טוב הלבנון· רבי ישראל הלוי זמושץ
שער שלישי - שער עבודת האלוהים
הקדמה
ונעלה מזה. נהיה עולין לדבר בחיוב עבודת הבורא:
ולגמול העולם העה"ז שמקוה גם הוא שיקבל ממנו גמול טוב כשיזדמן:
ושהוא כואב מצטער עליו ומרגיש בנפשו פחיתות זה החלש ושאין עוזר לו:
בכוונת כל אשר ספרנו מן המטיבים שעל חמשה פנים:
ותחלתם טובות האב ר"ל שהוא היותר מטיב ויותר ידוע משאר המטיבים:
נתח מהאב חתיכה ממנו וכמאמר חז"ל בפ' המפלת שלשה שותפים באדם וכו' אביו מזריע לובן שממנו עצמות וגידין וצפרנים ומוח שבראש וכו':
עם עוצם תקותו בו בצירוף מה שהאב מקוה ושוקק על טובת בנו מטבע שהטביע בו הבורא ית':
עם מה ר"ל מכח מה שהוטבעו:
ואם האב מוכרח ר"ל אע"פ שהאב מוכרח לחמול על בנו מחמת הטבע שהטביע באבות לרחם על בניהם לקיום העולם:
והטובה לאל כלומר עיקר מה שמטיב האב לבנו הוא מתנת האל לאביו כדי להטיב לבניו. וכפי רוב הטוב שנותן לו השם משפיע לבני בטנו:
שליח בה בלבד ר"ל מה שגזר השם מן הטובה לבנו מזמן לו ע"י אביו. ואם האב אע"פ שהוא מוכרח עכ"ז אנחנו מצווים בכבודו:
ואבודה כלומר שאינה נמצאת עתה:
אלא לפאר נפשו. ר"ל לתועלת נשמתו שתוציא פארות כלומר סעיפים וענפים. כמו ותשלח פארות (יחזקאל י"ז):
ברכת אובד ברכת עני:
וכל הרע לשון ריע ואוהב:
אם אראה אובד מבלי לבוש וגו' ר"ל לא יכולתי להתאפק מלראות בצערו ועגמה נפשי עליו. אף שלמעלה הביא מאיוב ראיה על המטיב לקבל שכר שמים הנה שם הביא פסוק דברכת אובד עלי תבא שראוי שתבא עליו ברכת העני בשכר המצוה שעשה שודאי נתכוין ג"כ לשכר שמים בנתינת הצדקה לעני באופן שלא היה מרגיש בצערו כי האדם לא יתפעל לרחם כ"כ בנתינת המזונות לעני כי אין צער הרעבון שבעני מורגש לעין. אך כאן מדבר בענין שהאדם מתפעל להצטער על מחסור העני וזה הוא יותר בראותו אובד בלי לבוש והעין רואה מצבו ערום ועריה:
שאולה היא בידם שהממון אשר ביד המטיב כאלו הוא שאול בידו מהאל יתברך:
או לדחות ההיזק ממנו הצער והכאב שכואב על העני:
לבורא הטובה כל הטובות הנמצאות בעולם באים מפי העליון:
לעמוד עליו כלומר להבין אותו:
במקרה מן המקרים שקרה לו ממון או עצה ותחבולה מה שאין להמקבל הטובה:
(ס"א בישותם ר"ל מה שהוא יש וקיים כמו להנחיל אוהבי יש):
בתכלית החסרון וכו' היה חייב בעבודה יותר אשר השגיח לרחם על שפל ונבזה כזה:
ומי שמטיבין לו גרוע מכל נמצא בנין גוף מין האדם גרוע וחלוש מכל מיני בעלי חיים כדמפרש ואזיל:
על ההקשה על הדמיון:
בהקשתו בדמיונו:
גדולו ועוללותו כלומר בגדולו שהוא קצר הקומה דק וחלוש גם עלול (כלומר מוכן) להתפעל מכל צער ואינם יכולים לסבלו וכמו עלולים לקבל טומאה שבלשון חז"ל:
ולנשא את עצמם לגדל את עצמם:
נעוה מל' עוה כמו נעויתי משמוע (ישעיה כ"א):
שישחית עצמו בשחיתות לשחת גופו כולו או מקצת אבריו:
ובתמותות מבנין התפעל שיתפעל להמית עצמו כמו ונושא כליו ממותת אחריו (שמואל א י״ד:י״ג) וכל זה מחמת הדמיונות העצורים במוחו ממה שהיה לפניו בעת בריאותו מן היגון והאנחה מה שלא יקרה כן לבעלי חיים שאינם מדברים:
מכמותה מלעשות כמותו:
ורישו לדבר שימלא מחסורו ר"ל ועניותו להשיג הדברים הצריכין למלאות חסרונו כי ערום יצא מבטן אמו והרבה צריך כדי שיתקיים בו חייו:
ושבראה וכמו שבראהו מן החסרון בעצמו שאף גם זה שברא את האדם חסר מכל עני ורש. הוא ג"כ מחמלת הבורא עליו כדי שיבחן עניניו ויראה חסרונו. שאין לו רק לישא עיניו אל אביו שבשמים:
על כל פנים כלומר שכלו ובחירתו מטהו לקבל עבודת ה' אחר שיבחון בכל הדברים האלו:
אשר לו נברא ר"ל בעבור זה נברא אדם להטיבו באחריתו ליום שכולו ארוך:
ומודה באמת על עצמו כלומר שאפי' בדבר הנוגע לעצמו הוא מודה על האמת ואין שכלו נמשך אחר הנאותיו:
הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם כלומר הלה' שגמל עליכם טובות הרבה מאד ואפילו בטובת בני אדם קצתם לקצתם יש חיוב הודאה עליהם אע"פ שטובותיו אינם שלמות והוא עושה להנאת עצמו וכן אין הוא כ"כ נעלה ונשגב בערכך. וק"ו בן בנו של ק"ו לאל ית' עם נבל שעושין כאחד הנבלים שאינם מודים על הטובות. ולא חכם להבחין בטובותיו יתברך:
ההערה התוריה מה שהתורה מעוררת אותנו:
הפחות מה שחייב בו וכו' ר"ל היותר מעוטה ופחותה שבעבודת האל שאין אדם יוצא ידי חובתו בפחות ממנה:
בהכרח ובצדק אם מעשי בני אדם מוכרחים או תלוים בבחירתו ובצדקו:
דרך השמוש בכל מדה ממדותינו ר"ל המדות המגונות והטובות שבאדם איזה מקום שישתמש מאחת מהנה:
פרק א
ויש בין עת הראות הטובות על האדם ובין עת שישכיל הנה מעת שנולד האדם טובות ה' וגמולו נראים עליו. אבל העת שיוכל להשכיל טובות ה' עליו מצד העיון אינו רק לאחר שעמד על המושכלות להבין בחכמה לבחון גדולת הבורא וטובותיו עליו ושכלו נגמר עליו אשר לפיכך היו המעשים הטובים ואמונת הלבבות חובה מצד התורה:
פרק ב
אל כל חלק מחלקי ההערה ר"ל התורה והשכל. ואינו די בההערה השכלית לבדנה:
ומעצמים זה הפך זה עצם הגוף ועצם הנשמה:
יכסוף יחשוק:
ויתחזק על ישוב העולם הזה ר"ל לבנות ולנטוע בכל מיני מעשים ומלאכות אשר מעשי ידיו הם מבלים אותו. ואע"פ שיש בזה מן השטות שמטריח עצמו על עולם שאינו שלו ודי לו שיטריח עצמו על ענינים היכולים להתקיים רק עד כדי קיום חייו. אך רק הוא מצד הטבע אשר נטע הבורא בלב בני אדם המועיל לקיום המין האנושי שאל"כ היה העולם חרב:
ואם יפסדו אישיו ר"ל אע"פ שהאישים ר"ל דהיינו פרטי בני אדם מתים זה אחר זה עכ"ז העולם מיושב ומתוקן ומלא כל טוב. וכמעשה דהאי גברא שנטע חרוב אחד שבמסכת תענית שהשיב להשואל אותו מה לך להטריח עצמך בנטיעתו והוא אינו מוציא פירות עד אחר שבעים שנה וכבר זקנת. ואמר אני עולם מלא מצאתי כך אשאיר אותו אחרי:
כל מיני חי הגדל כל מיני בע"ח הגדלים שאף בבע"ח טבע נטועה לאסוף ולצבור יותר מכדי צרכם. וכמו שאנו רואים ממעשה הדבורה בדובשה וזולתה ממיני בע"ח:
וצוותו חבורו:
על השכל שנוצר עליו וכו' ר"ל שנוצר בשבילו:
סימני חמודותיו אותות השכל אשר בו:
ומעון שרשה כלומר דירת שרש שלה. ומעון מל' מעונה:
גובר התאוה הסבה המגברת התאוה על השכל:
ומדוי המדות מל' מדוי מצרים:
וכן הוא מצווה במה שהוא כצ"ל:
נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי התורה מאירה כנר בעה"ז איזה דרך יפנה בעבודתו. ולעוה"ב היא כאור להורות נתיב לנשמתו לילך באור פני מלך:
לא תרפה מהעבודה לילה ויום ר"ל התאוה שהוא האכילה והשתיה והשינה. אינה עוזבה פעולתה מיום עד לילה:
במה שהוא מפיק לתאוה מה שהוא מוציא ממנו תאות הגופניות מאחר שהשכל והתאוה הם דברים מתנגדים ומפיק מלשון ויפק רצון מה' (משלי ח׳:ל״ה):
ע"ד הטבע מוסיף תיקונם אברי הגוף כשמשתמשים בהם תמיד הם מתחזקים ובהפסק שמושם הם נחלשים כנודע לחכמי הטבע. שאם יהיו עיני האדם סגורים זמן ארוך תחלש חוש הראות וכן שאר חושים. ואף הידים והרגלים אם ינוחו מפעולתם יחלשו מאד:
והנהגתו על מה שהוטבע עליו. ר"ל שממעט להנהיג עיון שכלו להשתמש בו בענין שטבעו כן:
והצריך הדוחק כלומר לפיכך הצריך ההכרח להמציא ענין תשמיש תדיר לשכל והיא התורה:
ויזך ויזהיר יהיה זך ומאיר ע"י עיון התורה וע"ד שאמר הכתוב אם כהה הברזל והוא לא פנים קלקל וחיילים יגבר ויתרון הכשיר חכמה (קהלת י׳:י׳) ר"ל כמו שהברזל אם אין משתמשים בו ומחדדים פניו הוא כהה אינו חד ומעלה חלודה כן דרך החכמה:
פרק ג
רהות פחד ומורא. מל' אל תפחדו ואל תרהו (ישעיהו מ״ד:ח׳):
ויחול תוחלת השכר:
בהכרח וחזקה ר"ל שזאת הכניעה באה מצד מורא התקוה ר"ל דבר המיועד לבא שהוא השכר והעונש שהוא כואב על שיגיע לו תמורת השכר עונש. ודברים אלו מכניעים אותו בהכרח ובחזקה כשמתבונן ההפך שהוא בין קבול השכר או תמורתו העונש:
בהקשר נפשו מחמת שהנפש קשורה אל הגוף השכל אשר בנפש גורם הכנעה לגוף:
שאחת מהנה גורמת לחברתה ר"ל ההכנעה שהיא מצד יראת העונש ותקות הגמול הבאה מצד התורה. גורמת להכנעה הבאה מצד השכל. כי בטרם שיהא האדם ישר בעיון שכלו לא היה יכול לעמוד בפני תאותיו המתגברים על השכל מצד טבע האדם וכמה שזכר לפני זה. ורק אחר שהכניעו תאותיו מצד התורה גורם לו שיעלה לההכנעה שהיא מצד השכל והיא כסולם אליה:
והכניעה וכו' ר"ל אעפ"י שזו שמצד התורה היא קדמה אליה בזמן ובטבע. עכ"ז הכנעה הזו היא יותר רצויה בפני האל:
כי שרשה מוסד על התוחלת והרהות ר"ל ששורש ההכנעה היא מיוסדת על יראת העונש ותקות השכר מהאל ית' לפיכך אפשר שישתתף ביראתו ותקות שכרו יראת האדם ותקות שכרו כפי ההרגל שבו:
אחר היחול בגמול והרהות בעונש ולפיכך הרי הוא כעושה באונס ואין פעולתו שלמה וסובר תמיד שכבר יצא ידי חובתו:
לא תתנדב במה שיש לה ר"ל כי אם הנפש תעשה הדבר לא מפני העונש והגמול רק בנדבה גרידא. כמו שתאמר שאדם נותן מתנה לחבירו באהבתו שאוהב אותו לא מפני שירא ממנו או מקוה לשכר בודאי אין זה רק שהנחת רוח אשר לו ממה שהמקבל רוצה במתנתו שקול עליו נגד מתנתו שנתן לו ויותר. כן העובד האל מאהבה זה שהאל רוצה עבודתו היא תמורת עבודתו וזה העובד בוחר בתמורה זו יותר מטרחת עבודתו:
יהיה הנראה
ממנה על האברים ר"ל כי המעשים הטובים שהם מצד התורה. וסיבתם הוא יראת העונש ותקות השכר. הנה האדם לא יצייר לנפשו עונש ושכר רק בגשמיותו ובגופו כפי אשר לו ההרגש בחייו וכך יהיה בהם עבודתו. משא"כ העובד מן השכל ומאהבה. זה מצוייר אצלו ברוחניותו לפיכך כל עבודתו הוא ברוחניותו. והבן זה:
והם חובות הלבבות ומאחר שהלב יסוד האדם עבודתה יותר מעולה ג"כ:
כמבוא אל העבודה כפתח ודרך אל העבודה:
כגרגיר הזרוע כלו' היראה התקועה בלב האדם מצד השכר והעונש היא כגרגיר אחד שזורעין אותו. והלב שבאדם משל לשדה. והתורה כעבודה לאדמה. והיא החרישה כי היא מלמדת את הלב על איזו הענינים עונשין ועל איזו הענינים מקבלים שכר:
והעזר שהוא מן האלהים המשבר תאותיו הגופניות המתנגדים לתורה. דומה למטר:
ומה שהיא ממציאה ומצמחת ר"ל אחר שגדלה והצליחה וגם עשתה פרי. מעתה נתקיים העבודה בלבו מצד האהבה לא מצד השכר והעונש בלבד. אמור מעתה שהעבודה שהיא מצד השכל עודפת על העבודה שמצד היראה כמו שיעדיף הנצמח מן הגרגיר הזרוע:
כמו שהזהירו חז"ל ר"ל אז יבין מאמר חז"ל:
אל תהיו כעבדים כבר פירשתי זה בראש הקדמת המחבר:
בכח גדול וא"כ היא רצויה יותר לפני האל. וכמאמר האומר לפום צערא אגרא:
ועזר מאת האלהים גם שהאל מסיועו עליה ודאי שהיא יקרה בעיניו וחשובה לפניו יותר:
אלא לאחר המית תאותו הגשמית כצ"ל. ור"ל לאחר שהמית תאותיו הגופניות:
להתמכר להנאות להיות נמכר להנאות העולם. מל' התמכרך לעשות הרע (מלכים א' כא):
ויש בו מדות וכו' והם הנמשכים מצד רוחניותו:
כי נעים כי תשמרם בבטנך וגו' זה נגד המדה הראשונה שזכר והוא השוקע בתאות הגופניות. אמר כי ינעם לך כי תשמור דברי התורה בבטנך והוא מקור ההנאות והתאות לשבר כחם ע"י התורה:
להיות בה' מבטחך הוא נגד מדה השנית אשר יבוא מצד השכל למאס ישובו של עולם מפני התהפכות עניניו והתמדת הפגעים. לזה אמר שמצד התורה אין זה נכון אך יהיה בה' מבטחך לכן הסר כעס מלבך:
להשיב אמרים אמת לשלחיך אל תדמה בנפשך שאם תעזוב ישובו של עולם תהיה נרצה לאל ומתקרב אליו כי אתה שונא לעניני הגוף. לכן אמר שתראה להשיב אמרים אמת לשולחיך הוא האל אשר שלח אותך בעולם הזה על מנת כן שתעסוק בישובו כפי התורה ומצותיה ואז ייטיב לך בעוה"ב:
מתפלה וצום וצדקה ומעשר וגמילות חסדים הנה לולא התורה אין השכל מבין תועלת התפלה. כי האל ית' לא ישתנה ולא יתפעל מחמת תפלתו. ואם אינו כדאי על הטוב מצד מעשיו. איך יפתוהו בדבריו לומר לפניו תן לי משאלותי. ואם הוא כדאי מצד מעשיו ודאי שהאל לא יעות משפט ולא יתן מוט לצדיק. אך מצד התורה אנו רואים שהאבות והנביאים נענים בתפלתם ואנחנו נצטוינו עליה לדעת הפוסקים מן התורה והיא מצות עשה וכמו שאמרו איזוהי עבודה שבלב זו היא התפלה. ואך ששכלנו קצר מהשיג ענינה כמו שאין השכל משיג שאר החקים שצותה התורה וכן הצום שנצום ביוה"כ ויכופר לנו על כל עונותינו. והצדקה ג"כ שאל עליה המין את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים למה אינו מפרנסן ומשל אותם לעבד שכעס רבו עליו וכו' עד שהשיב לו מן דברי הנביא הלא תפק לרעב לחמך וגו' וכן המעשר וג"ח הוא מצד זה. ואף שיש עוד חקים בתורה שאין השכל משיג אותם. תפס המחבר ענינים עקריים שכמעט העולם עומד עליהם:
גבולי העונשין גבול התפלה וכו' ושיעור החיוב בהם. והעונשין. כמו עניני גיהנם וכף הקלע הרמוזים בדברי הנביאים:
בהתקבצם התורה והשכל יחדו:
והאלהים עשה שייראו מלפניו עיקר עשיית העולם וקיומו הוא על היראה והיא אבן פנה ויתד שהכל תלוי בו וכמ"ש בפ"ב דשבת שכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. רצונם לירא שמים:
מפני קוצר מחשבת קצתם מקצתם שהמבין יותר יקיים יותר עבודת ה' ומצותיו. ואשר הבנתו פחותה תהיה עבודתו יותר פחותה:
ואם הם חלוקים ואע"פ שהם חלוקים בהבנתם:
מקצר בקצת עניניו בקצת מצות יהיה מקצר מן הצורך ובקצת יהיה מוסיף על הצורך כפי טבע שכלו אשר ידמה שהאל יבחור כפי הבנתו:
אבל צורתה צורה אחת עיקר המצוה והמשפט הוא משפט אחד לכלם:
ומתחלף המעשת שיהיה מחמתה כצ"ל. ומעשת הוא לשון רצוי ורצון. כמו אולי יתעשת האלהים לנו (יונה א׳:ו׳) וכוונתו שהערת התורה היא שוה לכל נפש. רק שהמתעשת והרוצה בעבודתה מחמת התורה מתחלף מן הרוצה בעבודה מצד העיון השכלי כפי אשר זכר יתרון הערה התוריית שהיא כוללת לנער ולזקן. והמפרש הגיה המעשה. וכל זה לא הועיל:
בכלילת מלשון כלילת יופי:
ליחדם בטובה שיהיו מיוחדים בטובה זו:
שיתיחדו גם הם שיהיו גם הם יחידים בתוספת עבודה מכל שאר האומות:
ויעד אותנו יעוד הוא לשון נדר והבטחה כמו (שמות כ״א:ט׳) ואם לבנו ייעדנה. אל חוף הים שם יעדה (ירמיהו מ״ז:ז׳) כלו'הזמין לנו על קבלת התורה גמול בעוה"ז ובעה"ב:
מרוב חסד וטובה אשר בחר בנו מכל העמים ליטע בתוכנו חיי העולמות:
ויכון שכלו יכונן שכלו כלומר ישלים:
מפני חלישת איסורו בהם כלומר השכל עם הגוף שלהם יש להם חבור חלוש ואין בידו לגבור התאות:
להנהגה בינונית היא התורה שהיא הממוצע בין קלות הדעת ובין הפרישות מתאות עולם לגמרי:
ולא יבצר מהם לעמוד לא יהיה נמנע מהם הקיום אותו כמו ועתה לא יבצר (בראשית י״א:ו׳):
קטבי מלת קוטב עיין בפירוש ההקדמה:
ומי שאינו מקצר ששוקד על המצות התוריות כפי יכלתו:
השמחה במתיקות עבודת ה' מאחר שעובד מאהבה:
אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה כלומר התורה שנקראה אור היא כמו גרגיר הזרוע בלב. עד שבאחריתו כאשר נתפשט העקמימות שבלבו אז הוא עובד בשמחה. וכמ"ש המחבר לעיל בתועלת הד' אשר לעבודה שמן השכל:
ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה מאחר שנשמתו מטוהרת מתאות העולם הגשמי עד שתעצור כח לשרת בהיכל העליון בין השרים הראשונים ומלאכי עליון:
המצות השמעיות כמו שעטנז ובשר בחלב וכיוצא בזה מהמצות אשר אין השכל מקיים אותם ולא דוחה אותם. אם לא ע"פ סודות המקובלים איש מפי איש:
וכללים משרשי השכליות כלומר שיש ג"כ בתורה כללי מצות אשר להם שורש מן השכל כמו יחוד האל בלב שלם וכל עניני אמונה ומניעת העול וכמו שאמרו חז"ל ואהבת לרעך כמוך היא כל התורה כולה וכלל מצות הלבבות. והנה מצות השמעיות ודאי שהיתה התורה צריכה לכתבם מאחר שאין השכל מחייב אותם. אך מה שכתבה התורה המצות השכליות אף שהשכל מחייב אותם. הוא מפני שהעם היו בעת ההיא שקועים בתאות הבהמיות ולא היו משיגים הרבה מצות שכליות. עד שנהגה התורה בהם מנהג אחד שיקבלו המצות השכליות ג"כ מצד השמע:
לשני הפנים אחד מצד השמע והב' מצד השכל:
דרכיה דרכי נועם דרכי המצות שבה הם דרכי נועם רבים מהם נתבארו בשכל. וכל נתיבותיה שלמים שאף הבלתי מבין יתוקן על ידה וישלים עבודת ה' בקיומה כי היא שלמה לא נחסר ממנה שום פקודה ואפי' אותם התלוים בשכל:
במציעות אדם שיהיה אדם נביא האל ממוצע בין העם והתורה:
מה שהוא בא בו משם הבורא כלומר ביאתו אשר בא בשבילו לצוות בשם האל:
במופתים מורגשים הנסים אשר מרגישים בהרגשות החושים:
ושכליים ר"ל נוסף על המבואר מצד השכל:
אשר ישתוה יהיה שוה:
בכל מיני השכליות כי חיוב העבודה השכלית הוא מצד הטוב שמגיע לאדם בבריאתו וגידולו ומקריו כמבואר בשער הבחינה וזה כולל כל מין האדם בשוה:
וכשיבחן טובות הבורא כי הוציא אותנו מארץ מצרים ודאי שאנו מחוייבים להוסיף עבודה על עבודת שאר האומות והם מצות השמעיות ואף שאנחנו אינם מבינים טעמם. עכ"ז אנו יודעים מחמת נביא השם שראינו אותותיו כי מפי עליון נצטוינו עליהם:
יאמין בחיובו במצות אמר לשון מאמין בעבור דברי חז"ל חולין ד' קל"ב ע"ב כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה. ר"ל בכ"ד מתנות כהונה:
*וע"כ תמצא תורות כהונה כ"ד. אמר המפרש אני בעניי חפשתי ולא מצאתי היכן נשנו אלו הכ"ד תורות כהונה ולא נמצא אפי' רמז מהם. ואמרתי שאולי רמזה עליהן הברייתא בפ"ו דאבות גדולה תורה מן המלכות וכו' שהמלכות נקנה בל' מעלות והכהונה בכ"ד מעלות. שבתי וראיתי בפי' רש"י ומדרש שמואל ולא כן מצאתי אבל פירשו מעלות הכהונה הן הן הכ"ד מתנות כהונה. אמנם נראה לי שהמחבר נתכוון אל העבודות שהיה הכהן צריך לידע אותם שאל"כ לא היו נותנין לו מתנות וכמ"ש בחולין דף קל"ג דאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ והיינו שאינו יודע תורת העבודות כדמשמע בתוספות מנחות (ד"ח ע"ב) ד"ה מודה בעבודה והנה במנחות שם אמרו כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנא' המקריב וגו' אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות ט"ו עבודות. היציקות. והבלילות והפתיתות והמליחות. התנופות וההגשות. והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות. והזאות והשקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. ונשיאת כפים בין מבפנים בין מבחוץ. והתוס' כתבו דתני ושייר שיש עוד תרומת הדשן וסידור מערכה ושני גזרי עצים ודשון מזבח הפנימי והמנורה. ולחם הפנים ובזיכי לבונה. וכתבו עוד שאין לחשב שחיטה והפשט מאחר שאינה עבודה שמסורה לבני אהרן. עוד חשב הרמב"ם במנין מצות עשה וכ"כ בפ"ט מה' ביאת המקדש שמצוה בכהן לערוך הנרות במקדש הנה בין הכל כ"ג עבודות. ועם הולכה שעליה אמר אין לי אלא זו כמו שפרש"י בחולין (ד' קל"ב) הרי כ"ד עבודות. ולפ"ז יש לפרש כ"ד מעלות שבפרקי אבות ג"כ על כ"ד עבודות הנ"ל. [כ"ד מתנות נזכרים בחולין ד' קל"ג]:
ועל ההקשה הזאת על הדמיון הזה:
עם השתדלו בעבודה הכוללת. ר"ל בצירוף קיום העבודה שחייב עליה מצד כלל בני אדם:
ויהיה גורם התמדתה במה שיודה על הטוב ויוסיף לה בעבורה עבודה יגרום שהאל יתמיד עליו טובה הזאת ולהוסיף לו כהנה:
ולגמול על עבודתו בבא לעוה"ב:
וזהב עשו לבעל שממה שהיה ראוי שיוסיפו לעבוד ה' מן הטוב ההוא והם עשו בהיפך כי נתנו ממנו לבעל:
ומי שמקצר בעבודה שאינו מוסיף עבודה על טובתו שיחדהו האל בעצמו:
יגרום לו לקצר ע"ד שאמרו חז"ל עבירה גוררת עבירה:
עם המצאו לו והתעורר עליו אף שהאלהים נתן לו שכל טוב והתעוררות עליו:
ידע שור קונהו וגו' בעלי החיים יודעים לעבוד להקונה אותם. והנותן לחמם ומימם:
ישראל לא ידע להכיר קונהו אשר קנה אותו בזרועו הגדול מבית עבדים. והיה חייב לקיים מצות השמע לעבוד אותו על הטובה והגמול הזה והוא כאלו אינו יודע אותם:
עמי לא התבונן ונמשך לו מזה שלא התבונן גם במצות השכליות אשר הוא רואה טובות אלהים עליו מדי יום ביומו אשר ראוי שיקיימו כלל מין האדם מצד טובות האל שעליהם תמיד:
כי רשעים יאבדו ואויבי ה' וגו' כלומר שאוי לו שגמל לנפשו רעה מאחר שלא נשאר בנפשו לא ענין התורה אף לא מצות השכליות ונמשל כבהמות שדי ויותר גרוע מהם. שאז נפשו נצללה בעניני הגוף ותאותיה עד שבמות הגוף לא ישאר לה שם ושארית רק תפרד ותכרת כהכרת הגוף ותכלה כעשן. דומה למה שאמרו חז"ל נפשם נשרפת ואפרם מתפזרת תחת רגלי הצדיקים:
פרק ד
חזון מאת האלהים נבואה מן הקב"ה:
טוב בעיניו שהוא שלם בכל מעלות ומדות המגיעים את האדם לידי רוח הקודש ונבואה. וכמה שאמרו בסוטה יראה מביאה לידי טהרה וכו':
מהם ר"ל המובחר האנושי שבדור ההוא:
מעבודתו כלומר שהחזון ההוא הוא להעיר בני אדם על דרכי עבודתו:
חסד ונדבה וטובה כלו' תכלית יצירת מין האדם בעוה"ז אינו רק לגמול אתו חסד ונדבה וטובה. להביאו לחיי עוה"ב:
יתכנו מל' יתכן:
כיחוד הלשון עם הלב וכענין שכתב בהקדמתו שהפסוק השיב כל העבודה כולה אל הלב והלשון כמה שנא' כי המצוה הזאת וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו:
כשתוף עם הבורא בסתר ובחונף כמו העובד את ה' בגלוי ומתכוון בלבו ג"כ כדי שישבחוהו בני אדם ויכבדוהו. נמצא משתתף בעבודתו שם שמים והנאות בני אדם. וכמו כן החונף לבני אדם בעניני הדת מפני שהוא ירא מהם. גם זה משתתף יראת שמים עם יראת בשר ודם. וקראו המחבר בסוף שער היחוד שתוף הנעלם:
ואהבת עשות מה שהזהיר האל שחומד בלבו לעשות מה שהזהירה התורה והוא מענין לא תחמוד:
והגאוה גם זה תלוי בגסות הלב:
ובזות בני אדם וזה ג"כ מחמת שרוחו גסה עליו אין שום אדם נחשב למאומה בעיניו:
ומצוא קורת רות במרעים אוהב את הרשעים:
ואהבת הרע לבני אדם אוהב ושמח במה שהוא רואה ברעה המוצאת אותם:
והתקצף על גזירות הבורא מבעט ביסורים:
השתוף עם הבורא בגלוי עובר על אזהרות ה' בגלוי בעבור יראת אנשים או אהבתם:
והמכסה כסות לילה: ובעילותיו ס"א ופעולותיו. והוא הנכון:
ומרחיב במשכנים בבנין בתים וחדרים מל' משכן: