חק נתן על מנחות· רבי נתן בורגיל
דף ד.
גמ' אלא מנחת חוטא ומנחת קנאות וכו' מנלן וכו' הא דנקט מנחת חוטא לאו דוקא דהא שפיר ילפי' לה מדכתיב כי חטאת היא כדלעיל אלא משום דלפי המסקנא לא צריכין לההוא טעמא נקט לה וק"ל:
שם ה"נ הכתיב בהו היא רש"י בחומש גבי חטאת היא דמנח' חוטא כתב וז"ל חטאת היא נקמצה ונקטר' לשמה כשירה שלא לשמה פסולה עכ"ל וכתב עליו הרא"ם ז"ל וז"ל אבל בת"כ אמרו חטאת וכו' פרט לשנקמצה שלא לשמה וכן בריש מנחות שנו כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות וכו' ולא הזכירו בה הקטרה שלא לשמה אלא קמיצה שלא לשמה בלבד וכו' וא"כ לא היה לו לרש"י ז"ל לומר כאן שלא נקמצה וכו' ע"ש ומהתימא מחכמתו הגדולה איך נעלם ממנו סיומא דמתניתין דריש מכילתין דקתני נתן בכלי והלך והקטיר שלא לשמן וכו' הרי דקתני ד' עבודות קמיצה ונתינה בכלי והולכה והקטרה וכן מתני' דלקמן דף י"ב קתני נמי לכולהו ד' עבודות ומה שהקשה מרישא דמתני' דקתני כל המנחות שנקמצו וכו' ולא קתני שנקטרו עבודה קמייתא נקט כמ"ש התוס' שם והא דלא נקט רש"י ז"ל נתינה בכלי והולכה נמי משום דרש"י ז"ל קאי אקרא ובקרא לא כתיב אלא קמיצה והקטרה לכך לא נקט להו וק"ל:
תוס' בד"ה ליגמר עונו וכו' אע"ג דשמיעת הקול גופא ילפי' במה הצד וכו' כתב בס' צ"ק וז"ל דבריהם קשה להולמן דהא אכתי ס"ל דטעמא דמנחת חוטא דחטאת קרייה רחמנא ולפי טעם זה לא צריך ללמוד שמיעת הקול במה הצד דנמי חטאת קרייה רחמנא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה חטאת וכו' ולפ"ז פריך השתא שפיר ליגמר עונו מעונו דשמיעת הקול נ"ל עכ"ל ולא ידעתי מאי מקשה דאדרבא כ"ש דתגדל קושייתם כיון דשמיעת הקול ילפי' מדקרייה חטאת א"כ ילפי' לה מהיקישא דהאי דקרייה חטאת היקש הוא כמ"ש התוס' לעיל בריש מכילתין ד"ה כל המנחות וכו' וא"כ מאי פריך ליגמר עונו עונו משמיעת הקול הא שמיעת הקול גופא בהיקש ילפי' וקי"ל בפ' איזהו מקומן דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש ולזה לא יכון תירוץ התוס' אלא נ"ל דכוונת המקשה כן דשמיעת הקול יש לה ב' מלמדין דאפשר ללמוד בהיקש מדקרייה חטאת ואפשר ללמוד במה הצד בשלמא אם לא היה לה מלמד אלא בהיקש לא הוה ק"ל וליגמר עונו וכו' אבל השתא דאפשר לה ללמוד במה הצד ק"ל ליגמר עונו וכו' וע"ז ק"ל להתוס' דאפי' ילפי' במה הצד אפי' הכי לא מצי למילף מינה בג"ש דבעיא היא ולא איפשיט' ועל זה תירצו מ"מ וכו' וק"ל:
בא"ד תימא דבהוריות וכו' ואדרבא נילף עונו וכו' לכאורה תמיהתם היא קושיית הגמ' שם ומשני לה ע"ש ועיין בס' ברה"ז וס' צ"ק מ"ש בזה ודבריהם אינם מבוררים כאשר יראה המעיין בהן היטיב ולע"ד נ"ל דקושית התוס' היא קושיא גדולה וחזקה ואינה מעין קושיית הש"ס שם ובתחילה אציע הסוגיא לפניך ואפרשה וזה תוארה דמתני' קתני אין חייבין על עשה ועל ל"ת שבמקדש ואין מביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבמקדש ר"ל דאין ב"ד חייבין קרבן על הוראת טומאת מקדש וקדשיו הואיל ואין שגגתו חטאת קבועה אלא עולה ויורד וכן אין היחידים מביאין אשם תלוי דאין אשם תלוי בא אלא על ספק חטאת קבועה ובגמרא מנה"מ וכו' נאמר ואשם בחטאת קבועה דיחיד ונאמר (ואשמיו) [חק נתן: ואשמו] בציבור מה ואשם האמור ביחיד בחטאת קבועה אף ואשמו הנאמר בציבור בחטאת קבועה ומה ציבור בחטאת קבועה אף אשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבועה ר"ל דגמרינן ג"ש ואשמו האמור בצבור מואשם האמור בחטאת קבועה דיחיד והדר גמיר ואשם האמור באשם תלוי מואשמו האמור בצבור דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש כדאיתא בפרק איזהו מקומן דף נ"א ע"א ומהתימא מהרב בס' חידושי הלכות שם דאישתמיטתיה האי כללא ומה שיש לדקדק בזה ע"ש בספר באר שבע ובספר חידושי הלכות ופריך אי הכי קרבן עולה ויורד נמי הא כתיב והיה כי יאשם ר"ל כיון דג"ש זו לא נמסרו המקומות ר"ל פלוני ילמוד מפלוני אלא נמסרו התיבות אשם אשם אימא דילפינן נמי מאשם הנאמר בעולה ויורד ומשני דנין ואשם מן ואשמו ואין דנין ואשם מן יאשם ר"ל דג"ש שנמסרו התיבות סתומות ולא ידעינן מאיזה מקומות תיבות הדומות טפי מסתבר לומר הם שנמסרו וע"ז פריך ומאי נ"מ והא תני וכו' ועוד נילף מן ואשם דטומאת מקדש וכו' ר"ל דאפי' נאמר דבעי' תיבות הדומות טפי הא איכא תיבות הדומות לגמרי כתיב ואשם באשם תלוי וכתיב ואשם בטומא' מקדש מה התם עולה ויורד אף ה"נ עולה ויורד ומנא לך לומר דלא ילפי' ג"ש אלא מחטאת קבועה דוקא ומשני דנין ואשם ומצות ה' מן ואשם ומצות ה' ר"ל דאע"ג דהג"ש לא נמסרו אלא תיבות אלו אשם אשם מ"מ אם אנו מוצאים מקום שמלבד תיבות אלו ג"כ דומה בתיבות אחרות אנו אומרים דודאי לא נמסרה ג"ש אלא ללמוד ממקום זה כיון דשוה לו בתיבות אחרות אע"ג שהתיבות אלו לא נמסרו ולכך דנין ואשם דאשם תלוי (מאשמו) [חק נתן: מואשמו] דציבור כיון דדומות בתיבות אחרות דהיינו ומצות ה' ופריך דאכתי איכא למילף ואשם דאשם תלוי מואשם דעולה ויורד דג"כ שוין בתיבות אחרות דבאשם תלוי כתיב נשא עונו ובעולה ויורד כתיב ונשא עונו וכיון דשוין בתיבות אלו אמרינן דגזרה שוה דאשם אשם אתיא למילף מיניה ומשני דנין ואשם ומצות ה' אשר לא תיעשנה וכו' ר"ל כיון דאשם תלוי שוה בתיבות הרבה דחטאת ציבור אמרי' דג"ש דאשם אשם לא נמסרה אלא למילף מצבור דשוין בתיבות הרבה ולא למילף מעולה ויורד דאינן שוין בתיבות הרבה זהו פי' הסוגיא לדעתי דהג"ש לא נמסרו אלא תיבות אלו דאשם אשם אבל שאר תיבות שמביא הש"ס אינן אלא סניפים לגלויי מאיזה אשם ילפי' אי מעולה ויורד אי מחטאת צבור אבל לא באו בקבלה ותדע דאם באו בקבלה א"כ מעיקרא כי קאמר דנין ואשם ומצות ה' וכו' מאי פריך ונילף אשם ונשיאות עון וכו' הא ג"ש נמסרה ואשם ומצות ה' אלא ש"מ כדאמרי' ומעתה אבוא לביאור קושיית התוס' והוא דק"ל כיון דקאמר הכא הש"ס ליגמר עונו עונו משמיעת הקול אלמא דג"ש דעונו עונו מקובלת היא מסיני א"כ בהוריות אמאי לא יליף ג"ש דעונו עונו דשמיעת הקול דאשם תלוי נמי בא על ספק חטאת עולה ויורד דהשתא ליכא למימר כדמשני התם הש"ס דנין ואשם ומצות ה' אשר לא תיעשנה וכו' דהאי שינוייא לא מהני אלא אי לא הוה לן אלא ג"ש דאשם אשם ואיכא למילף מהאי ואיכא למילף מהאי אהני לן הני תיבות לגלויי מאיזה אשם ילפי' אבל השתא כיון דאית לן ג"ש דעון עון מקובלת מה בכך דג"ש דאשם אשם שוה נמי בתיבות אחרות וכי מפני שיש לה דימוי בתיבות אחרות אנו מבטלים ג"ש דעון עון שמסורה היא מסיני וא"כ אמאי לא יליף נמי עון עון מעולה ויורד נמצא דקושיית התוס' אינה היא קושית הש"ס דהפרש גדול יש ביניהן עוד כתבו דהא דבעינן למימר וכו' ר"ל דליכא למימר דהא דגמרי עון עון לא גמרי אלא עון דמנחת קנאות מחטאת ולא עון דאשם תלוי משמיעת הקול דהא קאמר הש"ס כי גמרי ג"ש למותר נדבה וכו' וא"כ מוכרח דלא קאי אלא אעון דמנחת קנאות דאילו אשם לא צריך למילף מג"ש למותר נדבה דבגופי' כתיב הא ליתא דבפ"ק דשבועו' אשכחנא דיליף שעיר ר"ח עון עון מציץ ואם איתא דכי גמרי למותר נדבה הוא דגמרי היכי יליף ר"ח מציץ הא לא גמרי אלא למנחת קנאות אלא מוכרח לומר הא דקאמר כי גמרי וכו' לא קאי וא"כ הדרן קושיין לדוכתיה וא"ת לפ"ז דלא קאי כי גמרי וכו' א"כ הדרא קושית הש"ס ליגמר עונו דאשם מעונו דשמיעת הקול דפסול שלא לשמו י"ל כיון דאית לן מיעוטא בחטאת איכא למימר דג"ש דעון עון לא אתיא אלא למנחת קנאות למותר נדבה ולשעיר ר"ח למילף מציץ כדי לקיים המיעוט דכל כמה דאפשר לקיים המיעוט ולקיים הג"ש מקיימינן ודו"ק נ"ל:
בד"ה אשם שניתק וכו' ור"ת ל"ג וכו' וקרא אתא למימר דכשר לעולה וכו' ר"ל דק"ל כיון דילפי' מהילכתא דכל שהחטאת מתה באשם עולה א"כ קרא למה לי לזה כתבו דקר' אתא וכו' ר"ל דאי מהילכת' הוה אמינא דלא הוי אשם עולה אלא ע"י עקירה לכך אתא קרא לומר דכשר לעולה בלא עקירה דבהוייתו מה שבסופו להיות אחר עקירה כשר בלא עקירה וקרא אתא לגלויי אהילכתא ואין לחוש אי קאי קרא אהילכתא וק"ל ובפ' אלו דברים דף ע"ג כתבו בע"א וא"ת כיון דאית לן קרא הילכת' ל"ל י"ל דאי לאו הילכתא לא הוה ידעי' מקרא אלא מה שבסופו להיות אחר עקירה יהיה בלא עקירה אבל לא ידעי' מה הוייה יהיה בסופו לכך איצטריך הילכתא לפרושי דההוייה היא עולה כן כתבו התוס' בפ' אלו קדשים א"נ אי לאו הילכתא הוה אמינא הוא בהוייתו דמעיקרא ולא יקרב עולה לכך איצטריך הילכתא לפרושי דבהוייה דבסוף יהא כן כתבו התוס' בפ' אלו דברים וק"ל:
בא"ד וא"ת בשלמא וכו' דתנן בפ' ואלו קדשים ירעו ובעי' למימר בגמ' קודם כפרה אבל אחר כפרה הוא עצמו קרב עולה ואיתותב התם וכו' כצ"ל נ"ל ור"ל דק"ל דלפי מאי דאיתותב הדתני ירעו הוא אף אחר כפרה ואמאי כיון דהא דאמרי' לאחר כפרה ירעה הוא משום גזרה דלפני כפרה והכא מאי גזירה איכא הלא אף לפני כפרה דינו הוא ליקרב עולה ולא אשם דמעטי' קרא כמ"ש התוס' לעיל וק"ל וכן פי' בס' ברכת הזבח אלא שלא הגיה כן ודברי ספר צאן קדשים בזה לא נהירין ע"ש: