אור ברסלב
טוב טעם ודעת הלכות שחיטה › תשובה יד

טוב טעם ודעת· רבי שלמה קלוגר [המהרש"ק]

הלכות שחיטה · תשובה יד

תשובה יג

הנה חזר השואל והשיב לי על דברי וזה אשר השבתי לו בעה"י.

הנה מה שעמד על פירושי בדברי הרמ"א במ"ש ואנו יודעים בו שאינו מוחזק ופירשתי דמיירי לענין מה שכבר שחט קודם שנודע שדרכו להתעלף וע"ז שאל דהרי הרמ"א קאי על דברי המחבר והמחבר מיירי לענין מה ששחט אח"כ שהרי כתב אפילו שחט לפנינו ד' וה' פעמים וכו' ושחט אח"כ בינו לבין עצמו הרי דלענין מה ששחט אח"כ מיירי וא"כ גם הרמ"א מיירי בזה דאל"כ מה ענינו לכאן. הנה ידידי לא דק בהשגה זו דאני כתבתי דהרמ"א מיירי לענין מה ששחט קודם שנולד הריעותא שדרכו להתעלף והוא מוכיח לי מלשון הש"ע שכתב ושחט אח"כ בינו לבין עצמו דשם הוי אחר שנודע לנו המעשה ששחט כמה פעמים שחיטה ראוי' ויפה לפנינו ע"ז כתב הש"ע דשחט אח"כ בינו לבין עצמו אבל לעולם י"ל דמיירי דהשחיטה הוי קודם שנולד הריעותא וכוונת המחבר כך מי שיודעים בו שא"י הל' שחיטה היינו דעתה כמות שהוא לפנינו אנו יודעים בו שא"י הל' שחיטה אפילו שחט לפנינו ד' וה' פעמים קודם שנודע לנו שא"י הל' שחיטה וראינו ששחט יפה ואח"כ שחט בינו לבין עצמו נמי קודם שנודע לנו שא"י הל' שחיטה וא"כ הוי ס"ד לומר דאולי השתא הוא דשכח וקודם לזה ידע ועד המסייע לו דהרי ראינו דשחט כמה פעמים יפה אעפ"כ שחיטתו פסולה שכל שלא ידענו בבירור שידע תחלה מוקמינן לי' בחזקת שלא ידע מעולם ואפילו אומר ברי לי לא מהני וא"כ שפיר כתב הרמ"א הך דינא עליו וכפי פירושינו. ומה נכון יהי' בזה לפירושינו במחבר גם מ"ש המחבר ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה אינו נאמן שמקהו בה אקהייתא הט"ז והש"ך ולפי הנ"ל א"ש דקמ"ל דאפילו אומר ברי לי שידע אז הל' שחיטה ושחט יפה ע"פ דין רק שעתה הוא ששכח אעפ"כ אינו נאמן כיון דלא נטל קבלה אינו נאמן לומר שלמד ושכח וא"ש. גם מ"ש רו"מ בהשגה זו על מה שכתבתי דאחר שהוחזק להתעלף לא מהני ברי לי דהוי נגד החזקה וע"ז כתב רו"מ דזה אינו נגד החזקה דאינו אלא כמברר המיעוט מן הרוב כמ"ש הר"ן גבי קדשתי את בתי וכו', הנה לא דמי בזה כעוכלא לדנא דשם הוי החזקת איסור רק כעין חתיכה מ"ב חתיכות דאתחזק דיש כאן תערובת איסור אבל לא ידענו איזהו בזה נאמן לומר מי ההיתר ומי האיסור דהרי אינו מעיד נגד החזקה דגם לדבריו יש כאן איסור ויש כאן היתר ומתחלה נמי כך החזקנוהו אבל בנידון דידן הוי החזקה בהך גברא גופא דהרי אתחזק דבכל עת ששוחט מתעלף ועתה אומר ששחט ולא נתעלף א"כ מעיד נגד החזקה שהוחזק ההוא גברא גופא. ובזה נדחה נמי מה שהקשה עוד רו"מ על דברי דלמה במי שא"י הל' שחיטה נאמן אחר עע"ג להעיד ששחט יפה ולמה לא נימא דהוי נגד החזקה וכתב וק"ל דודאי לא עדיפא הך חזקה שהוחזק להתעלף מהך שא"י הל' שחיטה דודאי הוי כחזקה שאינו שוחט יפה וכו' ודברים תמוהין אמר וסותר דברי הש"ס דאטו בשביל שא"י הל' שחיטה הוי חזקה שלא שחט יפה מנ"ל כן הרי מ"מ יתכן להיות ששחט יפה כסומא בארובה, ותדע דהרי רק בחש"ו אמרינן שרוב מעשיהן מקולקלין משמע להדיא הא אחר שא"י הל' שחיטה מ"מ לא הוי רוב מעשיו מקולקל והרי לענין כסוי בעי כסוי מספק ולכך אף שא"י הל' שחיטה מ"מ יתכן להיות ששחט יפה עתה ואינו נגד החזקה משא"כ בזה שרגיל להתעלף בעת השחיטה דודאי דגם עתה. נתעלף ואם אומר שלא נתעלף הוי נגד החזקה ולכך אינו נאמן. ומ"ש רו"מ דלו נראה כפירוש הראשון שכתבתי דיש לחלק דבמוחזק לא בעינן ברי לי ובאינו מוחזק בעינן ברי לי אך אני כתבתי דאין טעם לחלק בזה, וע"ז כתב רו"מ דיש לו טעם הגון לחלק ותורף דבריו דבאינו מוחזק אין ראי' ממה שלא הודיע לנו ששהה או דרס די"ל דטועה בין שיעור לפחות מכשיעור אבל אם הוא מוחזק ויודע להבחין בין שיעור לפחות מכשיעור לא בעינן ברי לי דבלא"ה אם הי' נתעלף לא היה מאכילה לנו עכת"ד. הנה אין בזה כדי שביעה כיון דעכ"פ יודע הל' שחיטה ודאי בקי בין שיעור שהיי' לפחות בשלמא בין יודע ה"ש לאינו יודע שפיר יש לחלק כן אבל ביודע הל' שחיטה למה אם הוא רגיל להתעלף אינו יודע להבחין בין כשיעור לפחות מכשיעור ובאם לא היה רגיל להתעלף יודע להבחין בין אם שהה כשיעור לפחות, דאין לומר דאם לא היה רגיל להתעלף א"כ הוי רגיל להתעסק בשחיטה לכך יודע להבחין בין כשיעור או לא אבל אם רגיל להתעלף ג"כ אינו רגיל בשחיטה לכך אינו יודע להבחין אך גם זה אינו חדא דא"כ לא הו"ל למתלי בין אם מוחזק שלא להתעלף רק הו"ל לחלק בין אם היה רגיל בשחיטה תחלה או לא דהרי ודאי אף שאינו מתעלף יתכן שלא היה שוחט עד הנה שלא נזדמן לו לשחוט וא"כ הו"ל לחלק עיקר החילוק בין רגיל בשחיטה או לא ולא הו"ל למתלי הדבר במוחזק ואינו מוחזק, ועוד וכי בשביל שרגיל בשחיטה יהי' יודע להבחין בין שהייה כשיעור או לא אטו כל שוחט דרכו להיות שוהה זה ודאי אינו דאדרבא כל שוחט נזהר מסתמא משהיי' וא"כ איך ע"י שהוי רגיל בשחיטה יהיה יודע להבחין בין כשיעור לפחות מכשיעור אין בזה טעם לחלק כלל. ומה שהי' נראה לי כעת בכוונת דברי הר"ב והוא ענין מחודש לפענ"ד דמ"ש הר"ב ואנו יודעים בו שאינו מוחזק אין הכונה כלל על העילוף רק על חזקת כשרות, וביאור הדבר הוא כך דהש"ך העלה לעיל ס"ק ב' דלא בעינן בשוחט שיהי' מוחזק בכשרות וכל אדם נאמן אך י"ל היינו בסתם שחיטה דבזה הולכים אחר הרוב דרוב יש להם חזקת כשרות וכן נמי באיש שרגיל להתעלף לענין שאר הל' שחיטה אז הולכין אחר הרוב ב"א כיון דאין לפנינו תרתי דסתרי אהדדי אבל לענין חשש זה גופא דלמא נתעלף ואין לנו היתר רק מכח אלו שהה או דרס לא הי' מאכילה לנו והרי יש לחוש דלמא אין לו חזקת כשרות מאי אמרת דאזלינן בתר רובא הרי חזינן דזה יצא מן הרוב דהרי רוב אינן מתעלפין וזה נתעלף וא"כ הוי לנו תרתי דסתרי אהדדי, דאם אינו רגיל להתעלף לא בעינן הך חזקה כלל דלא היה מאכילה לנו ועיקר הצטרכות להך הוכחה הוא רק מכח דרגיל להתעלף והרי יצא מן הרוב שוב לא מהני רוב ב"א ולכך בזה בעינן שיהי' מוחזק בכשרות. ולכך א"ש דבאומר ברי לי דינו ככל שוחט ולא בעינן שיהי' מוחזק בכשרות דאזלינן בתר רובא ואין זה סתרי אהדדי דאמרינן דפלגינן דבורא והוי זה עדות בפ"ע ואמירתו ברי לי והשחיטה המה ענינים נפרדים ואמירת ברי לי הוי כאלו ראה איש אחר ששחט והוא מעיד עליו שלא נתעלף ואין אנו צריכין בזה לומר דהשוחט הוא עצמו מעיד דמה לנו אם הוא שחטו או אחרים לכך אין זה סתרי אהדדי לכך נאמן כדין כל ע"א באיסורין דמן הסתם הוא בחזקת כשרות והוי כאלו איש אחר מן השוק מעיד עליו כן ובזה אזלינן בתר רובא דיש להם חזקת כשרות ואף באינו מוחזק בכשרות נאמן אבל אם אינו אומר ברי לי רק דנסמוך על הוכחה אם שהה או דרס לא הי' מאכילה לנו בזה אנו צריכין לדין על גוף השוחט דזה ששחטו אם נתעלף לא היה מכשיל לנו וכיון דצריכין אנו לדין על גוף השוחט איך נסמוך על זה הרי אין לו חזקת כשרות ורוב לא שייך דסתרי אהדדי לכך בזה בעינן שיהי' מוחזק לנו בכשרות. וזה הוא כוונת הר"ב ואינו מוחזק היינו בכשרות אינו מוחזק אז בעינן ברי לי ומ"מ ברי לי מהני דפלגינן דבורו כמו בפלוני רבעני והרבה כזה אבל במוחזק בכשרות לא בעינן ברי לי. ואף דרחוק לומר שהר"ב מכוין לכך מ"מ לדינא יש לו פנים להאמר וכבר כתב האו"ת בסי' כ"ה דאין לתמוה על זה שרוח ה' דיבר בם וכתבו אף מה שלא עלה על דעתם ייע"ש. ולדעתי הפוך בה והפוך בה כי היא עצה נכונה בעז"ה:

ב מה שהעיר על מ"ש בישוב דברי הרי"ף שהצריך ראה והקשה הרא"ש דלמ"ל ראה וכתבתי ליישב וע"ז הקשה דהרי הש"ס מסיק דלכ"ע אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא פליגי בזה כלל. הנה בזה יפה העיר דודאי קצרתי בזה ובדעתי היה לבאר זה ובהחפזי נשמט מן הכתב ויצא הדבר מלבי וכעת נראה כך, דודאי דקדוק זה נכון הוא למה נקט בברייתא רק מצא תרנגולת ולא בהמה אך י"ל דברייתא אתיא כר"מ דחייש למיעוטא ולא מהני לדידיה רוב מצוין וכו' אך בתרנגולת אתיא כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דאין כאן רק איסור דרבנן ובדרבנן מודה ר"מ דאזלינן בתר רובא ולכך נקט תרנגולת דוקא ואידך ברייתא דנקט גם גדייו אתיא כרבנן דאזלי בתר רובא ולכך מותר אף בבהמה. אך באמת ז"א דהרי מסיק הש"ס לעיל דהיכי דלא אפשר מודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה נקט באידך ברייתא רק תרנגולת ובע"כ כפירושינו דמיירי באין מוחזקין, ולכך א"ש דהש"ס דקאמר דלכ"ע אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הם אזיל לס"ד בסוגי' לעיל דס"ל אף בלא אפשר תליא בדין אם אזלינן בתר רובא או לא ולכך י"ל דכ"ע רוב מצויין א"ש מומחין הן ולעלופי לא חיישינן כלל כדקאמר לעיל ועדיף מרוב ומה דנקט אידך ברייתא תרנגולת ולא בהמה היינו מכח דאתיא כר"מ דחייש למיעוטא ולדידי' לא מהני רוב מצויין רק בעוף דהוי מדרבנן ולכך מסיק די"ל דלכ"ע אמרינן רוב מצויין וכו', אבל לדידן דמסיק הש"ס היכי דלא אפשר שאני דאלת"ה ר"מ היכי אכל בשרא וא"כ כיון דבלא אפשר אף לר"מ אזלינן בתר רובא וא"כ כיון דאף אם נדע שהוא מומחה לא ימלט מן הרוב דבלא"ה דלמא במקום נקב שחט וכיון דסוף סוף מוכרחין אנו לבא לרוב מהני נמי רוב מצויין א"ש מומחין הם וא"כ שוב קשה למה נקט ברייתא תרנגולת ולא בהמה בע"כ כס"ד דש"ס דפליגו ברוב מצויין ולעלופי נמי דלא חיישינן הוי נמי רק מטעם רוב ולכך הברייתא מכריע בין תרנגולת דליכא חשש עלופי מהני רוב מצויין ובהמה דיש חשש עלופי לא מהני רוב מצויין ולכך פסק הרי"ף כן ודו"ק:

והנה אחרי הודיע ה' לנו את כל זאת נראה דא"צ לבא כלל לדבר הזה רק י"ל בע"א ע"פ דרך הנ"ל. דהנה לכאורה יהי' מוכח מסוגיא הנ"ל דלא כהר"ן דס"ל דבהצטרף ב' מיעוטין נעשה מע"מ דא"כ קשה אנן איך אכלינן בשרא דלמא במקום נקב קשחט ואין לומר דאזלינן בתר רובא דא"כ איך סמכינן על רוב מצויין א"ש מומחין הן הרי מצטרפין ב' מיעוטא מיעוט דטרפה במקום נקב ומיעוט דאינו מומחין ונעשה, מע"מ והרי להכשיר לא מהני רק בהצטרף ב' רובא להדדי יחד ובהעדר אחד מהם טריפה ולהטריף די בחד מיעוט וא"כ נימא דמצטרפין יחד ואיתרע לה רובא וא"כ צ"ל דבע"כ מוכח דלא כהר"ן, אך י"ל דמזה אין סתירה להר"ן דהך רוב דבמקום שחיטה נקב הוה זה הוי לא אפשר ובכה"ג אינו בכלל שאר רוב ובזה מודה הר"ן דאזלינן בתר רובא אף דהוי תרי מיעוטא וכדקאמר הש"ס לא אפשר שאני ולכך א"ש דהש"ס דקאמר דכ"ע ס"ל רוב מצוין אזיל להס"ד דש"ס לעיל דאין לחלק בין אפשר ללא אפשר ומוכיח מזה דאזלינן בתר רובא וא"כ מוכח דאף בהצטרף ב' מיעוטין אזלינן בתר רובא וא"כ בכל שחיטה היכי דאמרינן רוב מצויין הוי ב' מיעוטי ואעפ"כ מהני ומה לי תרי ומה לי תלתא לכך אין סברא לחלק בין היכא דהוי חשש עלופי או לא ובע"כ מה דנקט באידך ברייתא רק תרנגולת הוי לאו דוקא וממילא למ"ל עוד להרבות בפלוגתא לכך למעט עדיף וקאמר דלכ"ע רוב מצויין הם וגם לפ"ז י"ל דלעלופי לא חיישינן כלל ועדיף מרוב כדקאמר לעיל אבל אנן לדידן קיי"ל כדחיית הש"ס דהיכי דלא אפשר שאני ולפ"ז י"ל דבעלמא היכי דאפשר היכי דהוי ב' מיעוטי לא מהני רוב ולכך פריך הש"ס פ"ג דחולין ודלמא דעוף טמא הוא, וס"ל להרי"ף דקיי"ל כהך סוגיא דהיכי דהוה ב' מיעוטא לא מהני רוב ולכך טפי עדיף לומר דפליגי אם אמרינן רוב מצויין א"ש מומחים הם גם לומר דמה דלא חיישינן לעלופי הוי רק מטעם רוב כי היכי שיהי' הך ברייתא דמצא תרנגולת מדויק על נכון דדוקא תרנגולת קאמר ולהכריע קאתי כמ"ש במכתבי הראשון וא"ש ודו"ק. וזה עצה נכונה לפענ"ד

גם מ"ש באות זה לחלק בין נידון הר"ן לדידן דהר"ן לא קאמר רק היכי דבעינן תרי רובא לדחות הב' מיעוטין כגון התם רוב כשירים ורוב טהורים ולכך פריך ודלמא דעוף טמא הוא אבל היכי דסגי בחד רוב לדחות הב' מיעוטין מהני דאל"כ הרי שם הוי נמי ב' מיעוטין מיעוט נבילות ומיעוט טרפות ובע"כ כיון דסגי בחד רוב כשירים לא אמרינן כן וא"כ ה"נ חד רוב הוא דאם היה מתעלף לא היה עומד לשחוט עכ"ת דבריו. הנה דבריו לא נהירין לי כלל חדא דהוי נגד השכל והסברא נותן להיפוך דאם הוי תרי רובי אז כל רוב עומד בפ"ע וכדאי לדחות המיעוט שלו אבל אם הוי רק חד רוב י"ל דלא אתי חד רוב ודוחה תרי מיעוטי. ומה דהתם בנבילות וטרפות לא נחשב תרי מיעוטי לא כמו שדימה רו"מ דבחד רובא תליא מלתא רק אדרבא במיעוטא תליא מלתא דאם המיעוט יש לו שם אחד כגון התם נבילות וטריפות חד שמא נינהו ומקרא אחד נפקא מזאת החיה חיה אכול שאינה חי' לא תאכל לכך נחשבו כחדא וחד מיעוט הוא אבל התם בחשש דלמא דעוף טמא הוא דהוי תרי שמא, שמא טמא ושמא טרפה לכך נחשבו תרי מיעוטי וא"כ ה"נ דלמא לא ידע הל' שחיטה ודלמא נתעלף תרי שמא נינהו. וגם לפי דברי רו"מ גם כאן הוי תרי רובא דמה ענין עלוף לאינו יודע הל' שחיטה וזה הוי רוב בפ"ע דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הוי ענין בפ"ע ורוב בני אדם אין מתעלפין הוי נמי רוב בפ"ע וז"ב ופשוט:

ג מ"ש בישוב דברי עצמו בדקדוק שלו דמי דחקו להש"ס לעשות פלוגתא רחוקה ולומר דלדידן לא חיישינן כלל לעלופי ולרבינא אפילו רוב לא הוי וע"ז כתב מ"ש הנה זה הוי דבר המתקבל אך מ"ש לתמוה על מ"ש ליישב דלכך נאמן לומר שלא נתעלף דאין זה נופל לדין אין ע"א נאמן נגד חזקת איסור דהכא לאו מטעם נאמנות הוא רק מטעם חזקה דאלו שהה או דרס לא היה מאכילה לנו והוי כמו בכותי דמהני חותך כזית בשר, וע"ז תמה רו"מ הנה דבריו לא נהירין כלל ואבאר לו כעת הענין יותר. דהנה טעם דעת הסוברין דאין ע"א נאמן נגד חזקת איסור הוא מכח דילפינן מעל פי שנים עדים יקום דבר ומבואר דנגד חזקת ממון לא מהני ע"א ולכך י"ל דגם נגד שאר חזקה אין ע"א נאמן ולפ"ז כיון דכתוב על פי ב' עדים וכתבו התוס' דלפ"ז בעינן שיהיו נאמנים בדבורם לבד בלי סיוע דבר אחר אבל היכי דבעינן עוד דבר לעדותן לא נחשבו עדים, עיין בזה בתוס' פ"ב דקידושין, ולפ"ז מוכח דלשון ע"פ ב' עדים מורה שיהיו נאמנין בדבורו לבד וא"כ דומיא דהכי ממעט ע"א דע"א אינו נאמן בדבורו לבד נגד החזקה אבל היכי דאיכא עוד דבר המסייע להאמין לו ואין הסמיכה. על דבורו לבד בזה נאמן אף ע"א נגד חזקת איסור ולכך בשלמא שאר עד דאין עושה מעשה לאכול על ידו ואינו רק מעיד בפיו בזה נתמעט מעל פי ב' עדים ולא ע"פ אחד אבל היכי דעושין המעשה ע"י מעשה שלו א"כ לא הוי הסמיכה על פיו רק על ידי מעשה שלו ובזה מהני, אף ע"א אף דהוי נגד החזקה ולכך גם בכותי מהני חותך כזית בשר וז"ב ונכון, ודברי רו"מ אין נראין כלל. ומה שכת' ראי' ממה שלא תירצו המחברים כן הנה זה כבר נתיישב בדברי חז"ל פ"ק דחולין אפשר בא אסא ולא ביערום וכו':

ד מה שתמה עלי על מה שתמהתי על הפמ"ג דהרי בידו ליתן לאחר לשחוט וע"ז כתב דלא ראיתי מ"ש הפמ"ג בפתיחה דשם הקשה מבהמה של חש"ו עצמן וזה אין בידו ליתן לאחר לשחוט כיון דשלהם הוא וכו'. הנה זה אינו כלום דדלמא האמת כן ומי הגיד לנו מזה דבבהמת של חש"ו מהני אחד עע"ג בשלמא כפשוטו הקשה שפיר מלשון הפוסקים דמשמע דדי באחד אבל בבהמות של חש"ו עצמן מנ"ל דמהני אחד דלמא באמת בעינן ב' וז"פ. ומ"ש רו"מ פלפול באות זה דנ"מ בין פירש"י ותוס' וישוב בפרש"י בפ"ק דגיטין הוטב בעיני. והוא דבר נכון ומתקבל על הלב:

ה מ"ש באות זה לדחות קושיתי על הש"ס דלמה לא משני כן לרבינא והנה רו"מ נמשך בזה למה שכתב באות ג' כן וכבר כתבתי דדבריו לא נהירין בזה. ומ"ש לתמוה על מ"ש דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן הוי חזקה דאתיא מכח רובא וע"ז כתב דלא כתבו הפוסקים כן רק בגבינות דהתם כיון דחזינן דהרוב כבר איתרע א"כ ממילא החזקה נמי הבאה ממנה איתרע. הנה זה אינו כלום דבמה איתרע הרוב טפי מן החזקה דהרי השתא הוא טריפה וכמו דהרוב איתרע כן ה"נ החזקה וא"כ למ"ל לטעמא דהוי חזקה דאתיא מכח רובא הו"ל לומר בפשיטות כיון דהחזקה איתרע לא אזלינן בתרה וכן הוא באמת דעת קצת מן הראשונים דהיכי דיצאה זמן מה מהחזקה לא אזלינן בתר חזקה לעולם ואסורין הגבינות לעולם וא"כ התוס' דכתבו הטעם דהוי חזקה דאתיא מכח רובא בע"כ לא נחתי להך סברא דאיתרע רק ס"ל כן בלא"ה דכל חזקה דאתיא מכח רובא לא מהני, וכן מורה פשט לשונם שכתבו דכל חזקה שלא נתבררה בשעתה לא אזלינן בתרה ולמה לא נתבררה בשעתה הרי ע"י הרוב נתבררה תיכף ובע"כ דחזקה מכח רוב לא מהני ומדכתבו דכל חזקה משמע דבכולם הדין כן וכן מורה עוד פשט לשון הפוסקים בזה ואין להאריך בזה כי מובן ממילא. הנה את זה ראיתי להשיבו על תלונותיו על דברי וקצרתי במה דאפשר מחמת טרדתי ועיין בתשובתי ללבוב לאיש ממדינת אונגארין וכן ביו"ד סי' זה שם כתבתי ענין אחר קצת בדברי הרי"ף הנ"ל [ועיין בחבורי לקמן]:

ועתה אשובה נא לראש דבריו מה שהתחיל לשאול מחדש. וז"ל בשפחה אחת בבית ישראל המבשלת לצורך אורחים הנקרא טראקטער הויז ונזדמנו לה אורחים הרבה והיתה צריכה לעשות הרבה תבשילין בחפזון רב והלכה השפחה ולקחה ג' יורות האחת גדולה עד מאוד ושנים אחרים קטנים ממנה להעמידם אצל האש לבשל בהם בשר וחתכה הבשר ועשתן לחתיכות קטנות ודקים הנקראים טאפ גיבראטינש ובלשונם טאקאן ואח"כ הלכה וטיגנה בשר כעין ב' ליטרות על המחבת ומתוך חפזון הלכה השפחה וטעתה ולקחה חמאה וטיגנה בו הבשר ואחר רביעית שעה שטיגנה הבשר באתה בעלת הבית לבית והתחילה מריבה עם השפחה על שהרבתה לטגנה יותר מדאי והלכה הבע"ב ולקחה מתוך כעס חתיכה אחת מהחתיכות שטיגנה וחתכה אותה ג"כ לחתיכות קטנות וזרקה לתוך אחת מהשלשה יורות שעומדים שם אצל האש ולאחר שהעריכה את השלחן והעמידה את בשר המבושל על שולחן אחד ובשר המטוגן על שלחן אחר נתוודע מיד לזה שאכל ראשונה מן הבשר המטוגן שהיה מטוגן בחמאה כי הריח ריח חמאה ונתגלה הדבר שהשפחה טעתה ולקחה חמאה וכו' ועתה לא נודע לבע"ב לאיזה מ"ג יורות שזרקה בו החתיכה המטוגן בחמאה אם לתוך היורה הגדולה שהיה בו רוב נגד כל החתיכה בבירור או שזרקה לתוך היורה הקטנה מכולם עד שאפילו רוב לא היה בה נגד החתיכה שמטוגן בחמאה, כיון שלא נודעה לבע"ב אם מתחלה הי' בהיורה קטנה כל כך כמו שהוא עתה והחתיכה נפלה ליורה אחרת או שלא הי' בקטנה כל כך כמו עתה רק שנתוסף בה עתה ע"י החתיכה המטוגן בחמאה אבל זאת לדעת שעכ"פ נגד החמאה שטיגנה הבשר בו היה ששים אפילו ביורה הקטנה ובצירוף ג' היורות יחד הי' ששים נגד החתיכה שזרקה בהם. ע"כ שאלתו:

והנה האריך רו"מ לפלפל בזה אם צלי בב"ח הוי מן התורה או לא והנה אין בידי לעיין בפלפולים במה שאין נוגע לדינא כי מה כוחינו להכריע לקולא במקום דחלקו בו כבר ראשונים שלפנינו ולהפיק רצונו אעתיק לו בסוף התשובה במ"ש בחבורי ליו"ד ובחידושי לש"ס פ"ב דפסחים להוכיח להיפוך דצלי הוי מן התורה בבב"ח. והנה לדינא הביא רו"מ בסוף התשובה הדינין המבוארין בסי' קי"א בדין ב' קדרות מצטרפין שכל הנכנס בספק מסייע לבטל והעלה להקל לפי דעתו דצלי הוי רק דרבנן, והנה לבבי לא כן ידמה דלא מבעיא לפי מה שהעליתי דצלי הוי מן התורה פשיטא דאין לו ענין לזה כלל כי ידוע דבדאורייתא לא אמרינן כל הנכנס בספק מסייע לבטל רק אף גם להסוברים בצלי הוי רק דרבנן מ"מ נעלם ממנו דברי הש"ך סי' קי"א סעיף קטן ט"ז שהעלה שם דהיכי דבחד הוי ששים ובחד ליכא ששים אין מצטרפות דזה שיש בו סמ"ך אין מסייע לבטל א"כ ה"נ אין היורה גדולה נכנסה בספק כלל ונאסרו ב' הקטנות. מיהו זה טעות דלפי דעתו דהוי רק איסור דרבנן א"כ שוב מותרין הקטנים מכח שאני אומר לזה שיש בו סמ"ך נפל, ואף גם אם מיירי דב"ב הקטנים בהצטרפות היה בהם ס' נגד האיסור מ"מ יש לדון בזה כיון דבחד לא הוי רוב ובחד הוי רוב. עכ"פ א"כ בזה דהוי בו רוב הוי תרי דרבנן אחד דצלי דרבנן והשנית אף אם הוי צלי מן התורה מ"מ כיון דהוי רוב נגד הבשר טריפה והרי אף בב"ח הבשר עם בשר מין במינו הוי כדמוכח בסוגיא דטיפת חלב וא"כ מן התורה די ברוב רק מדרבנן בעי ס' והוי תרי דרבנן והקטנה דאין בה רוב הוי רק חד דרבנן, והרי גבי חלה הוכיחו האחרוני' עיין לבושי שרד דמתרי דרבנן לחד דרבנן נחשב מפטור על החיוב או להיפוך וכן בה"פ וקידושין יש חילוק בזה א"כ י"ל ה"נ ע"כ לא אמרינן דכל מה שנכנס לספק מסייע לבטל רק אם שניהם הספק שוה בהם אז נחשבו לאחדים ולא נפל זה הספק יותר מזה. ואף גם אי נימא דגם בזה מצטרפין מ"מ היינו דוקא אם לא נודע כלל מעולם דהרי הש"ך וט"ז שם הביאו דעת הב"ח דלדידן דחנ"נ בכל האסורין לא שייך הך דינא כלל רק דהט"ז והש"ך הסכימו לדבר אחד כיון דמעולם נכנסו שניהם לספק ולא נודע מעולם לא שייך לומר חנ"נ דהוי כמעורב תיכף ייע"ש א"כ תינח התם דמיירי דנפל האיסור ממילא ולא נודע לשום אדם בזמן נפילתו א"כ לא נודע מעולם וכן מורה לשון הש"ך ס"ק י"ז בסופו דדייק וכתב כן ייע"ש אבל כאן הבעלת בית בשעת נתינתה ידעה לאיזה קדירה היא נתנה רק אח"כ שכחה א"כ כיון דעכ"פ הוי ידיעה בתחלה א"כ בשעת נתינתה לא נכנסו כולם לבית הספק דהרי היה ידוע לאיזה נתנה א"כ לא נחשבו אז כמעורבין רק דאח"כ שכחה והוי כנתערבו אח"כ דבזה כ"ע מודים לדין הב"ח דאף בשאר איסורין אף דחנ"נ ודאי בהם דרבנן מ"מ אסור הכל מכ"ש בב"ח גופו אף דהוי זה דרבנן. ואין לומר כיון דלא נודע שהיה אז איסור לא נעשה נבילה לא כן הוא דהש"ך לעיל סי' צ"ט העלה דאין חילוק לענין חנ"נ בין נודע או לא ואף בלא נודע שייך לומר חנ"נ וא"כ היורה שזרקה בו החתיכה נעשה נבילה אף בלי ידיעה וכולם לא נכנסו בספק דאז היתה יודעת לאיזה זרקה ולכך לא שייך בזה דכל הנכנס בספק. ולכך לדעתי כל החתיכות שמיורות הקטנים אסורין רק החתיכות שמיורה גדולה הם מותרין שהם לא נכנסו לספק כלל כיון שהיו בהם ששים כנלפענ"ד נכון לדינא ואין עת להאריך בזה יותר אולי יזכיני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה:

תוכן העניינים

טוב טעם ודעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה