טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה נח
עוד השבתי בזה למשכיל אחד בזה"ל בתשובתי
הנה דבריו ראיתי וגוף הדבר שרוצה לחדש דבהי' לו שותפות אוסר הכל אין זה חידוש דהרי כן מבואר במקומו בפוסקים ובש"ע הביא בזה ב' דעות ומה שרוצה ליישב בזה קושיית הגאון מו"ה משולם ז"ל דנימא בזה ברירה כמ"ש התוס' בתמורה אין בזה ישוב כלל כי הגאון הקשה רק על ל"ק בש"ס דהוי ס"ל דמדינא א"י לאסור דשא"ש ולא מטעם לצעורי' דלל"ב דמסיק מכח לצעורי קמכווין לא משני כלל באית לי' שותפות בגוי' רק לל"ק דמשני כן ולל"ק אין כאן ספק וס"ל דמדינא א"י לאסור לכך טעות נזרקה לפניו בזה. והנה הוא הזכיר לי קושית הרב הנ"ל אם אמנם דאין זה קושיא כלל די"ל דאתיא כמ"ד דל"ל ברירה והתוס' כתבו בתמורה רק למ"ד דס"ל ברירה מיהו אף למ"ד ברירה יהי' א"ש ויתיישב בזה מה שהקשו התוס' דהיינו מערב ויתיישב נמי מה שעמדו התוס' למה חזר הש"ס להקשות מה דכבר מתרץ לל"ק דמיירי באית לי' שותפות, ולפי הנ"ל י"ל כך די"ל דמזה יהי' ראי' לשיטת הפוסקים דס"ל בה' יי"נ דרב הונא ס"ל להלכה דניצוק חבור וא"כ א"ש בשלמא בשאר אסורין דאין ההיתר נאסר בנגיעת איסור רק ע"י תערובת ממש מחשש שמא זהו האיסור לכך ממילא ע"י ברירה אמרינן הוברר הדבר שזה האיסור וזה ההיתר אבל ביי"נ שהניצוק נמי עושה חבור אף דחזינן שההיתר עומד בפ"ע והאיסור בפ"ע מ"מ כיון דנגעי להדדי נהפך אף ההיתר להיות איסור א"כ לא גרע במה שהי' היין בתערובת בהתחברות עם האיסור מניצוק ומה מועיל בזה ברירה לומר הוברר שזה האיסור וזה ההיתר עכ"פ נגיעה הוי שנגע ההיתר באיסור ונעשה אף הוא יי"נ ולכך לר"ה לשיטתו מתרץ שפיר באית לי' שותפות בגוי' ולא שייך ברירה, ומיושב בזה מה שהקשו התוס' דהיינו מדמע דהוי ס"ד דזה גרע ממדמע דמדמע כיון דהי' ניכר כל אחד בפ"ע תחלה לא שייך ברירה כמ"ש התוס' בתמורה דבזה ודאי לא שייך ברירה וא"כ כיון דערבו בידים נחשב מעשה ממש והיזק ניכר כיון דערבו בתוך האיסור ואינו בעין בפ"ע אבל במנסך דהוי בתערובת מתחלה קודם שנאסר ושייך בזה ברירה א"כ כיון דאפשר לומר ברירה אנן סהדי כאלו חלק חבירו עומד בפ"ע ולא עשה בו כלום רק שנאסר מכח דנגע בשל חבירו הוי ס"ד דניצוק אינו חבור ואם הוי חבור עכ"פ הוי היזק שאינו ניכר וגם גרע ממטמא דהתם הוא עצמו נוגע בטומאה בשל חבירו וכאן הוא עשה רק בשלו רק דיי"נ שלו נוגע בשל חבירו הוי ס"ד דנפטר לכך קמ"ל דחייב וא"ש ודו"ק. אך זה לר"ה דס"ל ניצוק חבור אבל ר' נחמן פריך לי' התם במס' ע"ז דף ע"ב וס"ל ניצוק אינו חבור א"כ לדידי' אי אפשר לתרץ באית לי' שותפות דקשה ממ"נ אי אתיא מתני' כמ"ד דיש ברירה א"כ אינו נאסר כלל חלק חבירו דנימא ברירה ואם אתיא כמ"ד דל"ל ברירה א"כ שוב קשיא דהיינו מדמע ולכך חוזר הש"ס להקשות הני פירכות שנית שבא להוכיח דבע"כ בישראל מומר מודה ר"נ דלא שייך לצעורי דא"ל דבישראל מומר נמי שייך לצעורי רק דמיירי באית לי' שותפות הרי קשה ממטמא ומדמע ומנסך ואין לומר בזה באית לי' שותפות דקשה ממ"נ לר"נ לשיטתו דס"ל דניצוק אינו חבור ובע"כ דמיירי בישראל מומר ומוכרח דמומר לא שייך לצעורי א"כ גם אינך ברייתות מיירי בכה"ג ומוכרח לומר דמודה בישראל מומר כן יהי' כונת הסוגיא ודו"ק היטב כי הוא עצה נכונה לפענ"ד. והנה מ"ש לעיל לכאורה הוא טעות דהרי ר"ה ס"ל אדם אוסר דשא"ש רק לל"ק נמי הוא ר"נ דפליג וס"ל אין אדם אוסר א"כ גם התירוץ קמא הוי לר"נ, אך באמת א"ש ולא נופל מלי להמעיין בהראשונים ובהר"ן פרק השוכר את הפועלים דמחולקים שם ובהפוסקים יש ס"ל דר"ה ס"ל ניצוק חבור רק מכח הראי' שלו מן המשנה וכיון דר"נ דחה הראי' ממילא גם ר"ה ס"ל דאינו חבור וקיי"ל כן ויש ס"ל להיפוך דרב הונא לא סמך על הראי' לבד רק מדנפשי' ס"ל דניצוק חבור רק דהביא ראי' ג"כ ונהי דנדחה הראי' מ"מ הדין נשאר קיים יע"ש ולפ"ז בדעתו דר"נ מה ס"ל תלוי נמי בהך פלוגתא דלהסוברים ר"ה לא סמך רק על הראי' וממילא מכ"ש ר"נ דדחה הראי' שלו מכ"ש דס"ל דניצוק אינו חבור אבל לאידך דס"ל דר"ה ס"ל מדנפשי' כן ולכך נהי דנדחה הראי' הדין לא נדחה י"ל להיפוך דגם ר"נ לא פליג רק דדחה הראי' שלו ולכך א"ש דתחלה קודם דידע הש"ס מהך סברא דלצעורי קמכווין היינו מוכרחין לתרץ באית לי' שותפות וס"ל לר"נ נמי דניצוק חיבור כמו רב הונא ומדנפשי' קאמר ר"ה כן לא מכח הראי' אבל כיון דמחדש ר"נ הך סברא דלצעורי קמכווין שוב קאמר הש"ס דמעתה א"צ לומר דניצוק חיבור רק י"ל דניצוק אינו חבור ור"ה ור"נ תרוויהו ס"ל כן דאינו חבור כיון דנדחה הראי' כמ"ש הפוסקים דמסוגיות הש"ס מכמה דוכתא דמתמה ש"מ ניצוק חבור משמע דקיי"ל אינו חבור ולכך ה"נ מדייק הש"ס כן דמעתה י"ל דניצוק אינו חבור רק דמיירי בישראל מומר ובשביל מטמא ומדמע ומנסך חזר להקשות שנית וא"ש ודו"ק:
ומה יומתק בזה ליישב דעת הסמ"ע בסי' שפ"ה שמחלק בין יין לבהמה והש"ך תמה עליו וכונתו כיון דהתוס' הוכיחו זה דאף בזה שייך לצעורי ממה דלא משני באית לי' שותפות בגוי' א"כ גם ביי"נ קשה כן ייע"ש ולפי הנ"ל א"ש כמין חומר דבשלמא בבהמה שפיר הקשו התוס' למה לא מתרץ באית לי' שותפות כדמשני לעיל בע"כ מוכח דלא מהני בזה שותפות ולא ניחא להו לומר דאגב מטמא ומנסך משני גם הכא כן דזה דוחק לכך הוכיחו דלא מהני בזה שותפות אבל ביי"נ לא קשה כלל דבשלמא לל"ק דלא הוי מצי לתרץ במומר הי' מוכרח לתרץ בשותפות ויסבור ר"נ ניצוק חיבור ואף אסרו בהנאה אבל לל"ב דאפשר לתרץ במומר למ"ל לתרץ בשותפות דא"כ יהי' מוכח דקיי"ל ניצוק חבור ובאמת ס"ל להש"ס דקיי"ל ניצוק אינו חבור וכדהוכיחו הפוסקים ממה דבכמה דוכתא אמר ש"מ ניצוק חיבור משמע דפשיטא לי' דקיי"ל ניצוק אינו חבור ולכך ר"נ משני כן דניצוק אינו חבור ושוב לא אפשר לתרץ בשותפות דקשה ממ"נ אם כמ"ד י"ב לברור ואי א"ב היינו מדמע לכך מתרץ בישראל מומר אבל לדינא דקיי"ל א"ב ודאי חייב לשלם בשותפות ביי"נ כדמחלק הסמ"ע וא"ש ודו"ק היטב:
ועוד הוי נראה להוסיף בזה תבלין דהנה אף להפוסקים דס"ל ניצוק חיבור מחולקין בזה הפוסקים דיש ס"ל דהוי מטעם מגע ונעשה אף ההיתר יי"נ ויש ס"ל דהוי רק מכח תערובת ונ"מ אם מותר בהנאה או לא עיין בש"ס פ' השוכר את הפועלים ע"ז ובב"י ופוסקים ולפ"ז י"ל כך דהנה אי נימא דהוי ניצוק רק מכח דהוי כמעורב לא שייך סברתינו הנ"ל למ"ד י"ב כיון דלפ"ז אם הוא מעורב ממש נמי שייך ברירה א"כ מה בכך דניצוק הוי כמעורב אבל אי נימא דניצוק נאסר מטעם מגע אז י"ל שפיר ע"י נגיעה נעשה כולו יי"נ אך הרי מפורש במשנה מס' ב"ק דף ק' במסכך גפנו על תבואתו של חבירו דלא קידש דאין אדם אוסר דשא"ש א"כ מוכח דאף בממונו א"י לאסור שאינו שלו דלא עדיף ממונו מגופו אם בגופו א"י לאסור מכ"ש ממונו ולכך גם בניצוק אי נימא דהוי מטעם מגע א"י לאסור דבר שאינו שלו דלא עדיף מגופו אבל מטעם תערובת יכול לאסרו אבל מטעם תערובת שוב ראוי לומר ברירה ואם א"ב היינו מדמע. ובזה נבא אל העיון דהנה רש"י הביא דעה דס"ל דאף לר"נ ור"ע במעשה רבה מודים דאסור רק שרש"י הקשה עלי' דמנסך הוי מעשה רבה ור"ח מתרץ דמנסך הוי מעשה כל דהוא ולפ"ז נראה דוקא מנסך בידו דאינו חבור יפה ואינו מין במינו זה הוי רק מעשה כל דהו אבל ניצוק דהוי חבור יפה ומין במינו ודאי הוי מעשה רבה. והנה זה כתבו הכל דמה דמחלקינן בין מעשה רבה לכל דהו היינו רק לל"ק דס"ל לגמרי אין אדם אוסר אבל לל"ב דהוי מכח לצעורי קמכוין אין חילוק בין מעשה רבה לזוטא וזה מובן גם מסברא ולכך א"ש אף אי נימא דקיי"ל ניצוק חבור מ"מ א"ש דבשלמא לל"ק דס"ל בפשיטות אין אדם אוסר דשא"ש וממילא במעשה רבה אוסר דשא"ש שני שפיר באית לי' שותפות ולא קשיא דהיינו מדמע די"ל דאתיא כמ"ד י"ב ואינו אוסר רק מכח ניצוק וניצוק הוי כמגע וזה הוי מעשה רבה לכך נאסר כולו ונעשה כולו יי"נ ולא שייך ברירה אבל לל"ב דהוי מכח לצעורי לא מצי לתרץ מכח שותפות דקשה ממ"נ אם אין ברירה היינו מדמע ואם יש ברירה נימא הוברר ויהי' מותר לגמרי ואין לומר מכח ניצוק הרי הוי ממ"נ אם נדון הניצוק מטעם תערובת לא עדיף מתערובת ממש ונימא ברירה ואם מטעם חבור הרי לא עדיף ממונו מגופו ואם הוא א"י לאסור שאינו שלו מכ"ש דיינו א"י לאסור של אחרים ולפי מה דס"ל עתה אין חילוק בין מעשה רבה לזוטא ולכך מוכרח לתרץ במומר ולכך ממנסך לק"מ קושיות התוס' רק על בהמה הקשו וזה שפיר תרצו וא"ש דברי הסמ"ע שמחלק בין יי"נ לבהמה ודו"ק היטיב. שוב הוגד לי שבספר תורת גיטין הרגיש שם בגוף הך סברא דניצוק חבור וביתר כל דברי לא הרגיש ייע"ש: