טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצורי דינים מהלכות טרפות מספר קנאת סופרים להגאון המחבר זצ"ל · תשובה קו
בש"ע סי' ס"א סעיף כ"ט. כהן שמכר פרה לישראל וא"ל וכו' חוץ ממתנותיה הוי תנאי וצריך ליתנם למוכר אבל אם אמר לו ע"מ לא הוי תנאי והמקח קיים וכו'.
הנה להמעיין בש"ס פרק הזרוע (דף קל"ד א') יראה לכאורה שאין זה הלשון שכתב המחבר מדוקדק. שהרי שם מסיק דמאן דתנא ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו סבירא ליה דשיורא הוי ומאן דס"ל דבע"מ נמי אין המתנות שלו ס"ל דע"מ הוי תנאה ובחוץ כ"ע מודים דשיורא הוי עיי"ש, וא"כ איך כתב המחבר דבחוץ הוי תנאי וצריך ליתנה לו ובע"מ לא הוי תנאי הרי אדרבא אמרינן דבחוץ לא הוי תנאי וע"מ הוי תנאי. והן אמת דמ"ש המחבר דע"מ לא הוי תנאי יש לישבו כיון שכתבו התוס' והפוסקים דלכך לא מהני ע"מ משום מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל ולכך כתב המחבר לא הוי תנאי כלומר אין לו דין תנאי שתנאי שהוא נגד מ"ש בתורה לא חשוב תנאה. ובפרט לפי מ"ש התוס' בכתובות פ' אע"פ הטעם דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל דאמרינן שלא הי' כוונתו כלל לתנאי רק לפטומי מילי יע"ש. א"כ א"ש הכא כונת המחבר שכתב לא הוי תנאי, והש"ס דנקט תנאי הוי לאפוקי שיורא וכיון דהוי תנאי ממילא אף תנאי לא הוי רק פטומי מילי, מיהו מ"ש המחבר ברישא גבי חוץ תנאי הוי אינו מובן. ונראה דס"ל להמחבר דידוע מ"ש התוס' והרא"ש בכמה דוכתי דיש דברים שא"צ כלל לדיני תנאי רק ממילא מכח אומדנא נחשב תנאי. ולפ"ז סבירא ליה גם הכא דהאומר חוץ ממתנותיה ג"כ אמדינן דעתו שכונתו הי' לתנאי שאם לא יתן לו את המתנות תתבטל גוף המכירה. ואינו דומה לבעלמא דהאומר חוץ לא הוי תנאי משום דבעלמא כיון שהיה יכול לומר תנאי ע"מ או תנאי אם ולא אמר רק חוץ מוכח דאין כונתו לתנאי אבל הכא כיון דקי"ל האומר ע"מ תנאו בטל דבעינן דוקא שיור א"כ אנן סהדי שלכך אמר חוץ כדי שיהי' שיורא שאין מוכר המתנות כלל ויועיל דבריו, מיהו כונתו ג"כ לתנאי שאם לא יתן לו את שלו ויגזול ממנו אז תתבטל גוף המכירה ג"כ כי אדעתא דהכי מכר לו והוי תנאי מכח אומדנא. והש"ס דנקט דחוץ הוי שיורא היינו שיורא ג"כ אבל תנאי ג"כ הוי לאפוקי ע"מ דלא הוי רק תנאי, ולכך קמ"ל המחבר כאן דבר גדול שחוץ הוי תנאי מעליא דהיינו שכוון לתנאי ולשיור ואם לא נתן לו בטל המכירה לגמרי, מיהו בזה אין הלוקח יכול לומר לא אתן לך המתנות כדי שתתבטל המכירה כמו במתנה תנאים בעלמא דקי"ל דאין כופין הלוקח או המקבל לקיים התנאי, דכאן שאני כיון דלא התנה בהדיא בתורת תנאי הוי כאלו אמר שיהי' ידו על העליונה שאם ירצה יכול לבטל המקח למפרע ואם ירצה יהי' המקח קיים ויכופו אותו הב"ד להחזיר לו מתנותיו ולא יהי' ביד הלוקח לבטל המקח כיון דלא התנה בהדיא בתורת תנאי, וכן הדין בכל הדברים שלא התנה בהם בתנאי מפורש רק מכח אומדנא נחשב תנאי בזה אין יכול השכנגדו לבטל המקח בע"כ. והטעם י"ל בשלמא אם התנה בהדיא התנאי אז מה שמתנה המוכר לבד או הלוקח לבד הוי כאלו התנה זה שכנגדו ג"כ שהרי קי"ל בחו"מ סי' ר"ז שאפי' התנה הלה טובת חבירו לא הוי פטומי מילי כיון שהי' התנאי בתחלת המקח הוי כאלו התנה הוא וכן נמי בכל תנאי שאחד מתנה לטובתו הוי כאלו התנה השני ג"כ שבאם לא יקיים הוא התנאי לא יקיים הוא המעשה. אבל כל שלא התנה בהדיא התנאי רק מכח אומדנא הרי אצל שכנגדו ליכא אומדנא זו. ובפרט דהאומדנא הוי תמיד כך שמסתמא הי' דעת המוכר או הלוקח שיהי' ידו על העליונה אם ירצה יבטל המקח ואם ירצה יקיימו והב"ד יכופו לשני לקיים תנאו, ולכך כיון דרק מכח אומדנא אתינא עלה אזלינן בתרה בכל דבר ואין ביד השני לומר לא אקיים התנאי ויתבטל הענין בכולו כן ה"נ בדין זה האומר חוץ אם המוכר רוצה מבטל המקח ולענין זה הוי תנאה ואם רוצה מקיימו והב"ד כופין ללוקח ליתן לו מתנותיו. כנלפע"ד ביאור הלשון שכתב המחבר.
ועתה נבא לבאר מה שהכל תפסו על הרמב"ם בזה דכאן פסק דע"מ לא מהני ובפ"ז ממעשר פוסק בע"מ שהמעשר שלי צריך ליתן לו מעשרותיו יע"ש. ולפע"ד נראה לישב שהתוס' בב"ב דף ס"ג ע"א הקשו בהא דמתנה, ע"מ שהמעשרות שלי המעשרות שלו הרי הוי כהן המסייע בבית הגרנות ותרצו כיון דשיורי שייר למקום המעשר לא הוי כהן המסייע יע"ש, ולפ"ז מוכח דאם אמרינן תנאי הוי שפיר הוי כהן המסייע בבית הגרנות ואף לדידן דקי"ל תנאי בטל ואין הלה מחויב ליתן לו מ"מ הוי כהן המסייע שהרי כהן המסייע ג"כ אין יכול לכוף את הבעלים אח"כ ליתן לו המעשר שהרי לא קנו מידו על ככה ואין לו שטר עליו רק כיון דמסתמא מדרך העולם כיון שהבעלים רואים שהכהן עשה לו טובה וסייע לו ועבד עמו ודאי לא מעיז פניו ומסתמא יתן לו המתנות ולכך אסור, ולפ"ז ה"ה הכא נהי דאם באו לב"ד אמרינן ללוקח שא"צ ליתן לו המתנות מ"מ מעצמו מסתמא כיון שהתנה עמו יתן לו הלוקח המתנות דמה לו כהן זה או אחר ולמה יגרע וכיון שהתנה עמו לא ישנה הלוקח דעתו ויתן לו ולכך נקרא כהן המסייע וכו'. ובזה א"ש שהנה בהל' בכורים פי"א גבי פדיון הבן במתנה ע"מ להחזיר כתב הרמב"ם שמותר לכתחלה לכהן להחזיר ותמה הכ"מ למה השמיט הרמב"ם שאסור לעשות כן משום כהן המסייע בבית הגרנות כמ"ש התוס' יע"ש ותירץ הרב מרכבת המשנה שס"ל להרמב"ם כיון דלא אמר רבא איסור זה רק גבי תרומה מוכח דאין איסור זה דמסייע בבית הגרנות רק גבי תרומה יע"ש, ולפ"ז היוצא לנו מזה דס"ל להרמב"ם דאיסור כהן המסייע הוי רק בתרומה ומעשר אבל בשאר מתנות כהונה ליכא איסור זה דמסייע בבית הגרנות, ובזה א"ש דהנה קי"ל בכל דוכתי אחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזיקינן ואמרינן כן גבי ריבית לא שביק היתרא ואכיל איסורא, ולפ"ז ה"נ במעשר כיון דאם נימא שהי' כונתו לתנאי אז עשה איסור ועבר על שחתם ברית הלוי והוי כהן המסייע לכך אמרינן לא שביק התירא ואכל איסורא ובודאי הי' כונתו לשיור אף שלא אמר כן בהדיא וכיון שהי' כונתו לשיור שוב לא הוי ג"כ מתנה על מ"ש בתורה לכך תנאו קיים כנ"ל, אבל במתנות כהונה דליכא בהו איסור כהן המסייע בבית הגרנות לדעת הרמב"ם א"כ כל שאמר ע"מ ולא אמר חוץ לא תלינן בשיור שהרי לא עשה איסור ואמרינן דהוא עצמו לא רצה לומר בדרך שיור רק כונתו לתנאי בעלמא כי סמך אף שאין התנאי חל מ"מ הלוקח עצמו לא יעיז לשנות תנאו ויתן לו דמה לי הוא ומה לי אחר ולכך לא הי' כונתו לשיור רק לתנאי בעלמא כמשמעות לשון ע"מ ודו"ק. והן אמת שעיינתי במס' בכורות פ' עד כמה דף כ"ז נקט שם כהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים לו תרומות ומעשרות וכו' והמעיין שם בש"ס מוכח דבכל מתנות כהונה שייך איסור זה דכהן המסייע ולאו דוקא גבי תרומה שלא כדברי הרב הנ"ל. והן אמת שי"ל שמה שכתב הרב הנ"ל שהרמב"ם ס"ל שדוקא גבי תרומה היינו לאו לענין איסור מסייע ממש דזה ודאי אסור בכל המתנות, רק גבי מתנה ע"מ להחזיר שאמר רבא דהוי ככהן המסייע משמע דלאו מסייע ממש הוא רק שנראה כמסייע בזה י"ל דלא גזרו רק בתרומה ומעשר לא בשאר מתנות כהונה. אך אין לשונו מובן במה שכתב שם בלשונו דס"ל להרמב"ם דלא נאמר איסור זה דמסייע רק גבי תרומה משום דשייכי טובא במילי דתרומה כדתנן אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן וכו' והוא תמוה דמה ראיה מהתם הרי אדרבא שם נקט נמי המסייע בבית הרועים ובבית המטבחיים, גם במשנה שם קתני גבי בכור האומר תנו לי אל יתנו לו הרי דשייכא בכל מתנות כהונה ומה שייך יותר במילי דתרומה. ולכאורה הי' נראה ליישב עפ"י מה שמשמע לכאורה מדברי הט"ז ביו"ד ה' בכור בה"ט סי' ש"ז שכתב דהוי כמסייע כדי שיתנו לו גם שאר מתנות כהונה וכו' לשון זה משמע לכאורה דבשביל הך מתנה עצמה כגון בכור וכדומה לא הוי אסור להיות מסייע דמתנות אלו לא שכיחי כל כך, ואף אם שכיחי כיון דלא עליהם יחיה האדם ואין תלוי בהם חיותא דכהן לכך לא אסרו משום הן עצמם רק דהאיסור משום דאם מסייע באלו אז יבואו ליתן לו גם תרומות ומעשרות ובזה שפיר יש איסור כיון דזה שכיח ומפסיד לשאר כהנים ויש בזה משום כדי חייו דכהן שהרי על הלחם יחיה האדם. ובהכי א"ש מה שמסיימ' שם הברייתא בפ' עד כמה אין נותנין להם תרומה ומעשר דקשה דהרי תחלה התחיל בכהן המסייע בבית הגרנות ובבית המטבחיים א"כ נקט כולהו ולמה סיים בתרומה ומעשר אלא ודאי שעיקר הגזירה בכולן לאו משום הן עצמן רק משום תרומה ומעשר לכך אין קונסין אותם רק בתרומה ומעשר. ובזה א"ש ראיות הרב משם כיון דתנא דוקא תרומות ומעשר משמע דהאיסור דוקא בשבילם ולכך בהם גזרו אפי' במתנה ע"מ להחזיר דהוי כמסייע אבל בשאר מתנות לא גזרו. מיהו המעיין ברמב"ם פ"א מבכורות ה' י"ד ופי"ב מה' תרומו' שסתם וכתב שכהן המסייע אין נותנים לו תרומות ומעשר ומתנות בשכרן משמע שכל מתנות אין נותנים לו ותרומות דנקט הש"ס הוא לאו דוקא ומוכח מדבריו דס"ל דכל מתנות כהונה שוין המה לענין איסור זה וא"כ תמוה מ"ש הרב המרכבת הנ"ל דאין איסור רק בתרומה וצ"ע. (ודברי הרמב"ם בה' פדיון הבן כתבתי ליישב בחידושי לאה"ע סי' ל"א) מיהו מ"ש הכא ליישב דברי הרמב"ם א"ש דלא מבעיא אם נימא כדברי המרכה"מ דעכ"פ במתנה, ע"מ להחזיר דרק נראה כמסייע לא גזרו רק בתרומה ודאי דה"ה הכא כהן המוכר שלו ומתנה שהמתנות שלו ודאי דלא נחשב מסייע ממש רק נראה כמסייע ואינו אסור רק בתרומה ומעשר, אף גם לפי מה שהעליתי דבכל דברים האיסור מסייע שוה מ"מ בכה"ג שהוא מוכר את שלו ומתנה שיהי' לו המתנות ודאי ליכא איסור רק בתרומה ומעשר, דהמה שכיחא טובא והתנאי של המוכר חל לעולם ומפקיע לעולם התרומה ומעשר מיד שאר הכהנים בזה אסרו משום שנראה כמסייע ואף שנראה שמתנה רק על שנה אחת, מ"מ כיון דעל הלחם יחי' האדם ובודאי אם לא הי' הקונה זה קונה אצל הכהן הי' קונה אצל אחר או נכרי והיו אותן תרומות לכהן ועתה שקונה מכהן זה ומתנה ליתן לו המתנות הוא מפסיד לשאר כהנים ויש בזה איסור המסייע בבית הגרנו' אבל במתנות זרוע ולחיים וכו' שאינו מפקיע רק שעה זו לבד ולא לעולם ובפרט שהכהן עצמו מוכר לו ואם לא היה מבטיח ליתן לו המתנות לא הי' מוכר לו, ובלא"ה לא היו נוטלין שאר כהנים דיכול להיות שלא הי' הקונה אוכל בשר ולא הי' קונה במקום אחר כלל וליכא בזה הפסד לכהנים כלל ולכך ליכא בזה איסור המסייע כלל, ובזה א"ש הכל שכאן גבי זרוע וכו' אף שאמרינן שלא הוי שיור רק תנאי ובטל התנאי מ"מ רשאי' הבעלים ליתן לזה הכהן דלא עשה בזה איסור כהן המסייע וכיון שרשאים ליתן לו לכך י"ל שלא הוי כונת הכהן לשיורא רק לתנאי ולא עשה בזה איסורא ולא הוי כהן המסייע כנ"ל, גם סמך שאף אם אין התנאי חל דהוי מתנה על מ"ש בתורה מ"מ בודאי מעצמו יתן לו הקונה דמה לי הוא מה לי אחר, אבל במעשר שיש בזה איסור כהן המסייע אם נימא דהוי דעתו לתנאי אז עשה איסורא גם אז אסור ליתן תרומה ומעשר כמו דקי"ל דכהן המסייע אין נותנין לו תרומה ומעשר בשכרן וכן שאר מתנות וכמבואר בפ' עד כמה דקנסו אותו, ולפ"ז ידע שאם הי' תנאי לא יתנו לו הבעלים לכך אמרינן דודאי לא שביק התירא ואכיל איסורא והי' כונתו לשיור ולא הוי כהן המסייע כלל כמ"ש התוס' ודו"ק:
עוד נראה בישוב דברי הרמב"ם והמחבר דהנה קשה לי על הש"ס דמס' ב"ב הנז"ל דאית' שם בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלו המעשר שלו ופריך והא הוי דשלב"ל ומשני כיון דאמר ע"מ שיורי שייר למקום המעשר וכו'. משמע דהס"ד לא ידע מהך דשיורי שייר וקשה דא"כ הוי ליה להקשות בלא זה שהרי הוא מתנה עמש"ב שהרי בפ' הזרוע משמע שאם ע"מ הוי תנאי לא מהני התנאי וא"כ הו"ל להקשות בלא"ה שהרי הוא מתנה עמש"ב, גם קשה לפי מ"ש התוס' דלכך לא הוי מסייע בבית הגרנות משום דשיורי שייר א"כ להס"ד הו"ל להקשות דא"כ הוי לי' כהן המסייע וצ"ע. ומה שנראה בישוב כל זה הוא דידוע דאנן קי"ל דמתנה עמש"ב תנאו בטל ובדבר של ממון תנאו קיים. ולפ"ז י"ל דהא דקיי"ל דע"מ שהמתנות שלי הוי מתנה עמש"ב היינו דוקא לדידן דקי"ל טובת הנאה אינו ממון א"כ מה שזכתה התורה לבעלים ליתן למי שירצה לא הוי מלתא דממון רק מצוה בעלמא ולא בתורת ממון לכך המתנה עליו הוי כמתנה לעבור אשאר דבר מצוה שאינו של ממון ולא הוי כמתנה שתתן לי עוד מאתים זוז בעבור קניה זו וכדומה דט"ה זו אינה ממון לכך הוי מתנה עמש"ב גם הוי ככהן המסייע בביה"ג, אבל אם ט"ה ממון אז מה שזכתה תורה לבעלים ליתן למי שירצה הוי דבר של ממון א"כ הכהן המתנה ליתן לו הוי כמתנה תנאי בדבר של ממון ותנאו קיים והוי כמתנה שיתן לו עוד סך מעות בעבור המקח ולא הוי ככהן המסייע כלל שהרי הוא כמתנה עמו שאינו מוכר לו רק בעד סך זה. ובזה א"ש מה שהש"ס לא מצי להקשות מכח דהוי מתנה עמש"ב או כהן המסייע דיש לומר דברייתא אתיא כמ"ד ט"ה ממון ולכך לא פריך רק דהוי דשלב"ע ולפי מאי דמשני דשיורי שייר ממילא א"ש אף לדידן דקיי"ל ט"ה אינו ממון. ודו"ק אך קשה להיפוך מ"ט בשביל שאין התנאי מועיל דהוי דשלב"ל אמרינן שהי' כוונתו לשיור אף שאמר ע"מ א"כ אף בשאר מתנות כהונה דאמרינן דלא הוי תנאי מכח דמתנה עמש"ב תנאו בטל נימא ג"כ דכונתו הי' לשיור מכח זה ולמה יגרע דין זה דמתנה עמש"ב מדין דשלב"ל. אך נראה דזה דומה למה דאמרינן בפ"ז דכתובות א"ר אמי המקדש בפחות מש"פ ובעל צריכה הימנו גט בההוא הוא דלא טעי אבל בהנהו כגון המקדש במלוה או על תנאי טעי וא"צ גט וכו' א"כ חזינן שהש"ס מחלק דיש דברים שהאדם טועה בקנינו וסובר שמועיל ויש דברים שאינו טועה ויודע שלא מהני ולכך כשעשה, אח"כ קנין אחר מסתמא עשה באופן המועיל, ולפ"ז ה"נ בדין זה דאין אדם מתנה עמש"ב בהא עבידי אינשי דטעו ואין דין זה פשוט, בפרט כה"ג דהתוס' עצמן לחד תירוצא ס"ל דזה לא הוי מתנה עמש"ב א"כ אפי' לתירוץ השני כל כהאי לא הוי מלתא דפשיטא ועבידי אנשי דטעו לכך אמרינן מדחזינן דהוא אמר ע"מ ולא אמר חוץ מוכח דהוא אינו יודע הדין וסובר דתנאי כזה קיים לכך לא הוי כונתו לשיור כיון דסובר שאף תנאי מועיל, אך בדין דשלב"ל שהוא דין פשוט ומבואר בכמה דוכתי לכך אמרינן מדחזינן שהוא אמר ע"מ ולא אמר חוץ ודאי הי' כונתו באופן המועיל וכוון לשיור דבלא"ה לא הועיל בתנאי ודומה למקדש בפחות מש"פ דאמרינן צריכה הימנו גט. ובזה א"ש דברי הרמב"ם בשלמא במעשר שיש דין אחר מעורב בו דהוי דשלב"ל ודין זה ידע בודאי ממילא אמרינן דהי' כונתו לשיור ושוב לא הוי מתנה עמש"ב אבל בזרוע ולחיים וכו' דליכא ריעותא רק דהוי מתנה עמש"ב יש לומר דבזה טועה וסובר דמהני תנאי ולא כוון לשיור ודו"ק בזה. והנה יש ראיה להחילוק שכתבתי לעיל בין מעשר ותרומה דשייך ביה איסור מסייע בביה"ג אם מתנה תנאי ע"מ שתתן לי המעשר ובין שאר מתנות כהונה דלא הוי איסור בזה מדברי התוס' במס' ב"ב שם שכתבו דמסייע לא הוי משום דשיורי שייר וכו' וקשה למה לא הקשו כן בפ' הזרוע במה דתנא שם ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו לחד ברייתא הוי לי' להעמיד דבריהם גם התם ובפרט דבברייתא השני' דס"ל דע"מ תנאי הוי א"כ אף תירוצם לא שייך התם והו"ל להעמיד הקושיא דאיך התנה הרי הוי כהן המסייע, ועוד הרי צריך להבין דברי התוס' במס' ב"ב שכתבו דמסייע לא הוי דמה קושיא הא אין התנא מצוה לו לעשות כן לכתחלה רק קמ"ל דינא דאם התנה כן המעשר שלו ודלמא קמ"ל דאם עבר הכהן ולא חשש לאיסור מסייע אטו לא נמצא כהנה דינים בש"ס, ובע"כ דכונתם דאם הוי מסייע הרי מבואר במס' בכורות דכהן המסייע אין נותנין לו תרומות ומעשרות בשכרן מטעם קנס וא"כ ה"נ למה קתני שהמעשר שלו נקנסיה דלא ניתן לו המעשר ואף דהוא התנה בדרך תנאי מ"מ יש כח ביד חז"ל להפקיע התנאי שהפקר ב"ד הפקר ולכך הוצרכו לומר דלא הוי מסייע משום דשיורי שייר, ולפ"ז קשה טובא למה נדחקו התוס' והרא"ש בפ' הזרוע ליתן טעם למ"ד דע"מ תנאה הוי ואין התנאי חל ונדחקו שם למה אינו חל שהוא משום דהוי מתנה עמש"ב ולמה לא תירצו כפשוטו דלמ"ד תנאה הוי ולא שיור א"כ שוב הוי כהן המסייע ולכך שוב אין נותנין לו דקנסו אותו חז"ל והפקיעו התנאי. אלא ודאי מזה מוכח כמ"ש החילוק שאף התוס' מודים דבשאר מתנות כהונה לא שייך בזה לומר דהוי כהן המסייע אפילו אם מתנה בדרך תנאי ודוקא במעשר ס"ל כן ודו"ק היטב בזה. ולפ"ז תיקשי הקושיא להיפוך למה נדחקו התוס', והרא"ש דסוגיא דחולין וב"ב חלוקין ולמה לא תירצו כמ"ש דמעשר שאני דלא שביק התירא ואכל איסורא משא"כ בשאר מתנות כהונה כמ"ש לדעת הרמב"ם לעיל וצ"ע:
שם באותו סעיף. עיין בס"ק הקודם שהארכתי בזה אך הנה קשה לי באמת כיון דקי"ל מתנה עמש"כ בדבר של ממון תנאו קיים וא"כ ה"נ נימא דתנאו קיים כיון דהוי דבר שבממון. ולכאורה הי' אפשר לישב דהכא כיון דט"ה אינו ממון א"כ לא הוי בכלל תנאי שבממון רק כתנאי שאינו ממון דתנאו בטל. אך צ"ע לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לכתובות והובא באסיפת זקנים ג"כ דעיקר הטעם דבממון תנאו קיים משום דאנן מפרשים דכונתו הי' ע"מ שתמחלי ולולי זה אף בממון תנאו בטל ועיין מ"ש בזה הקצה"ח בסי' רכ"ז, וא"כ קשיא טובא דהרי אם הי' מתנה להדיא בתורת שיור הוי מהני א"כ ה"נ במתנה בלשון תנאי נימא דכוונתו הי' ע"מ לשייר לו מקום המעשר, וכמו דמפרשינן התם על מנת שתמחלי נימא הכא נמי דנתכוין בלשון שיור ויהי' תנאו קיים ולמה בכל מתנה עמש"ב אם אפשר לפרש דנתכווין באופן המועיל מפרשינן כן ותנאו קיים ולמה כאן לא נימא כן כיון דאיכא אופן שיכול לחול דבריו נימא דכונתו הי' כה"ג. ונראה דא"ש עפ"י דברי הריטב"א הובא בשעה"מ הל' נדרים שכתב דאף דלא קיי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה מערך לדמי, אבל היכא שא"צ לשנות לשונו שפיר אמרינן דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יע"ש א"כ ה"נ בשלמא בשאר מתנה עמש"ב דאם נפרש בלשון מחילה הוי דיבור אחד להם וא"צ לשנות לשונו בזה אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונתכוין ע"מ שתמחלי, אבל הכא שצריך לומר שהיה כונתו בתורת שיור וצריך לשנות לשונו ממש כה"ג אדם מוציא דבריו וכו' ולכך לא חל התנאי. אך א"כ תקשי מהא דאמרינן במס' ב"ב הנ"ל בבן לוי שמכר שדה וכו' ומשני שם דשיורי שייר למקום המעשר ופי' רשב"ם שכיון דאין אדם מקנה דשל"בל אמרינן דשיורי שייר ואמאי הרי כה"ג לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגם אי אמרינן גם בזה אין אדם וכו' למה אמרינן גבי מתנות כהונה דהוי מתנה עמש"ב. מיהו לפי מ"ש הוי א"ש די"ל דהך ברייתא אתיא כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף אם צריך להוסיף על דבריו לכך מפרשינן דשיורי שייר ועיין בתוס' שם דאתיא אף כר"מ ע"ש ולכך לר"מ א"ש אבל לדידן דקי"ל כה"ג לא אמרינן אין אדם מוציא וכו' לכך נחשב מתנה עמש"ב ולא אמרינן דשיורי שייר. אך ז"א דאי נימא דאתיא כר"מ הרי ר"מ ס"ל דמתנה עמש"ב תנאו בטל א"כ נהי דמתרץ הש"ס הקושיא דמקשה דהוי דשלב"ל אכתי תקשה הא הוי מתנה עמש"ב, והן אמת דאם נתכוין לשייר אף מתנה עמש"ב לא הוי אך אכתי כיון דלא אמר כן בהדיא א"כ בכל מתנה עמש"ב נימא כן דנתכוין ע"מ שתמחלי ולמה תנאו בטל בדבר שבממון ואם ר"מ לא מפרש כן למה נימא בזה דנתכוין ע"מ לשייר. לכך נראה דשאני דין דשלב"ל מדין מתנה עמש"ב דבשלמא לענין דשלב"ל דאין בזה ביטול דעת התורה בזה שפיר מפרשינן דנתכוין באופן המועיל לשיור אבל לענין מתנה עמש"ב א"כ כמו דאמרינן בגוף הדין דתנאו בטל וכתבו הפוסקים הטעם אף דהתנה כן בהדיא מ"מ אמרינן דנתכוין רק לפטומי מילי, והיינו דמסתמא לא ניחא ליה לאדם לבטל דעת התורה, א"כ ה"נ בזה לא שייך לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דבעלמא היכי דליכא אומדנא להיפוך אמרינן מכח אומדנא דנתכוין באופן המועיל אבל במתנה עמש"ב איכא אומדנא להיפוך דאף דהוי דבריו לבטלה לא נתכוין לבטל רצון התורה. ובזה א"ש מה שהקשתי במקום אחר דפלוגתת ר"מ ור"י סותרין זא"ז דבמתנה עמש"ב ס"ל לר"מ דתנאו בטל אפי' בדבר שבממון ולא מפרש דנתכוין ע"מ שתמחלי באופן המועיל ור"י ס"ל דנתכוין באופן המועיל ותנאו קיים וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ובעלמא ס"ל להיפוך דר"מ ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ור"י ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפמ"ש כאן א"ש דר"י אדר"י לא קשיא דהתם א"צ לשנות דבריו לכך מפרש דע"מ שתמחלי קאמר והתם בערכין דצריך לשנות לשונו לכך ס"ל דלא אמרינן אין אדם מוציא וכו' ור"מ אדר"מ לא קשיא דהתם דלא בא לבטל דין תורה אמרינן בודאי נתכוין באופן המועיל שיחולו דבריו אבל כאן במתנה עמש"ב יש אומדנא להיפוך דלא רצה כלל לבטל רצון התורה לכך נתכוין רק לפטומי מילי בעלמא ולכך א"ש הכא לענין דשלב"ל שפיר אמרינן דנתכוין באופן המועיל ולא נגד מתנה עמש"ב. והוי אפשר ליישב ג"כ דלא סתרי הסוגיות אהדדי מס' ב"ב וחולין כמ"ש התוס' בחולין והיינו דס"ל דלא כהרשב"א דטעם מתנה עמש"ב בממון תנאו קיים מכח מחילה רק כפשוטו דחל בכל ענין, ולכך א"ש וכמו שכתבתי בחדושי מכבר די"ל דהך סוגיא דב"ב אתיא כמ"ד ט"ה ממון והוי דבר שבממון ובזה תנאו קיים בשל תורה וחשש דשלב"ל לענין זה אמרינן דנתכוין באופן המועיל דשיורי שייר. אבל בחולין אזיל למ"ד ט"ה אינו ממון א"כ הוי מתנה עמש"ב בדבר שאינו של ממון לכך תנאו בטל ובזה לא אמרינן דנתכוין באופן המועיל כי בודאי לא ניחא ליה לבטל דין תורה ולא נתכוין רק לפטומי מילי בעלמא כן הי' נראה לכאורה. מיהו כד דייקינן גם זה אינו, דאיך שייך לומר דנתכוין באופן המועיל כדי שלא להפקיע דין תורה דאדרבא בעלמא אם נתכוין כפשוטו אז הוי תנאו נגד דין תורה אבל אם נימא דנתכוין הכא ע"מ לשייר לו מקום מעשר או בכל מתנה עמש"ב דנתכוין לו בדבר שבממון הרי בזה לא מבטל רצון התורה דאטו לא ניחא להתורה שימחול הלה זכותו או לשייר לו המעשר לעצמו וא"כ הוי רק מלתא בעלמא לא לבטל רצון התורה ומה"ת לא נימא דנתכוין באופן המועיל. לכך קושיא שהקשינו מכבר דר"מ אדר"מ ודאי קשה וקושיא זו שהקשינו כאן א"ש כמ"ש בתחלה דברייתא דב"ב אתיא כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אף היכי שצריך לשנות דבריו ומיהו בהא [לא] ס"ל כר"מ לענין מתנה עמש"ב תנאו בטל אפי' בדבר שבממון, רק ס"ל להך תנא דברייתא כר"מ בחדא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אפי' היכא שצריך לשנות דבריו וס"ל בהא כר"י דמתנה עמש"ב תנאו קיים בממון לכך ס"ל דתנאו חל אבל לדידן נהי דקיי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים כיון דקי"ל כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה היכי שצריך לשנות דבריו לכך אמרינן בחולין דאין התנאי חל דהוי מתנה עמש"ב ואין הסוגיות סותרות זא"ז. אך שיטת הרמב"ם דכאן ס"ל דאין התנאי חל ובמעשר פוסק דחל התנאי עדיין לא נתיישב בזה:.
שם באותו סעיף. אבל אם אמר ע"מ שהמתנות שלי אינו תנאי וכו'. הטעם מבואר הוא מכח דהוי מתנה עמש"ב וכו', ולכאורה אינו מובן הרי הוי בדבר שבממון ובדבר שבממון קיי"ל דתנאו קיים. ולכאורה הי' נראה לי כיון דקיי"ל ט"הנ אינו ממון לא נקרא דבר שבממון. אך ז"א נהי דט"ה אינו ממון מ"מ שייך ביה קנין ומחילה וכמ"ש הרב הגאון מליסא ז"ל בספרו מק"ח סי' תל"א בהשגתו על הש"א דנהי דט"ה אינו ממון היינו דלא נקנה במשיכה אבל בדבר דמהני בדיבור כגון הקדש מהני והביא ראיה מערכין יע"ש, א"כ ה"נ בתנאי דהוי בדבור למה לא יחול בו התנאי להיות נחשב דבר שבממון ולכאורה הי' נראה מזה ראיה לדעת הש"א שהביא שם דאם ט"ה אינו ממון לא מצי לבטל יע"ש לכך ה"נ אף תנאי לא חל עליו ואין לו דין דבר שבממון כלל ועמ"ש בחיבורי לה"פ על דברי המק"ח. אך באמת לקמן בחיבור זה הוכחנו דאף דט"ה אינו ממון היינו דלא נחשב שיעור ממון אבל מ"מ דינו כמו פחות מש"פ דנחשב שלו רק דאינו יוצא בדיינים א"כ הרי פחות מש"פ הוי בר קנין והקדש לכל דבר א"כ למה לא יועיל בו תנאי ג"כ. אך נראה דהנה יש כאן שני ענינים אחד הט"ה שיכול ליתנה לכל כהן שירצה והשני הוי גוף מצות הנתינה דהמצוה עצמה לא הוי דבר שבממון והוי כשאר מצוה. וא"כ בזה אם מתנה ע"מ שהמתנות שלו הוא מבטל טובת הנאה של הלוקח וגם גוף המצוה כיון דהתנה עמו שלא יתקיים המכירה רק באופן זה א"כ מה שנותן לו המתנות לא נחשב מצוה רק כמקיים תנאו והוי כמו אם התנה ליתן לו חפץ דעלמא ומה לי הם ומה לי דברים אחרים וכיון דמוכרח ליתן לו בלא"ה מכח התנאי א"כ לא מקיים בזה מצות נתינה, א"כ בזה שפיר עוקר בתנאי מצות נתינה של תורה א"כ נהי דמצד ט"ה הוי דבר שבממון מצד גוף הנתינה לא הוי דבר שבממון ועליו לא חל התנאי וא"כ הוי כמתנה על שני דברים באחד הי' ראוי לחול התנאי, ובאחד לא הי' ראוי לחול א"כ הוא דומה לקני את וחמור וס"ל להרמב"ם דהיכי דהוי דבור אחד לא חל כלל כמ"ש הרב המגיד בשמו בהל' אשות גבי כולכם מקודשת לי ע"ש, א"כ ה"נ כיון דהוי דבור אחד ע"מ שהמתנות שלי והוי כולל לט"ה ולגוף המצוה ולכך כיון דלא חל אגוף המצוה לא חל נמי אט"ה ולכך נחשב כמתנה עמש"ב. ובזה נראה ליישב מה שתמהו הש"ך והט"ז כאן למה במעשר פוסק הרמב"ם שתנאו קיים דהוי שיורי שייר למקום המעשר ייה"ש ולפמ"ש א"ש דודאי הא דאמרינן בע"מ שיור שייר אין הכונה דהוי שיור לבד דהרי באמת ע"מ קאמר ואנן לא קיי"ל כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה רק כרבנן וא"כ הרי ע"מ קאמר ולא חוץ. אך בע"כ הכונה דע"כ לא אמרינן לרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה רק היכי דא"א לקיים משמעות לשונו לגמרי כגון בערכין והוא פחות מבן חודש וכדומה. אבל היכא דא"צ לשנות משמעות לשונו כתב השעה"מ בה' נדרים בשם הריטב"א שאף לרבנן אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה. א"כ ה"נ נהי דאמר ע"מ הוי הכונה לתרתי שהוא שיורי שייר למקום המעשר אך לא אמר חוץ דאז הי' מתיירא פן אעפ"כ לא יתן לו הלוקח המעשר ופן יגזול ממנו ויצטרך לדון עמו בדינא ודיינא לכך אמר ע"מ וחלה גוף המכירה שאם יקיים ויתן לו את שלו ויחזיר לו המעשר שלו אז יקיים המכירה. אבל אם לא יחזיר לו המעשר שלו לא יתקיים המכירה ונתכוין לשיור ולתנאי לשיור גוף המעשר ולתנאי ג"כ ולכך א"ש הכל דהנה במתנות כהונה קיי"ל דעיקר חובה על השוחט ואף אם שייר ישראל המוכר לעצמו המתנות חל על השוחט ליתנם. אבל במעשר לא חל החובה על הבעלים רק על מי שהמעשר שלו. אבל ישראל המוכר שדה לחבירו והתנה עמו שמשייר מקום המעשר אין החובה של הנתינה על הלוקח רק על המוכר שהמעשר שלו, ולכך א"ש הכל דבמעשר שפיר חל הע"מ דנהי דאם הי' תנאי לבד לא הי' חל דאז אם לא שייר, א"כ הי' המעשר של הלוקח וחל עליו חיוב נתינה לכהן ואם יחול התנאי לא יקיים מצות נתינה לכהן כיון דאין נותנו מכח מצוה רק מכח התנאי כדי לקיים מכירתו וכנ"ל והוי כמתנה על חפץ אחר, אך אמרינן דבאמת התכוין לשייר מקום המעשר וא"כ כיון דשייר הוי המעשר שלו ולא חל עליו המצוה כלל ושוב כיון דלא חל המצוה שפיר מהני אף התנאי שיהי' גוף הענין תלוי בזה אם יחזיר לו וא"ש גם לשון ע"מ שאמר ונתכווין לשניהם. וכיון דכן כה"ג אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל במתנות כהונה הנה באם שייר לעצמו המתנות ג"כ חל החיוב על השוחט ליתן א"כ בשלמא באומר חוץ שפיר הוי שיור והוי המתנות של הכהן ואף אם לא מקיים בזה מצות נתינה מה בכך סוף סוף השיור הוי שיור, ועוד אפשר כיון דאין גוף הקנין תלוי בזה א"כ שוב אף ידי נתינה יוצא הלוקח במה שנותנם לו וכיון דלא יומשך לו מזה תועלת רק כדי לקיים מצות התורה המחזיר לו ומה לי מצות השבת פקדון חבירו או מצות נתינה לכהן ונחשב במקום המצוה ואף אם אינו מקיים מה בכך כיון דלא הוי בתורת תנאי אבל אם אמר ע"מ לשון תנאי הנה לומר דנתכוין על שיור ועל תנאי שוב התנאי הוי מתנה עמש"ב נהי דשייר מ"מ החובה חל על השוחט, ולא מבעיא אי נימא דבאמת כאן אפילו במשייר נחשב לו שיוצא ידי מצות נתינה פשיטא כיון דאם הי' משייר לבד הי' מצוה על הלוקח ועכשיו שמתנה שיור הוי בתורת תנאי ג"כ א"כ בזה שוב לא יקיים המצוה כיון דמוכרח ליתן לו לקיים גוף המכירה א"כ הוי מתנה עמש"ב ותנאו בטל, ואף אי נימא דבאומר בלשון חוץ ג"כ הוא מבטל בזה מצוה הלוקח מ"מ אם הי' אומר בלשון חוץ באמת אף דמבטל המצוה הוי מהני אבל אם אמר בלשון תנאי לא מהני כיון דבאמת מבטל בזה מצות התורה והוי מתנה עמש"ב לא חל התנאי וא"כ כיון דעכ"פ בתורת תנאי לא חל א"כ אמר בלשונו לבטלה וכיון דהוציא לבטלה שוב אין ראיה דשיורי שייר וכיון דצריך לשנות לשונו לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה לכך בטל לי' לגמרי. ויותר נראה לומר דבאמר בלשון חוץ מקיים בזה מצות נתינה כיון דאינו מקיים בזה תנאו לקיים קנין שלו, גם הוא לא חייב א"ע להחזיר לו בחיוב גמור ולא קבל על עצמו שמירתו, באמת הוא מקיים בנתינה מצות נתינה. אבל באם אמר ע"מ ותולה השיור בתנאי ג"כ שפיר מבטל המצוה והוי מתנה עמש"ב. ואף דרך הראשון נראה נכון כיון דהוציא השיור בלשון תנאי ואי אפשר שיחול השיור רק מכח חלות התנאי דאנן אמרינן כיון דהתנה כן הוי כוונתו באופן המועיל שמשייר ומתנה על השיור בתנאי שיחזיר לו ואם לאו יתבטל המכר א"כ כיון שאי אפשר שיחול השיור רק עם התנאי ואם לא יחול התנאי לא יחול השיור דעליו לא התנה וכיון דהתנאי הי' לבטלה שוב ליכא שיור דבזה אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ אי אפשר שיחול השיור רק אם יחול התנאי והרי אם יחול השיור הוי מבטל מצות התורה בפרט אם הוי בתנאי לכך שוב אמרינן דהוי מתנה עמש"ב ולא חל לא התנאי ולא השיור והמתנות של הלוקח ויקיים מצוה כדבעי וא"ש. ודו"ק היטב:
ועוד נראה להסביר הענין יותר דהיכי דאומר רק חוץ אז כיון דאין הנותן מכוין להנאתו בנתינה זו ולא נמשך לו טובה מזה נהי דמחויב להשיב לו בלא"ה מ"מ כיון דאינו משיב רק לקיים מצוה מה אולמא דההיא מצוה מההיא מצוה והי מינייהו מפקית ודומה למה דאמרינן מצות אין מבטלין זה את זה ונחשב קיום שניהם, אבל היכי שהוא מתכוין בנתינה זו להנאתו לקיים מכירתו לא נחשב נותן רק לוקח דמקיים קניית עצמו בזה ולא נחשב נתינה לכהן רק היכי דלא הוי טובת עצמו אבל לא היכי שהוא טובת עצמו וא"ש. ועוד נראה כיון דאמרינן בישראל שמכר פרה לחבירו ושייר המתנות הנתינה חובה על השוחט הרי אף דצריך ליתנה למי שאומר הישראל המוכר מ"מ הטרחא חל על השוחט, וא"כ כיון שעשתה התורה מצוה מן הטרחא והבאה ליד כהן הנה באומר חוץ ממתנותיה עדיין יש כאן מצות נתינה דמצד גוף השיור לא הי' צריך הקונה לטפל בהם להביאם להכהן ולהכשיר אותם כראוי רק חל הטרחא על הבעלים המוכר לבא ולתקן ללקחם וא"כ עכשיו שהם מתנות חל החובה על השוחט להביאם ליד כהן ולמטינהו לידו להכשירם ויש כאן מצות נתינה עדיין והוי עדיין חובה על הלוקח, אבל אם מתנה ע"מ שהמתנות שלי כיון דהזכירם בלשון מתנות ובלשון תנאי משמע שמתנה עמו שנותן לו המתנות כדרך שנותנין לכהן וכיון דלא הוי בלשון שיור רק בלשון תנאי חל החובה על הלוקח לאמטינהו לידו דכהן כדין מתנות ממש וא"כ כיון שחייב בכל זה מצד התנאי לא מקיים בזה מצות נתינה כלל לכך הוי מתנה עמש"ב. אבל במעשר דאף בשיור לבד לא חל החיוב על הלוקח כלל רק על המוכר שוב לא הוי בתנאי מתנה עמש"ב וא"ש ודו"ק. וזה נראה יותר מכל הדברים שכתבנו לעיל:
והנה ראיתי בכו"פ שתירץ קושיא הנ"ל בכמה דרכים, והנה מ"ש מכח מעשר לא הוי ודאי עקר דבריו תמוהין חדא דהרי גם הכא במתנות לא הוי ודאי עקר דלמא ימצא טרפה ובלא"ה יפטור ממתנות ואם טרפה לא שכיח התם ג"כ שלא ימצא שום תבואה ג"כ לא שכיח יותר ואם ישאר קצת שוב צריך ליתן מעשר כל דהו והוי עוקר. ועוד דהרי אנן קי"ל התם להיפוך דאדרבא בע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה והיינו מכח דהוי מתנה עמש"ב אף שבדבר שבממון תנאו קיים היינו בידע בודאי דמחיל אבל בלא ידע דמחיל הוי מתנה עמש"ב, ועיין בקצה"ח סי' רכ"ז א"כ מוכח דאף התם דלא עקר בודאי כל דלא שייך מחילה הוי מתנה עמש"ב א"כ ה"נ כן דלא הוי דבר שבממון ודאי דהוי מתנה עמש"ב. גם מ"ש אח"כ בד"ה מלבד זה איני מבין יע"ש אינו מובן כלל דאם משייר בלשון חוץ אין קפידא אף אם מתנה עמש"ב:
ועיין בפמ"ג במשבצות ס"ק י' מ"ש ומיהו ממה שיוצא ע"י נתינת בעל אין כ"כ ראיה דאשתו כגופו ומלקמן דמזכה לת"ח על ידו משמע כן דלא ככו"פ וכו'. ולדעתי לאו ראיה היא מלקמן דהתם מזכה שיהי' של הזוכה וא"כ גלי הכהן דניחא לי' בקבלת הזוכה כאלו קבלם בעצמו, א"כ תיכף שהגיע הנאה ליד הזוכה תיכף הגיע הנאה לכהן מזה והוי כאלו נתן לידו ממש שהרי אין הכהן בוחר שיגיעו המתנות לידו אבל אם אין הכהן נותן המתנות לשליח רק רוצה שיגיעו המתנות לידו אז כל זמן שלא הגיעו ליד הכהן לא נגמר הנתינה שפיר יש לומר דע"י שליח לא מהני, ודומה לזה קיי"ל בדיני הרשאה דאם הקנה לו גוף הממון יכול לתבוע ואם לאו אין יכול לתבוע אף שעשאו שליח. מיהו מזה נראה ראיה דמהני ע"י שליח ממה שנדחקו התוס' והרא"ש בפ' הזרוע ליתן טעם למה לא מהני אם אומר ע"מ שהמתנות שלי אם הוי תנאי ע"ש ולמה לא תירצו שהרי הוי תנאי שאי אפשר לקיימו ע"י שליח דקיי"ל הדין פשוט דלא הוי תנאי אלא ודאי מוכח דנתינת המתנות יכול להיות ע"י שליח. מיהו שבתי וראיתי דמהא ליכא ראיה דלא בעינן בעלמא שהתנאי יכול להיות ע"י שליח רק גוף הדבר שהתנאי בו יהי' ע"י שליח וא"כ הרי גוף המכירה נעשה ע"י שליח ולכך מהני בו תנאי אף אם אין התנאי נעשה ע"י שליח ולכך צ"ע בזה לדינא: