חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף מו:
גמרא איתמר ר"י ור"ל וכו' אמר רבא מסתברא וכו' הרמב"ם בסוף פי"ח מהל' פסולי המוקדשין כתב וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבין עליהם כרת לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף והשיגו הראב"ד זה לדעת ר"ש אבל לרבנן חייבים עליהם כרת ועוד הקשה הכ"מ יש לתמוה על מ"ש ולא משום טומאת הגוף דמשמע אבל משום טומאת עצמן חייבין והא בגמ' איפליגו וכו' והשתא ה"ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא ונ"ל דאי מהאי דיוקא ל"ק דאיכא למימר דהה"נ דאינו חייב מלקות משום טומאה עצמן והא דקאמר ולא משום טומאת הגוף משום דאיירי לענין חיוב כרת דבטומאת עצמן ליכא כרת לכך קאמר ולא משום טומאת הגוף אבל אי קשיא הא קשיא מהאי דכתב לעיל דין י"ב אסור לטמא את הקדשים וכו' אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר וכו' וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי לוקה וכו' הרי בהדיא כתב דטומאת עצמן חייבין והשתא הדרא קושית מרן הכ"מ לדוכתא דה"ל לרבינו למיפסק כרבא דבתרא הוא ותירץ מרן הכ"מ ואפשר לדחוק ולומר דלא פסק כרבא משום דמשמע ליה דדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דרשא גמורה היא מדאורייתא ולא כרבא דאמר דאסמכתא בעלמא היא וכו' ע"ש וסייעתא לזה ממ"ש רבינו בדין י"ב כמ"ש אבל ק' לזה ממ"ש בפ"ו מהלכות איסורי מזבח דין ח' שכתב מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו וכו' וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלים הרי הן מתטמאין כאוכל וכו' מדכתב וכן העצים והלבונה משמע דקאי למ"ש מעלה יתירה עשו חכמים וכן פי' שם הכ"מ וזה סותר למ"ש כאן בדין י"ב כמ"ש ונ"ל דהא דכתב וכן העצים והלבונה לא קאי למ"ש מעלה יתירה אלא מילתא באנפי נפשה היא ולעולם מדאורייתא הוא עוד כתב כאן מרן הכ"מ ואפשר לומר דלא איפליגו ת"ק ור"ש אלא לענין מלקות אבל לכ"ע אין חייבין כרת וכו' וקשה שהרי אמרן לעיל ג' כריתות בשלמים למה א' לכלל וא' לפרט וא' לדברים שאינן נאכלין הרי מבואר דלרבנן חייבין כרת ואדרבא מדברי התוס' ד"ה אבל בטומאת הגוף כתבו איפכא ונ"ל ליישב בדוחק הא דכתב רבינו וכן הלבונה והקטרת והעצים אין חייבים עליהם כרת וכו' איירי קודם שנתקדשו בכלי דלא מחייבי רבנן אלא אחר שנתקדשו כמ"ש לעיל בדין י"ב והא דכתב ולא משום טומאת הגוף הה"נ משום טומאת עצמן אלא משום דאיירי לענין חיוב כרת דליכא בטומאת עצמן נקט טומאת הגוף כמ"ש ודוק:
שם לשם ו' דברים הזבח נזבח וכו' כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות וז"ל והתנא הזה הצריך שתהא כונת בעל הקרבן לאלה הששה דברים מוסף על השוחט ואמר ר' יוסי שהוא תנאי ב"ד שאין הולכין אלא אחר מחשבת העובד בלבד ר"ל השוחט או המקבל או הזורק אבל בעל הזבח לא והלכה כר"י ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלין נדחין וכו' עכ"ל נראה מדבריו דת"ק ס"ל בעלים מפגלין ואמר ר"י שהוא תנאי ב"ד וכו' ולכך אין בעלים מפגלין וקשה לזה א"כ איך קאמר בגמ' מתני' דלא כהאי תנא דתניא אמר ר' אליעזר בר"י שמעתי שהבעלים מפגלין הרי ת"ק אתי כר"א ולא הו"ל למימר אלא ר"י דלא כהאי תנא וע"ק לפ"ז דנראה דלא פליג ר"י את"ק אלא משום שהוא תנאי ב"ד וכו' א"כ כיון דמן הדין בעלים מפגלים היכי קיימי ב"ד ואמרי אין מפגלין והא אמרינן בריש מכילתין ואי ס"ד סתמא פסול קיימי ב"ד ומתני מילתא דמיפסיל ביה וע"ק מהא דאמרי בריש מכלתין שתנאי ב"ד אתנו דלא לימא לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו משמע דאי אמרי שלא לשמו פסול וה"ה דמפגלין וא"כ איך כתב הרב והלכה כר"י ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלין נדחין והא ר"י ל"פ אלא שאין צריך לומר לשמו דילמא אתי למימר שלא לשמו אבל אי אמר בפי' שלא לשמו מודה דפסול וא"כ קשה נמי איך אמר גמ' מתני' דלא כהאי תנא וכו' וע"ק מהאי סוגיא דאמר רב חטאת ששחטה וכו' מתיב רבה אמר ר"י אף מי שלא היה בלבו וכו' טעמא שלא היה בלבו הא לשם חולין פסול א"ל אביי דילמא לא היה כלל כשר ומרצה הא היה בלבו לשם חולין כשר ואינו מרצה משמע דוקא לשם חולין הוא דכשר משום דכתיב ולא יחללו הא לשם עולה פסולה אלמא דבעלים פוסלים וה"ה דמפגלין ונ"ל דרבינו מפרש דר' יוסי בתרתי פליג את"ק וה"פ דת"ק הצריך מן הדין שתהא כונת בעל הקרבן נמי לאלה הששה דברים מוסף על כונת השוחט ואמר ר"י מי שלא היה בלבו לשם א' מכל אלו כשר אפי' השוחט אינו צריך לכוין לשם א' מכל אלו שהוא תנאי ב"ד דלא לימא לשמו אפילו העובד דילמא אתי למימר שלא לשמו ומה שאמרת שמן הדין אפי' הבעלים צריך לכוין לאלו הדברים אינו כן שאין המחשבה הולכת לענין פיסול אלא אחר העובד בלבד וכיון שכן אף לענין מה שצריך מן הדין לכוין לכתחילה לאלה הדברים אינו אלא העובד בלבד ולא בעל הקרבן ומשום דלא מיכרעא אי ת"ק סובר נמי כן דלענין פיסול אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד בלבד אע"ג דלענין אלו הדברים הצריך לכתחילה ג"כ מחשבת בעל הקרבן נמי או דילמא פליג נמי בהא וס"ל דאף לענין פיסול נמי מחשבת בעל הקרבן נמי פוסלת לכך כתב רבינו והלכה כר"י דהא דלענין פיסול אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד בלבד ולפיכך דברי האומר בעלים מפגלין נדחין ומשום דאפשר דת"ק נמי מודה בהא לכך קאמר גמ' מתני' דלא כהאי תנא וכו' ובזה ניחא כל מה שהקשינו ודוק שהוא נכון ועיין מ"ש בריש מכלתין:
תוס' ד"ה א' לכלל וכו' וי"ל דצריכי וכו' ולא הוה ממעטינן אלא נטמא לפני זריקה ולן ויוצא וכו' כצ"ל ועיין שם בברייתא:
ד"ה אבל בטומאת הגוף וכו' ועוד תנן במעילה גבי לבונה וחייבין עליה משום נותר וטמא כצ"ל נ"ל והתם ליכא לאוקמי בטומאת בשר כדאוקימנא למתני' דהכא דשם במעילה איירי נמי לענין חיוב קרבן דליכא בטומאת בשר ודוק:
ד"ה מחלוקת בטומאת בשר וכו' לפני זריקה בפ' כל הפסולים עיין מ"ש שם:
הדרן עלך פרק בית שמאי