אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה לב

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה לב

תשובה לא

חזר השואל והשיב לי וזה אשר השבתי לו

הנה מכתבו קבלתי היום יום א' וארא שנת תרכ"א ותיכף בלילה פניתי להשיבו בעזה"י הנה תיכף היום כתבתי ללבוב למהר לשלוח לו הספרים ולשלם בלבוב דמי הב"ד מן הסתם כן יעשו ואי"ה כשיבואו לידו יודיעני ותתענג נפשי כי כל חפצי הוא שייעיינו בדברינו המועטים חכמים ונבונים אולי ימצאו בהם דבר טוב ויברכו גם אותי. והנה מה שהקשה על דברינו שכתבתי לו דמנ"ל דבטומאה אזלינן בתר רובא ותמה עלי דהוא ש"ס מפורש בנדה דף י"ח בט' צפרדעים וכו'. הנה אין כאן תמיה כלל ואין ראי' כלל מנדה דמה דאמר שם ר' יוחנן בשלשה מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאוהו כודאי התם הוי לחומרא ולא לקולא ואני לקולא כתבתי דמנ"ל דאזלינן בטומאה ברה"י בתר רובא והרי יפה הקשיתי ואם כמה ספיקות לא מהני רשות היחיד והרי ס"ס לכמה פוסקים עדיף מרוב ואף הסוברים דאין עדיף מרוב עכ"פ לא גרע מרוב ואם הי' מועיל רוב הי' מועיל ס"ס. וממה דקאמר בט' צפרדעים בנמצא הלך אחר הרוב הנה הן אמת דרש"י פירש שם דהכונה אם היו ט' צפרדעים משמע דקאי על רה"י אבל התוס' אין מוכרח כן לסבור כרש"י רק שהם מפרשים דקאי רק על הרה"ר דס' טהור ובנמצא והי' ט' שרצים טמא ולעולם לקולא אין הולכים אחר הרוב כדמוכח מס"ס. והנה אף אם נאמר כפרש"י בנדה נראה דאין ראי' די"ל דמה דברה"י ספיקא טמא ולא מהני חזקה היינו רק אם הוחזק שם טומאה רק זה הוי ספק נגע ספק לא נגע וכדומה שהוחזק טומאה באיזה שדה ולא ידע אם הלך בשדה זו או בזו דהוי כמו חתיכה מב' חתיכות דהוי אתחזק איסורא אבל בלא אתחזק טומאה כלל י"ל דשפיר אזלינן גם בטומאה בתר חזקה ג"כ ולכך מהני רוב ג"כ והרי עיקר הראי' דספק טומאה ברה"י טמא הוי מסוטה והתם אתחזק איסורא דהבועל הי' עמה ביחוד אבל בלא אתחזק טומאה כלל י"ל דמהני חזקה ג"כ ולכך בנמצא דלא אתחזק שרץ כלל אזלינן בתר רובא כיון דגם החזקה הי' מהני. והנה גם זה יפה כתב רו"מ דמהתם אין ראי' מצפרדע דהוי רובא דאיתא קמן וע"ז לא שאל הש"ס בחולין רק על רובא דליתא קמן לזה י"ל דזה לא מהני בטומאה. ומ"ש ראי' מיו"ד סי' שע"ד סעיף ג' בהג"ה בזה דבר תמוה אמר דאטו טומאת כהן מה שמותר לטמאות או אסור שייך לדין טומאה זה אינו דזה הוי רק כשאר אסורין והוי בכלל אסורין ואינו כדין ספק טומאה ותדע דהרי אינו מחלק בזה בין נמצא ברה"י או ברה"ר דזה הוי דין איסורין. ועוד ממה מביא ראי' אם מרוב ישראל הרי זה הוי לחומרא ואם הרוב נכרים הרי התם הכונה שאינו מחויב לקברו וחיוב לקבור מת מצוה ודאי הוי כשאר איסורין ולכך אזלינן בתר רובא אם חייב לקברו עד שאני תמה על ראייתו מה שלא הרגיש בזה רו"מ. ובנידון אשר שאל באווזות שנטרפו מכח נקיבת הוושטין איך מוכרין לנכרים הרי הוי איסור למכור הבני מעים לנכרים והנה האריך רו"מ קצת בהתירים חדשים אשר אין נוחין לי להורות בזה הלכה למעשה וכבר כתב רו"מ שכבר הרגיש בזה בעל ח"ס ביו"ד וברית אברהם. והנה לדעתי הי' נראה בפשיטות כיון דאם יכול הנכרי לעשות כן בעצמו ליכא לפני עור ואין איסור רק מדרבנן וא"כ בזה כיון דרוב נקיבת הוושטין אינו טריפה ודאי רק ספק וא"כ הוי ספק דרבנן ובספק מותר למכור לנכרים ולא שייך בזה לומר אין עושין ספק דרבנן לכתחלה כיון דכבר נזדמנו לו ואם נאסור לו למכרם יהי' לו הפסד ולכך אין זה לכתחלה לכך מותר למכרם. והיותר נראה כי הנה דעת הרמב"ם דספק תורה מן התורה לקולא ולכך נהי דדעת הרוב הפוסקים דהוי מן התורה היינו בישראל אבל בב"נ נהי במה שהם נמי אסורין היינו בודאי ולא בספק וטעמא נראה חדא דבישראל הוי הלמ"מ דספיקא אסורא או אפשר לומר דבישראל ילפינן מכל חלב לרבות ספיקא כמ"ש ביומא דף פ"א דכל חלב לרבות כוי וח"ש והכוונה במה דקאמר ביומא איצטרך קרא לאתויי ספיקא היינו דבחלב כיון דהוי ספק כרת מוכח מאשם תלוי דספיקא אסורא ולכך לא אצטרך קרא לאתויי ספיקא ולו' אם אינו ענין לחלב יהי' לשאר אסורין לא ניחא להש"ס לומר כן וטפי מסתבר לומר דהוי אסמכתא אבל ר"י דס"ל ח"ש אסור מן התורה בע"כ ס"ל דאינו אסמכתא ובע"כ דס"ל דהכונה דגם ספיקא אצטריך קרא לאסור והיינו באם אינו ענין לחלב הוי לשאר אסורין קמ"ל דגם בשאר אסורין ספיקא לחומרא מן התורה ומיושב קושיות הפר"ח על הרמב"ם ובחידושינו ישבנו בענינים אחרים בעזה"י, ועכ"פ לפ"ז בישראל ילפינן מכל חלב דאף ספיקא אסורה אבל בב"נ דליכא קרא אינו אסור רק ודאי לא ספיקא ולכך ספק טריפה בשחיטה וכדומה מותר למכרו לנכרי. ועוד אסביר יותר הדבר בעזה"י דבישראל כיון דבשוגג נמי הוי חוטא ויש דבעי קרבן לכך אף ספיקא אסורה דדלמא הוי טריפה דאף דהוא לא ידע לו יהא דהוי שוגג נמי עושה עברה אבל בנכרי כיון דדעת הרמב"ם בעשירי מה' מלכים דב"נ בשוגג אינו חוטא לכך אף ספק מותר לו לכך מותר למכור לו ספק נבילה, ועוד נראה דהנה ראיתי במכתב רו"מ שמצדד להקל מכח דבני מעים אוכליהן לאו בר אינש ואינו קונה לאכילה וכבר עיינתי בח"ס שכתב כן ודבריכם תמוהים דהרי יש בעוף קורקבן וכבד וכדומה התלוים בקנה וושט וזה הוי בודאי בכלל אכילה וחז"ל לא אמרו רק בבני מעים ובפרט הח"ס מיירי אף בבהמה והרי יש שם הריאה וגם הלב והכבד גם השומן הוי בבני מעים והם ודאי חשובין לאכילה ולכך במח"כ של הח"ס שגג בזה ולכך נראה דודאי למכור לו הבני מעים לבד מכ"ש הני דברי' שזכרתי ודאי אסור למכור להן דמן הסתם קונה אותם לאכילה אבל במוכר בר אווזא בזה כיון דהוי רק בהבלעה בזה שפיר י"ל דהנכרי אינו מכוון רק לגוף האווזא ולא למה שבתוכה בזה י"ל שפיר דאינו קונה אותו לאכילה לכך מותר למכור לו בהבלעה. והנה בהנ"ל הי' נראה לי ליישב מה דקשה לי במה דפריך הש"ס בפ"ב דפסחים לר"א הרי אמ"ה ותניא מנין לא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמ"ה לב"נ דכתיב ולפני עור כו' הא לכלבים שרי וכו' מה פריך דלמא גם לכלבים אסור ומה דנקטה הלאו דלפני עור לומר דעובר בב' לאוין כעין דאמרינן בכמה דוכתא לעבור עליו בב' לאוין וא"ל דהוי קשה לו דא"כ ליתני דעובר אף בלפני עור זה אינו דבשביל נזיר לא הוי מצי למיתני כן ולעולם הכונה לעבור עליו בב' לאוין. ולפי הנ"ל א"ש ודאי היכי דלא הוי מקום לטעות י"ל דהכונה לעבור בב' לאוין אך כאן הנה בשביל איסור הנאה אף ספק אמ"ה אסור ליתן לנכרי' וכן בהבלעה נמי אסורה אבל בשביל לפני עור מותר ספק אבר מן החי אז בהבלעה וכיון דאיכא למטעי קולא מזה לא הוי לי' לאשמעינן הלאו דלפני עור וא"ש. והנה עכ"פ מצד היתרים הנ' נראה להקל בזה אך זה רק בספק אמ"ה אבל בודאי אבר מן החי אין להקל מכח טעם השני דאף בהבלעה דזה אני כותב רק לסניף ויותר אין להאריך דברי ידידו:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה