אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה סח

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה סח

תשובה סז

ט"ו בסעיף ג' אין סומכין על העכו"ם בגדיים וטלאים הנקחים ממנו ואומרים שהם בני ח' ימים.

סבותי אני את לבי לעיין בדין העגלים הרכים שכבר דשו בו רבים וכן שלמים. והנה דין זה נצמח מהרשב"א ז"ל דאין סומכין על עכו"ם והוכיח הש"ך דאפילו במסל"ת אינו נאמן והנה הכו"פ הקשה ע"ד הרי התוס' במס' בכורות דף כ"א ד"ה חלב פוטר וכן ביבמות הקשו דלמה לא נלך גבי בהמה בתר רובא דרוב ולד מעליא יולדין ייע"ש מה שתרצו דאי לא הא לא קיימא הא ולפ"ז הוי רק דרבנן וא"כ הרי בדרבנן נאמן במסל"ת, והנה מה שהקשה הכו"פ על התוס' דמה הקשו הרי הוי דשיל"מ נעלם ממנו דברי הש"ך בנה"כ שכתב שלא הוי דשיל"מ ייע"ש ולקמן נדבר בזה:

והנה עתה נראה ליישב דעת הרשב"א ולכאורה הי' נראה לומר דהרי הש"ך העלה בסי' קל"ז ובסי' צ"ח וס"ט דבאיתחזק איסורא אף בדרבנן אינו נאמן מסל"ת וא"כ י"ל דה"נ גבי בהמה י"ל כיון דבשעה שנולד הוי אסור מכח ספיקא כ"ז שלא נשלם לו ח' ימים רק דהנכרי אומר שעכשיו כבר יש לו ח' ימים א"כ אף לפי דברי הנכרי כל שלא שהא ח' ימים אסור הי' לישראל א"כ הוי אתחזק אסורא ואינו נאמן לומר שעכשיו כבר ניתר שהי' לו ח' ימים דהוי איתחזק איסורא ואינו נאמן הנכרי להתיר. מיהו זה יש לדחות די"ל דע"כ לא אמרינן באתחזק איסורא אין הנכרי נאמן רק בהי' אסור מתחלה מכח ודאי כמו בסי' קל"ז וכמה דוכתי אבל הכא אף בלא שהא ח' ימים ג"כ אינו אסור מכח ודאי רק מכח ספק דודאי יכול להיות שכלו לו חדשיו לכך כיון דאף מתחלה לא נאסר רק מכח ספיקא ועכשיו שמעיד הנכרי שהי' לו ח' ימים מעיד שנתברר למפרע שכלו לו חדשיו ובטעות נאסר למפרע לא מקרי זה אתחזק איסורא. אך הי' נראה לומר לפמ"ש במס' שבת דף קל"ו דכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה לרבות בן שמנה שאין שחיטתו מטהרתו והכי קיי"ל וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה וא"כ כיון שאין שחיטה מועיל לו שוב יש כאן חזקת איסור אבר מן החי כמ"ש רש"י בכמה דוכתא דמה דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת היינו איסור אבר מן החי ולכך כל ספק בשחיטה אסורה א"כ ה"ה נמי אם הוא ספק אם כלו לו חדשיו או לא הוי ספק בשחיטה עצמה ועומדת בחזקת איסור, ונכון יותר ע"פ מה שכתבו התוס' בפ"ג דמס' שבועות דבהמה בחיי' בחזקת איסור היינו חזקת שאינה זבוחה ייע"ש א"כ גם לענין ספק שמא הוא נפל הוי כן כיון דאין שחיטה מטהרתו וא"כ הוי כאן איתחזק איסורא לכך אין הנכרי נאמן להעיד באתחזק איסורא אף בדרבנן. מיהו שבתי וראיתי שזה טעות דהא דאמרינן באתחזק איסורא אין הנכרי נאמן היינו בליכא רוב כנגדו להיתר אז אין מועיל עדות הנכרי נגד החזקה אבל הכא הרי באמת איכא רוב להיתר דרובא ולד מעליא יולדין א"כ הרי רובא וחזקה רובא עדיף ונהי דאנו מחמירין כאן מ"מ לא גרע מדבר שאין לו חזקה לא להיתר ולא לאיסור שנאמן הנכרי במסל"ת א"כ ה"נ כיון שהרוב מרעא החזקה הוי עכ"פ כליכא חזקה לא לכאן ולא לכאן שנאמן הנכרי בדרבנן והדרא קושיא על הרשב"א. מיהו כד אתינן להכי נראה ליישב דעת הרשב"א על נכון משום דקשה על התוס' עצמן בבכורות ויבמות שהוצרכו לומר דלכך לא אזלינן בבהמה אחר רובא משום דאי לא הא לא קיימא הא ומטעם דגזרינן דלמא יהי' חולה וקרוב לפיהוק של מיתה ולמה לא תירצו בפשיטות דהא דלא פריך הש"ס בחולין היכי אכלינן בשרא רק לר"מ ולא לרבנן משום דלא חיישינן למיעוטא היינו משום דשם ליכא חזקה בהדי מיעוטא כמו שמשמע מתחלת דבריהם שם בבכורות שגבי רוב מצויין הקשו דיש חזקה בהדי מיעוטא משמע דבתחלה גבי היכי אכלינן בשרא א"ש דשם ליכא חזקה לאיסורא וא"כ גם בסוף דבריהם מה הקשו דלמא גבי נפל בהמה כיון דאין שחיטתו מטהרתו הוי כמו ספק בשחיטה עצמה לכך איכא חזקה בהדי מיעוטא משא"כ גבי היכי אכלינן בשרא ליכא חזקה בהדי מיעוטא ומה מקשו. ואפילו אם נימא דהתוס' נמשכו למ"ש לעיל מניה שאין ראי' לפר"ת וס"ל דאף בהדי חזקה לא חיישינן למיעוטא ואין חילוק בין איכא חזקה אי לא ולכך הקשו מבהמה, ובע"כ מוכרח לומר כן שהרי עיקר תירוצם שם משמע שבאו לתרץ מה דגבי יבמה חיישינן למיעוטא משום דהחמירו חז"ל כמו גבי משאל"ס ומה הקשו הרי בחליצה ויבמה בלא"ה לא קשה מידי דהרי איכא חזקה בהדי מיעוטא חזקת היתר ליבם ואיסור לשוק אלא ודאי דעכשיו לא נחתו לחלק בין איכא חזקה בהד' או לא, מ"מ קשה דמה הקשו מבהמה הרי יש לחלק דבשלמא בבהמה הוי המיעוט באיסורא גופו שאותן המיעוט שהם הנפלים אסורין הם לישראל בכל מקומות שהם ולכך כיון דהמיעוט באיסורא גופו לכך י"ל דשפיר מצטרף בהדי חזקה לאיסורא והוי כמחצה ע"מ מן התורה אבל בשאר המיעוטים כמו גבי יבמה ואינך כגון חלב פיטר לא הוי המיעוט באיסור גופו די"ל דאותן שהם מפילות אין נזקקות להתיבם וכן הבהמות שחולבות בלי ולד לא יהי' להם שייכות בבכורים שיולידו נקבות וכדומה ואף אם אירע אחד מכל העולם שהפילה והוצרכה לבא ליבם זה הוי מיעוטא דמיעוטא ול"ח לי' כמו דאף ר"מ מודה במיעוטא דמיעוטא ושאר גוף המיעוט לא הוי באיסורא גופו לכך לא מהני להצטרף בהדי חזקה לאיסורא ולכך הלכו אחר הרוב ומה הקשו לכך נלפענ"ד דבאמת מ"ש לעיל שכאן בנפל איכא חזקה לאיסורא הוא רק לרבנן דס"ל במס' שבת הנ"ל שאין שחיטתו מטהרתו אבל לר"י בר"י וראב"ש דפליגי התם וס"ל דשחיטתו מטהרתו ליכא כאן חזקה לאיסורא כלל וא"כ שפיר הקשו התוס' דאין לומר דלכך פסקינן הלכה כרשב"ג מכח דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה גבי בהמה א"כ בע"כ דרשב"ג יסבור כרבנן דאין שחיטת אמו מטהרתו וא"כ מה מבעיא הש"ס אח"כ שם אם פליגי רבנן עלי' דרשב"ג או לא ועיין בתוס' שם שהאבעיא היא בסתם ולדות אי פליגי רבנן ייע"ש ולפ"ז מה מבעיא בע"כ דר"י בר' יהודא וראב"ש פליגי כיון דהתם ס"ל דשחיטתו מטהרתו הדר ליכא חזקה לאיסורא ולכך ודאי דלא חיישינן למיעוטא לדידהו וא"כ בודאי יש חולקים על רשב"ג אלא ודאי דאף בלי חזקה ג"כ חיישינן גבי בהמה למיעוטא ולכך שפיר מבעיא אי פליגי רבנן עלי' ושפיר הקשו התוס' והוצרכו לחלק דאי לא הא לא קיימא הא או דגזרינן אטו חולה לפ"ז זה דווקא לר"י בר"י וראב"ש דס"ל דשחיטתו מטהרתו אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דאין שחיטתו מטהרתו א"כ איכא כאן חזקה לאיסורא והמיעוט ג"כ הוי באיסור גופו וי"ל דודאי מן התורה אמרינן כה"ג סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והוי ספיקא דאורייתא לכך פוסק הרשב"א דלא מהני מסל"ת ודו"ק:

ועוד נראה לומר דהרי כבר כתבנו שהכו"פ הקשה דמה הקשו התוס' נלך בתר רובא הרי הוי דשיל"מ וכבר כתבנו דלא קשה מידי דאין המתיר בודאי כמ"ש הנה"כ ולפ"ז נראה דהא דאין המתיר בודאי לא נחשב דשיל"מ היינו רק לענין אם באנו להחמיר בדשיל"מ יותר מבשל תורה שאף בדבר שמן התורה בטיל בזה אינו בטל בזה אמרינן דבאם אין המתיר בודאי לא מחמירין יותר משל תורה אבל בדבר שבשל תורה לא מהני רק שאנחנו באנו לומר שראוי להקל מבשל תורה מחמת שהוא דרבנן בזה אמרינן כיון דעכ"פ יכול להיות שיהי' מותר בלא"ה הדרינן לכללא שעשו חז"ל חזוק כשל תורה ולכך נראה לענין מסל"ת שבשל תורה אינו נאמן רק בדרבנן הקילו ונאמן בדבר שיש לו מתירין נהי שאינו בודאי מ"מ כשל תורה עשאו אף בזה, רק יותר משל תורה לא החמירו בדבר שאינו בודאי אבל כשל תורה החמירו ולכך אין מסל"ת נאמן אף בדרבנן בדבר שיש לו מתירין אם שאין המתיר בודאי. ואף דבא"ח סי' תקי"ג מבואר דנכרי נאמן לומר במסל"ת שהבצים הללו הם מאתמול אף דהוי דבר שיל"מ היינו דהתם לולי שהוי דשיל"מ היה ראוי להיות מותר בלאו אמירת הנכרי רק מכח רוב רק דלכך לא מהני רוב דהוי דבר שיש לו מתירין וכיון דכבר נצרך הטעם דהוי דשיל"מ לענין שיהי' אסור בלא הנכרי שוב לחד סברא יש כח לדבר שיל"מ לדחותו ולא לתרתי ולכך שוב מהני עכ"פ אמירת הנכרי לפ"ת כבשאר דרבנן אבל כאן בנפל אדרבא הרי לפי תירוץ התוס' הנ"ל בלא"ה לא אזלינן בתר רובא וחיישינן למיעוטא א"כ עדיין לא פעל לנו הדשיל"מ דבר לכך מועיל הדשיל"מ לענין שלא להאמין לנכרי במסל"ת דעכ"פ יהי' כשל תורה. ועיין בר"ן בנדרים דף נ"ב סוף ע"א מ"ש גבי מבשא"מ יש מסברתו ודבריו ג"כ ראי' וסברא לדברינו הללו ייע"ש ודו"ק היטיב. זה נראה ביאור דעת הרשב"א ועוד נדבר בזה בעזה"י באותו סעיף]:

הנה הט"ז הקשה בלא"ה הרי איכא ס"ס ספק שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים ותירץ דהוי דשיל"מ ולא מהני ס"ס אך הקשה דהרי דעת הרמ"א לקמן דלצורך יש להקל בשיל"מ בס"ס ותירץ דהוי רק חד ספק שמא הוי נפל או לא ודומה לשם אונס חד הוא, והנה דבריו צ"ע לפענ"ד דהרי כאן הס' אחד מתיר יותר מחבירו שאם אמרינן שכלו לו שמונה ימים אז מותר אף לקרבן אבל אם לא כלו לו שמונה ימים אף שכלו לו חדשיו נהי שלא הוי נפל ומותר להדיוט מ"מ לגבוה אסור כמפורש בקרא וא"כ היכי דספק אחד מתיר יותר מחבירו קיי"ל דאמרינן אף שהוא משם אחד וזה עדיף מס"ס שכ' הש"ך לקמן בסי' ק"י בדיני ס"ס בשם מהרא"י גבי בכור בדין י"א וי"ב ייע"ש. ומ"ש בתירוץ הראשון דהוי דבר שיל"מ תמה הנקה"כ שהרי אין המתיר בודאי ייע"ש. ולפענ"ד מהא לא ארי' די"ל דהא דמבואר לקמן בסי' ק"ב דהיכי דאין המתיר בודאי לא נחשב דשיל"מ זה דוקא לענין אם נתערב שקיי"ל דבר שיל"מ אינו בטל ברוב וס' בזה אמרינן דהיכי דאין ההיתר בודאי לא הוי דשיל"מ משום כיון דההיתר של עכשיו הוא מכח ודאי לא ספק שהרי קיי"ל בכל איסור תורה שנתערב בענין שבטל כדינו אז מותר אף לאכול יחד משום דאמרינן שהאיסור עצמו נהפך להיתר, ונהי דקיי"ל לקמן בסי' ק"ט ביבש ביבש שנתבטל ברוב דאין לאכלן כולן יחד היינו רק חומרא מדרבנן בעלמא שגנאי הדבר אם אוכל כאח' שאז ניכר שאוכל את האיסור לכך הוי חומרא בעלמא שלא לאכול כולן ביחד והרי המעיין בטור וב"י שהרא"ש והטור מתירין לגמרי לאכלו כאחד והסמ"ק הוא המחמיר שלא לאכלן יחד ומשמע שם דהוי רק חומרא בעלמא ולפ"ז כיון שמדינא מותר הכל מוכח שהאיסור עצמו נהפך להיתר וכמ"ש הרא"ש שם להדיא וא"כ הוי הביטול מכח ודאי לא מכח ספק כלל ולכך נהי דאם המתיר עתיד לבא בודאי אמרינן אמאי נסמוך אהביטול של עצמו נמתין עד למחר והרי זה ג"כ הוי ודאי שיהי' מותר אח"כ וכיון דודאי וודאי הוא לכך אמרינן שאינו בטיל עכשיו אבל היכא שאין המתיר עתיד לבא בודאי אז לא סמכינן על ההיתר שיבא רק אמרינן כיון שעכשיו יש לו היתר בודאי לא שבקינן ודאי לסמוך על הספק לכך בטל הוא עכשיו. ולפ"ז זה דוקא לענין ביטול בתערובת שהוא מכח ודאי בלי ספק בעולם כלל אבל לענין לילך בתר רובא דליתא קמן או בתר ס"ס דלא הוי כודאי ממש ואין האיסור נהפך להיתר ועדיין יש לנו ספק שמא הוא אסור רק כיון דקרוב הדבר יותר להיתר התיר' התורה זה ובפרט לפמ"ש בשטמ"ק דהא דאזלינן בכל דוכתא בתר רובא היינו דאכתי הוי ספק רק דהתורה התירה ספק בזה מכ"ש בס"ס ודאי דהוי כן דאין ס"ס נחשב כודאי רק דהתורה התירה ספק בזה שיש בו שני ספיקות להקל ולכך כיון דעכ"פ אף ההיתר של עכשיו אינו בודאי רק מכח ספק שוב אף אם המתיר של עתיד ג"כ אינו בודאי נחשב כדשיל"מ דספק וספק הוא ולענין זה אף אם אין המתיר בודאי חשוב דשיל"מ ונכון דברי הט"ז בזה.

גם מ"ש הנקה"כ דבלא"ה ליכא כאן ס"ס דאיך אפשר לומר את"ל שלא כלו לו חדשיו שמא יש לו שמנה ימים דמה בכך שיש לו שמנה ימים סוף סוף בלא כלו לו חדשיו נפל הוא נראה דס"ל להט"ז כדעת הפרישה הובא בתב"ש בסי' י"ג ס"ק ט"ו ובסי' זה ג"כ דאם הוא בן ח' ושהא ז' ימים ג"כ לא הוי נפל ומותר, ונהי דהתב"ש השיג שם עליו היינו מכח דהוא כתב זה לפשיטות ובאמת היא בעיא בש"ס מס' נדה אם בהמה יולדת למקוטעין לשבעה ייע"ש דלא איפשטא אבל מודה התב"ש דמידי ספיקא לא נפקא דהרי היא בעיא דלא איפשטא בש"ס וא"כ עכ"פ אפשר לצרפו לס"ס ספק שמא כלו לו חדשיו ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים ושמא זה נחשב ולד מעליא מכח דהוא בן ז' ואשתהי ושפיר הוי ס"ס ואין כאן תירוץ רק מה שמתרץ הט"ז דהוי משם אחד כמו שם אונס חד דלמא הוי נפל או לא וכבר כתבנו לעיל דהא ליתא דספק א' מתיר יותר מחבירו כנ"ל. ולפ"ז נשאר קושית הט"ז בדוכתא דהוי ס"ס ומ"ש בענין דשיל"מ כבר סתר הוא בעצמו דעכ"פ הוי לי' לרמ"א לבאר דלעת הצורך יש להקל אבל לפענ"ד בלא"ה לא קשה מידי קושיות הט"ז ובמחכת"ה נעלם ממנו דברי התוס' דיבמות דף ל"ו ובבכורות דף ך' ד"ה חלב פוטר שהקשו בלא"ה נלך בתר רובא ותירצו דאי לא הא לא קיימא הא או דחיישינן שמא יהי' חולה כל כך עד שיהי' דומה שפיהק ומת ייע"ש א"כ גם לענין ס"ס ג"כ הוי זה התירוץ עצמו או דגזרו בבהמה אטו אדם דאי לא הא לא קיימא הא או בשביל דבפיהק ומת ליכא ס"ס דרגל"ד ואנן סהדי שהי' נפל לכך גזרינן אף בלא פיהק אטו שיהי' חולה הדומה לפיהק ומת ואין מקום לקושיות הט"ז כלל.

והנה בענין זה גופו אם הוי דשיל"מ הי' נראה לחקור דאיך שייך לומר דהוי דשיל"מ הלא עתה בשעת שאנו באים לאכול הולד כבר הוא שחוט ואין לו עוד שום תקנה אם נימא שאסור לאכול עתה וא"כ למה לא נימא בי' ס"ס לפי תירוץ הט"ז שלכך אינו מועיל ס"ס משום דהוי דשיל"מ ואף לפמ"ש טעם אחר בזה מ"מ לפמ"ש בחבורי האחר לסעיף זה בישוב קושי' הכו"פ בדרך אחד שלכך לא מהני מסל"ת כאן משום דהוי דשיל"מ ייע"ש א"כ תשאר קושיא שהקשינו כאן דאיך הוי דשיל"מ הלא אחר שחיטה אין לו עוד חזקה, ובהכי ניחא מה שהקשה הכו"פ על התוס' שהקשו דנלך בתר רובא הלא לא מהני רוב בדשיל"מ ולפי הנ"ל א"ש שעיקר קושי' התוס' הוא על מה שמצינו במס' שבת קל"ו שאף בדיעבד שכבר נשחט לא רצו לאוכלו והרי אז שוב לא הוי לי' מתירין והוי להו לאכול בדיעבד ולילך בתר רובא, והט"ז כאן שפיר תירץ דלא הוי ס"ס דהוי דשיל"מ היינו משום דכאן מיירי לענין לכתחלה שעדיין לא נשחט אם נסמוך על הנכרי ליקח ממנו לשחטו בזה אמרינן דאנן בתר השתא אזלינן שעדיין חי הוא ויש לו מתירין לכך לא מהני ס"ס לשחטו וכן לפמ"ש בטעם דעת הרשב"א שלא מהני מסל"ת מכח דהוי דשיל"מ היינו ג"כ הכל דמיירי משעה שעדיין חי שפיר נקרא דבר שיל"מ ואסור לכתחלה ליקח ממנו על סמך זה, ולפ"ז י"ל דין חדש שהיכי שעבר או טעה וסמיך על הנכרי מסל"ת ולקח ממנו העגל ושחטו אז י"ל דבדיעבד שפיר סמכינן אס"ס והמסל"ת שהרי עתה אין לו מתירין כנ"ל, והנה הן אמת דיש להקשות דנהי דנאמר בכל דוכתא אזלינן בתר השתא מ"מ הכא הרי אף קודם שנשחט העגל העיקר מה שאנן דנין עליו הוא על שעה שאחר שחיטה שעתה בלא"ה אסור הוא רק שעיקר הספק אם יהא מותר לאחר שחיטה וא"כ הרי אז בלא"ה לא יהי' לו היתר, ובפרט דהשחיטה מצד עצמה אין בה איסור וכי אסור הוא לשחוט נפל רק האיסור הוא שלא לאכלו וא"כ עתה כ"ז שלא נשחט בלא"ה לא נאכל וכי אסור לנו לשחוט נפל וא"כ יהי' לנו רשות לשחטו ולא ע"מ לאכלו ובפרט דחולין אין צריך כונה ולאחר שיהי' נשחט שוב יהיה מותר לאכלו דעתה כבר אין לו מתירין. ואפשר דאעפ"כ ס"ל להט"ז והרשב"א דאין לסמוך לכתחלה על הס"ס או המסל"ת כיון דיש לו היתר בלא"ה ויכול לצאת מידי הספק ולא יבא לידי הפסד על ככה אין להכניס את עצמו בחשש איסור אף שהוא בדרך רחוק כיון שיכול למצוא היתר בלא"ה אבל בדיעבד שכבר שחטו נראה דמותר עכ"פ במסל"ת, דנהי מצד ס"ס אין להתיר דבלא"ה אין ס"ס חוץ מכח דהוי דבר שיל"מ רק כמ"ש בש"ס והתוס' דאי לא הא לא קיימא הא או דגזרינן אטו חלה ומצינו שחז"ל החמירו בגזרה כזו אפילו בדיעבד לכך לולי המסל"ת אף בדיעבד אסור מ"מ אם הנכרי הסל"ת נראה בדיעבד מודה הרשב"א דמותר ואינו אוסר רק לכתחלה. ובהכי ניחא לשון המחבר שכתב אין סומכין על הנכרי בגדיים וטלאים הנקחים ממנו וכו' ולפמ"ש הש"ך דמיירי אף במסל"ת א"כ קשה מאי ארייא דנקט המחבר שאין סומכין על הגוי המוכר ולא אשמעינן אף בנכרי אחר המסל"ת לא מהני, והן אמת לפי דעת הכו"פ דלהנך דס"ל דבדרבנן מהני מסל"ת גם כאן מהני י"ל דהמחבר נקט בכונה רק בגוי הניקח ממנו מטעם השני של הרשב"א דמתכוין להשביח מקחו אבל בשאר נכרי ס"ל דבאמת נאמן אך לפמ"ש בחבורי האחר שלכ"ע לא מהני כאן מסל"ת קשה למה כתב המחבר דוקא בגוי המוכר, ולפי הנ"ל א"ש דהרי הרשב"א כתב עוד טעם שני די"ל דהגוי מתכוון להשביח מקחו ויעוין ביו"ד סי' ש"ב בש"ך שם שאף במסל"ת שייך לחוש שמעיד להשביח מקחו ייע"ש. ולפ"ז א"ש שהמחבר קמ"ל שבנכרי המוכר אף בדיעבד לא מהני מסל"ת דיש לחוש שמעיד להשביח מקחו אבל בשאר נכרי נהי דלכתחלה אין סומכין עליו במסל"ת מ"מ בדיעבד שכבר שחטו מהני מסל"ת בנכרי אחר ומותר לאכלו אך היינו דוקא אם עשה זה בשוגג וכה"ג או לאחרים אבל אם עשה כן במזיד אסור לו לעצמו כמו במבטל איסור לקמן בסי' צ"ט. כן נראה לפענ"ד נכון בכל זה להלכה ולא למעשה עד שיסכימו עמי גדולי הוראה:

עוד נראה דאם נראה הולד שהוא כבר גדול ונראה שיש לו בערך כמה שבועות מותר לשחטו לכתחלה אף בלי מסל"ת. ואף שראיתי בתב"ש שכ' שאין לסמוך על סימן גדלות כמו דאמרינן במס' מנחות דף ג' כיון דאיכא בן שנה דמתחזי כבן שתים ייע"ש מ"מ נראה לא מבעיא אם ניכר שיש לו ד' או ג' שבועות ודאי דמותר דהמעיין בתוס' דזבחים דף ע"ה ע"ב ד"ה כיון דאיכא בן שנה וכו' שכתבו דהיכי דהוא בן שלש וארבע מינכר שפיר משמע דרק בנפל אפשר לטעות אבל ביותר מנפל אין דרכו לטעות א"כ ה"נ לענין השבועות לדעת התב"ש דמדמה זה לזה ג"כ י"ל כן דוקא באם נראה שיש לו בערך ב' שבועות בזה יש לחוש שמא יש לו רק שבוע אחת פחות יום אחד וכדומה אבל אם ניכר שיש לו ג' או ד' שבועות בודאי פחות מז' אין מתחזי כבן ג' או ד' שבועות ומותר לסמוך על היכר זה וז"ב. רק אף גם אם ניכר רק שיש לו בערך ב' שבועות ג"כ נראה להתיר בלא התב"ש נהי דאיתא בש"ס הנ"ל דאיכא בן שנה וכו' מ"מ ודאי דלא הרוב הוי כן שבודאי רוב בהמות בן שנה ניכר כבן שנה ובן שתים כבן שתים רק כיון דעכ"פ לפעמים ע"צ המיעוט אירע שבן שנה מתחזי כבן שתים לכך שוב לא נתנו דעתם ייע"ש אבל הכא הרי בלא"ה איכא רוב דרוב ולד מעליא ילדן ונהי דבזה חיישינן למעוטא מ"מ בהצטרף עוד רוב דאין מתחזין גדולים יותר מיומיהן א"כ יש כאן תרי רובא והוי לי' האיסור מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן כלל כמו דל"ח לר"מ במיעוטא דמיעוטא. ועוד שהרי התוס' ביבמות ובבכורות כתבו הטעם דלא אזלינן הכא בתר רובא משום דאי לא הא לא קיימא הא או משום דגזרינן אטו חולה הקרוב לפיהק ומת ולפ"ז י"ל היכי דאיכא סימן גדלות אז לא חיישינן שמא יקרה עוד כן שיהיה לו סימן גדלות ויהי' חולה ג"כ הקרוב לפיהק ומת דזה הוי מלתא דלא שכיחא שיקרה כן הכל בולד אחד לכך לא גזרינן בעבור זה, וגם לפי תירוץ הראשון דאי לא הא לא קיימא הא זה אינו שייך רק באם נתיר בכל בהמה לסמוך על הרוב אז יש לחוש שגם בחליצה יבואו לעשות כן אבל אם בכל בהמה אסרינן רק ביש סימן גדלות אנחנו מתירין בזה אין לחוש שמא יעשה בחליצה ג"כ כן שהרי באדם ליכא סימן גדלות דבילד אין סימן להכיר אם יש לו ל' יום או שבוע אחת דזה אי אפשר להכיר באדם דאינו ניכר לעין הרואה בין ילד של שבוע אחת למי שיש לו ד' שבועות ולכך אם נסמוך גבי בהמה על סימן גדלות לא ימשך מזה טעות לגבי אדם ולכך שוב אזלינן בתר רובא דרוב ולד מעליא ילדן ולכך אף שאין הגדלות סימן מעליא בפני עצמו מהני מכח הרוב דולד מעליא יולדין. כן נראה לפענ"ד נכון בכל זה לדינא. ומה"ט נראה למצוא סמך למנהג העולם שסומכין על קרנים ושנים אף דכבר נודע שזה אינו סימן מובהק מ"מ נוהגין לסמוך על זה וח"ו לומר שכולם יעשו איסור דאם אינם נביאים בני נביאים הם ולפי הנ"ל א"ש דבהיכר כל דהו די כאן רק שלא נבא לטעות מזה גבי חליצה ויש סמך למנהג העולם. כן נראה לפענ"ד נכון:

והנה ראיתי לקמן בסי' קכ"ב סעיף י"א כתב שם המחבר כלי סעודה שביד עכו"ם ואומר מסל"ת שחדשים הם ונראה שהוא כמו שאומר מותר לקנותם מהם ועיין ברמ"א שם שיש מחמירין אף בזה ועיין בש"ך שם שכתב הטעם כיון דהוא דרבנן נאמן במסל"ת ודבריו תמוהין שהרי המחבר סיים ויראה שהוא כמו שאומר משמע דרק בצירוף שניכר מהכלים שהאמת כדבריו ולכך מהני מסל"ת בצירוף ההיכר אבל בלאו ההיכר לא מהני מסל"ת. וא"ל שמ"ש המחבר ויראה שהוא כמו שהוא יאמר לאו דזה מצטרפין לאמירתו ובלא"ה לא הי' נאמן רק אתי לאפוקי אם ניכר להיפוך שכבר נשתמש בהם דאז לא מהני הגדת הנכרי לפי תומו כיון דמוכח מהכלים להיפוך, דא"כ כך הו"ל להמחבר לומר והוא שלא יהי' ניכר שאינו כמו שיאמר דאז הוי משמע דאם ליכא הכירא לא לכאן ולא לכאן נאמן הנכרי ומדכתב לשון זה שיהיה נראה שהוא כמו שאומר משמע דבעינן דוקא הכירא המסייע לדברי הנכרי אז נאמן הנכרי בצירוף הכירא ולכך אחר כך בסעיף י"ב סתם המחבר שם שקערות ירקרקות וכו' הבאים ממדה"י אין לקנותן מהן שאינן חדשות ואין ניכר אם משתמש בהם ולא חילק בין אם הנכרי מסל"ת או לא כמו שמחלק בסעיף י"א, בפרט דקשה ממ"נ אם מיירי שאינו מסל"ת כבר משמע מסעיף הקודם שאפילו שום כלי סעודה אין קונים רק במסל"ת ואם מיירי כאן במסל"ת א"כ הרי כתב המחבר תחלה שבמסל"ת נאמן אלא ודאי דדעת המחבר דאינו נאמן במסל"ת רק בצירוף הכירא דיש לו היכר ולכך באותן הכלים שאין להם היכר לא מהני מסל"ת ודלא כהש"ך. אך לפ"ז תקשה באמת הרי הוי דרבנן ולמה לא יהי' נאמן במסל"ת לבד והנה דין זה הוא מהרשב"א ולכאורה הי' נראה מזה ראי' לדעת הכו"פ כאן שכתב דדעת הרשב"א דבדרבנן ג"כ לא מהני מסל"ת ולפ"ז הוי א"ש שהרשב"א לשיטתו אזיל לכך ס"ל גם שם דבעינן היכירא. אך זה דוחק לומר כן בדעת הרשב"א דהרי בש"ס ב"ק דף קי"ד מבואר שמסל"ת נאמן בדרבנן ודוחק לחלק בין קטן לנכרי דתמיד הם שווים לענין נאמנות. לכך נראה דעיקר טעמו דהרשב"א הוא או כמו שמשמע מלקמן סי' ש"ב דאף במסל"ת שייך לומר דמתכווין להשביח המקח ולכך ס"ל דבעגלים וכן בכלים אין הנכרי נאמן דיש לחוש שאף כבמסל"ת אומר להשביח מקחו דגם בכלים ודאי טוב יותר שלא נשתמש בהם כלל ועדיין הם חדשים לכך שייך בזה להשביח מקחו ולכך לא מהני מסל"ת, ולפ"ז היכי דלא שייך להשביח מקחו כגון שנכרי אחר הגיד מסל"ת מודה הרשב"א שנאמן בין בעגלים ובין בכלים אף בלי צירוף שאר ההיכר ולכך דייק המחבר בשני המקומות בסי' זה ובסי' קכ"ב דהכל מיירי רק מגוי המוכר והיינו דאם נכרי אחר מסל"ת ודאי נאמן בשניהם. ולפ"ז לא יפה עשה הרב רמ"א שהגיה בסי' קכ"ב שבשעת הדחק שנתאכסן בבית נכרי סומכין על הסברא ראשונה ולפי הנ"ל א"צ לכך דע"כ לא פליג רבינו יונה על הרשב"א בזה רק באם הנכרי המוכר מסל"ת אז לא מהני לדידיה צירוף הכירא וכן הרשב"א דס"ל דבעינן עכ"פ צירוף היכר הכל באם הנכרי המוכר מסל"ת אבל באם נכרי אחר מסל"ת או אף שהנכרי שהכלי שלו בעצמו אומר לפי תומו אך שלא בשעת מכירה שאין הלה רוצה לקנותו ממנו רק שנתאכסן אצלו לפי שעה ורוצה להשתמש בו דלא שייך בזה להשביח מקחו אז הנכרי עצמו יש לו דין כשאר נכרי ומהני מסל"ת לבד לכ"ע ואף בלי צירוף היכר כלל. ובדעת הרמ"א דלא מחלק כלל נראה דס"ל דע"כ לא אמרינן דמסיח לפי תומו נאמן בדרבנן רק בדבר שאם לא יהי' נאמן אין לו תקנה לכך הוי כדיעבד כגון בס"ס דמס' ב"ק שאם נימא שאינו נאמן אסור לו לאכול בתרומה לכך הוי כדיעבד לכך נאמן בדרבנן, אבל כאן מיירי לענין ליקח מהנכרי עגלים לכתחלה או כלים כיון דהברירה בידו שלא ליקחם ויכול להשיג כלים אחרים ובהמות אחרים לאכילה לכך אין לסמוך לכתחלה לקנותם על סמך מסל"ת לבד ואף דבכמה דברים קיי"ל דליקח מן הנכרי חשוב כדיעבד עיין בסי' צ"ו בהגה"ה וק"ח וקכ"ב עיי"ש מ"מ לענין זה י"ל דס"ל להרשב"א דחשיב לכתחלה ואין לסמוך לכתחלה לקניתם על מסל"ת לבד לכך אוסר בעגלים וגדיים ולכלים מתיר בצירוף הכירא לכך שפיר כתב רמ"א דאם נתאכסן בבית העכו"ם דג"כ הוי לכתחלה להשתמש בו וכלים של נכרי שאינם שלו ודאי דחשוב לכתחלה וראוי לאסור להמחמירין רק כיון דהוא שעת הדחק סומכין על הסברא ראשונה. ולפ"ז היוצא לנו שאף אם נימא שלא נסמוך על מה שכ' לעיל שיהי' מועיל קרנים או סי' גדלות לבד מ"מ בצירוף מסל"ת ודאי מהני היכר קצת ע"י קרנים או גדלות כמו בכלים בסי' קכ"ב דמהני להרשב"א מסל"ת בצירוף היכירא ואף דרבינו יונה והביאו הרמ"א מחמיר אף בזה מ"מ נראה דהכא מודה מהטעמים שכתבתי לעיל ולכך עכ"פ בצירוף מסל"ת מהני. וז"ב ונכון לדינא ולמעשה ודו"ק היטיב:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה