טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
קיצור דינים מהלכות טרפות העולים מספר טוב טעם ודעת מהדורא קמא
תשובה מב
(שייך ליו"ד סי' ל"ג)
באווזות שמלעיטין אותן בטערקשי ווייצין חיין אשר אינם מבושלין ויש בהם בכל אחד כמין קוץ אם מהני בדיקת הושט אם לא שלט החולי מעבר לעבר או לא. הנה זה ידוע דיש חילוק בין אם הנקב הוא ע"י חולי או ע"י קוץ דע"י חולי לא חיישינן שמא הבריא ואם הוא מחמת קוץ חיישינן שמא הבריא. אך אם נמצא קוץ מונח בושט ולא תחוב ובושט נמצא נקב ולא ידעינן אם נעשה מן הקוץ או ע"י חולי השכיח לתלות בו, הנה הרמ"א כתב בסי' ל"ג דכל שיש לחוש אם נעשה ע"י קוץ חיישינן שמא נעשה ע"י קוץ וטרפה, ויש לומר דטעמו כיון דחולי לא שכיח וקוץ שכיח תלינן טפי במידי דשכיח וכמ"ש הש"ך בנהק"כ בסי' מ"ט דטעמו משום דשכיח, א"כ תינח אם החולי לא שכיח והקוץ שכיח אבל היכא דגם החולי שכיח אז מותר משום ס"ס, א"כ ע"י הלעטה דכמה פוסקים אוסרים הלעטה מוכח דע"י הלעטה שכיח לקותא א"כ הוי זה מעלה דדלמא בא הלקותא ע"י חולי ההלעטה א"כ הצדדים שקולים ולכן נראה לי להתיר באם ליכא ריעותא בחיצון זולת אם תחוב החיטין עם הקוץ לצד פנים אז טרפה אבל באינו תחוב יש להתיר ע"י בדיקת החיצון:
תשובה מג
(שייך לסי' הנז')
הנה ע"ד שאלתו בפרה שכאלה חתיכה גדולה של קארטאפליע וחנקה בגרונה וכשראו שאין כיולים לעזרה שלחו אחר השוחט ושחטוה והכשירה, ואמר שבדק הושט בפנים ובחוץ ולא היה בו ריעותא, והרב רוצה לומר שהיא טרפה לגמרי כי נסתם חלל הושט וא"י הושט לפעול פעולתו כמו בבועות בדקין דיש לבדוק אם לא נסתמו הדקין. הנה לחוש לזה הוי חומרא יתירה דאין מדמין בטרפות ובפרט דאין לו דמיון דהתם הבועות הוי ע"י חולי וזה אי אפשר שיתרפא כמו רגע והוי סופה למות משא"כ בזה דהוי דרך מקרה א"כ י"ל דבין לילה יעבור ויורד למטה אם יתעכל קצת ובשעה חדא לא תמות וגם הרמ"א לא כתב שם שאם לא בדקו הדקין שהוא טרפה, רק כתב דלכתחלה יש לבדוק ומודה שאם לא בדק שהיא כשרה. א"כ לא מבעיא עתה שלא בדקו הושט שהוא כשר רק אפי' לכתחלה לא היה צריך לבדוק דא"א להתברר אחר שחיטה משום דושט גמדא ופשטה לי' ואולי בחיים היה מונח במקום יותר רחב או שמא עתה נתכויץ ובחייה היה ריוח יותר הוי כא"א לבדוק וכשרה. גם מה דהשוחט בדק אם אין בו נקב הוא חומרא יתירא דבדבר רחב לא חיישינן לנקב א"כ הבדיקה בזה הוא חומרא יתירא ויש להתיר זה בכל ענין ודו"ק:
תשובה מה
(שייך לסי' הנ"ל)
מעשה באווזא שנשחטו בה ב' סימנין קנה וושט ואחר השחיטה נמצא תחוב בעור הצואר למעלה מעט ממקום שחיטה קנה נוצה אחת ונצרר הדם ולא נתחב מעבר לעבר אך כאשר הפכו עור הצואר היה נצרר הדם נגד מקום התחיבה הנ"ל והטריף רו"מ ואחד בא והכשירו, הנה ישר כחו וחילו שהטריף וכן נוהגים רוב מורי הוראות הבקיאים בהוראה חדא דהתב"ש מפרש דברי הש"ך בנתחב בפנינו מהני מקום ידוע אבל שלא בפנינו אין אנו בקיאים ואפי' אם נפרש כונת הש"כ כפשוטו דבקוץ תחוב הוי מקום ידוע היינו בתחוב בגוף הושט דלא שייך בזה לומר גמדא ופשטה לי' אבל אם נתחב בעור הצואר מודה הש"ך דאין אנו בקיאין דזה לא הוי מקום ידוע כיון דגמדא ופשטה לי' כמו בצוארו מלוכלך בדם לא הוי מקום ידוע, גם כיון דאין דרך נוצה לינקב א"כ יש לחוש שמא מכבר היה בו נקב ואח"כ נכנס בו הנוצה א"כ גרע מצוארו מלוכלך בדם ולכן הדבר ברור שהוא טרפה גמורה והכלים אסורין מדינא ודו"ק:
תשובה מט
(שייך לסי' כ"ה)
אם נתפצלה הארוכה ועבה מקמא היינו שנתפצל ההר מן הארוכה מאמצעיתה מקמא וידוע להשוחטים דמצוי, ולא היה לה תואר או"ע בלא זה הפיצול ואין להחשיבו ליתרת כלל רק הוא פיצול בלא גומא. הנה לדינא הוא טרפה אף כי מהד"מ מוכח דבלי גומא כשר וכן מבואר בפמ"ג דביש לו שורש חזק יש להקל מ"מ יותר נוטה הסברא והמנהג להטריף, וגם דיש ס"ס להחמיר דלמא יתרת מקמא טרפה ודלמא הוי פיצול ולא יתרת וס"ס עדיף מחזקה. גם יש לומר טפי דהשתא יצאה מן הרוב ונתפצל ולא הוי יתרת מבטן ואפילו לקולא אזלינן בתר השתא מכ"ש לחומרא לומר דעתה יצאה מן הרוב ולא מבטן, לכן הבשר שישנו עדיין בעין אסור והכלים שראוי להגעיל יגעיל ושאינו ראוי להגעיל ישהנו מעל"ע עכ"פ. והז"צ שלא שמע ומכר הבשר ראוי לקונסו:
תשובה נב
(לסי' הנ"ל)
בריאה שנמצאת הארוכה ועבה כפופה כולה ממש לצד גב האונה ושוכבת עליו עד שמדוחק רביצתה שם נעשה כעין גומא בהאונא. והנה בטעם הטרפות באטום מחמת מוגלא כתב השמ"ח משום שאינה יכולה להניף על הלב והוי כחסרה האונה, וא"כ ה"נ כיון שהאונה כפופה לצד גבה אין מגיע ממנה לצד דרי דאונא היינו לצד הלב שהוא שוכן קרוב לדרי דאונא, הנה נראה ברור בזה שהיא טרפה דודאי דמי ממש לצמקה אונא דמי יודע אם בריחוק מקום יכולה להניף על הלב וגם אולי אין די לה בהנפה בריחוק מקום ומה דכשר בנתעקמה היינו אם נשאר כט"ד עומד בדרי והשאר נתעקם משא"כ כאן בנתעקם כולו ואין בו כט"ד ולדעתי הוי זה כחסרה אונא ממש. וגם יש לחוש אולי תתחכך בצלעות והוי כיתרת מגבא, וא"כ לא מבעיא כמעשה הנ"ל פשיטא דטרפה ואפילו אם נכפפה למטה כעין מעשה הנ"ל ולא יהי' נשאר כט"ד משוך כדרכה נמי טרפה מטעם הא' דהוי כחסר ממש וכשינה מקומו דמי. וזה ברור:
תשובה נד
(עוד לסי' הנ"ל)
בריאה שהיה בה ורדא קטנה שלא הי' גדולה רק כצפורן והתב"ש כתב דיש להחמיר כשיעור רוחב אגודל אם יש לומר בזה ס"ס שמא חסר ורדא כשר ושמא די בשיעור הזה. הנה לא כן הוא דהא טעמא דתב"ש דס"ל דבעינן רוחב אגודל משום דאם הוא קטן מזה הוי חסר ורדא וא"כ הוי חד ספקא אם חסר ורדא כשר או לא וטרפה. ובדין אם הי' שומא על הריאה ולא היה אפשר לקלוף בנחת רק בכח תלשו מבשר הריאה ואיכא נקב תחתון, הנה אין להחמיר בזה דהיכא דיש לתלות דנעשה בכח ודאי עכ"פ הוי כנאבד בלי בדיקה וכשרה:
תשובה נה
(שייך לסי' ל"ט)
בריאה אחת היה בה סרכא ממקום למקום והיתה מתחלה על הבועא והבועה היתה על הקמט דהיינו שהקמט הי' כמין גומא סביבות הבועא ונמשך ענין הקמט גם על חוד האונא עד שנכפף החוד בעבור הקמט אך הבועא בעבור משמוש ידא דטבחא הוסר הגבהות ונשאר כמין מורסא, והסרכא הי' מתחלה על המורסא הנ"ל ועל הקמט עד החוד אך הלך בקליפה כמנהג מדינתינו ולא נתפשט הקמט. הנה זה ודאי טרפה דנהי דמצד הבועא אינו טרפה דיכולה להיות חי אפי' בבועא מ"מ הרי היא טרפה מצד הקמט שיהיה נשאר כך ואינו עולה בנפיחה א"כ הוי ס"ס דלמא לא תתרפא ואם תתרפא אולי לא הוי מחמת הבועא, א"כ הוי תר"ל ממ"נ אם נדון כמו שהיתה הבועא מתחלה הוי בועא וסרכא, ואם נדון אותה כמורסא א"כ שוב אין לתלות הקמט במורסא דהרי הקמט נשאר א"כ הוי סרכא וקמט וממ"נ הוי תר"ל וטרפה. ואף דהנו"ב מכשיר בהסירו הסירכא ונשאר הקמט מנהג כל ישראל רק כהתב"ש ע"כ לדעתי היא טרפה גמורה וז"ב:
תשובה נו
(שייך לסי' ל"ו)
בדין אם צמקה אונה שלימה ארוכה ועבה וחזרה לברייתה ע"י המיעוך כדרך השו"ב שממעכין באונה שלימה שצמקה אפי' אם אינה חוזרת לברייתה מכל וכל רק שתחזור לברייתה שיהי' נראה שתוכל להניף על הלב, ובנידון זה כאשר חזרה לברייתה ועוד ניכר בהאונא מעט צימוק היתה הארוכה ועבה זו קטנה מהאמצעית. הנה לדעתי היא כשרה דיש לומר דאם היתה חיה היתה מתרפאת לגמרי והיתה ארוכה כמקודם וכן נראה מלשון הפוסקים שכתבו שתחזור לברייתה ולא כתבו שתחזור לקדמותה מוכח דלא בעינן כמקדם ממש רק כל שהוא בריא ויכולה לפעול פעולתה די. ובצמקה אונא שלימה כיון דאין הטרפות רק מצד חסרון אונא וכל שחזרה במקצת אף דלא חזרה כולה מ"מ חסרון אונא שלימה ליכא דהרי חזרה במקצת ולחומרא בעלמא בעינן חזרה ברובא לכך בזה סומכין על בדיקתינו וא"ש:
ובדין שהי' חסר בהורדא כל עיגולה וקלישתה ונשאר השורש עם החריץ והתואר כדרך גידולה והיתה מונחת בכיס כדרכה וגובה השורש לא הי' כעובי אצבע במקום הרחב והשאלה הי' אצל טלה, הנה לדינא נראה לי עיקר כמנהג השו"ב שיהי' בגובה השורש כעובי אצבע, היינו דכל בשר הורדא יהי' כט"ד ותואר הורדא די בעובי אצבע במקום הרחב והשורש בגבהו יהי' כן, ושיעור המדידה יהי' כן אם לא היתה עדיין חיה יב"ח אז יש להחמיר בענין המדידה בשיעור היותר גדול, אבל היכי דכבר חי יב"ח אז יוכל לשער בשיעור הקטן שבכולם וזולת זה יש להחמיר בזה כמ"ש ודו"ק
תשובה נז
(לסי' הנז')
מה ששכיח כשהבהמות חולים מקיזים להם האומנים דם בצדדי הצואר בוורידים אם הם מותרים לשחיטה או אולי יש בזה חשש נקיבת הושט. הנה נראה בזה לא מבעיא לדעת הט"ז דהאיסור בחתך מקצת העור ויצא דם הוא רק מטעם דבעור ליכא דם ובודאי הוא מן הושט, א"כ הכא בורידין דשכיח בהם דם ודאי אין לחוש כיון דעכ"פ לא ידענו אם ניקב מעבר לעבר, ואף גם לדעת מהר"מ פדואה דס"ל דמשום גזרה אסור במריטת הנוצות מ"מ נראה דלא שייך הכא גזרה זו רק במריטת הנוצות דא"א לו לדקדק כ"כ ואולי לפעמים יהי' נעשה איזה נקב, אבל הכא דנעשה ע"י אומן בכונה בודאי משים אל לבו לדקדק שלא יחתוך מעבר לעבר, ועוד כיון דהקזה הוי מן הצדדים ובצדדים ליכא סימנין כדמוכח בש"ס ושו"ע א"כ יש לצרף זה לסברתינו הנ"ל להתיר, וכל זה בדיעבד אבל לכתחלה ודאי אסור לעשות כן לסמוך על התירים הללו. ודו"ק:
תשובה נח
(שייך לסי' ל"ז)
הנה נמצא בועה ובמשך הבועה יש מקומות קטנים שבמקומות הללו הוא כמין כווים קטנים היינו שכל הבועה הקרום עכור ובמקומות הללו הקרום זך והעור קלוש ודק ובמשמוש היד בקל נפתחים ולדעתו זה המקום נגלד עור התחתון ונגלד עור התחתון של הבועה הוי תר"ל הנה לדעתי יש להכשיר בזה כיון דאינו ודאי לו שנגלד עור התחתון רק ספק לו ואף דהוי ספק בחסרון ידיעה מ"מ נחשב ספק בתר"ל דאפי' אם ידענו דנגלד התחתון לא הוי רק חומרא דתר"ל א"כ ביש ספק יש להכשיר. וכל זה אם ידוע שלא נקלף העליון אבל אם נקלף העור העליון וספק אם נגלד גם התחתון בזה הוי טרפה אפי' בהפ"מ ובמעשה שלו יש להכשיר וז"ב:
תשובה נט
(שייך לסי' ל"ו)
בריאה שיש עליה בשר בלוי וקלפו אותה והי' הבשר שלם ויפה ולא הי' שום זיעה יוצא ממנה כשהיתה נפוחה אך אח"כ כשהניחו מנפיחתה התחילה להיות מזיעה טיפי דמים מה דינו בזה. הנה דין זה בריאה שמזיע טיפי דמים הל"ש דעתו להקל והפרי תבואה חולק עליו בזה, והנה בשר בלוי לא הוי רעותא לדעת הט"ז ס"ס ל"ט ונהי דהתב"ש ובל"י השיגו עליו מ"מ יש כאן ס"ס דלמא בשר בלוי אינו ריעותא ואם אפי' מצטרף לתר"ל יש לצרף סברת הל"ש דיש לומר אולי מזיע הוא ואין כאן נקב כלל ואת"ל דיש כאן נקב דלמא העליון לבדו הוא שניקב בפרט דיש ראי' מה שאינו מבצבץ יש לסמוך כה"ג לקולא ולומר דהוי זיעה ולא דם, ובפרט בנ"ד יש לומר דאף הב"א מודה דע"כ לא פליג רק אם בשעת הנפיחה יוצא ממנה אז יש לחוש דמחמת נקב הוא אבל אם בשעת הנפיחה אינו יוצא כלום רק אחר הנחת הנפיחה זה ודאי זיעה הוא, ובזה אני מסכים היכי דיש נגלד תחת אותו קרום אפי' ברחוק קש ומזיע בזה י"ל דהקרום הוי ריעותא אחת והנגלד ריעותא אחרת הו"ל תר"ל בזה, ובזה אני מסכים דטרפה משום דזה הוי קולא גדולה להקל בזיעה. ונראה לי עצה אם מזיע יחזרו ויבחנו במים אם מבצבץ או לא ואם אינו מבצבץ אחר הזיעה אז יש להקל בהפ"מ וז"ב ובענין אטום בריאה הנה העיקר כהתב"ש להחמיר דאין להשהות הפושרים בתוך הקנה רק מעט:
תשובה סב
(לסי' ל"ז)
בדין בועה הנקלפת שכתב הל"ש בשם האחרונים שהיא טרפה הטעם הוא דודאי חילוק גדול יש בין אם נעשה קרום פשוט או אם נעשה כמין כיס מלא מים. דיש לומר זה שכיח דיהי' נעשה מלחלוחית הריאה קרום מתוח אבל שיהי' נעשה ממנה בועה מלאה מים זה א"א להיות מלחלוחית הריאה ומש"ה טרפה וז"פ:
תשובה סג
(שייך לסי' ל"ט)
מעשה שהיה סרכא דקה בחוד האונא, וגם דלדול המצוי בשפולי ריאה רחוק ערך ד' אצבעות מן הסרכא הדקה והדלדול הנ"ל הוא כשר לכ"ע כמבואר בל"ש וקלף שו"ב חוט אחד דק מן הסרכא הנ"ל לצד הדלדול והסיר הדלדול הנ"ל ובצבץ סמוך להדלדול מגב הריאה ולא ראו בה קרומי הסרכא המבוארין בל"ש ורוב הסרכא הנ' קלף אותה לצד אחר ובדק אותה כדינו ולא היה מבצבץ. והנה שו"ב א' אמר כי זה הקרום הדק שנתרחב עד הדלדול הוא קרום המצוי על כל חלקי הריאה ומה בכך שמבצבץ רחוק ד' אגודלין מן הסרכא כי נקלט עמו קרומי הריאה, והשני אמר שא"י אם יש קרום דק על כל חלקי הריאה. הנה רואה אני דברי המתיר הן אמת שצריך לקלוף כל מקום הסרכא ואם בצבץ טרפה זה הוא רק אם ראינו שעור הסרכא נמשכת להלן אבל אם הוא ספק אם הוא עור הסרכא או שאר עור והוי ספק פשיטא דכשרה ובפרט דרוב הסרכא היתה נקלפת לצד השני יש לילך בתר רובא ומן הסתם הוא מצד השני. וגם שכיח הרבה קרומין על הריאה ויש לתלות בזה וז"ב:
תשובה סה
(לסי' הנז')
מעשה שנפחו ריאה ועלתה בנפיחה רק מקום אחד לא עלה בנפיחה כהוגן ועל אותו מקום היה סרכא דבוקה לשומן הלב והסרכא עברה ע"י מיעוך ומשמוש ומקום הסרכא לא עלתה בנפיחה כהוגן כמו כל הריאה, הנה לדעתי היא ודאי טרפה אף שדעת הפמ"ג ולב"ש דאם נאבד בלי בדיקת פושרין כשרה, היינו אם היה מו"מ ממש כדעת הראשונים אבל בקליפה שלנו זה אין לו היתר רק מכח מעשה דריינוס לכך בעינן ע"י פושרין להוכיח ואם נאבדה בלי בדיקת פושרין טרפה, ועוד כיון דאינו עולה בנפיחה הוי תר"ל וז"פ וברור:
תשובה סו
(לסי' הנז')
בריאה אחת שהיה בקצה אונה עליונה של ימין קצת ממנה נקמט ונכפל לצד גב האונא והשו"ב קורין לזה קאפליטשליך והי' יוצא סרכא קצה אחד מאותה חתיכה שהיה נכפל וקצה השני מהסרכא נדבק באונא עצמה ומצד אחר הוסר הסרכא בקל ע"י מיעוך ומשמוש ובדיקה בפושרין ותיכף כשהוסר הסרכא מאותו צד הוגבה אותה החתיכה מלהיות נכפל ונתפשט הקמט עד שלא נשאר שום שינוי ובכה"ג הוי מועיל בה מיעוך לכ"ע אמנם הסרכא שם היתה רחבה ונדבקה בחוזק והיו חוששין אולי לא תעבור מאותו צד ע"י מיעוך ותהי' טרפה א"כ יותר טוב להניחה כך מאחר דבצד הא' עברה ע"י מיעוך מוכח דהסרכא לא היתה מעכבא הקמט מלהתפשט בחייה דהרי מצד האחר עברה והיה יכול להתפשט שפיר וא"כ הוי רק כדין סרכא תלויה, הנה לדעתי נראה בזה דהנה המיעוך הנהוג בזה"ז הוא הקליפה א"כ נהי דדעת הנו"ב להקל בדין קמט עם סרכא ע"י מו"מ היינו דוקא מיעוך הנהוג בימים הראשונים או אפילו במיעוך דידן אם נשאר האטום דאינו טרפה רק משום תר"ל יש לומר דאין זה תר"ל, אבל אם ע"י הסרכא נקמט ובעבור הסרכא נתפשט הקמט אם לא עברה רק ע"י קליפה בזה אין היתר רק מכח מעשה דריינוס והתם גופיה אם הוי מקמיט מכח זה הוי טרפה לכך נראה דקליפה דידן לא מהני באם הוי קמוט ונתפשט בהסרת הסרכא. אך אם נשאר הקמט אחר הסרת הסרכא מותר גם ע"י קליפה דידן אם הוי הקמט בשיפולי אונא דהכי רביתייהו ואפילו אם לא עברה רק מצד אחד כן נראה לפע"ד וז"ב:
תשובה סז
(לסי' הנ"ל)
סרכא היוצאת למטה מחציין בין אונא לאונא ובין אונא לאומה ובתחתית הסרכא יש קמט אם מהני לה מיעוך, והנה בלי חלון פשיטא שכשר למטה מחציין רק ביש חלון צריך מיעוך ואם יוצא מתוך הבועא טרפה וא"כ כיון דהלב"ש מדמה קמט לבועה ודאי טרפה ולא מהני מיעוך, או דלמא מתוך הקמט עדיף כיון דדומה כמו קמט בתולדה ובתולדה לא הוי ריעותא. הנה לדעתי ודאי היא טרפה ואין לתלות בתולדה, ולדעתי עוד גרע קמט מבועה, לכך נראה דבין אונא לאונא ויש חלון או בין אונא לאומא אפילו בלי חלון טרפה ולא מהני בזה מיעוך אבל בין אונא לאונא בלי חלון כשר אפי' בלי מיעוך כן נראה נכון לדינא. ובדין אם נמצא על אומא סטרונוס הנקרא זייגר ובתחתיתה יש נגלד והולכת ע"י מיעוך ולא בצבץ רק בתחתיתה לא שוה לשאר הריאה רק שנמוך מעור הריאה אם יש לקרוא למקום ההוא קמט על הנגלד או לא. הנה לדעתי זהו כשר דקמט לא נקרא רק אם חסר מגוף הריאה אבל מה שנראה נמוך מעט העורות זה מזה זה לא נקרא קמט, ונגלד פורתא נמי אינו ריעותא כ"כ לכך בכה"ג יש להכשיר וזה תלוי בראות עיני הבודק. וז"פ וברור:
תשובה סח
(שייך לסי' מ"א)
כמה פעמים קרה שנמצא נקב בחצר הכבד ובתוך הנקב נכנס מבשר הכבד ונעשה כמין כפתור בבשר הכבד וכפתור הזה נכנס בהנקב וסתמו היטב מכל הצדדין ועל הכפתור הזה נמצא ג"כ כמו קרום פרוס והקרום הזה הולך על פני כל הנקב אלא שבחצי השטח הי' דבוק הקרום לשפתו וחצי הקרום הי' מנותק מהצדדים. הנה לדינא נראה דטרפה דאין תולין ניתוק הקרום במשמוש יד הטבח כיון דהנקב הוא ודאי ולהוציאו מריעותא צריך בירור גמור ולא ספק, גם לא מהני לומר דהנקב בתולדה ולסמוך על הט"ז דהט"ז לא אמר כן רק בטחול דהיא טרפה מחמת עצמו יש חילוק בין אם הנקב בתולדה או לא, אבל הכא שאין פסולו מגופו רק שעי"ז יהי' מזיק לדבר אחר אין חילוק בין אם הנקב בתולדה או לא סוף סוף כל דיש אויר יזיק לאבר השני לכך ברור לי דבזה הט"ז מודה דטרפה וז"ב מאוד:
תשובה סט
(לסי' הנ"ל)
בה"כ שהי' נסרך וכנגדו מחט תחוב אך שלא הי' נסרך לגוף בה"כ כ"א לחלב שעליו והמחט הי'. תחוב כנגדו בקמטין וכמו חוט השערה היה תפוס מעור הלבן של הבה"כ וכמעט נראה שנתחבה שם ממשמוש היד וקלפו הבה"כ מכל הצדדין מחלב הקמטים ולא היה ניכר שום רושם אדמימות או חלודה כלל והי' שעת הדחק והפ"מ ולכבוד שבת, הנה נראה להכשיר בזה כיון דאין הסרכא על גוף בה"כ רק על השומן וכמו במעשה דריינוס שאם נסרך הקרום למקום אחר כשר כיון שאין הסרכא מגוף הריאה כשרה ה"ה בזה יש להכשיר:
ובדין אווזא שיש על צוארה גרר יבש ונפוח הצואר הנה בזה ודאי צריך בדיקה בעבר השני אחר השחיטה אם לא ניקב העור מעבר לעבר ואם לא עשה כן הוי כמכשיל ומאכיל טרפות וז"ב:
תשובה ע
(לסי' הנ"ל)
בסרכא בטרפש הכבד אם יש לסמוך על הוראת הכו"פ בזה, הנה העולם לא נהגו כן מיהו אפילו לדברי הכו"פ כיון דהכא הבשר מבחוץ רך ומקולקל ואינו יפה והרי אין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו לכך ודאי דטרפה והבו דלא לוסיף עלה כי בלא"ה דברי הכו"פ חידוש הוא לכך אין להקל עוד יותר ולדעתי הוא טרפה וז"ב:
תשובה עא
(שייך לסי' מ"ד)
מעשה שנמצא בב' כוליות של שור גדול ב' בועות ובתוך הבועות היה עצמות קטנות הרבה והי' נראה דהכי רביתייהו, ומצד הבועות לא הי' ספק כי לא היה מגיע לחריץ וגם המים היו זכים רק מלוחים קצת ועיקר הספק מחמת העצמות. הנה זה כשר בפשיטות כיון שכתב הר"ן בתשובה שדרך הכליות לגדל אבנים א"כ ממילא מה לי אבנים מה לי עצמות ואטו יש ציור לאבנים הנ"ל ואפי' להט"ז האוסר בעצם הנמצא בתוך הלב מטעם דחיישינן לנקיבת הלב זהו בלב כיון דנקב מטריף בי' משא"כ בזה לכך נראה ברור להכשיר.
ובדין העגל שקנה יהודי אצל נכרי ואמר לו שמיום לידת העגל עד עתה לא היה יכול לעמוד ואח"כ נמצא ברגל אחד שבר שלא במקום צומת הגידין באופן שמצד השבירה הי' כשר, הנה בזה ודאי דטרפה דפשיטא דהכא יש לחוש לדברי מהרש"ל דנהי דאמרינן ביה"ר אין בו משום ריסוק איברים והיינו אפילו בדאיכא ריעותא דאינו הולך היינו אם לא היה חשש נפילה אמרינן שגרונא נקטה, אבל אם נראה נפולה תיכף בשעת לידה א"כ כל שיש חשש נפולה כמו הכא דהוי בו שבר רגל חזינן דהוי כאן נפילה מביה"ר וליכא חזקת היתר ודאי לכ"ע חיישינן לריסוק איברים וחיישינן לדברי מהרש"ל ולכך העגל טרפה וז"ב ופשוט:
תשובה עב
(לסי' מ"ו)
מעשה בבהמה שנהפכו בני מעי' קצת והי' הפ"מ וכ"ש. הנה באם לא יצאו לחוץ ונמצאו מהופכין קצת יש להכשיר כיון דרא"ביה מתיר לגמרי בלא יצאו ונמצאו מהופכין יש לומר אפילו הפוסקים המחמירין היינו בנהפכו לגמרי אבל בלא יצאו לחוץ ונהפכו רק קצת מודים דכשרה רק ביצאו לחוץ אז אפי' בנהפכו קצת טרפה ואפילו אם בחיים לא הטילה הבהמה גללים אין זה נקרא נולד ריעותא מחיים דאולי דבר אחר גרם לה זה לכך נראה להכשיר בזה אם לא יצאו לחוץ מחיים וז"פ:
תשובה עג
(עוד לסי' הנ"ל)
הנה יקרה לפעמים אשר הדרא דכנתא במקצת בהמות היא כמין עולה ויורד והיא רק במיעוטא דמיעוטא והטבחים יקראו לה חזירשה מנוסה כי יאמרו שאצל החזרים ההדרא דכנתא כתבנית הזה ובכמה מקומות יש מורים לאיסור ויש מורים להיתר. הנה לענין או"ה אין ללמוד טהור מטמא כלל ובפרט להקל על המתיר להביא ראיה, וגם יש לומר תינח אם ידענו שזה הוי מתחלת ברייתו אבל מנין לנו לדעת כן דלמא אח"כ נתהפכו וכיון דעכ"פ יצאו מן הרוב יש לומר דהשתא הוא דאיתרע ועתה הוא דיצא מן הרוב ואפילו לקולא אמרינן כן מכ"ש לחומרא ראוי לחוש כן, לכך נראה ודאי דטרפה בזה וזה ברור ונכון:
תשובה עה
(לסי' מ"ח)
בפרה שחלתה מחמת רבוי אכילה ודקרו לה סכין כנגד הכרס ויצא ממנה הבל ופרש ואח"כ נתרפאה וחיתה יב"ח וגם ילדה ולד והחלב כבר נמכר, הנה לדינא כיון דכבר ילדה וגם חיתה יב"ח נראה ודאי דמותר החלב ומכ"ש דאין הכלים אסורין למפרע כיון דבניקב הכרס הפנימי אין ברור שהוא טרפה וגם משום מחט בחלל הגוף יש לצדד, והואיל והכא איכא תרתי דחיתה יב"ח וגם ילדה יש לסמוך אהמכשירים ולהתיר החלב וגם הכלים דלמפרע
ועוד מעשה בפרה שחלתה מחמת שאכלה יותר מדאי ותחבו סכין בצלעותי' שאצל הבאקי שלא כנגד הריאה ויצא הרוח מבטנה ונתרפאה מה דינה של הפרה, הנה נראה בזה כיון דלא ידענו אם עברה המחט לתוך החלל או עמדה בשוה לבשר בפנים ולא הי' בולט לתוך החלל יש לומר בזה דהוי ס"ס כמו בספק על או לא על, לכך נראה דאם הוי הני ג' למעליותא אם היה התחיבה בידי אדם וגם דאין ידוע אם בלט הסכין הרבה לפנים או הוי בשוה לבשר, וגם דהי' מקום הנקיבה רחוק מן המעיים כגון למעלה בצלעות שלפי האומדנא היה רחוק מן המעיים, וגם שלא היתה נפוחה במעיה דאם היתה נפוחה בפנים ניכר שהיו המעיים קרובים לכל צד ואם היה כל האופנים אלו ויש הפ"מ ושעת הדחק לעני יש להקל ולהכשיר כה"ג כן נראה לי נכון:
וע"ד השאלה בפרה שקפצה על הגדר בנוי מעצים הנעוצים בקרקע ונקרע קצת מבטנה על עץ אחד מהגדר ויצא דם ממקום המכה ובשעת מעשה לא השגיח בעל הפרה אם עבר הקרע לתוך החלל רק אחר איזה שבועות נודע לו שזה צריך לשאול ושאל ואמר אשר כעת יש על מקום המכה נפוח כמו אגרוף אדם קטן ועל העור במקום הקרע יש גלד גדול וכשקרע הגלד מעל העור ראה שהבשר שלם ולא ניקב לתוך החלל. הנה לדינא היה נראה דאין להחזיק ריעותא יותר ממה שראינו וכיון דהבשר לא הי' נקרע מעבר לעבר א"כ הוי כמו ספק על וספק לא על ואין לחוש שמא נתרפא כיון דחזינן דמקום הקרע עדיין ניכר ולא נתרפא אם איתא דנקרע יותר נמי לא היה נתרפא ומוכח דלא היה נקרע מעולם וכיון דבבשר החופה את הכרס יש פלוגתת הפוסקים והוי רק ספק לכך בזה הוי לי' ס"ס וכדי להקל בזה ומוקמינן לי' בחזקת היתר כנ"ל נכון:
תשובה עו
(לסי' מ"ד)
בכוליא שנמצא בה בועא על הלובן ופתחו הבועה ונשפך מה שהי' בתוכה. הנה בזה יש להטריף כיון דיש מטריפין בעכורים וסרוחין אפי' לא הגיע ללובן ואפילו לדעת המכשירים היינו אם לא הגיע ללובן כלל, אבל באם הגיע למקום הלובן יש לומר דשדא תכלא בכולה. ולכך אם הוי ידעינן שהיו עכורים הי' טרפה ודאי לכ"ע, לכך אם לא בדקו הוי כספק טרפה שנאבד בלי בדיקה וטרפה. הן אמת דבכו"פ משמע דבעינן שישלוט גם בלובן אך אין דבריו נראין בזה, דכונת הש"ך דאם הוי מונח למעלה על הלובן אפי' לא הגיע לתוך הלובן נמי טרפה וז"ב:
תשובה עז
(לסי' מ"ח)
מעשה שנמצא בקורקבן חתיכת מחט בעובי הבשר ולהלן מסוף המחט הי' ג"כ שביל עד סמוך לסוף כלות הבשר והי' שלם ויפה מבפנים ומבחוץ בלי שום היכר. הנה דין זה מבואר ברמ"א סי' מ"ח שמיקל בזה בהפ"מ, אף דהכא יש חשש להחמיר כיון דהשביל היה מתפשט לחוץ יותר מאורך החתיכות מחט א"כ יש לומר דהיתה המחט שם וחזרה ויש לומר דהיתה גם בחוץ וחזרה. כאן אין לומר כן מתרי טעמי אחד כיון דהוי רק חתיכות מחט א"כ יש לומר דמקצת מחט נתעכלה דגם מין ברזל מתעכל מן החמימות כמו שעיני ראו מעשה כזה, וא"כ יש לומר דהמחט לא חזרה כלל רק דנתעכל קצת וממילא היכא שלא ראינו שביל לא הי' שם מחט. ועוד יש לומר דהשביל לא נעשה מחמת שהיה שם מחט רק מחמת כאב המחט נרקב הבשר שם א"כ כיון דבמקום שהיתה המחט איכא שביל ובחוץ לא ניכר כלל מוכח דלא היתה שם כלל ואפי' הל"ש מודה בזה דכשר, גם הוי ס"ס דלמא לא ניקב לחוץ כלל ושמא נתרפא בפנים קודם שניקב לחוץ. ולכך יש להתיר בזה בהפסד מרובה וכן אני מורה תמיד בכה"ג להקל בהפ"מ. וז"ב:
תשובה עט
(לסי' נ"א)
בפרה אחת שאכלה והתחילה לנפוח ולקח עכו"ם סכין ודקרוה בין הצלעות ויצא רוח ולא פרש ונתרפא' מה דינה של הפרה. הנה כבר כתבתי כמה פעמים להיתר בזה אם לא ראינו שניקב הכרס דכאן אינו דומה למחט בחלל הגוף דשם לא הוי רק ספק אחד שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים או לא אבל כאן הוי ספק שמא לא נכנס הסכין שניקב בו לפנים רק נשאר העוקץ עומד בשוה לצלעות א"כ הוי זה כמו ספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא ניקב הוי ס"ס ומותר בזה. גם יש לומר דהאומנים בקיאים בכך והם נזהרים שלא ליגע בפנים פן יטריפנה לכך לדעתי מותרת הפרה ועכ"פ למוכרה לנכרי בודאי מותר בלי חשש ופקפוק. אבל אם היינו רואים שיצא הפרש וניקב הכרס אז מודה אני שהיא טרפה ואז אסור למוכרה לנכרי. כן נראה לי ברור ודו"ק:
ובדין השאלה שאיש אחד הי' מחזיק אווזות בקאמיר ומקאמיר זו הי' פתח פתוח לקאמיר אחרת ושם הי' לו כלוב עם עופות ונכנס טחור לקאמיר הראשון ופצע להאווזות ולא נודע אם היו גם בקאמיר השני. הנה בתשובת ב"ח התיר אפי' אם הי' הדורס באותו חדר רק דלא ידוע אם נכנס לכלוב דגם זה הוי כספק על, ואני פוסק יותר דאפי' נמצא עוף נדרס בכלוב רק שראשו או צוארו חוץ לכלוב יש להקל בזה דהוי ספק על ספק לא על דאפשר דהעוף הוציא ראשו לחוץ ושם דרסו ולא פשט ידו לפנים, א"כ הכא בנ"ד פשיטא דהעופות מותרין וז"ב ופשוט:
תשובה פב
(שייך לסי' נ"ה)
מעשה שנמצא אחר אכילה בעצם הקולית של עוף תוך קשר אגודל שבירה ונקשר שבר על שבר והי' לכבוד שבת וגם הוי הפ"מ ובשעת אכילה לא ראו שום ריעותא בעור ובשר. הנה דבר זה אם הי' חוץ לקשר אגודל אף דלא דקדקו לראות אם הי' יפה הבשר או לא אף דהוי מלתא דלא רמיא עלי' דאינשי מ"מ התרתי, אך כאן דהי' תוך קשר אגודל ויש חשש של הניבים מ"מ יש להתיר כאן דאף דהט"ז ס"ל דאין להקל תרי קולא בהפ"מ מ"מ דוקא בהפ"מ לבדו אבל לכבוד שבת והפסד מרובה שוב אף דהוי תרי קולא כיון דהוי תרתי למעליותא כ"ש והפ"מ סלק תרתי נגד תרתי, גם יש לומר דהט"ז לא אמר רק היכי דהוי ב' הריעותות במקום א' כנדון דידיה אבל הכא דמצד חשש איעכול ניבין אין עיקר הטרפות במקום השבירה רק במקום הניבין והחשש שמא יצא לחוץ הוי במקום השבירה ממש לכך כל חד נדון בפ"ע והוי כאלו אירע ב' שאלות שונים דבכל חד כדי להקל בהפ"מ ומודה הט"ז בזה, לכך נראה ברור בזה להכשיר בכה"ג וז"ב:
תשובה פג
(לסי' נ"ו)
ע"ד השאלה איש אחד שהי' לו על העליה בביתו כלוב מלא עופות ולא נשמע קול צווחה ביניהם רק בבוקר כשהלכו ליתן מזונות לפניהם מצאו ראש של עוף אחד קטוע וכריסו נקרע והשליבות היו רחוקים זה מזה כערך ג' או ד' אצבעות, הנה נראה דל"מ אם מתחלה הי' הכלוב שלם ועתה הוא שנמצא שבור ודאי אסורין כולם דהרי יש לומר דעד עתה הי' שלם ועתה הוא שנשבר אחר שדרס והוי ס"ס לחומרא ספק שמא עתה נשבר ואת"ל מקודם נשבר שמא דרס גם אחרים לכך בודאי אסורין כולם. ואפי' אם הי' מעיקרא שבור נראה ג"כ דיש לחוש דאפי' לדעת הר"ן דספקא לקולא היינו רק באם הי' ידוע דהי' עמהם אז תולין לומר כיון דקטע ראשו של אחד מהם נח רוגזי' אבל בלא ידעינן שהי' עמהם מנין לנו לתלות שנכנס עמהם וגם קטע זה תחלה ואין להתיר רק באם היו כל השליבות רחוקים זה מזה דיכול לכנס מכל צד אבל אם רק במקום אחד פתוח לא מקילינן שמא נכנס במקום הזה לכך נראה אם אינו רחב מכל צד פשיטא דכולם טרפות. ורק אם הנדרס נמצא בפנים אבל אם נמצא משוך לצד חוץ יש לתלות דלא הכניס הדורס ידו לפנים והוי ספק על וכולם מותרין וכמו שהביא הפמ"ג בשם הב"ח וז"פ:
תשובה פד
(לסימן הנ"ל)
ע"ד השאלה בדיר מלא כבשים או בכלוב מלא עופות ונשמע קול צעקה ובבוקר מצא כמה נדרסים בפצע וחבורה והדבר מצוי לתלות בזאב או בברדלס וכדומה דהנדרסים ודאי יש לאסור דתולין במצוי אך אם יש להתיר השאר מכח דלא ראינו דורס לפנינו רק דתולין במצוי ולענין האחרים הוי תרי מיעוטי אולי לא הי' שם דורס וגם אולי לא דרס אחרים. הנה הדבר ברור בזה דאסורין כולם, כמו שכתב הט"ז דבדרוסה אפי' כמה ספיקות אסורה ורק בספק על אנו מתירין אבל הכא דתולין במצוי רק לצרף ספק שמא לא דרס אחרים זה לא מהני בדרוסה. ולכן אסורים כולם דאנו קיי"ל ספק דרוסה אסורה. וז"ב ונכון:
תשובה פז
(עוד לסי' הנז')
אחר שראה חתול דרס לתרנגולים כדין דרוסה האסורה דהיינו שרדף החתול בכעס והכה בידו על עוף א' ולא נודע הדבר לבעל העופות ואח"כ לקח הב"ב עוף הדרוס עם שאר עופות ושלחם לעיר אחרת על סעודת ברית מילה ושחטו שם העופות וערבו הכלים בכל העיר על הסעודה ואח"כ נתוודע בבירור שא' מן העופות הנשלחים לשם הי' הנדרס מה הדין של הכלים. הנה נראה להתיר בזה דאנן קיי"ל דאין ע"א נאמן באיסורין היכא שיש לו חזקת היתר ואינו נאמן בזה שאומר שראה שדרס העוף מיהו בזה אין די להתיר דהא אם מהימן לי' ודאי ע"א נאמן וגם מה דלא הגיד להם מיד זה לא מהני רק בפועל לא באיש אחר, אך נראה לצרף עוד היתר דודאי הוי הכא רוב שלא נדרסו ובטל ברוב מן התורה דהא קיי"ל דחתולין שלנו הם בני תרבות רק היכא דראינו דרדף והכה חוששין אבל כל דלא ראינו אין לחוש א"כ לא נאסר רק זה לבדו ואפי' זה אינו אסור רק מכח ספק דאפי' ודאי דרוסה יש לו היתר בבדיקה אם היינו בקיאין א"כ הוי ס"ס שמא אינו טרפה ואת"ל טרפה שמא אינו זה. ונהי דהוי ספק א' בגופו וספק א' בתערובת מ"מ כל דלא נודע עד אחר שנתערב יש להקל בהפ"מ כמ"ש הש"ך ופמ"ג בדיני ס"ס ומה שנודע לאחר לא נחשב נודע רק לבעלים. ולכך אם לא נודע להם עד אחר ששהו הכלים מעת לעת יש להכשיר הכלים בפשיטות כנ"ל נכון:
תשובה פח
(לסי' הנ"ל)
בעה"ב אחד הי' לו יותר משלשים תרנגולים בלול אחת ובבוקר כשבא ליתן לפניהם מזונות מצא קטוע ראשו של אחד מהם ולא הי' נשמע מקודם קול צווחה והוא הפ"מ. הנה נראה לי אף דקיי"ל תולין במצוי היינו לענין אותו דבר עצמו דאתייליד בי' ריעותא כגון אווזא דמסמס קועי' דמא אבל אחרים שלא ראינו בהם ריעותא כלל אין תולין במצוי א"כ הוי ס"ס שמא לא הי' ע"י דורס כלל ואת"ל ע"י דורס שמא לא דרס אחרים וס"ס עדיף מרוב ומכ"ש ממצוי, גם אם אזלינן בתר מצוי הלא זה ג"כ מצוי שהדורס יהרוג הנדרס והכא לא ניכר שום רושם בהאחרים והכא בעיקר האיסור הוי מכח מצוי א"כ הוי ממ"נ להתיר, לכך אין לחוש להשאר וכן אני מורה תמיד להכשיר אם לא ידעינן אם נעשה ע"י דורס או לא. וגם יש לצרף בזה דעת המהר"ם מלובלין דהיכא דהוי רוב שלא נדרסו אפי' אם המיעוט נדרסין בטלין ברובא מן התורה והוי ספק דרבנן ולהקל וז"ב. ובנדון מה שהשו"ב שכר את המכס מהקהל שקצבו מהכשרות לבד חס להזכיר זה וחלילה להיות שוחט אם יחזיק זה המכס כי הוא איסור גמור וממכשילי הרבים ולא יזכר ולא יפקד. וז"ב ונכון:
תשובה צ
(לסי' נ"ט)
בהמה שגוררת רגליה דכשרה דתלינן דשגרונא נקטה אם אח"כ נפלה בענין דחוששין מחמת נפילה והלכה אח"כ הילוך ד"א כמו שהולכת קודם בגרירה מה הוא דינה, הנה לדינא ודאי נראה כיון דנולד ריעותא אי אפשר להתירה בלי הוכחה לקולא. דהרי אם נפלה ולא בדקוה כלל אם יכולה לילך ושחטוה ודאי דטרפה, א"כ מוכח דאף דלא חזינן ריעותא טרפה מספק כל דלא ראינו מעלה, א"כ ה"ה בגוררת רגלי' נהי דתחלה נמי היתה גוררת מ"מ מעלה ליכא וטריפה דהוי כמו נשחטה בלי בדיקה כלל, וכן איתא בד"מ בשם או"ה דעתה אין להתיר רק כשהלכה ד"א בטוב ולא נראה שום שינוי בהליכתה ממה שהיתה הולכת מקודם. הרי מפורש כמ"ש, וז"ב:
ומה שהקשה על הפמ"ג בניקב כיס הורדא שכתב בסי' ל"ה במ"ז אות ג' דכשר וראייתו ממ"ש בסי' ל"ט דאם נסרך כיס הורדא לשאר איברים דכשר וכיון דאין סרכא בלי נקב א"כ מוכח דגם נקב אין פוסל בו, והקשה הוא דהרי במקום שאין הנקב פוסל מצ"ע רק מצד אבר אחר דמהני סתימה ע"י סרכא א"כ ה"נ אין הנקב פוסל רק מצד הורדא והסרכא סותמתו א"כ כשרה. הנה יש לומר דכונת הפמ"ג לאידך דיעה דסרכא טרפה מטעם סופו לנקוב א"כ ה"נ טרפה מטעם זה ובשלמא בטרפש הכבד דאינה מתנענע אנה ואנה אין סוף הסרכא להתפרק והסרכא סותם הנקב אבל הריאה דמרחפת תמיד, א"כ הכיס מתנענע עמו וסופה להתפרק ולמה כשרה ובע"כ דאין הנקב פוסל בכיס וא"ש: