חק נתן על זבחים· רבי נתן בורגיל
דף ו.
תוס' ד"ה אלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב צ"ע דהיינו קושית דר"ל דאם כשרים הם ירצו ואם אינן מרצין למה הן באין עכ"ל ונלע"ד ליישב הוא במה שיש לדעת הא דאמרינן לעיל אם כאשר נדרת עשית יהיה נדר ואם לאו נדבה יהא יש לחקור האי נדבה מאי היא אי אזלינן בתר הפרשה או בתר מחשבה ר"ל אם נדר עולה ושחטה לשם שלמים דאמרן לא עלה לבעלים לשם חובה והויא נדבה האי נדבה מאי היא אי אמרן דהויא עולת נדבה כשעת הפרשה או הויא שלמי נדבה כשעת שחיטה ונ"ל דאזלינן בתר הפרשה והויא עולת נדבה מדאמרן בריש מכילתין למה לי למתני אלא לא עלו ליתני לא עלו הא קמ"ל לבעלים הוא דלא עלו אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בה וכדרבא דאמר עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה וכו' הא קמן בהדיא דנדבה הויא כשעת הפרשה וזהו מ"ש הרמב"ם ז"ל בריש פ ט"ו מהל' פסולי המוקדשין וז"ל כיצד לא עלו לשם חובה כגון ששחט עולה לשם שלמים לא עלתה לבעלים לא משום עולה שהם חייבים בה ולא משום שלמים אלא חייבין להביא זבח אחר עכ"ל דנראה דדבריו קשים דלכאורה משמע מדבריו דלא עלתה לא משום חובה ולא משום נדבה והא ליתא דהא קרא קאמר דליהוי נדבה וכבר נתקשה בזה בס' חזון נחום דף ב' ע"א ע"ש אבל לפי דרכנו יבוא על נכון דה"ק רבינו לא עלתה לבעלים לא משום עולה שהם חייבים בה דבהמה זו הופרשה בשבילה ולא משום שלמים ששחט לשמן אלא הויא עולת נדבה דבתר הפרשה אזלינן כמו שהוכחנו וחייב להביא זבח אחר לחובתו ודוק ועיין בריש מכילתין שכתבתי דרך אחר בדברי רבינו מעתה י"ל דר"ל קשיא ליה כיון דאין מרצין למה הן באין כלל ועיקר ועל זה השיב דקרא אמר דבאין נדבה אבל כאן בסוגיא דידן קאמר רב ששת מסתברא דלא כיפרו דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא דמאשם קדייק כתירוץ שני דהתוס' דנ"ל שהוא עיקר דהיינו אם הפריש אשם ושחטו שלא לשמו דאמרו דהוי נדבה והיינו דמקריבין אותו בתורת אשם כמו שהוכחנו מהש"ס וע"ז פריך דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא דהא אין אשם בא בנדר ונדבה אלא מסתברא דלא כיפרו ועל זה פריך ליה אלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב ר"ל למה הוא קרב בתורת אשם כשעת הפרשה כיון דאינו מכפר הא אין אשם בא בנדבה והיה ראוי להשלים כל עבודותיו שלא לשמן אלא לשם דשייך ביה נדבה ועל זה השיב רב אשי רב ששת הכי ק"ל אי אמרת בשלמא לא כיפר שלא לשמו מכח לשמו קאתי כפרש"י אפ"ה מקרב קרב דשלא לשמו מכח לשמו קאתי דמתחילתו לשמו הוקדש ר"ל כיון דמתחילתו הוקדש כראוי לשם אשם אע"ג דאינו מכפר מ"מ קרב בתורת אשם ושני בא לכפר משא"כ אי אמרת כיפרו שני למה הוא בא דכיון דכיפר לא הוקדש זה כראוי נמצא לפ"ז שיש הפרש גדול בין קושית הש"ס לקושית ר"ל ודוק נ"ל:
ד"ה או דילמא לא דמיא לחטאת תימא דליפשוט ממתני' וכו' ק"ל דקשיא להו ליפשוט ממתניתין תיקשה להו עדיפא מינה דהכא פשיטא להו דחטאת לא מיכפרא דלאחר הפרשה והתם קאמר שעיר שלא קרב ברגל זה יקרב ברגל אחר אלמא דקאתי האי שעיר ומכפר אטומאה שאח"כ וי"ל דשאני חטאת צבור של מוספי רגלים דאיכא למימר דמיכפרא אף דלאחר הפרשה דהא אשכחן בה דחד חטאת מכפרא על כמה חטאים של צבור ולא דמיא לחטאת יחיד דעל כל חטא וחטא בעי לאתויי חד חטאת ודמיא ממש לעולת נדבה ולכך ל"ק להו אלא דליפשוט ממתני' וכו' ודוק: