טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה צח
לסי' כ"ח סעי' ב' בהג"ה מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכסוי מ"ש בתשובה א' לק"ק הרומליב בענין זה.
ע"ד אשר שאל במה שנוהגין הנשים שמברכין שהחיינו בטבילה הראשונה שקודם הנשואין ולא הוטב בעיניו הדבר ושאל אם הדין עמו והנני להשיבו על סדר דבריו בפרט. הנה הביא דברי התב"ש סי' כ"ח שכתב לדחות ראיות האחרונים שאין מברכין שהחיינו על הכסוי כמו דאין מברכין על אירוסין ונשואין וע"ז דחה התב"ש דשאני קידושין ונשואין דאפשר דתיהדר ביה האשה והדבר תלוי בדעת אחרים, וע"ז תמה עליו רו"מ דא"כ איך מברכין ברכת אירוסין ונשואין קודם המעשה ניחוש שמא תחזור בה, ומה"ט ס"ל להראב"ד באמת כן דמברכין אח"כ יע"ש בפ"ג מה"א אבל אנן דנוהגין כהרמב"ם דמברכין קודם בע"כ לא חיישינן להך חששא ותמה מאוד על התב"ש. וכתב דהרמב"ם למד כן מפ"ק דפסחים דלא חיישינן דלמא מקלקלא דא"כ תקשה מילה נמי ייע"ש ומזה מוכיח הרמב"ם דלא חיישינן לקלקול. הנה גוף הדבר שמזה למד הרמב"ם מבואר כן במגדול עוז שם במקומו ובאמת דברים תמוהים הם. דבשלמא כל הני דתולין בדעת עצמם אין לחוש לקלקול דרוב המצוין אצל שחיטה ומילה מומחין הם והרי אפילו נגד איסור נבלה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת סמכינן על הך חזקה דרוב מצוין מכ"ש לענין ברכה לבטלה דלא אתחזק איסורא להיפוך משא"כ בקידושין דהדבר תלוי ביד אחרים, ואפשר דכונתו ודאי עפ"י הרוב לא הדר בהו וכדחזינן כן באמת רק דהוי סברא לומר דמכח חומר לא תשא ניחוש למיעוטא או כיון דאפשר לברוכי אח"כ לא נסמוך ארובא לכן הביא ראיה דהרי חזינן דבשחיטה ומילה סמכינן ארובא גם לענין ברכה כן, ה"נ בזה סמכינן ארובא. גם מ"ש המגדול עוז שם דל"ד למילה דמילה עבידא דמקלקלא וכו' דבריו תמוהין דהרי הש"ס מסיק דלא חיישינן במילה לקלקול. ועל הראב"ד יש לתמוה שם שכתב דזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכו' משמע דס"ל דחיישינן במילה לקלקול ובש"ס מפורש דל"ח ליה, אך נראה ליישב הענין כך דודאי בברכה שמברכין על גוף עשיית המצוה כגון על השחיטה ומילה וביעור חמץ דבזה בעינן דוקא שיהא עובר לעשייתן בזה נחשב כלא אפשר בע"א דאף דאפשר לברך אח"כ מ"מ מצוה זו להיות עובר לעשייתן לא יקיים ונחשב כא"א בענין אחר ולכך כיון דלא אפשר סמכינן ארובא דרוב מצויין אצל מילה מומחין הם ולא חיישינן לקלקול משא"כ ברכת להכניסו בברית שהוא שבח והודאה לו י"ת ושבח זה תמיד שייך בכל עת וזמן וכמ"ש הב"י בשם ר"ת כן בפירוש ולכך לא שייך בזה עובר לעשייתן. ואף דמלשון הט"ז ביו"ד סי' א' משמע דגם בברכת השחיטה הוי כן אינו נראה ודברי הראב"ד יהיו תיובתא שמוכח ממנו להיפוך דאל"כ קשיא מ"ש ברכת על המילה מברכת להכניסו בע"כ דהני ברכות שמברכין עליהם בלשון על וגם מזכיר גוף המעשה ודאי הוי הברכה על גוף המעשה לא הודאה על האיסור המונע וכמו בברכת להפריש תרומה שכתב הט"ז וכן ה"נ השחיטה והמילה הוי הברכה על גוף המעשה ולכך בעינן שיהיו עובר לעשייתן משא"כ ברכת להכניסו דאינו רק שבח והודאה ושייך בכל עת וזמן לכך לא בעינן בזה עובר לעשייתן רק מ"מ הוי ראוי לברכו בתחלה כמו דאי' ביבמות שהויי מצוה לא משהינן וזריזין מקדימין למצות, אך בזה כיון דעכ"פ יש לחוש למיעוטא דלמא מקלקל וכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן ארובא לכך מברך. אח"כ ולכן נראה דבזה פליגי הרמב"ם והראב"ד לפמ"ש הט"ז דלכך באירוסין החתן מארס והרב מברך מכח דהוי ברכת הודאה ושבח על איסור עריות וכו' וא"כ הרמב"ם לשטתו שם שכתב דצריך לברך החתן בעצמו הוא או שלוחו אם שלוחו מקדש, א"כ ס"ל דהברכה הוי על גוף המעשה כמו שחיטה ומילה לכך בעינן עובר לעשייתן ולכך לא נחשב אפשר לברורי לכך סמכינן ארובא ומברך קודם אבל הראב"ד שתמה עליו מכח מנהגינו דאין אנו נוהגין כן היינו דאנו נוהגין שאחר מברך ובע"כ דאנו מחזיקין דאינו ברכת גוף המעשה רק הודאה ושבח וכמ"ש הט"ז א"כ לא שייך בו עובר לעשייתן לכך נחשב אפשר לברורי ולברך אחר כך. לכך מדמה לה לברכת להכניסו. ובזה חיישינן למיעוטא דלמא הדרה בה. והנה בזה ממילא נסתלק תמיהת רו"מ על התב"ש, דבשלמא שהחיינו דבאה על שמחת לבו של אדם בזה שפיר כתב דעכ"פ אין שהחיינו באה רק על שמחת אדם בלבו ולו אין שמחה דלמא הדרא בה. אבל ברכת אירוסין ונשואין אפי' אם תהדר בה אין כאן ברכה לבטלה כיון דהוי ברכת הודאה ושבח, ושייך בכל עת וזמן רק שחכמים קבעוהו בשעת נשואין. אבל ברכת שהחיינו דאין לו מקום רק בשעת שמחתו ואם תחזור בה לא יגמר השמחה והוי ברכה לבטלה. וא"ש דמה שאנו נוהגין כהרמב"ם לא מטעמיה דל"ח שמא תחזור בה, רק מכח דנוהגין דאחר מברך, ובע"כ הטעם דאנו מחזיקין זה לברכת הודאה בעלמא. ולכך אין כאן חשש ברכה לבטלה ממ"נ. ועוד בר מן דין נראה דא"צ לומר דהרמב"ם למד כן מפ"ק דפסחים רק ש"ס מפורש הוא בפ"ב דקידושין גבי הוא אמר לקרובי וכו' ומסיק הש"ס התם דלא חיישינן שמא חזר בו ונתרצה לקרובו, מכח דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, וקי"ל כן בא"ע סי' ל"ז. וא"כ אם להתיר א"א לעלמא ולבטל קידושין השניים סמכינן ע"ז דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא חיישינן לחזרה, מה"ת ניחוש לענין ברכה לדלמא תחזור בה. ולכך מזה למד הרמב"ם דלא חיישינן לחזרה. ואין לומר דזה דומה לשמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן כן ה"נ התם לחוש שמא כבר חזר בו בזה סמכינן אחזקה דשארית ישראל. אבל כאן החשש שמא תחזור בה בזה לא סמכינן אהך חזקה. מיהו ז"א דהתוס' כתבו שם בקידושין דדוקא משום דסופו למות אמרינן כן, אבל בעלמא אין לחלק. א"כ לא חיישינן בזה לחזרה. וזה הוי כונת התב"ש דבשלמא בברכת אירוסין ונשואין דעיקר החשש הוי משום ברכה לבטלה, בזה אזלינן בתר החזקה ורובא דלא הדרא בה משום דשארית ישראל לא יעשו עולה אבל ברכת שהחיינו דבלבו הדבר תלוי אם שמח לבו או לא, א"כ ברכה התלוי בלבו של אדם שפיר אמרינן דעכ"פ הוא אינו שמח דהוא חושש למיעוטא דלמא תהדר בה. לכך לא שייך לו ברכת שהחיינו וז"ב לפענ"ד. והנה בזה נראה דפליגי הרמב"ם והראב"ד בפלוגתת התוס' והפוסקים אם מברך ברכה לבטלה אם עובר בלא תשא או לא. דדעת התוס' דדרך ברכה לא שייך לא תשא ואינו רק דרבנן וכן דעת הרמב"ם. ולכך כיון דאין בזה רק חשש דרבנן לא חיישינן לדלמא הדרא בה. דמה לענין אשת איש דאורייתא סמכינן על חזקה דשארית ישראל מכ"ש על חשש לא תשא דהוי רק דרבנן דסמכינן על החזקה. אבל הראב"ד סובר דלא תשא הוי דבר תורה אפי' דרך ברכה. ולכך הוי להיפוך דנהי נגד איסור א"א סמכינן על הך חזקה דשארית ישראל. אבל משום חומר לא תשא לא סמכינן על זה. וכמו שנסתפק הפמ"ג בפתיחה אם סמכינן על ס"ס נגד חומר לא תשא, ה"ה חזקה ורובא לא מהני בזה. ועכ"פ דברי התב"ש נכונים בזה ולק"מ עליו קושית רו"מ מברכת אירוסין ונשואין וק"ל
ומה שהרגיש רו"מ על הי"מ בדברי התוס' בפ"ק דפסחים ד"ה חוץ מטבילה וכתב דזה סותר דברי הגמרא שם. הנה זה כבר נתיישב בדברינו לעיל דבשלמא לענין חשש קלקול בזה לא חיישינן לקלקול דכמו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין גם לענין מילה ותקיעת שופר אמרינן כן אבל לענין בעיתותא דמיא ממנע ולא טביל בזה אין כל המימות שוין ולא כל השעות שוין, לכך לא שייך בזה רובא וחזקה לכך חיישינן שפיר דלמא מכח ביעתותא דמיא לא טביל וז"פ. ומה שהקשה רו"מ משבת דף קל"ו על מה דקאמר שם ממהל היכי מהלינן ממ"נ וכו' אי נפל הוא מחתך בשר בעלמא הוא וע"ז הקשה דאכתי איך יעשה עם הברכה, ובזה האריך לפלפל אם מברכין על ספק תורה וכו'. ובאמת אין התחלה לקושיא זו. דהרי מן התורה ודאי אין חשש כלל דרוב נשים ולד מעליא ילדן כמפורש בש"ס ופוסקים. אבל עיקר החשש נפל בזה אינו אלא מדרבנן. וא"כ א"ש דבשלמא לענין מילה גופה דאפשר לברורי ולהמתין עד שיצא מכח ספק נפל, לכך פריך שפיר היכי מהלינן. ומשני דמהלינן ממ"נ וכיון דמהלינן ממילא מברך דאזלינן בתר רובא דולד מעליא הוא ושוב לא נחשב אפשר לברורי כיון דאם לא יברך עכשיו לא אפשר לברך אח"כ כיון שכבר מל לכך אזלינן בתר רובא. ואין לומר דמשום הברכה גופה נמתין עד אח"כ, ז"א דודאי בשביל החשש ברכה לבטלה אין לבטל מצות ביום השמיני ימול וכל מה דמפורש בתורה אין ביד חז"ל לאסרו וכן כתב הט"ז בה' ר"ה כעין זה ייע"ש. ועוד אם ניחוש לברכה לבד מעולם לא יברכו בשמיני, או לא ימולו בשמיני אפי' בחול א"ו בזה לא חששו ואזלינן רק בתר גוף הדין דמהלינן ליה וכיון דמהלינן ממילא הוי לענין ברכה לא אפשר, דשוב לא יברך אח"כ ולכך אזלינן בתר רובא. והנה מדברינו הנ"ל היה נראה להביא ראיה לדעת הש"ך בסי' י"ט. דהיכי דהוי ראוי לברכה תחלה ולא בירך לא מהני לברך אח"כ דאל"כ קשיא הרי חזינן דהש"ס קאמר ממהל היכי מהלינן ומאי קושיא דלמא במקום מצוה לא העמידו חז"ל דבריהם ואזלי' בתר רובא אלא ודאי כיון דאפשר לברורי לא סמכינן ארובא, וקשה הרי לא אפשר לברורי דיבטל מ"ע של וביום השמיני ימול, ובע"כ נהי דיבטל המצוה בזמנו כיון דאפשר למול אח"כ נחשב אפשר לברורי, וא"כ למה רפ"ק דפסחים קאמר כל הברכות מברך עובר לעשייתן ולא חיישינן לקלקולא בע"כ דאזלינן בתר רובא דרוב מצויין מומחין הן. ובע"כ מכח דבעינן עובר לעשייתן נחשב ליכא לברורי, ולמה יהיה נחשב מעלת עובר לעשייתן דהוי רק דרבנן יותר ממעלת ביום השמיני דהוי מן התורה, ובע"כ דמילה כיון דעכ"פ גוף המצוה יוכל לקיים נחשב אפשר לברורי. אבל לענין עובר לעשייתן דאם לא יברך עכשיו לא יברך אח"כ לכך נחשב ליכא לברורי. ואף דהיכי דלא חזי קודם יוכל לברך אח"כ, היינו כגון גר דלא חזי לברך כלל. אבל בזה דבאמת יש כאן רוב דולד מעליא הוא, לכך מן התורה הוי רשאי לברך לכך נחשב גברא דחזי ולכך אם לא יברך עתה לא יוכל לברך אח"כ כלל. לכך מברך קודם ומוכח כדעת הש"ך. והנה בכל זה יש מקום להאריך רק מאפס הפנאי כתבנו רק דרך העברה בעלמא ועיינתי בו רק רגע חדא
ומה שהרגיש רו"מ על גוף ברכת כלה לטבילה דאינו רק חשש בעלמא וכו'. הנה לא ידעתי למה לא תמה על בעלת הכתם דמן התורה טהורה ואף רבנן הקילו בכמה ענינים מכח דתלינן דמעלמא בא ומ"מ מברכין, ובע"כ כיון דהוי תקנת חכמים עשאוהו בוודאי וז"פ וברור:
והנה אחרי שעיינתי קצת בדבריו נשיב לו על גוף הדין. אם שפיר עבדי לברך שהחיינו על הטבילה או לא הנה נראה דודאי יפה הורה רו"מ דאין לברך ברכה זו. דעל הראשונים אנו מצטערין על ברכת שהחיינו על כסוי דם, כמה קהו בהא קהייתא הש"ך והאחרונים ז"ל והמה באו להוסיף עלינו את החדשים, ובפרט לפי דברי רמ"א אין ראיה לנ"ד לפמ"ש בספר החיים בסי' כ"ה ליישב קושית הש"ך דשהחיינו אינו שייך רק בבא מזמן לזמן, וכתבתי דבדבר שאינו שוה בכל אדם והבאה לו ע"י טרחא נחשבת כאינו שוה בכל זמן, ולכך בכסוי דעיקר חיובו מתחלה על השוחט ואינו שוה בכל אדם ובא לו ע"י טורח זה נחשב כמזמן לזמן. אבל מצוה דשייכא בכל אחד בשוה ודאי אינו מברך שהחיינו ייע"ש, וא"כ בטבילה זו דשייכא בכל הנשים ודאי לא שייך בי' ברכת שהחיינו. גם לפי מה שחלקתי שם בין ציצית לתפילין, דגבי תפילין דהוי מוכרח וחיובא עליו דוקא. לכך הוי מצות לאו ליהנות ניתנו ולא שייך ברכת שהחיינו דשייכא על הנאת האדם. אבל גבי ציצית דאינו חובת גברא. ולכך גבי מצוה דאינה מוכרחית לו ליהנות נתנו ולכך מברך שהחיינו, וכן כסוי הדם אינו חובה עליו דלא ישחוט ולא יכסה לכך שייך ביה ברכת שהחיינו. וא"כ בטבילה דהוי חובה עליה אע"ג דאשה אינה מצוה על פ"ו מ"מ מצוה על שבת יצרה. א"כ לאו להנות נתנו, ואין בו שמחה ולא שייך בזה שהחיינו. הן אמת דלפי דעת בעה"מ דס"ל במצוה דרבנן אמרינן ליהנות נתנו א"כ ה"נ כיון דעל פ"ו אינה מצוה ועל שבת הוי רק דרבנן. לכך תברך על טבילה ראשונה שהחיינו. מיהו נראה דאין לחדש בזה ברכה. דלא מצינו ברכת שהחיינו רק בדברים שהם באים בתורת קנין לאדם. ולא דרך סלוק נזק. דציצית או כסוי וכדומה, וכן כהן העומד להקריב מנחה, הכל הוי קנינים חדשים לכך נחשב בזה שמחה ושייך שהחיינו. אבל טבילה מטומאה אינו רק סלוק נזק וטפי הוה ניחא לה דלא תטמא ולא תצטרך לטבול. וא"כ כל מצות הטבילה אינו רק סלוק נזק ולא נחשב בזה הנאה לכך לא שייך בזה ברכת שהחיינו ואפי' הוי ספק אין לברך מספק. ומ"ש רו"מ בשם הב"ח דבשהחיינו לא שייך ספק ברכות להקל והביא ראיה מפ"ח דברכות בפרש"י שם וכתב שגם הצל"ח בברכות כתב כן בסוגיא דקנה וחזר וקנה וכו'. הנה על דברי הצל"ח הרגשתי בחידושי פ"ק דביצה, ולפע"ד מלבד דאין לחלק בין ברכה לברכה ואין זה אלא דברי נביאות, אך הוא תמוה מגמ' עירובין דף מ"ם ע"ב גבי מה דמבעיא שם אם אומר זמן בר"ה וי"כ ומסיק שם דאמרו ליה רבנן לר"י סבא ליזיל מר לגבי ר"ח לראות היכי עביד וראה דנקיטא ליה כסא ובירך זמן ומסיק דאומר זמן בר"ה ויו"כ. וקשה אם הי' עיקר שליחותם לר"ח לראות איך יעשו הם למה להם שליחות זה הרי מספיקא נמי ראוי לברך. ואם היו הם רוצים לידע הדין בודאי א"כ מאי קאמרי תא חזי מה קעביד, דלמא גם לו מספקא ליה ובירך מספק ומכ"ש דקשה על הסוברים דשהחיינו הוי רשות ורו"מ תמה עליהם מנא להו כן, ואני תמה ביותר דאי הוה רשות א"כ למה שלחו לר"ח לראות היכי עביד יברכו ויברכו דהרי הוי רשות, וגם מה ראיה דחזיא לר"ח דבירך דלמא משום רשות עביד כן ומאי ראיה דהלכתא הכי. והנה זה אפשר ליישב דלא לחנם נקט הש"ס מה שאמר ר"ח לר"י סבא דליוה לרטיבא רפסא ליה בדוכתא ופרש"י שם כלומר לא על חנם באת לכאן, ולמה ליה להזכיר זה אך הכוונה דבלא"ה הוי אפשר לומר דמכח רשות מברך זמן. אך כיון דר"ח הרגיש שלא לחנם בא לכאן בודאי בא לדעת הדין אם מברכין זמן או לא א"כ אדרבא אם איתא דהוי רשות הו"ל שלא לברך כדי להראות חידוש שאינו חובה, ומדבירך זמן בע"כ דהוי חוב לברך זמן. אך זה קשה דשם קאמר רשות לא קמבעיא לי חובה מהו א"כ מוכח דזמן דרגלים ודאי הוי חובה. א"כ מה לי זמן דרגלים מה לי שאר שהחיינו הבא מזמן לזמן, והיכן מצינו חיובא בזמן דרגלים יותר משאר ברכת שהחיינו. רק דהכלל כך כיון דעיקר ברכת שהחיינו הוי בדבר הבא מזמן לזמן. לכך דברים שעיקרו תלוי בזמן ואין שאר דברים גורמים לו רק הזמן לבד בזה ודאי הוי הזמן גורם חיוב לברך שהחיינו משא"כ אקרא חדתא דאין הזמן לבד גורם הברכה רק הפרי ולכך הוי רשות. וא"כ נראה במצוה שאדם מתחנך בה בתחלה כיון דזה הוי כדבר הבא מזמן לזמן. הוי ברכה זו חובה, ודוקא ברכה דשהחיינו דשייכא ביה כמה פעמים פעם אחר פעם ואינו מזמן לזמן כגון פרי וכלים חדשים הוי רשות אבל ברכת זמן דאינו רק בתחלת עשייתו להתחנך בו הוי כמו לזמן בזה ודאי הוי חובה. וכיון דהוי חובה היכי דשייך בי' ברכה דינו ככל הברכות וממילא אם נולד ספק אמרינן ספק ברכות להקל ולכך נראה דודאי ראוי לבטל ברכה זו אף דנהגו בה לא עדיף זה מכמה ברכות שהובא בראשונים ובטלום. ובפרט מה דלא נהגינן בשום מקום בטלה דעתן אצל כל אדם.
ובענין שאלתו השניה מה שנהגו הכלות להדליק נרות בחול ולברך הנה זה א"צ לפנים דהוי דברי בורות ומ"ש אחד הטעם דיו"ט שלה וגם בחתונה מצוה להדליק נרות. הנה דבר זה מביא לידי גיחוך גדול והבל יפצה פיהו. ולא הוי כדאי שרו"מ יעלה זאת בכתב והאיש הזה בדה לו דברים מלבו וישתקע הדבר ולא יאמר. והנה עפ"י דברינו לעיל נתיישב לשון הירושלמי דברכות שכתב דכל הקידושין בעי קידושין בברכה חוץ מקידושין בבעילה ייע"ש. והנה לא נודע הטעם מ"ש קידושין בבעילה ונדחק הה"מ שם ליתן טעם בדבר. והוא דוחק גדול. ובפרט דאין הדין כן דהא אפילו ק"ש מותר לקרות כשהוא עם אשתו והופך פניו ממנה. ומה טעמא לא יהיה רשאי לברך ברכה כה"ג. והנה בפשיטות הוי נראה כוונתם לשיטת הרמב"ם דס"ל בהל' ברכות דעל איסור ואפילו איסור דרבנן אין מברכין כלל. וכן פסק באו"ח סי' קצ"ו ויליף לה ממ"ש בש"ס הרי שגזל סאה חיטין וכו' אין זה מברך אלא מנאץ א"כ ה"נ כיון דאסרו רבנן לקדש בביאה ורב מנגיד למאן דמקדש בביאה לכך אסור לברך עליו. וזה כונת הירושלמי שלא לברך כלל על קידושי ביאה, ואף אם נפרש כונת הירושלמי כהבנת הה"מ דכונתו הוי שאין מברכין עליו מקודם לעשייתן נראה דא"ש מאוד עפמ"ש לעיל, דלכך ס"ל להרמב"ם דמברכין עובר לעשייתן ולא חיישינן שמא תחזור בה, מכח דסמכינן אחזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה א"כ תינח היכי דהוי הקידושין בהיתר אז חזקה דמסתמא לא תחזור בה, לכך מותר לברך עובר לעשייתן אבל היכי דהוי הקידושין דרך עבירה לו יהא דהוי עבירה דרבנן, עכ"פ הוא נגד חזקת כשרות, וא"כ יש לאוקמא בחזקת כשרות להיפוך דמסתמא תחזור בה ולא תרצה לעבור על איסור דרבנן א"כ שוב סלק חזקה נגד חזקה ושפיר חיישינן שמא תחזור בה, לכך אין לברך עובר לעשייתן בזה כן נראה כונת הירושלמי. והנה בזה א"ש מה שהרמב"ם השמיטו והה"מ נדחק בדבר ולפע"ד א"ש דיש לומר כך. דהנה הרמב"ם וטוש"ע כולם כתבו בסי' כ"ו בא"ע דהמקדש בביאה מכין אותו מכות מרדות משמע אבל לא אותה משמע שאין עליה שום איסור. והנה בהשקפה ראשונה תמהתי מנ"ל כן. ודלמא כונת הש"ס דמכין שניהם, ואחר החיפוש ראיתי בספר ישועות יעקב שהרגיש בזה, וכתב דהרמב"ם למדו ממ"ש ביבמות דף קי"ח במקדש אחת מה' נשים וא"י איזו קידש דקונסין אותו ליתן כתובה לכל א' מכח דעביד אסורא דקידש בביאה וע"ש ולמה אין קונסין אותה בע"כ דאין עליה איסור רק עליו ייע"ש והנה לפ"ז נראה דהנה קי"ל הנושא חייבי לאוין בהכיר בה יש לה כתובה ושניות דרבנן אין להם כתובה, ופליגי ביבמות דף פ"ה בטעמו דרשב"א ס"ל דהללו דאורייתא ואין צריכין חיזוק והללו דרבנן וצריכין חיזוק ורבי ס"ל הטעם מכח דבח"ל שפוסל אותה הוא מרגיל אותה ושניות דרבנן שאין פוסל אותה היא מרגילתו לכך אין להן כתובה. והנה אנו קי"ל כרבי מכח מרגילתו עיין בא"ע סי' קט"ז. והנה ראיה הנ"ל להרמב"ם לא יהיה רק לפי מה דקי"ל דהוא מרגילתו, א"כ במקדש בביאה דלא פסל אותה היא מרגילתו והוי להו לקנוס אותה כמו בשניות, בע"כ מוכח דמקדש בביאה לא הוי איסור עליה רק עליו, אבל לטעם רשב"א מכח דרבנן צריך חזוק אין זה ראיה דיש לומר כל מה דאפשר לעשות יותר חזוק לדרבנן עשו ולכך במקדש אשה אחת אם יתן כתובה אין זה קנס דכן מגיע מן הדין לכך עשו חזוק דאין לה כתובה, אבל במקדש אשה אחת מה' נשים וא"י איזו קידש הוי להיפוך אם נקנוס אותה דאין לה כתובה הוי הקנס רק לאשה א' וכתובה אחת דהמותר מדינא אין להם כתובה דלא קדשם, אבל אם נקנוס שיתן כתובה לכל א' אף אם יהיו חמש בספק או אלף יתן כתובה לכ"א לכך הוי טפי הקנס שיתן לכ"א והוי חיזוק יותר, ויש לומר דלעולם הוי איסור דביאה גם עליה, וא"כ א"ש דהירושלמי כדעת רשב"א דהטעם הוי משום דהא דאורייתא והא דרבנן וממילא יסבור דהאיסור דמקדש בביאה הוי גם עליה, א"כ אסור לברך בביאה מקודם, שמא תחזור בה דלא שייך בזה חזקה דשארית ישראל דאיכא חזקת כשרות להיפוך. גם ממ"נ אם לא תחזור בה הרי אתרע חזקת כשרות דידה דדעתה לעבור על איסור דרבנן, וכבר ידוע מ"ש הפמ"א הובא באחרונים. דהיכי דאתרע חזקת כשרות מדרבנן גם מדאורייתא אתרע ולא אזלינן בתר חזקת כשרות, לכך שוב יש לחוש שפיר דלמא תחזור ולכך אין לברך על קידושי ביאה קודם לעשייתן, אבל הרמב"ם דפוסק כרבי מכח מרגילתו, א"כ הו"ל גם במקדש בביאה לומר כן דטפי נקנוס אותה. ובע"כ מוכח כדעת הרמב"ם והפוסקים דרק מכין אותו ולא אותה דאין עליה איסור, א"כ שוב הוי קידושי ביאה ככל קידושין דלא חיישינן לחזרה דשארית ישראל לא יעשו עולה. וממ"נ למי נחוש שמא יחזור הוא לא חיישינן שהוא המברך והוא בידו שלא לחזור. ולשמא תחזור היא אין לחוש כמו בכל הקידושין מכח דשארית ישראל לא יעשו עולה, ומש"ה השמיטו הרמב"ם, וזה עצה נכונה בעזה"י.
והנה בזה עמדתי על שיטת רש"י ביבמות דף קי"ח ע"ב ד"ה דקדיש בביאה דגינה אותה יע"ש והוא תמוה למה לי זה הרי חז"ל אסרו לקדש בביאה משום פריצותא ולמה לי הטעם דגינה אותה. אך נראה דרש"י יסבור דלא כהרמב"ם רק לשניהם מכין על קידושי ביאה א"כ הוי קשה ליה למה לא קנסו אותה ואם ס"ל כרבי מכח מרגילתו א"כ כאן למה לא קנסו אותה ולזה יש לומר כדעת התוס' ביבמות שם שכתבו דאף דבלא"ה נפסלה מן הכהונה מ"מ היכי דהוי ביאה של זנות גנאי הוא לה ולא מרגילתו. לכך פרש"י דגינה אותה וכיון דגנאי הוא לה הוא מרגיל אותה ולא היא אותו והוי כמו חייבי לאוין לכך קנסו אותו ולא אותה וזה ברור ונכון כונת רש"י בזה. והנה כתבנו פלפלת כ"ש, ולדינא הדין אמת כאשר אמר רו"מ ויבטל ברכת שהחיינו לגמרי. ולעניין הדלקת נרות של הכלה יש ללמוד זכות עליהם דהוי רק דרך לימוד שמלמדין אותה איך לעשות והוי כמו מלמד תינוקות שמותר ללמד להם הברכות. לכך בזה לא יבטל להם מנהגם, רק יודיע להם שיאמרו להכלה זה דרך לימוד איך תברך בשבת ויו"ט ולא לכווין לשם. ברכה עכשיו כנלפע"ד נכון דברי ידידו:
סליק הלכות שחיטה בעזה"י:
א"ה יען לא מצאנו רק מעט מזער בכתובים על הלכות טרפות לאשר רובי תורת הגאון המחבר ז"ל בהלכות אלו כבר באו בדפוס בספריו:
בשו"ת טוב טעם ודעת מהדורא קמא ומהדורא תנינא ובספר קנאת סופרים, לכן להגדיל כבוד הספר הנוכחי ולהאדיר תועלתו לכל רב ומורה הוראה עשינו קיצור מפסקי רבינו מכל השו"ת הנוגעים להל' טרפות הנמצאים בשלשה ספרים הנזכרים. ונקוה כי יברכונו טובים כל באי שערי תשובה, ויושבים על כסאות למשפט והוראה. בערוך לפניהם ע"פ סדר השו"ע קבוצת תשובות והוראות רבות להלכה ולמעשה וגם מאלה אשר זכו להשיג את הספרים הנז' הקלנו כעת טורח החיפוש אחרי השו"ת המדברים בהלכת טרפות הנפוצים ע"פ כל השלשה ספרים הנז' בלי סדרים ובלי מפתחות להם ועתה יתענגו על טוב טעם ותורת רבינו המוכן ומסודר לפניהם דבר דבר על מקומו כסדר הש"ע. והי' זה שכרינו: