חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף צג:
גמרא דתניא ר' חלפתא בר שאול קידוש פחות וכו' ואיבעיא להו וכו' ה"נ כתיב וטבל בדם ואיתמר א"ר זריקא וכו' אמר רבא תניא נמי הכי וטבל וכו' כצ"ל:
שם מן הדם שבענין ואיצטריך למיכתב וטבל ואיצטריך וכו' כצ"ל:
שם ואי כתב רחמנא בדם ה"א אפילו מספג מ"כ בגש"ק וז"ל פי' דהא דדרשינן בדם דמעיקרא אין הוכחה מזה שיהא בו שיעור טבילה אלא א"כ קאי אוטבל להכי כתב רחמנא וטבל ע"כ וע' פירש"י ז"ל לעיל דף מ' ע"ב:
שם מאי לאו ה"ק עד שלא גמר מלהזות וכו' מ"כ בגש"ק וז"ל פי' אע"פ שיצתה כבר הזאה מתחת ידו אלמא שירים ראויים עדיין להזות מהן שאל"כ אמאי טעון כיבוס ותימא והיכי ס"ד למימר הכי והא קתני רישא דההיא על כל הזאה טבילה משמע משום דשירים פסולין הן וכן פי' שם הר"ר שמואל משנץ וי"ל דהשתא ס"ד לאו משום דשירים פסולין אלא גזירת הכתוב היא דכתיב ולקח מדמה והזה ז' פעמים וקאי ז' פעמים אולקח ע"כ ע' להתוי"ט ז"ל במסכת פרה פ"ג משנה ט':
תוס' ד"ה מה טעם וכו' ותימא ונשפך על הרצפה ל"ל וכו' ואפשר לומר דאתיא לדיוקא דוקא נשפך מן הצואר על הרצפה אין טעון כיבוס אבל נשפך מן הכלי על הרצפה טעון כיבוס ולכך קתני טעמא דנשפך על הרצפה אין טעון כיבוס לפי שאין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי הא נתקבל בכלי אף ע"ג דנשפך על הרצפה טעון כיבוס ודוק:
ד"ה אלא אצבעו וכו' דמשמע שהיה הכל במקום אחד וה"ה לשריפה שהיה שם ונראה וכו' כצ"ל כ"מ בגש"ק:
גמרא שייך לעיל ראוי להזאה וכו' למעוטי קבל פחות מכדי הזייה וכו' הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהל' מעה"ק דין ו' כתב וז"ל לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת וראוי להזייה ויש בו כדי הזייה נ"ל שיעור דבריו כך הוא לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת ובשעת קבלת כלי היה ראוי להזייה דהיינו שקיבל בו כדי הזייה ודוק:
שם וטבל ולא מספג בדם עד שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מעה"ק דין ט' כתב וז"ל וצריך שיהא שם כדי טבילה לא שיספג אצבעו בדם ע"ש למרן ז"ל מה שיישב בדברי רבינו ז"ל ומ"מ אכתי קשה דהו"ל למימר וצריך שיהא שם כדי טבילה מעיקרו כלישנא דברייתא ונ"ל שביאור דברי רבינו ז"ל בפשוטו כמו שהביא מרן ז"ל תחילה ע"ש אבל הא דבעי שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו כאן לא כתבו רבינו ז"ל וסמך אמ"ש שם בפ"ה כמו שפירש דבריו לעיל ודוק:
שם אלא אצבעו במאי מקנח אמר אביי בשפת מזרק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' פרה דין ב' כתב דאף אצבעו נמי מקנח בגופה של פרה וע' להל"מ ז"ל בפ"ה מהל' מעה"ק מ"ש בזה ליישב וע' לתוי"ט ז"ל פ"ג ממסכת פרה משנה ט' ודוק:
תוס' ד"ה מניין לרבות שק וכו' ולא גרסינן עד שלא הופשט וכו' משמע דמשהופשט וכו' דר"א לא מרבה אלא שק וכו' אין טעון כיבוס וזה אינו דיוק וכו' כצ"ל:
בא"ד משום דאינו מקבל וכו' לקצעה דהשתא מקבל וכו' וצריך יתור לרבותם והוא הדין וכו' וכן פירש"י דהשתא אינו מקבל טומאה משום הכי לא בעי וכו' כיון דראוי וכו' ע"י יחוד מיד אבל ר"א וכו' וכצ"ל:
בא"ד דההוא אפילו ר"י מודה דלא בעי כיבוס וכו' אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' מעה"ק דין ה' כתב וז"ל אחר שהופשט טעון כיבוס שאע"פ שאינו מקבל טומאה עתה הרי הוא ראוי לקבל טומאה לאחר שיתעבד עכ"ל משמע מדבריו דר"י ס"ל אע"פ שמחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה מפני שאחר שיתעבד יקבל ודלא כפירש"י ותוספות ז"ל שפירשו דלא מיקרי ראוי לקבל טומאה אלא אם לא היה מחוסר אלא מחשבה לבד אבל אם היה מחוסר מעשה לא מיקרי ראוי לקבל טומאה והכריחו לומר כן משום דק"ל מה שהקשו התוספות לקמן מפרק אין טומנין דמשמע אין עור מקבל טומאה עד לאחר עבוד ואי כפירש"י ותוס' ז"ל הא מהכא משמע דאם חישב עלי' לעבודה כמו שהיא מקבל טומאה והתוספות נדחקו ליישב אבל לשיטת רבינו ז"ל ניחא דה"נ הא דקאמר עור משהופשט ראוי לקבל טומאה היינו לאחר עיבוד אבל בלא עיבוד אפילו חישב עליו לכלי כמות שהוא אינו מקבל טומאה וכן נמי ניחא דלא תקשי מה שהקשו התוספות עוד לקמן לפי' ר"ת דאפשר ר"ת יסבור כהרמב"ם ז"ל ודוק אבל קשה אם כן איך מדמה בגמרא לר' יהודה עור לאחר שהופשט לבגד שחשב עליו לצורה או לעוצבא שחשב עליו לקצעה דהתם במחשבה לחודה יכול להביאו לידי טומאה דהיינו דמבטל לה למחשבתיה ואינו מחוסר אלא מחשבה להביאו לידי טומאה אבל הכא מחוסר מעשה להביאו לידי טומאה וע"ק אי אפילו מחוסר מעשה מיקרי ראוי לקבל טומאה אם כן אמאי הוצרכו לומר בגמרא גבי בגד שחישב עליו לצורה דמיקרי ראוי משום שיכול לבטל מחשבתו שחישב עליו לצורה אפילו לא יבטל מחשבתו נימא דמיקרי ראוי מפני שאחר הציור יקבל ודמי לעור שאחר העיבוד יקבל ויש לומר דרבינו ז"ל לא הוה גריס בדברי רבא גבי בגד שחשב עליו לצורה הא נמי ראוי דאי בעי מבטל לה למחשבתיה ולא הוה גריס אלא סתמא והכי הוה גריס מאן דאמר ראוי הא נמי ראוי מ"ד דבר המקבל טומאה וכו' וראיה להאי גירסא דבאוקמתא דרבינא דאוקי בעוצבא דחשיב עלה לקצעה בכל הספרים ל"ג אלא סתמא ול"ג דאי בעי מבטל מחשבתיה וסובר רבינו ז"ל דה"פ אי באוקמתא דבגד שחשב עליו לצורה מפרש הא נמי ראוי ר"ל שאחר הציור יקבל ובאוקמתא דעוצבא מפרש (הא נמי) הא דקאמר הא נמי ראוי ר"ל לאחר שיקציענה יקבל דר' יהודה מפרש בגד דקרא בראוי לקבל טומאה בין שאינו מחוסר אלא מחשבה בין שמחוסר מעשה מיקרי ראוי והא דאמר אביי מטלית וכו' מ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי חשיב עליה ה"ה דהמ"ל דאי בעי מתקן ליה אלא חדא מינייהו נקט ודוק וע' להל"מ ז"ל מה שכתב ליישב:
בא"ד דהא אינו ראוי לקבל דהא מחוסר מעשה תימא היכי משכחת עור לר' יהודה דאינו ראוי לקבל טומאה מפני שמחוסר מעשה דהא האי עור דשמעתין מיירי אפילו בעור לח שאינו מעובד כמו שהוכיחו התוספות לקמן ואם חישב עליו [חק נתן: מקבל] טומאה מיד בלא שום מעשה (חק נתן: ואם לא חישב עליו מיקרי ראוי לקבל טומאה מיד בלא שום מעשה) ואם לא חישב מיקרי ראוי לקבל טומאה מפני דאי בעי מחשב עליו וטעון כיבוס ואי עוצבא שחשב לקצעא הא נמי מיקרי ראוי לקבל טומאה משום דאי בעי מבטל למחשבתיה וטעון כיבוס וא"כ בכולה מחשבה מהניא לקבל טומאה ואפילו לא חישב מיקרי ראוי וטעון כיבוס כיון דאי בעי מחשב א"כ היכי משכחת מחוסר מעשה דמודה ר' יהודה דלא מיקרי ראוי ואינו טעון כיבוס ויש לומר דמשכחת לה בעורות של עבדן שאין המחשבה מועלת בהן כדתנן בפרק כ"ו ממסכת כלים משנה ח' יע"ש להר"ש ז"ל ודוק:
בא"ד אבל קשה אי גרסינן משהופשט מאי בעי מאי בינייהו וכו' כבר רש"י ז"ל תירץ קושיא זו במתק לשונו הטהור ד"ה מאי בינייהו וכן התוספות לקמן ד"ה מאי בינייהו תירצו זה ולא ידעתי מאי מקשו וצ"ע:
בא"ד אבל קשה ממתני' דגריס אף משהופשט וכו' כצ"ל:
בא"ד ותימא בפרק במה טומנין משמע דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד וכו' הא דלא הקשו ממתניתין דפרק כ"ו ממסכת כלים דתנן כל מקום שאין חסרון מלאכה מחשבה מטמאתן וכל מקום שיש שם חסרון מלאכה אין מחשבה (מטומאתן) [חק נתן: מטמאתן] דמשמע שאם היו חסירי מלאכה מחשבה לא מהניא בהו התם איירי שהיה חסר דבר מהמלאכות לשיהיה ראוי לזה הדבר שחשב עליו ולכך המחשבה לא מהניא ולא יטמא בזאת המחשבה כמו שפירש שם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וכן פי' שם הר"ש ז"ל אלא שטעות נפל בדבריו וצ"ל כך שיש חסרון מלאכה שעדיין חסירה מעשה ואח"כ תתקיים המחשבה וכן הגיה התוי"ט ז"ל אבל אה"נ אם לא היה חסר למה שחשב עליו קושטא הוא דמקבל טומאה ולכך לא הוקשו אלא מפ' במה טומנין ודוק:
בא"ד דקאמר לא נטלטל עור אגב בשר וכו' כצ"ל:
בא"ד וי"ל דאף על גב דמקבל טומאה במחשבה כיון דלא שכיח שייחד לישיבה וכו' כצ"ל וכ"מ בגש"ק: