אור ברסלב

חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל

דף כג:

דף כג.

גמרא אלימא טומאת שרץ היכא אישתרי ק"ל לפי מה שפירש ר"ת לעיל בד"ה א"ה טמא שרץ נמי שפירש דבמועדו אפי' בטומאה היינו בין במת בין בשרץ בין דפסח בין דתמיד ע"ש א"כ מאי פריך היכא אשתרי הא אשכחן דאישתרי אפי' בשרץ וע"ק מאי קאמר אלא טומאת מת ולאו כגון שנטמאו בעלים במת דילמא אם נטמאו בעלים במת לא מרצה והכא כגון שנטמא כהן במת דאשכחן דהותר בצבור וי"ל לפי מ"ש התוס' בד"ה לאו כגון שנטמאו בעלים במת דלהאי לישנא ס"ל דלית ליה למימר נושא עון טומאה אלא בכה"ג שהותרה בצבור דהיינו בטומאת בעלים דהותרה לאכול בטומאת הגוף לא קשיא דלא מצי לאוקמי דאשתרי בצבור בטומאת שרץ דשם לא מצי אכלי בטומאת הגוף כדאמרן לעיל וכן לא מצי לאוקמי כגון שנטמא כהן במת דהתם נמי לא יש אכילה בטומאת הגוף לכך לא מוקמינן אלא כגון שנטמאו בעלים במת דהתם אשכחן דהותר לאכול בצבור בטומאת הגוף ודוק אבל אכתי ק"ל לפי מאי דדייק עון קדשים ולא עון מקדישים מאי קאמר אילימא טומאת שרץ מי אשתרי בצבור הא לפי מה שפירש ר"ת אשתרי בצבור נמי טומאת שרץ כגון שהיו הכהנים או הסכינים טמאי שרץ לכן נ"ל ליישב דהא דלא מוקמי הכי כגון שנטמא כהן בשרץ או במת דהותר בקרבן צבור משום דמשמע ליה דברייתא דקתני שהותרה מכללה בצבור היינו הותרה בצבור בטומאת עצמן וטעמא דמשמע להו דקרא דלרצון להם קאי אצבור עצמן ולפ"ז לא אשכחן דהותר לצבור אלא טומאת מת לבד כדאיתא לעיל ודוק שוב ראיתי לתוס' בד"ה אי נימא טומאת שרץ שהקשו כעין קושיא זו ותירצו בדוחק ונ"ל הא דלא ניחא להו בהאי תירוצא משום דקשיא להו נמי קושיא אחריתי והוא כי משני לעולם בשרץ וכו' הא כיון דשוחטין וזורקין על ט"ש א"כ ריצוי ציץ ל"ל הא קרב בטהרה וכו' ונ"ל דקושיא זו הרגיש בה רש"י ז"ל ותירצה שכתב אי נימא טומאה שרץ וכו' או בבעלים ולמימרא דהאי דשוחט וזורק על ט"ש ציץ הוא דמרצה ר"ל הא דאמרן דשוחטין וזורקין על ט"ש לאו משום דיכולים לעשותו בטהרה אלא משום שהציץ הוא מרצה ודוק:

רש"י ד"ה הא אינו נושא וכו' הא כלומר הנה מצינו וכו' עיין בפרש"י בחומש בפסוק הא לכם זרע:

ד"ה אי נימא טומאת שרץ ונוקמא זקני דרום בכהן דאילו גוף דבעלים וכו' והא דפי' בלישנא קמא אי נימא טומאת שרץ ומיתוקמא בכהן או בבעלים וכו' משום דללישנא קמא ס"ל דמרצה ציץ נמי אמקדישין ולכך איכא לאוקמא נמי בבעלים ולמימר דהאי דשוחט וזורק על ט"ש משום דמרצה ציץ אבל להאי לישנא דס"ל דציץ אינו מרצה אמקדישין ליכא לאוקמא בבעלים דהא שוחטין וזורקין על ט"ש ולכך ליכא לאוקמא אלא בכהן אבל בעלים לא בעי ציץ שהרי אינו נוגע בטומאה וכו' ודוק:

תוס' ד"ה הא אינו נושא וכו' וא"ת תיפוק ליה דלא משכחת וכו' ק"ל דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן קרא בעון שמאל דלית ביה מיעוטא אלא מהאי טעמא עון שהיה בו ודחיתיו לאפוקי יוה"כ דהכשרו בשמאל הוא כדאיתא במנחות דף כ"ה ועוד דאיצטריך להאי טעמא לאפוקי טומאת זב ומצורע דלא אשכחן בהו מיעוטא וי"ל דקושייתם היא לפי לישנא בתרא דס"ל עון קדשים ולא עון מקדישין ודוק:

בא"ד ואין לומר דבבמה לא קרינן וכו' דכיון דאסור בפנים אין זה קרוי הכשירו בכך ר"ל דכיון דלא משכחת היתר בפנים בחוץ למקומן אלא בבמה לא קרינן הכשירו בכך מה שאין כן בשמאל דהא דאשכחן ביה היתר אלא הוא בפנים ביוה"כ לא אמרינן ביה הותר מכללו אלא דהכשירו בכך וק"ל:

ד"ה ולאו כגון שנטמאו וכו' וי"ל דס"ל להאי לישנא דלית ליה למימר וכו' וק"ל מאי מיתרצי אהא דתנן בפסחים נטמא הדם והבשר קיים זורק הדם בשלמא האי דמייתי בכולי תלמודא דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה איכא למימר דהוא אליבא דלישנא בתרא אבל מתני' קאי ללישנא קמא וי"ל דללישנא קמא ס"ל דתנא דברייתא פליג אמתני' דפסחים ודוק:

ד"ה אי נימא טומאת שרץ וכו' וקשה מאי פריך היכא אישתראי לוקמה בכהן שנטמא בשרץ דמרצה בצבור מק"ו וכו' הא דלא מיתרצי דלא מצי לאוקמי הכי משום דאף דכהן מרצה בצבור מ"מ לא אכלי בטומאה ותנא מהדר למצוא דטומאה הותרה בצבור לאכול בטומאת הגוף כמ"ש לעיל משום דק"ל נמי קושיא אחריתי ועוד כי משני לעולם בשרץ וכו' ולכך מיתרצי תירוצא אחרינא דעולה לשניהם ודוק:

בא"ד וכי משני לעולם בשרץ וכו' אלא בטומאת כהן גרידא וכ"ש בטומאת מת וכו' אין להקשות מאי דוחקיה לאוקמיה בשרץ ובטומאת כהן לוקמיה במת ובטומאת כהן אבל בשרץ מודה לזקני דרום דאינו מרצה משום דק"ל הא דתקע להו ריש לקיש לדרומאי ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ שמשלחים קרבנותיהם כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה מקום שנטמאו בעלים במת שאין משלחין קרבנותיהן כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה ולרמי בר חמא אין להשיב כמו שהשיבו זקני דרום דטמא מת משלח קרבנותיו דלרמי בר חמא אינו משלח לכך מוכרח לומר דטמא שרץ נמי מרצה מק"ו ולית ליה מכפרין כמתכפרין והשתא נסתר האי ק"ו דתקע להו ריש לקיש ומתני' דקתני טמא פסול מוקי לה בזב ומצורע שטומאה יוצאה מן הגוף ודוק:

רש"י ד"ה ולא לישיבה כיון דלא נבחרו הוו להו זרים וכו' זה הפירוש שלפנינו בפרש"י הוא כפי' התוס' אבל בס"א מוגה ולא לישיבה ומהכא נפיק לן אזהרה בסנהדרין באלו הן הנשרפין ועיכוב כדקתני לקמן העומדים שם לשרת וכו'. אי מה זר במיתה אף יושב במיתה וניגמר במה מצינו בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה ב' כתובים וכו' דתרוייהו מחללי עבודה וכתיב בהו מיתה בסנהדרין וה"ה דהומ"ל דהוי זר ושלא רחוץ וכו' ב' כתובים הבאים כא' דהא מחוסר בגדים גופייהו לא כתיב בהו מיתה אלא משום דזר הוא וחדא מינייהו נקט ע"כ ובזה תבין דברי התוס' וכן כתב הב"ז ולפי הס"א ניחא הא דאיצטריך בברייתא למילף לעכב כדשנה עליו הכתוב דאי לפי' התוס' דלעמידה בחרתיו ולא לישיבה וכיון דלא נבחרו הו"ל זרים א"כ אמאי איצטריך שנה עליו הכתוב לעכב כיון דאיקרי זר מחלל עבודה ובזה נמי ניחא הא דיליף רב משרשייא בריש פירקין דזר דמחלל עבודה ק"ו מיושב ואי לפי' התוס' דיושב דמחלל עבודה הוא מדאיקרי זר א"כ היכי יליף זר מיושב הא איצטריך למילף זר מקרא אחרינא כדי למילף יושב מיניה אבל לפי' הס"א ניחא דהא דיושב דמחלל עבודה לאו מדאיקרי זר אלא גזירת הכתוב דשנה עליו לעכב ולכך שפיר יליף מיניה זר מק"ו ולפי' התוס' יש ליישב דלא פי' כן אלא לרב נחמן דקאמר בהאי לישנא לעמידה בחרתים ולא לישיבה דמשמע דכיון דלא נבחרו הו"ל זרים אבל הברייתא דלא תני בהאי לישנא מודים דהוה גזירת הכתוב משום דשנה עליו הכתוב לעכב ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' ביאת מקדש דין י"ז וז"ל וכל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה ואינו לוקה מפני שאזהרה שלו מכלל עשה היא וכתב עליו הכ"מ פשוט הוא והקשה עליו בס' הב"ז דהא אמרינן הכא מכדי יושב כזר דמי ומיחל עבודה אי מה זר במיתה וכו' ומסיק דהו"ל ב' כתובים וכו' מבואר דלכל מילי יושב כזר דמי חוץ ממיתה וכו' הא לענין מלקות כזר חשיב ולוקה מאזהרת זר וכו' ע"ש ולפי מ"ש ניחא דכל האי סוגיא לרב נחמן היא אבל הברייתא ס"ל דהוי גזירת הכתוב דשנה עליו לעכב והרמב"ם פסק כברייתא והא דתניא אבל ערל אונן יושב אינן במיתה אלא באזהרה היינו באזהרה בעלמא ולא לקי כמו שפירש רש"י בפ' הנשרפין גבי ערל ואע"ג דהרמב"ם פסק בפ' ו' מהלכות ביאת מקדש דין ח' דלוקה מ"מ הא כדאיתיה והא כדאיתיה שהרי גבי אונן נמי פסק בפ' ב' דין ח' דאינו לוקה אע"ג דקתני הרי אלו באזהרה ודוק:

תוס' ד"ה אי מה זר במיתה וכו' אלא נחשבין כמו ישראל זרים לכך מחלל עבודה כזר ומשו"ה פריך גם במיתה ליהוי כזר ומשני וכו' כצ"ל:

בא"ד ומשני משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב' כתובים הבאים כא' דבמחוסר בגדים כתיב ביה מיתה ולא ישאו עון ומתו ובשלא רחוץ ידים ורגלים נמי כתב ביה מיתה וכו' כצ"ל וכ"ה בד"ח ור"ל דבמחוסר בגדים כתיב ביה מיתה אע"ג דאין צריך דהא ילפינן מאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והו"ל זרים וזר שעבד במיתה וכן גבי שלא רחוץ ידים ורגלים כתב נמי מיתה ואע"פ שאין צריך דהא ילפינן חקה חקה ג"ש ממחוסר בגדים דאיקרי זר כמ"ש התוס' לעיל דף י"ח בד"ה אתיא חקה חקה וזר שעבד במיתה וא"כ אמאי איצטריך למיכתב בהו מיתה הא כיון דמיקרי זרים ילפינן דבמיתה אלא למימרא דלא ילפינן מיתה מהא דקרייה רחמנא זר דלא קרייה רחמנא זר אלא לענין דמחלל עבודה ואין לומר דאכתי קשה אמאי איצטריך למיכתב רחמנא גבי שלא רחוץ ידים ורגלים תיתי מג"ש דחקה חקה ממחוסר בגדים ומדאיצטריך למיכתב גבי מחוסר בגדים מיתה אע"ג דלא איצטריך דהא איקרי זר ש"מ דלא ילפינן מיתה מהא דאיקרי זר וא"כ איצטריך ב' כתובים י"ל דאי לא כתב מיתה אלא גבי מחוסר בגדים לבד ה"א איפכא דהא דכתב רחמנא מיתה הוא לגלויי בעלמא דכל מקום דמיקרי זר הוא במיתה והוה ילפינן יושב במיתה אבל השתא דכתב נמי מיתה גבי שלא רחוץ ידים ורגלים ש"מ דלא ילפינן מיתה מהא דקרייה רחמנא זר דאי לאו הכי אמאי איצטריך למיכתב מיתה גבי שלא רחוץ ידים ורגלים הא איקרי זר מג"ש דחקה ודוק. וכתבו עוד וניחא השתא הלא זר הוה קרא שלישי וא"כ ליהוו ג' כתובים וכו' ולמאי דפרש"י א"ש דמיתה דמחוסר בגדים לא מייתרא אלא משום דאשכחן דזר הוי במיתה וכו' כצ"ל ור"ל דאנן בעינן לאשכוחי שנים דקריין רחמנא זר ואפ"ה כתב בהו מיתה למימרא דלא ילפינן מיתה מהא דקרייה רחמנא זר ואי לאו דאשכחן זר דהוי במיתה א"כ הא דכתב מיתה גבי מחוסר בגדים לא מייתרא דאיצטריך לגופיה דהא לא הוה ידעינן דבמיתה מדקרייה זר כיון דזר גופיה אכתי לא ידעינן דבמיתה ודוק ודברי הב"ז כאן ק' להולמם ונראה שנתכוין למה שפירש בס' פנים מאירות ע"ש והיא דרך רחוקה ואין להאריך בזה:

תוכן העניינים

חק נתן על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה