנן אבל מן התורה מותר לד"ה ועל כן מייתי דר"א שאמר הלכו לשטתן משמע דהיינו מדאורייתא אוסר ר"מ והיאך קאמר לד"ה. אך באמת אין ראיה גמורה מזה להש"ך לפי מה שמצאתי בס' ראש יוסף בשם הריטב"א שכתב להקשות לפי המסקנא דהיאך אמר דחלבו דגיד מותר לד"ה הלא עכ"פ מדרבנן אסור, ותירץ הריטב"א כיון דאינו אסור מתחלה מדרבנן רק מכח מנהג שייך לומר מותר. וטעם הדבר באמת כיון דהוא רק מצד המנהג ובמקום שלא נהגו גם עכשיו מותר כמ"ש התוס' בד"ה גוממו ע"כ שייך ביה שפיר לשון מותר לאשמעינן דנ"מ במקום שאין מנהג. אבל חלבו דשליל אף אם נאמר דמדרבנן אסור מ"מ מצד הדין אסור מדרבנן דאתי לאחלופי בחלב דעלמא לא שייך ביה לישנא דמותר ושפיר מקשה הש"ס, ועפ"ז יש ליישב מה שקשה לכאורה על התוס' שהקשו קושיא זו דלמה לי דברי ר"א בכאן ולא הקשו בפ' בהמה המקשה דאמר שם ר' אושעיא לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה יע"ש, ולפי הנ"ל ניחא שפיר דשם לא מצי התוס' להקשות כלל דע"כ צריך לדר"א דבל"ז לא הי' יכול להקשות דיש לומר דמה דאמר ר"מ וחלבו אסור היינו מדרבנן ור' אושעיא קמ"ל דלא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה היינו שמן התורה מותר חלבו ולא הוי כמו שחיטה שצריך מן התורה לר"מ לכך צריך לדר"א שאמר שהלכו לשיטתן שמשמע מדאורייתא אסור חלבו וזה שייך שם אבל כאן שאמר שמואל מותר לא הי' צריך לדר"א שאף אי נמי נימא שרק מדרבנן אסור לר"מ נמי קשיא לשמואל שהיאך אמר מותר כיון שעכ"פ מדרבנן אסור, אך לכאורה אין ראיה כלל ממה שאמר שהלכו לשיטתן שאסור מן התורה לר"מ ואדרבא לכאורה משמע שמותר אף לר"מ מן התורה דלכאורה תקשי על מה שאמר שר"מ אומר נוהג בשליל וחלבו אסור ור"י אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ומ"ט לא נקטו בלשונם בקצרה דר"מ אומר חלב וגיד נוהג בשליל ור"י אומר אין נוהג ומ"ט האריכו כ"כ, אך לפי דברי הב"ח יש לומר דס"ל לר"מ דדוקא שחיטה וגידו אסור מן התורה אבל חלבו מהתורה מותר מטעם שכתבו התוס' דאין ראוי להקריב לגבי מזבח, ומה שהקשה בס' ראש יוסף שהרי אף חלב בעל מומין אין ראוי לגבי מזבח ומ"מ אסור כל שכמותו קרב לגבי מזבח, לפע"ד יש לחלק בשלמא בחלב בעלי מומין החלב מצד עצמו ראוי למזבח רק שפסולו מצד שבא מבהמה בעלת מום אבל החלב עצמו אין בו מום רק הוי כמו חלב דעלמא ועל כן אמרינן כל שכמותו קרב לגבי מזבח כיון שהחלב מצד עצמו הוי ממש כמו חלב דעלמא משא"כ בחלב שליל אז כל אבר ואבר יש בו פסול בגופו שלא יוציא לאויר העולם והוי פסול בגוף החלב והוי כאלו נעשה מום בגוף החלב ואין שייך לומר כל שכמותו קרב לגבי מזבח שהרי שאר החלב אינו כמותו שזה הוי כאלו ראינו בעין שיש מום בחלב מצד עצמו. או די"ל מטעם אחר חלבו מותר בשלמא בגיד דלא כתיב שור ע"כ ס"ל לר"מ דחדשים לחוד גרמי ואסור מהתורה, משא"כ חלב דכתיב שור ע"כ ניתר בשחיטת אמו מן התורה כמ"ש בספר' פר"ח לחלק כן יע"ש רק מדרבנן אסור מכח אחלופי בחלב דעלמא ולכך שינה ר"מ בלשונו דכאן בגיד אמר נוהג בגיד דמשמע מלשון זה דאסור מן התורה כמו בהמה ובחלבו לא מצי אמר נוהג דבאמת מן התורה מותר רק מדרבנן אסור כן ס"ל לר"מ וכמו שנקט ר"מ בלשונו כן השיב לו ר"י כדרך הש"ס בכל מקום, ומה שאמר ר"א דהלכו לשיטתן נראה לפרש דהנה מבואר בש"ס לעיל דאף מאן דס"ל בן ט' ניתר בשחיטת אמו מ"מ בהפריס ע"ג קרקע אסור משום מראית העין רק בלא הפריס עג"ק לא שייך מראית עין דניכר, ולפ"ז י"ל דר"מ דס"ל דשליל אין ניתר בשחיטת אמו וגם גידו אסור אי נתיר חלבו יסברו העולם שגם בהמה דעלמא חלבה מותר שהרי הוי השליל כבהמה מעליא לענין שחיטה וגידו ויסברו העולם ששחיטה מהני להיתר חלב וע"כ אסרו חלב זה אטו דעלמא, משא"כ לר"י דס"ל דא"צ שחיטה וניתר בשחיטת אמו בלא הפריס עג"ק ואין שייך אחלופי שהרי אף שחיטה א"צ וכל זמן שלא הפריס ניכר ולא אתי לאחלופי, משא"כ לר"מ נהי דניכר שהוא שליל כיון דצריך שחיטה ואין ניתר בשחיטת אמו לא ידעו לחלק בין שחיטה לחלב ויטעו לומר שחלב ניתר בשחיטת עצמו ועל כן אמר שהלכו לשיטתם. ולפ"ז מיושב קצת מה שהקשו המפרשים מה קמ"ל ר' אלעזר שהלכו לשיטתן פשיטא ולפי הנ"ל א"ש שאף ר"מ מודה שמותר מן התורה רק שאסור מדרבנן ושפיר קא משמע לן כך הי' נראה לכאורה, אך באמת מפ' בהמה המקשה דפריך על ר' אושעיא דאמר לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה לבד ופריך למעוטי מאי אי חלבו דשליל והא מפלג פליגו ואי נימא שאסור רק מדרבנן מאי קושיא נימא דמאי דאמר ר"מ אסור היינו מדרבנן ור' אושעיא דאמר לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה היינו דמן התורה חלבו דשליל מותר וע"כ דס"ל להש"ס דמן התורה אסור לר"מ. ועוד נראה ראיה ברורה מפ' בהמה המקשה דאמר שם למאן אי לר"מ איסור חלב איכא יע"ש משמע דאי הוי שייך איסור יוצא אין כאן מן התורה רק שני אסורין ואסור חלב מן התורה מותר רק מדרבנן אסור מכח אחלופי וזה אין שייך בולד כלל שהרי בחלב דעלמא הולד מותר וא"כ אין כאן חשש לטעות כלל ומן התורה אין כאן רק שני אסורין וע"כ דמן התורה אסור לר"מ החלב כדעת הש"ך כנלפע"ד נכון ודו"ק:
והנה מ"ש למעלה לפרש דברי ר' אלעזר לפי דעת הב"ח כהנ"ל אין סותר לזה מ"ש הפוסקים דאף בהפריס עג"ק דטעון שחיטה מ"מ חלבו מותר ושאר טרפות אין פוסל בו משום דלא מפרסמא מלתא כולי האי, דיש לחלק בשלמא לדידן דבלא הפריס א"צ שחיטה כלל ואין שייך טעות כלל לבעל הולד שהרי הוא יודע שהוא שליל ואילו רצה היה אוכלו קודם שהפריס בלי שחיטה כלל רק עיקר הטעות למי שלא ידעו בו שהוא שליל ויראו שאוכל בלי שחיטה, וע"כ שפיר בשאר טרפות דלא מפורסם כ"כ אין שייך טעות לאינש אחרינא ולדידיה נמי לא שייך טעות שהרי יודע שהוא שליל אבל לר"מ דמדאורייתא צריך שחיטה אפי' בלי הפריס שייך טעות לדידיה גופיה שהרי רואה שהשליל כבהמה דעלמא ואין ניתר בשחיטת אמו ולמה יהיה חלבו מותר ויטעה שכל חלב מותר ומאי מהני שלא הפריס כיון שיש טעות לדידיה גופו. כנלענ"ד נכון. והנה מ"ש לעיל ראיה להש"ך ממה שמקשה הגמרא פ' בהמה המקשה על ר' אושעיא דאמר לא הלכו וכו' כוונתי דהיינו יכולי' לפרש דברי ר' אושעיא היפוך פרש"י שפירש שלא הלכו בו להקל וכו' רק להיפוך דקמ"ל אף לר"מ דהולך בו להחמיר היינו בעסקי שחיטה אבל בחלבו גם ר"מ מודה שמותר מן התורה רק שאסור מדרבנן, ואפשר דאין מזה ראיה להש"ך משום די"ל הא דלא משני הש"ס כן דלשון הלכו בו משמע לשון רבים ואי נפרש כפרש"י שלא הלכו בו להקל שפיר דמתניתין נשנה בלשון וחכ"א שייך לשון רבים אבל אם נפרש דקאי על ר"מ לא שייך לשון רבים רק הו"ל לומר לא הלך ר"מ וכו'. ועוד דראיה הנ"ל לא שייך רק להפוסקים כר"מ אבל להפוסקים כר"י י"ל דמש"ה לא משני הש"ס כן משום דמאי קמ"ל ר' אושעיא הרי אין נ"מ לדידן בדברי ר"מ שאף בשחיטה קיי"ל כר"י וע"כ כפרש"י ועכ"פ נ"מ לדידן לדינא. ובאמת לפי המסקנא דמסיק למעוטי רובעו וחורש בו ולהפוסקים כר"מ צ"ע דמאי קמ"ל ר' אושעיא ומאי נ"מ לדידן הרי אף בשחיטה קיי"ל כר"מ, ואי נימא שלדידן אסור מדרבנן חלבו אף לר"מ הוי ניחא קצת דקמ"ל דרובעו אינו דומה לחלבו ואסור מהתורה לחרוש בו לאפוקי חלבו דאף לר"מ הוי דרבנן אך להרמב"ם דפוסק דעל חלבו ענוש כרת צ"ע:
והנה בס' כו"פ כתב ראיה להרמב"ם מפ' בהמה המקשה דפריך על ריש לקיש דאמר מאן דמתיר בחלבו מתיר בדמו ופריך ולא יהא אלא דם האברים ומאי פריך נימא דר"ל קמ"ל לדידן דקיי"ל בהא כר"י דחלבו מותר ובדם התמצית לא קיי"ל כוותיה ובע"כ דאנן קיי"ל דלא כר"י. ודבריו צ"ע דאכתי לדידיה מי ניחא הרי הוא סובר כמ"ש הרא"ש דר"י ור"ל דפליגי בתלש חלב מבן ט' דר"י סובר כר' מאיר ור"ל כר"י וא"כ מאי מקשה הש"ס על ריש לקיש הרי עכ"פ הוא פוסק כר' יהודא ואף בחלבו וא"כ נימא דר"ל לשיטתו קאמר שפיר ובדם התמצית לא ס"ל כוותיה וע"כ דעיקר קושית הש"ס נהי דיכול לפרש דר"ל לדידן קאמר אבל עכ"פ תקשה דהאיך כייל כללא לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו הרי עכ"פ יש ר"י שמתיר בחלבו ואעפ"כ אוסר בדמו וא"כ היאך כייל ר"ל בהאי כללא וגם הלשון לדברי המתיר בחלבו ולא אמר בסתם אי חלבו מותר גם דמו מותר משמע שלר"י גופיה אומר כן ואין ראיה להרמב"ם. אך ראיה אחרת נראה לי להרמב"ם מסוגיא זו דלכאורה תיקשי על מה דקאמר ריש לקיש לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו מ"ש דנקט פלוגתת ר"מ ור"י בבריתא ושביק פלוגתתם במתני' דידן שר"מ אוסר בשחיטת אמו ור"י מתיר והו"ל לומר לדברי המתיר בשחיטת אמו מתיר בדמו וע"כ דלדידן סתם תנא בברייתא דבלי שחיטה מותר וחלבו אסור ודמו וחלבו שווין ולא הוי מצי ר"ל לומר למתיר בשחיטה וכו' הרי תנא דידן דמתיר בשחיטת אמו ומ"מ אסור לדידיה בדמו שהרי גם חלבו אסור וע"כ הוצרך ר"ל לומר למאן דמתיר בחלבו וכו' וראיה להרמב"ם ממאי דלא פריך הש"ס לפי הס"ד דר"ל מתיר לגמרי והו"ל להקשות דלמה שביק ר"ל שחיטת אמו, ואף לפי מה דמסיק דר"ל אוסר בדמו רק שאין ענוש כרת תקשי כן למה שביק שחיטת אמו ובזה שוב אינו מיושב במה שכתבתי לעיל דהרי לענין שאין ענוש כרת גם לדידן אין ענוש כרת ולמה נקט למאן דמתיר בחלבו ולא בשחיטה וצ"ע קצת: