טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]
הלכות שחיטה · תשובה מב
לק"ק שנעריף סמוך לגדיידינק להרב מו"ה משה יצחק דוב אב"ד דשם.
הנה בדבר השו"ב דקהלתו אשר קיבל עליו בכתב בח"ח ושד"א שלא לשחוט בלתי רשיון מהרב המפורסים וכעת אין בידו לקיים זה ורוצה לחזור בו. הנה אם כבר אסרו הרב חלילה לי להתירו בשום אופן אך אם האמת כדברי רו"מ שלא אסרו הרב רק שאמר שאינו מתערב במחלוקת השו"ב. הנה לדעתי להתירו כי הנה הן אמת דנהי דשבועה בכתב לא מהני מ"מ חרם בכתב מהני כמ"ש בנ"ב מהד"ב והיינו אם כתב בלשון בינוני אני מקבל ולא בלשון עבר קבלתי וכאן כתב בו אני מקבל עלי. גם בלא"ה דעתי בשבועה בכתב אף אם לא מהני מן התורה מ"מ בעי בע"ה שאלה ולדידן בזמנינו כ"ע דינם כע"ה כמ"ש ביו"ד סי' ר"ה. אך זה הוי אם כתבו בכתב ידו ממש אבל אם לא כתבו בכתב ידו ממש רק חתם עצמו זה אינו כלום כי בחתימת ידו אינו כמדבר גוף הדברים רק כהודאה שמודה כן הוא וזה לא מהני רק בממון אבל בשבועה אף אם מודה שנשבע אם באמת לא נשבע אינו כלום לכך אם רק חתם עצמו אין ממש בכתב הזה, אך גם אף אם כתבו בכתב ידו ממש מ"מ התרה מהני לו לכו"ע ויכול להתיר לו בשלשה ואין זה בכלל נשבע לטובת חבירו שאין לו התרה חדא דלהחיות נפשו וב"ב הוי דבר מצוה כמ"ש בה' שבת סי' רמ"ח ולדעת כמה לדבר מצוה יכול להתיר לדבר מצוה, ועוד דנשבע על דעת חבירו הוי רק בשביל טובה שעשו לו בשעת השבועה וכאן לא עשו לו טובה דאף שהשלישו לו מאה ועשרים רייניש עבור כך מ"מ הוא עשה להם טובה יותר להסתלק משחיטתו אם לא ניחא להו לאכול משחיטתו ואף דהריב"ש בתשובה הובא ברמ"א סי' רכ"ח סעי' כ' ס"ל דאם עשה לו טובה אף דהמשביע קיבל יותר טובה ממנו נחשב טובה ועיין בש"ך שם ס"ק נ"ד מ"מ לא מבעיא לפמ"ש בחדושינו מכבר שראייתו ממשה רבינו תמוה דשאני משה רבינו שהי' עניו ולו נדמה שיתרו מקבל טובה ממנו יותר וכן אחז"ל בפ' יתרו שתחלה היה משה רבינו מתכבד ביתרו ייע"ש ואף גם לדעת הש"ך הנ"ל מ"מ היינו אם עכ"פ יתרו לא עשה לו רעה רק טובה או אף דיתרו קיבל יותר ממשה רבינו מ"מ נחשב טובה אבל כאן הרי עשה לו רעה שדחאוהו מפרנסתו וא"כ הכסף הזה הוי תשלומי רעתו ולא טובה ואין כסף זה אפילו דמי נזקו. ולכך יכול להתיר לו החרם ע"פ שלשה מחוץ לעיר שאין נוגעין שרוצים לאכול ממנו ואם יתיר לו כל הרוצה יכול לאכול משחיטתו ואין ביד שאר בני העיר להטיל חרם בלתי הסכמת רוב העיר והחבר העיר ובלעדי זה אם יטילו חרם הוא כחרם ולא כחרם ומי שאין נפשו רוצה בו יקח ושו"ב אחר ומי שירצה לאכול יאכל ממנו בלי חשש ופקפוק. והנה אם לא ירצה השו"ב להתיר וירצה לקיים החרם אין בידם להחזיק תרתי הקאמפראמיס גם כתב האיסור שלשון השלישות לא כן הוא וכן כתב שרי"ל השליש כתב בח"ח ושד"א עד שיעשו כתבים בדיניהם בכל תוקף ועוז א"כ מפורש אומר דהכתב לא הושלש רק עד שיעשו כתבים ולא כשיהי' נעשין הכתבים אז יוחזר לו הכתב בחרם וגם טראטי א"צ ליתן כי מ"ש בהשלישות עד שיעשו כתבים י"ל דהכונה דהרי בעינן תחלה שטרי ברורין ואח"כ כשפסק דינו אז צריך ליתן פסק דין לכ"א אבל אין זה במשמעות שיתן גם טראטי לכך מחויב ליתן קאמפראמיס והם יחזירו לו הכתב הזה. ואף דכתב סתם הכתב בחרם מ"מ נהי דקיי"ל סתם חרמים להחמיר מ"מ פירושיהן להקל ואם בפירוש הוי דעתו בהחרם רק עד שיתן הקאמפראמיס נאמן הוא על כך. כן נראה לי ברור לדינא. ושאר טענות השו"ב שהי' אונס או שטעה ולא ידע שא"א להשיג כתב מהרב זה אינו טענה ע"פ הדין ז"ז אין להאריך. והנני מחזיר לו העתקה שלו מן כתב השוחט והשלישות וחתמתי שמי עליו שלא יאמרו דשינה בשאלתו דברי ידידו: