אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה יז

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה יז

תשובה טז

לק"ק קראקא למשכיל אחד שמו כמר זאב וואלף פריינקיל נ"י

הנה מכתבו קבלתי והנה תמצית דבריו ליישב דברי הרמב"ם בה' שחיטה והביאו המחבר בסי' א' סעיף ז' דבנשתתק שוחט לכתחלה והוא סותר המשנה דאלם לא יתרום לכתחלה משום הברכה ופירשו האחרונים דמיירי שאחר מברך והוא העלה והביא מחלוקת כל האחרונים אם כתב כדבור דמי או לא והעלה הוא ראי' מן הירושלמי לפי דעתו דשליחות מהני בשבועה שאינו בבין אדם לחבירו רק כעין שבועות בטוי וא"כ כיון דשליח מהני מכ"ש כתב דעדיף טפי לפי דעתו וא"כ מיירי הרמב"ם דכותב ברכה בכתב ע"כ תמצית דבריו והנה יסוד דבריו ליתא לומר דכתב הוי עדיף משליחות דודאי שליחות עדיפא כיון דשליח של אדם כמותו וא"כ הרי פה השליח הוי כפיו והרי השליח אומר בפה והוי לבטא בשפתים. ותדע דשליח עדיף דהרי בגט בעינן מידו לידה ואפילו באומר בפה טול גיטך מעג"ק לא מהני ומכ"ש אם כותב לה טול גיטך מעג"ק לא מהני ובנתן לה ע"י שליח מהני ומוכח דשליח עדיף דכגופו הוא. ומ"ש רו"מ ראי' בשם ספר שמן הרוקח דכתב לא מהני כדבור ממה דאמרינן בש"ס תמורה דכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו' והרי דעת המ"מ דהיכי דשייך לאו זה ע"י מעשה אף שאין בו מעשה לוקה וא"כ ה"נ בנשבע כיון דמשכחת לה ע"י כתיבה ומעשה א"כ אף דבור הוי כמעשה ולמה חשבו בלי מעשה ייע"ש. והנה מה שדחית אתה דבריו אין נראה לי דא"כ למה חשיב רק אלו הרי הרבה יש כוותיהו דאין בהם מעשה וחייבין כיון דשייך גם ע"י מעשה וכמ"ש הה"מ בהם. אך העיקר מה דראייתו אין ראיה הוא דהכלל כך הוא דמה דהתורה לא פרטה הלאו בפירוש על דבר שאין בו מעשה רק כתבה הלאו סתם בזה שפיר כתב הה"מ דנהי דלפי אמת לא עשה מעשה כיון דמשכחת לה מעשה א"כ אף באין בו מעשה נחשב כמעשה דרחמנא אחשבי' למעשה אבל בנשבע דעיקר אסורו כתוב בי' לבטא בשפתים ומוכח דהעיקר איסור בזה הוי הדבור ולכך אף אם נימא דכתב נמי הוי שבועה היינו רק די"ל דכתב כדבור דמי, וכמ"ש בספר החיים סי' מ"ז ראי' מן הילקוט פ' יתרו בפסוק ויאמר למשה דר"א אומר כתב שלא דמוכח דכתב נקרא אמירה ודיבור, א"כ מה דמהני שבועה בכתב היינו רק דרחמנא אחשבי' לכתב כדבור אבל עכ"פ לא עדיף מדבור כיון דעיקר אסורו בשבועה הוי הדבור והכתב אינו מועיל רק מטעם דהוי כמו דבור וא"כ אם עיקר איסור אין בו מעשה לא עדיף הדומה לו יותר ממנו ולא נחשב מעשה וכן גבי מימר כיון דעיקר איסור הקדש הוי מדין נדר ובנדר כתוב לבטא בשפתים גם בהקדש גופי' כתוב בפ' בחוקותי איש איש כי יפלה והיינו כי יפריש וזה הוי עיקרו בפה דבלא"ה לא נקרא הפלאה וא"כ אף אם כתב מהני הוי רק כמו דבור ולא עדיף מני' וכן במקלל כיון דכתוב ונוקב שם ה' מות יומת ונוקב היינו בפה לכך בכל הני אף אם כתב הוי כדבור עכ"פ לא עדיף מדבור וכן כתבתי בתשובות שלי מכבר לענין שאלה דלכאורה אם נשבע או נדר בכתב לא יועיל שאלה כיון דעיקר הטעם בשאלה דאתי דבור ומבטל דבור והרי בכתב הוי מעשה וכתבתי ג"כ סברא זו כיון דעיקר האיסור בזה הוי הדבור א"כ נהי דכתב הוי כדבור מ"מ לא אלים מדבור וה"ה נמי בזה ואכ"מ להאריך בזה יותר. והנה מה שהרגיש רו"מ על הה"מ הנ"ל מה' חמץ ומצה בחידושינו במקום אחד כתבנו בזה אך אין פנאי לחפש אחריו כעת.

והנה בענין זה אם כתב הוי כדבור הארכתי בזה בעזה"י בחבורי נדרי זריזין סי' ר"י ובחלק שני הארכתי יותר בזה בכמה תשובות ה' יזכיני להוציאו לאורה, וכעת נראה ראי' לזה דכתיבה לא הוי כדבור מן הש"ס פ"ב דמגילה דף י"ח ע"ב היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא ה"ד אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב לה היינו ע"פ אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לי' ומי יצא והאמר ר"ח וכו' והנה מזה משמע דפשיטא לי' דאין יוצאין קריאת המגילה בכתב דאל"כ מנ"ל דהכוונה דהוי קמסדר פסוק' פסוק' והדר כתב או דכתב להיפוך פסוק' פסוק' והדר קרי דלמא הכונה דכתב פסוק' פסוק' וכיון לבו לצאת בהכתיבה עצמה. והן אמת דגם ע"ז תיקשי לי' דבעינן שתהי' כולה לפניו עכ"פ למ"ל להאריך לומר דקמסדר פסוקא פסוקא וכתב לה או להיפוך דכתב פסוקא פסוק' וקרי לי' הו"למ בקיצור אילימא דכתב פסוק' פסוק' ומי יצא וכו' מכ"ז מוכח דפשיטא לי' דאין יוצאין ידי מגילה בכתיבה והרי שם לא כתיב לבטא בשפתים רק דילפינן זכירה זכירה מעמלק ושם גופא לא נזכר פה רק דילפינן מלא תשכח דזכור היינו בפה ודלמא גם בכתב יצא ובע"כ דכתב לא מהני רק כהרהור, ואין לומר שאני מגלה דבעי' פרסומי ניסא ולכך לא מהני כתיב' זה אינו הרי קיי"ל דבזמנה אפילו ביחיד א"כ לא בעינן פרסומי ניסא לאחרים א"כ י"ל ה"ה נמי דיוצא בזה בכתב ובצבור באמת לא יועיל כתב וכעין דיש חילוק בזה במגילה הכתובה בין הכתובים וא"כ נימא דכאן מיירי ביחיד ויוצא בכתב ובע"כ מוכח דכתיבה הוי רק כהרהור בלב וכיון דקיי"ל דילפינן זכירה זכירה דבעינן בפה לא מהני כתב ולכך מוכח מזה דבכל דבר לא הוי כתב כדבוד ודו"ק. ובעיקר כוונת הרמב"ם היה נראה לי דהרמב"ם יסבור דקיי"ל כמ"ד הרהור כדבור דמי א"כ יכול לברך ע"י הרהור אך ס"ל דעיקר הטעם דהרהור כדבור דמי היינו מכח כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וא"כ בשלמא במי שיכול לדבר הוי גם הרהור כדבור ואף בעל קרי נהי דאסור לדבר, מ"מ יכול להרהר דהרי כתבו התוס' בסוכה שאף מה דהוי דרך איסור נקרא בידו א"כ ה"נ עכ"פ ראוי לברך בדבור לכך הוי גם הרהור כדבור דמי וא"כ באלם כיון דעכ"פ שומע וא"כ יכול לשמוע הברכה מאחר וזה נחשב כדבור דשומע כעונה גם יש לו דין שליחות מה שחבירו מברך הוי כאלו בעצמו מברך לכך גם בהרהור מהני ומיירי הרמב"ם שמהרהר הברכה ולכך א"צ לפרש דפשיטא דהוא יודע כשאר שוחט דצריך ברכה כן ודאי האלם נמי מברך בהרהור, אבל חרש כיון דאינו שומע א"כ א"א לו להיות שומע מאחר גם חרש אין לו דין שליחות א"כ אין ראוי לבילה לדיבור לכך ביה הרהור לאו כד"ד לכך אינו שוחט לכתחלה. כן נראה גוף כוונת הרמב"ם מחילוקו וליישב דלא יסתרו דבריו המשנה דתרומות דאלם לא יתרום י"ל כך דיש לצרף בזה דברי הט"ז שמחלק בין ברכת השחיטה לברכת הפרשת תרומה דשם הוי על גוף המצוה ואינו שייך בכל עת אבל בשחיטה הוי ברכת הודאה ושייך בכל זמן, וא"כ י"ל בזה דהרמב"ם ס"ל דגם אלם כיון דאינו יכול לדבר לא נחשב ראוי לבילה ואף דיכול לשמוע מאחר זה אינו בידו רק ביד אחר אולי לא ירצה האחר לברך רק ס"ל כיון דמתחלה קודם שנשתתק הוי ראוי לברך בפה ואז הוי נחשב לו להרהור כדבור והי' יכול לברך בהרהור נהי דעכשיו נשתתק לא אבד דינו ולא נשתנה דינו ויוצא בהרהור כבתחלה אך זה לענין ברכת השחיטה ולשאר דברים דהמה חייבין בכל עת ובכל שעה ותמיד הם שוים, א"כ כיון דמתחלה היה יכול לברך בהרהור אזלינן בתר מעיקרא (ומצורף לזה כיון דהשתא נמי ראוי ע"י שומע כעונה ותחלה הוי ראוי לברך בעצמו נחשב גם עתה ראוי לבילה ואינו יוצא מחזקתו הראשונה כיון דמתחלה הוי ראוי לגמרי ועתה נמי ראוי ע"י שמיעה אינו יוצא מדין הראשון. אבל להיות מתחלה ראוי לבילה ע"י שמיעה מאחר זה לא אמרינן ושאני לאוקמא אחזקתו מלהביאו לידי חזקה ודו"ק היטב) לכך בברכת שחיטה דשייכא בכל שעה ובכל זמן כיון דהוי ברכת הודאה לכך בזה אזלינן בתר מעיקרא וכיון דמתחלה הוי ראוי לברך בהרהור גם עתה דינו כך לברך בהרהור אבל בתרומה דהוי ברכת המצוה זה אינו חל רק בשעה שעושה המצוה ולא אזלינן בתר מעיקרא, ולכך השתא כיון דהוי אלם ואין ראוי לבילה אין די בהרהור לכך לא יתרום וחרש דהוי כן ממעי אמו ותולדותו לא הוי מעולם ראוי לבילה לכך לא הוי ביה הרהור כדבור לכך גם בשחיטה אסור ודו"ק. ולכך דקדק הרמב"ם תחלה כתב מומחה שנשתתק משמע דתחלה היה יכול לדבר ובזה כתב שוחט לכתחלה אבל אח"כ כתב מי שאינו שומע היינו מתולדה זה אסור לכתחלה וי"ל דהמשנה דאלם לא יתרום מיירי ג"כ באלם מקטנותו או מתולדה אבל הרמב"ם דמיירי בנשתתק אח"כ בזה מתיר לכתחלה. ואף דהרא"ש הסכים לדבריו והרא"ש פוסק דהרהור לאו כד"ד י"ל היינו רק בק"ש דאורייתא אבל בשאר ברכות ודאי הוי הרהור כדבור כמ"ש האחרונים וכן מצאתי בשאגת ארי' סי' ל"ו שכת' כן דבשאר ברכות י"ל אף להרא"ש הרהור כדבור דמי, גם רוצה לומר שם תחלה דדעת הרמב"ם דקיי"ל הרהור כד"ד ייע"ש ולכך א"ש גם דברי הרא"ש דהוא מיירי בנשתתק לכך יכול לשחוט דיוצא בהרהור והמשנה מיירי אם היה אלם מתחלה או י"ל דתרומה שאני דבתר השתא אזלינן כנ"ל ודו"ק היטב.

והנה עוד השקפתי וראיתי שבהצטרף דברי הט"ז לדברינו א"ש ביותר די"ל דודאי לדינא נכונים דברי הט"ז דבשחיטה שייך לברך אחר דהוי ברכת הודאה ולא בתרומה אך פירושו דחוק לומר דהרמב"ם מיירי במברך אחר דהא כל כהאי הו"ל לפרש אך הכונה דבאמת מברך בהרהור רק בשחיטה כיון דאלו רצה שיברך אחר והוא שומע נמי הי' מותר שוב הוי ראוי לבילה וא"ב מעכבת בו לכך דיו בהרהור ובזה הרהור כד"ד אבל בתרומה כיון דאחר מברך והוא שומע אין ראוי בזה א"כ כיון דאחר יברך אין זה ראוי והוא אלם ואין יכול לברך א"כ הוי אין ראוי לבילה ושוב הרהור לאו כד"ד ולכך אסור לכתחלה בלי ברכה ודו"ק היטב. והנה שבתי וראיתי דמ"ש לעיל ראיה ממגילה דכתב לא הוי כדבור אינו ראי' די"ל דודאי להס"ד דלא ידע מהך דר"ח דאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב באמת הוי ס"ל כתב לא הוי כדבור וממילא אינו בכלל דברים שבכתב אין אתה רשאי לאמרן בע"פ אבל כיון דמסיק לדר"ח דאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ממילא מוכח דכתב הוי כדבור ולכך הוי כקורא בע"פ כיון דאין הספר כתוב לפניו לכך אסור לכתוב שלא מן הכתב ומוכח דכתב הוי כדיבור ודו"ק היטב. ובזה א"ש מה דקשה דקאמר שם לימא מסייע לר"ח וכו' ודחה דלמא דאתרמויי אתרמי וקשה דקארי לה מה דקארי וכי לא ידע די"ל דאתרמי אך לפי הנ"ל א"ש דהוי דוחק לו לומר דכתבה מיירי נמי דקארי לה דהו"ל לפרש ובע"כ מיירי דיוצא בכתיבה לבד ומוכח מזה דכתב הוי כדבורו לענין קריאת המגילה וממילא אסור לכתוב שלא מן הכתב דזה תלוי בזה ולכך שפיר קאמר לימא מסייע לי' לר"ח מדיוצא בכתיבה לכך דוחה דלמא דאתרמויי אתרמי ומיירי נמי דכתבה וקארי לי' אח"כ ודו"ק היטב כי הוא נכון בעזה"י את זה ראיתי להשיבו בקצרה לרוב הפצרתו ויותר אין פנאי להאריך בזה גם בנידון קושייתו השני' לא עיינתי כלל מאפס הפנאי. דברי ידידו:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה