חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף צט.
גמרא מנא הני מילי וכו' איכא למידק מאי קבעי מנה"מ הא קתני מתני' שנאמר המקריב את דם השלמים וגו' ואף שר"ת ל"ג ליה לאו הוא מהאי הכרח אלא מהכרח אחר הוא ונ"ל דקבעי מנה"מ משום דמתני' קתני אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק משמע הא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק כדדייק לקמן גמרא דף ק"ב ע"ב ועל זה קבעי מנה"מ דאי מקרא דהמקריב את דם השלמים ואת החלב וגו' אדרבה מיניה משמע דאינו חולק עד שיהא טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים כדיליף מיניה אבא שאול לקמן והשיב ריש לקיש דאמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה כהן המחטא יאכל וכו' משמע מהאי קרא דהחיטוי הוא העיקר דהיינו הזריקה ודוק:
תוס' ד"ה והרי קטן וכו' וא"ת אמאי לא משני וכו' א"כ אי הוה משני רבייה קרא וכו' ובדפוס חדש הגיה א"נ אי הוה משני וכו' ולשניהם אין שחר ונ"ל דטעות הוא וצריך למוחקו:
ד"ה ה"ג הא דאסח דעתיה וכו' נראה דבאו לשלול גי' רש"י ז"ל דגריס אלא ל"ק הא דאסח דעתיה וכו' ומפרש דעקר לאוקמתא דר' יוחנן דאוקי כאן כשטבל וכו' אלא לעולם דאיירי בלא טבל אלא הכא דקתני אונן נוגע איירי בדלא אסח דעתיה דעיקר טבילה היא משום היסח הדעת והתם דקתני צריך טבילה באסח דעתיה אבל התוס' ל"ג אלא ומפרשי דאכתי קיימי באוקמתא דאוקי ר' יוחנן כאן כשטבל וכו' אלא דגמרא בא לתרץ הא דפריך וכי טבל מאי הוי הא הדרא עליה אנינות דאמר רבה בר הונא אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו ומתרץ ל"ק הא דאמר אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו בדאסח דעתיה אבל מתני' דקתני אונן נוגע ואוקי ר' יוחנן בשטבל איירי דמשטבל לא אסח דעתיה ואזלי לשטתייהו שפי' באוקמתא דלקמן דאוקי באכילה עבוד רבנן מעלה בנגיעה לא שפי' דאכתי האי שנוייא דר' יוחנן דלעולם מתני' בשטבל וההיא דחגיגה בדלא טבל אלא הא דפריך מאונן שטבל דאנינותו חוזרת עליו היינו באכילה והכא במתני' דלא אמרן אנינותו חוזרת עליו היינו בנגיעה כדקתני אונן נוגע ולעולם דאיירי בשטבל ודלא כפרש"י ז"ל שם ונ"ל שזו היא דעת הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב והאונן כבר נתבארו דיניו בתחילת פ"ב ואסור לו ליגע בקדש אלא אחר טבילה ע"מ שלא יסיח דעתו וכו' ואם לא עשה כן פוסל את הקדשים וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה עכ"ל הרי בהדיא שמפרש כמו שפי' לדעת התוס' דאכתי קיימי באוקמתא דר' יוחנן דמתני' איירי בשטבל אלא ע"מ שלא יסיח דעתו וכו' כדי שלא תחזור עליו אנינותו ופי' כאוקמתא קמייתא וה"ה דה"מ לפרש דמתני' בנגיעה ולכך כשטבל לא חזרה לו אנינותו דלא אמרו דחזרה אנינותו אלא באכילה אלא חדא מתרי אוקמתי נקט והא דכתב וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש דמשמע בטבילה סגי היינו לאחר שהביא כפרתו דאז בטבילה סגי אפילו לאכול אבל קודם שהביא כפרתו לא סגי בטבילה אפילו ליגע כמו שעתיד לבאר בע"ה וראיתי בספר תוי"ט ז"ל שכתב שבא לידו נוסחת ארץ ישראל ומצא שהוגה בלשון הרמב"ם ז"ל דהכא שבמקום שכתב ליגע צ"ל לאכול והא דכתב ע"מ שלא יסיח וכו' עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ"ש בכאן ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נגע בו ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפי' במחוסר כפורים ע"כ והנה הגי' התם היא ע"פ פרש"י ז"ל ודוק וכן הרמב"ם ז"ל גופיה במתני' האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש פי' כפרש"י ז"ל ע"ש והנה לפי נוסחת א"י ולפי מה שפי' שם בחגיגה דמחלק בין אונן למחוסר כפורים דאונן אינו אסור אלא באכילה אבל בנגיעה מותר אבל מחוסר כפורים פוסל בנגיעה אין להקשות שהרי הרמב"ם ז"ל גופיה בפי"ב מהל' אבות הטומאה דין ט"ו כתב בהדיא דאונן ומחוסר כפורים שניהם מותרין בנגיעת קדש קודם טבילה לק"מ דהתם בפי"ב מהל' אבות הטומאה דכתב דמחוסר כפורים מותר במגע קדש קודם טבילה איירי לאחר הבאת קרבנותיו כמבואר שם בדבריו אבל מ"ש בנוסחת א"י ושם בחגיגה דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה איירי קודם הבאת קרבנותיו דקרייה רחמנא טמא כדאיתא בספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפי' במחוסר כפורים כמו שנז' בנוסחת א"י וכן תירץ התוי"ט ז"ל שם בפרק בתרא דנדה משנה ז' ד"ה אינה צריכה טבילה באחרונה אבל מה שרצה לומר שם שקודם הבאת קרבנותיה מהניא טבילה למגע קדש לא נהירא דקרא קרייה למחוסר כפורים טמא כל זמן שלא הביא קרבנותיו וא"כ מאי מהניא ליה טבילה וכי טמא שטבל תוך זמן טומאתו מהניא ליה טבילה הקשה עוד התוי"ט ז"ל שם שבפ"ה מהל' משכב דין ד' גבי יולדת שטבלה וכו' שכתב ומטמאה את הקדשים כולד הטומאות עד שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל ויראה לי שמאחר שהיא מטמאה את הקדש שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואח"כ תגע בקדש וכו' והתם לאחר שהביאה קרבנותיה מיירי כדפי' דבריו הכ"מ ז"ל מדכתב קודם לכן שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל דבא להוסיף באמרו ותהיה טהורה לכל דהיינו שתביא קרבנותיה משום דקודם לכן אסורה ליגע בקדש כדמוכח מדבריו שבפי"ב מהל' אבות הטומאות נמצא לפי פי' הכ"מ ז"ל דאף ע"ג דהכא איירי אחר הבאת קרבנותיה אפ"ה כתב יראה לי וכו' אלמא שמטמאה קדש במגע קודם טבילה וזה סותר דבריו שבפי"ב מהל' אבות הטומאות דהתם כתב בהדיא דלנגיעה א"צ טבילה לזה נ"ל נמי דל"ק דשם בפ"ה מהל' משכב רבינו ז"ל חידש דין זה מדעתו שכתב בלשון יראה לי וכו' ודוקא גבי יולדת שגזרו עליה שתהיה כראשון לטומאה מפני שהיא טבולת יום ארוך והסיחה דעתה מן הקדשים כדאשכהן לב"ש שאומרים צריכה טבילה באחרונה לתרומה ולביאת מקדש מהאי טעמא ואע"ג דב"ה פליגי סובר הרמב"ם ז"ל דמודו גבי קדש ואף למגע קדש צריכה טבילה אבל לגבי שאר מחוסרי כפרה אינם צריכין טבילה לאחר הבאת קרבנותיהן למגע קדש אלא לאכילה דוקא ולפום האי חילוקא דמחלקינן בין טבולת יום ארוך דיולדת ובין שאר טבול יום ניחא מה שהיה קשיא לן דהרמב"ם ז"ל סתיר דידיה אדידיה דהכא בפ"ה מהל' משכב גבי יולדת שטבלה כתב דמטמאה את הקדשים כולד הטומאות כמתני' דפרק בתרא דנדה דתנן חזרו לומר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים כדברי ב"ה ואלו בפ"י מהל' אבות הטומאות דין ג' כתב טבול יום פוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה ואוכלי קדש ומשקה קדש פוסל את הכל וכו' אלמא דטבול יום אינו מטמא את הקדש אלא פוסל אותו לבד כתרומה וכן שם דין ד' כתב וכן טבול יום משקין היוצאין ממנו כמשקין שהוא נוגע בהן שאין מטמאין אחרים כלל אלא וכו' ואם נגע במשקה קדש הרי הן רביעי וכן כתב נמי בפ"ו מהל' טומאת אוכלין דין ז' נמצא דפסק כחכמים דבפי"א דמסכת פרה משנה ד' וכדאיתא בריש פ"ב דמסכת מעילה ע"ש וכבר נתעורר בזה התוי"ט ז"ל שם בפרק בתרא דנדה והניח בצ"ע ולפי מה שחילקתי ניחא דסובר רבינו ז"ל דלא פליגי חכמים על אבא שאול שאומר טבול יום תחילה לקדש כדאיתא בברייתא בריש פ"ב דמעילה אלא גבי שאר טבול יום אבל גבי יולדת מודים לאבא שאול דהויא תחילה לקדש כיון דטבולת יום ארוך והסיחה דעתה מן הקדשים והשתא ניחא דל"ק סתמא אסתמא דהכא בפ' בתרא דנדה סתם כאבא שאול ובפ"ב דמעילה סתם כחכמים ולפי מ"ש ניחא דלא סתם בפרק בתרא דנדה כאבא שאול אלא גבי יולדת דוקא מטעמא שכתבנו ואפשר דגם חכמים מודים לו ואע"ג דבגמרא פרק בתרא דנדה אוקמוה למתני' כאבא שאול משום דלא אשכחן דאמר טבול יום תחילה לקדש אלא אבא שאול ואפילו את"ל דפליגי רבנן עליה אף גבי יולדת מ"מ כיון דסתמא כוותיה גבי יולדת קי"ל הכי ודוק נ"ל והנה על מ"ש רבינו ז"ל שם בפ"ה מה' משכב גבי יולדת שטבלה שכתב ומטמאה את הקדשים כולד הטומאות עד שתשלים ימי טוהר ותהיה טהורה לכל כתב עליו הראב"ד ז"ל כמה דבריו מבולבלין ואיך תהיה טהורה לכל והלא מחוסרת כפרה היא ואף משתביא כפרה צריכה טבילה וכו' ואם יאמר ה"מ לאכילה אבל למגע לא הוי דבריו סותרים זה את זה עכ"ל ונ"ל דכונתו כך ואם יאמר ה"מ לאכילה ר"ל מתני' דתנן צריכה טבילה דוקא לאכילה אבל למגע לא והרמב"ם ז"ל שכתב ותהיה טהורה לכל היינו למגע אם כן הוו דבריו סותרים זה את זה שכתב טהורה לכל דהיינו למגע והדר כתב ויראה לי וכו' שהיא צריכה טבילה אחרת בסוף ואחר כך תגע בקדש דמשמע דקודם טבילה אסורה ליגע ודוק והכ"מ ז"ל פי' בע"א ע"ש:
ד"ה מדבר המטמאני וכו' ומפרש הר' חיים כגון דאכל ככר שלישי של תרומה שגופו שני לקדש אבל לא לתרומה וכו' אע"ג דלקמן אמרינן אמר ר' יוחנן אמר רבי האוכל שלישי של תרומה אסור לאכול ומותר ליגע ופירש"י ז"ל דאסור לאכול תרומה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות אבות הטומאות דין י"א וא"כ כיון דאסור לאכול תרומה היכי קתני מתניתין צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה דלפי האי אוקמתא דטעמא דאונן הוא משום היסח הדעת אה"נ דלאכילה אפילו לתרומה צריך טבילה והא דקתני שא"צ טבילה היינו דוקא למגע אי נמי אפילו לאכילה א"צ טבילה דלא עשו מעלה זו דאוכל שלישי של תרומה אסור לאכול אלא באוכל שלישי ודאי אבל גבי אונן דחששא בעלמא הוא משום דאסח דעתיה לא עשו לו מעלה זו בתרומה אלא דוקא לקדש ואפילו למגע ודוק:
בא"ד ואי משקין דמטמו כלי וכו' א"כ אפילו לתרומה נמי בפ"ב דחגיגה דף כ' הקשו בשם הר' אלחנן במאי איפסלא הך מגריפה אי בראשון וכו' אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה וכו' ותירץ שנפסל במשקין דמשקין טמאין פוסלין בכלי וכו' והוא כמו שרצו לתרץ הכא ולא הקשו עליו א"כ אפילו לתרומה נמי כמו שהקשו הכא ונראה דה"ר אלחנן מוקי לה בחולין שנעשו בטהרה אבל התוס' הכא סברי דבתרומה (חק נתן: ו)איירי וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' משכב דין ו' ולכך מקשו שפיר א"כ דהר' אלחנן ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' משכב דין ו' שכתב וכל תרומה שבסל פסולה מפני המגריפה טמאה שפוסלת האוכלין שבסל והכריחו משום דקתני והמגריפה טמאה משמע שפוסלת מה שבסל ולא ניחא ליה לפרש כפירוש רש"י ז"ל דטמאה היא להשתמש בה קדשים וגם כן ניחא דלא תיקשי קושי' התוספות והא דפריך גמרא ותטמא מה שבתוכו וכו' דמשמע מה שבסל טהור ע"ש להכ"מ ז"ל שכתב פי' נכון ודוק:
בא"ד ואי משקין שנגעו לטבול יום וכו' א"כ אפילו קדש נמי לא מטמא וכו' מדבריהם נראה דבאו לאוקומי אליבא דר"מ דאמר מטמא את הקדש ופוסל התרומה דס"ל דטבול יום גבי קדש הוי כשני דמטמא אחד ופוסל אחד ולכך מקשו שפיר איך קתני והמגריפה טמאה דהא משקין שנגעו בטבול יום הוי שלישי והמגריפה שנגעה במשקין הוי רביעי ואם כן לא הו"ל למיתני אלא והמגריפה פסולה אבל לדעת חכמים אין חילוק בין תרומה לקדש שכמו שפוסל את התרומה כך פוסל את הקדש אבל ק"ל אמאי לא מוקמי לה אליבא דאבא שאול דאמר טבול יום תחילה לקדש דהשתא המשקין הוו שני והמגריפה שלישי ולכך קתני והמגריפה טמאה וצ"ע:
בא"ד והא דאמר ולא שמרתיה מדבר הפוסלה אע"פ שמטמאה לקדש כל דבר שאינו עושה שלישי ועושה אחר כך לקדש קרא פוסלה כמו שלישי של חולין עכ"ל דבריהם אינם מובנים ונ"ל דכוונתם כך הא דקאמר ולא שמרתיה מדבר הפוסלה לא קאי אמגריפה אלא ה"ק ולא שמרתיה מדבר הפוסלה כלומר מדבר שאינו מטמאה אלא לעשות האוכל שיגע בה פסול ולא יטמא האוכל ההוא את אחרים כמו שפי' הכ"מ ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהל' משכב ע"ש וזהו שכתב כל דבר שאינו עושה שלישי ועושה אח"כ לקדש קרא פוסלה ודוק היטב אבל (חק נתן: ו)מ"ש כמו שלישי של חולין אין לו שחר דשלישי של חולין לא טמא ולא פסול לכן נ"ל דצ"ל כמו שלישי של תרומה ור"ל דשלישי של תרומה נקרא פסול אע"פ שמטמא לקדש משום דאינו מטמא אלא פוסל ודוק: