פרשת תרומה · תרומה יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
כה (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי אַפְרָשׁוּתָא מִן כָּל גְבַר דִי יִתִּרְעֵי לִבֵּהּ תִּסְבוּן יָת אַפְרָשׁוּתִי:
רש"י ויקחו לי תרומה. לי לשמי: תרומה. הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה: ידבנו לבו. לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב, פרישנ"ט בלעז : תקחו את תרומתי. אמרו רבותינו שלש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגלגלת, שנעשו מהם האדנים, כמו שמפורש באלה פקודי (שמות לח כו. כז) , ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקפות לקנות מהן קרבנות צבור, ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. שלשה עשר דברים האמורים בענין כלם הצרכו למלאכת המשכן או לבגדי כהנה, כשתדקדק בהם:
(ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: וְדָא אַפְרָשׁוּתָא דִתִסְבוּן מִנְהוֹן דַהֲבָא וְכַסְפָּא וּנְחָשָׁ א:
רש"י זהב וכסף ונחשת וגו' . כלם באו בנדבה, איש איש מה שנדבו לבו, חוץ מן הכסף שבא בשוה מחצית השקל לכל אחד, ולא מצינו בכל מלאכת המשכן, שהצרך שם כסף יותר, שנאמר (שמות לח כו, כז) וכסף פקודי העדה וגו' בקע לגלגלת וגו' , ושאר הכסף הבא שם בנדבה עשאוה לכלי שרת:
(ד) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי:
רש"י ותכלת. צמר צבוע בדם חלזון, וצבעו ירוק: וארגמן. צמר צבוע ממין צבע ששמו ארגמן: ושש. הוא פשתן: ועזים. נוצה של עזים, לכך תרגם אנקלוס ומעזי, הבא מן העזים, ולא עזים עצמם, שתרגום של עזים עזיא:
(ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים: וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי סַסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִין:
רש"י מאדמים. צבועות היו אדום לאחר עבודן: תחשים. מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גונים היו לה, לכך מתרגם ססגונא, ששש ומתפאר בגונין שלו: ועצי שטים. מאין היו להם במדבר, פרש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקדש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו לטלם עמהם, כשיצאו ממצרים:
(ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: מִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא בּוּסְ מַיָא לְמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְלִקְטוֹרֶת בּוּסְמַיָא:
רש"י שמן למאור. שמן זית זך להעלות נר תמיד: בשמים לשמן המשחה. שנעשה למשוח כלי המשכן והמשכן לקדשו, והצרכו לו בשמים כמו שמפורש בכי תשא (שמות ל כג. כה) : ולקטרת הסמים. שהיו מקטירין בכל ערב ובקר, כמו שמפורש בואתה תצוה (שמות ל ז. ח) ולשון קטרת העלאת קיטור ותמרות עשן:
נביאים - מלכים א - פרק ה
(כו) וַיהוָה נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם: וַיְיָ יָהַב חוּכְמְתָא לִשְׁלֹמֹה כְּמוֹ דְּמַלִּיל לֵיהּ וַהֲוָה שְׁלָמָא בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וְגָזְרוּ קְיָים תַּרְוֵיהוֹן: (כז) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ: וּמָנֵי מַלְכָּא שְׁלֹמֹה מַסְקֵי מִיסִין מִכָּל יִשְּׂרָאֵל וַהֲוָה מַסְקֵי מִסִּין תְּלָתִין אַלְפִין גַּבְרָא:
רש"י ויהי המס . עולה לשכר של שלשים אלף איש :
(כח) וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: וְשָׁלְחִינוּן לְלִבְנָן עֶסְרָא אַלְפִין יַרְחָא מִשְׁתַּנָּן יַרְחָא הֲווּ בִּלְבָנָן תְּרֵי יַרְחִין גְּבָר בְּבֵיתֵיהּ וַאֲדוֹנִירָם מְמַנָּא עַל מַסְקֵי מִסִּין:
רש"י חליפות . כמו שמסיים ואומר : חדש יהיו בלבנון , כשהיו עשרת אלפים איש בתשרי בלבנון , והעשרים אלף איש בביתו , במרחשון מתחלפים עשרת האלפים השניים ויוצאים ללבנון , ואלו חוזרים לביתם , ובכסליו יוצאים עשרת אלפים השלישים ויוצאים ללבנון , ואלו חוזרים לביתם , ובטבת יוצאים הראשונים וחוזרים ללבנון , וכן חוזרים חלילה , נמצאו כל עשרת אלפים שבהם , חדש בלבנון , ושני חדשים בביתם : על המס . לגבותו :
(כט) וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: וַהֲוָה לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִין אַלְפִין דְּנָטְלִין בְּכִתְפָא וְתַמְנִין אַלְפִין דְּפָסְלִין בְּטוּרָא:
רש"י שבעים אלף נשא סבל . להביא האבנים מן ההר לעיר , ושמונים אלף החוצבים אותם בהר , הרי מאה וחמשים אלף , וכולם גרים גרורים היו , שנתגיירו מחמת גדולת שלמה ושלחנו , וכן כתוב בדברי הימים ב ( ב טז ) : ויספר שלמה את כל הגרים וימצאם מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף וגו' :
(ל) לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה: בַּר מֵרַבָּנֵי אִסְטֶרְטִיגְיָא דִּמְמַנָּן עַל עַבֲדְתָּא דִּשְׁלֹמֹה תְּלָתָא אַלְפִין וּתְלָת מֵאָה דִּמְפָלְחִין בְּעַמָּא דְּעָבְדִין בַּעֲבִידְתָּא:
רש"י משרי הנצבים . נוגשים ונציבים על עושי המלאכה : שלשת אלפים ושלש מאות . ובדברי הימים ב ( ב יז ) הוא אומר : ושש מאות , אומר אני , שלשת אלפים ושלש מאות היו ממונים על מאה וחמשים אלף , שכל אחד ממונה על ארבעים וחמשה ויותר , והשלוש מאות שנוספים בדברי הימים , היו ממונים על כולם , שכל אחד ממונה על חמש מאות ויותר . ותדע , שהרי יש עוד שני כתובים בדבר זה , ומכחישין זה את זה , שנאמר בו בספר זה ( לקמן ט כג ) : אלה שרי הנצבים אשר לשלמה חמשים וחמש מאות , ובדברי הימים ( ב ח י ) הוא אומר : מאתים וחמשים , הרי ארבע מקראות מכחישין זה את זה . אבל יש לנו לפרש , שבמקראות האחרונים ממונים על כולן , ולשלמה היו אלו הגרים להיות לנושא סבל ולחצוב אבנים בהר , ויהיו לו שאר עושי המלאכה לערי המסכנות , שהם אזרחיים , שאלו הכתובים אמורים שם . ובספר מלכים מנה את הנציבים הגרים שני מנינים , שרי הארבעים והחמשה לבדם , והשלש מאות החשובים צירף עם מאתים וחמשים שהיו ממונים על עושי ערי המסכנות , ומנה חמש מאות וחמשים שרים , ובדברי הימים מנה כל נציבי הגרים לעצמם , הגדולים עם הקטנים שלשת אלפים ושש מאות , וכולן גרים . ונציבי ערי המסכנות שהיו ישראל מאתים וחמשים , מנה לעצמן : הרדים בעם העושים במלאכה . הנוגשים את העם עושי המלאכה :
(לא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית: וּפַקַּד מַלְכָּא וְעָקְרוּ אֲבָנִין רַבְרְבָא אֲבָנִין יְקָרָן לְשַׁכְלָלָא בֵּיתָא אֲבָנִין פְּסִילָן:
רש"י ויסעו . מן ההר , לשון עקירה : אבנים יקרות . כבדות : אבני גזית . נפסלות ומסותתות . ואם תאמר והרי כבר נאמר ( לקמן ו ז ) : ומקבות והגרזן לא נשמע בבית בהבנותו , פירוש שכל ברזל לא נשמע בבית בהבנותו , אלא שהיה מסתת מבחוץ , ומכניס ובונה מבפנים , ( כך נדרש בסוטה מח ב ) :
כתובים - משלי - פרק טז
(כט) אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹב: גַּבְרָא חֲטוֹפָא מְשַׁרְגֵּג חַבְרֵיהּ וּמוֹבִיל לֵיהּ בְּאָרְחָא דְלָא שַׁפִּירָא: (ל) עֹצֶה עֵינָיו לַחְשֹׁב תַּהְפֻּכוֹת קֹרֵץ שְׂפָתָיו כִּלָּה רָעָה: רָמַז בְּעַיְנוֹי וְחָשֵׁב הֲפִיכָתָא גָזֵים בִּשְּׂפְוַתֵיהּ וְגָמַר בִּישְׁתָא:
רש"י עוצה עיניו . ל' קריצה וכן איעצה עליך עיני ( תהלים לב ) : כלה רעה . כמו כי כלתה אליו הרעה וגומר וגורם לבא רעה לעולם :
(לא) עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא: כְּלִילָא דְשַׁבְהִירָא סֵיבוּתָא בְּאָרְחָא דְצִדְקְתָא מִשַׁתַּכְּחָא:
רש"י בדרך צדקה תמצא . ע"י הצדקה מאריכין ימיהם :
(לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר: טָב נְגִיד אַפֵּי רוּחָא מִן גִּבָּרָא וּדְמַכְבֵּישׁ נַפְשֵׁיהּ טָב מִן הוּא דְאָחֵד מְדִינְתָּא:
רש"י ומושל ברוחו . כובש את יצרו :
(לג) בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵיְהוָה כָּל מִשְׁפָּטוֹ: בְּעוּבָא דְעֵצְתָּא נָפְלָא פִּצְתָּא וּמִן אֱלָהָא נְפַק דִּינֵיהּ:
רש"י בחיק יוטל את הגורל . בינו לבין עצמו אדם מטיל גורל : ומה' כל משפטו . לברור . לכל אחד ואחד חלקו :
יז (א) טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב: טָבָא הִיא לַחְמָא שְׁרִבְתָּא וְשַׁלְוָתָא בַהּ מִן בֵּיתָא דְמָלֵי דִבְחֵי דִדְיָנָא:
רש"י טוב פת חריבה ושלוה בה . טוב היה להקב"ה להחריב ביתו ועירו והי' בשלוה מעבירותיהן של ישראל : מבית מלא זבחי ריב . שהיו מקריבין זבחי ריב בביתו :
משנה דמאי פרק ב
א. וְאֵלּוּ דְבָרִים מִתְעַשְּׂרִין דְּמַאי בְּכָל מָקוֹם. הַדְּבֵלָה, וְהַתְּמָרִים, וְהֶחָרוּבִים, הָאֹרֶז, וְהַכַּמּוֹן. הָאֹרֶז שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ מִמֶּנּוּ פָּטוּר:
ברטנורה (א) ואלו דברים. בכל מקום. אפילו מכזיב ולהלן אם לקחן מעם הארץ דבידוע שמארץ ישראל באו דמינכרי שאין דוגמתן אלא בארץ ישראל: והאורז שבחוצה לארץ כל המשתמש ממנו פטור. אפילו בארץ ישראל, דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי באורז של ארץ ישראל, אבל שאר דברים הנזכרים במתניתין, איכא מנייהו בארץ ישראל דדמו לאותן שבחוצה לארץ, אלא דהנהו דחשיבי דדרך לנושאם מתוך חשיבותן למקומות שאין כיוצא בהן, בעי עשורי, דבידוע שמארץ ישראל הן:
ב. הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל, וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן. אָמְרוּ לוֹ, עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים: ג. הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר, אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ, וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, וְלֹא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה, וְלֹא יְהֵא פָרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק, וְלֹא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא בָאוּ אֵלּוּ לַכְּלָל:
ברטנורה (ב) להיות נאמן. על המעשרות ולא יהיו פירותיו דמאי מכאן ואילך: את שהוא לוקח. על מנת למכור, דאילו על מנת לאכול, הא תנא רישא מעשר את שהוא אוכל: ואת שהוא מוכר. מפירות קרקעותיו: על עצמו אינו נאמן. שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן כשהוא מתארח אצל עם הארץ, ורבי יהודה סבר שאינו מפסיד נאמנותו בכך. ואין הלכה כרבי יהודה:
ד. הַנַּחְתּוֹמִים לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ אֶלָּא כְדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה. הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי. כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָה, רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי. אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָה, כְּגוֹן הַסִיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה:
ברטנורה (ג) להיות חבר. לענין טהרות, דהיינו פרוש, ויהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים, ואפילו תלמיד חכם אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל עליו דברי חברות, אלא אם כן היה זקן ויושב בישיבה. והמקבל עליו דברי חברות צריך להרגיל עצמו שלשים יום ואחר כך יהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים, ואין קבלת דברי חברות בפחות משלשה חברים, אלא אם כן היה המקבל תלמיד חכם שאין צריך בפני שלשה, ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו: לח ויבש. דאין מוסרים טהרות לעם הארץ שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל: ואין לוקח ממנו לח. אבל יבש לוקח ממנו שלא הוכשר לקבל טומאה כל זמן שלא בא עליו משקה, ונאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו, אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו: ולא יתארח אצל עם הארץ. שלא יטמא ויבא ויטמא טהרות: ולא מארחו. לעם הארץ: אצלו בכסותו. דכסות עם הארץ טומאתו חמורה מטומאת עם הארץ עצמו, דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה, ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים. אי נמי לכך אמרו לא מארחו אצלו בכסותו, דממגע עצמו יכול להזהר טפי ממגע כסותו: אף לא יגדל בהמה דקה. שאסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, שלא ירעו בשדות אחרים: ולא יהא פרוץ בנדרים. שסופו לבא לידי חלול: ולא יהא פרוץ בשחוק. דשחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה: ומשמש. תלמידי חכמים בבית המדרש: לא באו אלו לכלל. דאין ענינם נוגע לטהרות. ואין הלכה כרבי יהודה:
ה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד (בְּגַסָה וּמְדָדוֹ בְדַקָּה, טְפֵלָה דַקָּה לַגַּסָה. אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִמָּדֵד בְּדַקָּה וּמָדַד בְגַסָה טְפֵלָה גַסָה לַדַּקָּה). אֵיזוֹ הִיא מִדָּה גַסָה. בַּיָּבֵשׁ, שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבַלַּח, דִּינָר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, סַלֵּי תְאֵנִים וְסַלֵּי עֲנָבִים וְקֵפּוֹת שֶׁל יָרָק, כָּל זְמַן שֶׁהוּא מוֹכְרָן אַכְסְרָה, פָּטוּר:
ברטנורה (ד) הנחתומים. נחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהיא דמאי לא חייבו אותו חכמים להפריש: אלא כדי תרומת מעשר. שהיא אחד ממאה, אבל לא מעשר שני, מתוך ששוטרי המלך ונוגשיו חובטים אותם בכל שעה ואומרים להם מכרו בזול, לא הטריחו עליהם חכמים במעשר שני שטרחו מרובה שצריך לאכלו בירושלים. ודוקא כשמוכר לחבר שהלוקח יפריש מעשר שני, אבל אם מוכר לעם הארץ חייב להפריש מעשר שני קודם שימכור: החנונים. שמוכרים מעט מעט בחנות, אינן רשאין למכור את הדמאי, הואיל והן משתכרים הרבה עליהם מוטל לתקן. אי נמי מפני שרגילין למכור לתינוקות, שלא יאכלו התינוקות דבר שאינו מתוקן: כל המשפיעים. שמוכרים בשפע הרבה ביחד: במדה גסה. לקמן מפרש כמה היא מדה גסה: רשאין למכור את הדמאי. דרך המוכרים הרבה ביחד להוסיף על המדה ולכן נקראו משפיעים, שעושין מדה גדושה ומוסיפים על המדות, ומשום הכי לא הטילו עליהם להפריש את הדמאי, אלא על הלוקח מהם: הסיטונות. הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה מבעלי התבואה ומוכרים אותה לחנונים במדה גסה:
גמרא ברכות דף י' ע"ב
אָמַר אַבַּיֵּי וְאִיתֵימָא רִבִּי יִצְחָק הָרוֹצֶה לֵיהָנוֹת יֶהֱנֶה כֶּאֱלִישָׁע וְשֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת אַל יֶהֱנֶה כִּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' ז') וּתְשׁוּבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ שָׁם בֵּיתוֹ עִמּוֹ. וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה מַכֶּרֶת בְּאוֹרְחִין יוֹתֵר מִן הָאִישׁ. קָדוֹשׁ הוּא מְנָא יָדְעָה רַב וּשְׁמוּאֵל חָד אָמַר שֶׁלֹּא רָאֲתָה זְבוּב עוֹבֵר עַל שֻׁלְחָנוֹ וְחָד אָמַר סָדִין שֶׁל פִּשְׁתָּן הִצִיעָה עַל מִטָּתוֹ וְלֹא רָאֲתָה קֶרִי עָלָיו. קָדוֹשׁ הוּא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא הוּא קָדוֹשׁ וּמְשָׁרְתוֹ אֵינוֹ קָדוֹשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיִּגַשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא שֶׁאֲחָזָהּ בְּהוֹד יָפְיָה. עוֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִשּׁוּם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב כָּל הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמְהַנֵּהוּ מִנְכָסָיו מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מַקְרִיב תְּמִידִין. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם גָבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל אֶלָּא בְמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק"ל) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'. תַּנְיָא נַמֵּי הֲכִי לֹא יַעֲמוֹד אָדָם לֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי שְׁרַפְרַף וְלֹא בְמָקוֹם גָּבוֹהַּ וְיִתְפַּלֵּל אֶלָּא בְמָקוֹם נָמוּךְ וְיִתְפַּלֵּל לְפִי שֶׁאֵין גַּבְהוּת לִפְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' וּכְתִיב (שם ק"ב) תְּפִלָּה לֶעָנִי כִי יַעֲטוֹף. וְאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּין רַגְלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל א') וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה:
רש"י הרוצה ליהנות. משל אחרים יהנה ואין איסור בדבר: כאלישע. כמו שמצינו באלישע שנהנה: והרוצה שלא ליהנות. משל אחרים: אל יהנה. ואין בדבר לא משום גסות הרוח ולא משום שנאה: כשמואל הרמתי. כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה ליהנות: כי שם ביתו. לעיל מיניה כתיב והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וסמיך ליה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, וכי איני יודע ששם ביתו אלא אכולהו מקומות דקרא דלעיל מיניה קאי שכל מקום שהי' הולך שם היה נושא כל כלי תשמישי ביתו עמו שלא ליהנות מן אחרים: בהוד יפיה. בדדיה: תפלה לעני. דרך עניות: יכוין את רגליו. זו אצל זו: ורגליהם רגל ישרה. נראין כרגל אחד:
זוהר תרומה דף קל"א ע"א
זַכָּאָה עַמָּא קַדִּישָׁא דְמָארֵיהוֹן בָּעֵי עָלוֹן וְקָרָא לוֹן לְקָרְבָא לוֹן לְגַבֵּיהּ כְּדֵין עַמָּא קַדִּישָׁא בָעָאן לְאִתְחַבְּרָא וּלְאַעֲלָא בְּבֵי כְנִשְׁתָּא. וְכָל מָאן דְּאַקְדִּים בְּקַדְמֵיתָא אִתְחַבַּר בִּשְׁכִינְתָּא בְּחִבּוּרָא חָדָא. תָּא חֲזֵי הַהוּא קַדְמָאָה דְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְנִשְׁתָּא (וְאוֹרִיךְ בְּבֵי כִנְשְׁתָּא) זַכָּאָה חוּלְקֵיהּ דְּאִיהוּ קַיְימָא בְדַרְגָּא דְצַדִיק בַּהֲדֵי שְׁכִינְתָּא. וְדָא אִיהוּ רָזָא (משלי ח') וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאוּנְנִי דָא סָלִיק בִּסְלִיקוּ עִלָּאָה. וְאִי תֵימָא הָא תָנֵינָן בְּשַׁעְתָּא דְקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָתֵי לְבֵי כְנִשְׁתָּא וְלָא אַשְׁכַּח תַּמָּן עֲשָׂרָה מִיַּד כּוֹעֵס וְאַתְּ אָמְרַת הַהוּא חָד דְּאַקְדִּים אִתְחַבָּר בִּשְׁכִינְתָּא וְקַיְימָא בְדַרְגָּא דְצַדִּיק. אֶלָּא לְמַלְכָּא דְשָׁדַר לְכָל בְּנֵי מָתָא דְּיִשְׁתַּכְּחוּן עִמֵּיהּ בְּיוֹם פְּלָן בְּדוֹךְ פְּלָן. עַד דַּהֲווֹ מְזַמְּנֵי גַרְמַיְיהוּ אִנּוּן בְּנֵי מָתָא אַקְדִּים חַד וְאָתָא לְהַהוּא אֲתַר. בֵּין כָּךְ, וּבֵין כָּךְ אָתָא מַלְכָּא אַשְׁכַּח לְהַהוּא בַר נַשׁ דְּאַקְדִּים תַּמָּן אָמַר לֵיהּ פְּלַן בְּנֵי מָתָא אָן אִנּוּן. אָמַר לֵיהּ מָארִי אֲנָא אַקְדִּימְנָא מִנַּיְיהוּ וְהָא אִנּוּן אָתָאן אֲבַתְרָאי לְפִקּוּדָא דְמַלְכָּא. כְּדֵין טָב בְּעֵינֵי מַלְכָּא וְיָתִיב תַּמָּן בַּהֲדֵיהּ וְאִשְׁתָּעֵי עִמֵּיהּ וְאִתְעֲבִיד רְחִימָא דְמַלְכָּא. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אָתוּ כָּל עַמָּא וְאִתְפְּיַיס מַלְכָּא עִמְּהוֹן וְשָׁדַר לוֹן לִשְׁלָם. אֲבָל אִי אִנּוּן בְּנֵי מָתָא לָא אַתְיָין וְחַד לָא אַקְדִּים לְאִשְׁתָּעֵי קָמֵי מַלְכָּא לְאַחֲזָאָה בְגְינַיְיהוּ דְּהָא כֻלְּהוּ אַתְיָין מִיַּד כָּעִיס וְרָגִיז מַלְכָּא. אוֹף הָכָא כִּיוַן דְּחַד אַקְדִּים וְאִשְׁתְּכַח בְּבֵי כְנִשְׁתָּא וּשְׁכִינְתָּא אַתְיָיא וְאַשְׁכַּח לֵיהּ כְּדֵין אִתְחֲשִׁיב כְּאִלּוּ כֻלְּהוּ אִשְׁתְּכָחוּ תַמָּן דְּהָא דָא אוֹרִיךְ לוֹן תַּמָּן מִיָּד אִתְחַבְּרַת עִמֵּיהּ שְׁכִנְתָּא וְיַתְבֵי בְזִוּוּגָא חָד וְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ וְאוֹתִיב לֵיהּ בְּדַרְגָּא דְצַדִּיק. וְאִי חַד לָא אַקְדִים וְלָא אִשְׁתְּכַח תַּמָּן מַה כְּתִיב (ישעיה נ') מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ. וְאֵין עֲשָׂרָה לָא כְתִיב אֶלָּא וְאֵין אִישׁ לְאִתְחַבְּרָא בַהֲדָאי לְמֶהֱוֵי גַבָּאי כְּמָה דְאַתְּ אָמַר אִישׁ הָאֱלֹהִים לְמֶהֱוֵי בְדַרְגָּא דְצַדִּיק. וְלָא עוֹד אֶלָּא דְאִשְׁתְּמוֹדַע בַּהֲדֵיהּ וְשָׁאִיל עֲלוֹי אִי יוֹמָא חַד לָא אָתֵי כְּמָה דְאוֹקִימְנָא דִּכְתִיב (ישעיה ב') מִי בָכֶם יְרֵא יְיָ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ:
תרגום הזוהר אַשְׁרֵיהֶם עַם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁאֲדוֹנָם מְבַקֵּשׁ אוֹתָם וְקוֹרֵא אוֹתָם לְקָרְבָם אֵלָיו. אָז, עַם הַקָּדוֹשׁ, צְרִיכִים לְהִתְחַבֵּר וְלָבֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְכָל מִי שֶׁמַּקְדִּים תְּחִלָּה מִתְחַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה בְּחִבּוּר אֶחָד, בֹּא וּרְאֵה, הָרִאשׁוֹן הַהוּא הַנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק אֶל הַשְּׁכִינָה. וְזֶה הוּא סוֹד, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאוּנְנִי. זֶהוּ עוֹלֶה בְּמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה. וְאִם תֹּאמַר הֲרֵי לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְאֵינוֹ מוֹצֵא שָׁם עֲשָׂרָה, מִיָּד כּוֹעֵס. וְאַתָּה אוֹמֵר, שֶׁהָאֶחָד הַהוּא שֶׁהִקְדִּים, נִתְחַבֵּר בַּשְּׁכִינָה וְנִמְצָא בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק. אֶלָּא, בְּדוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁשָּׁלַח לְכָל בְּנֵי הָעִיר שֶׁיִּמָּצְאוּ עִמּוֹ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּבְמָקוֹם פְּלוֹנִי. עַד שֶׁבְּנֵי הָעִיר הֵכִינוּ אֶת עַצְמָם, הִקְדִּים אֶחָד וּבָא לַמָּקוֹם הַהוּא. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ בָּא הַמֶּלֶךְ, וּמָצָא שָׁם אָדָם הַהוּא שֶׁהִקְדִּים. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ, פְּלוֹנִי, בְּנֵי הָעִיר אֵיפֹה הֵם. אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי, אֲנִי הִקְדַּמְתִּי אֶת עַצְמִי מֵהֶם, וַהֲרֵי הֵם בָּאִים אַחֲרָי לִפְקֻדַּת הַמֶּלֶךְ. אָז, הָיָה טוֹב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ, וְיָשַׁב שָׁם עִמּוֹ, וְדִבֵּר עִמּוֹ, וְנַעֲשֶׂה אֲהוּבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, בָּאוּ כָּל הָעָם וְנִתְרַצֶה הַמֶּלֶךְ עִמָּהֶם, וְשִׁלַּח אוֹתָם לְשָׁלוֹם. אֲבָל אִם אֵלּוּ בְּנֵי הָעִיר לֹא הָיוּ בָּאִים, וְאֶחָד לֹא הִקְדִּים לְדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּלְהֵרָאוֹת בִּשְׁבִילָם, וְלוֹמָר שֶׁכֻּלָּם בָּאִים, מִיָּד הָיָה כּוֹעֵס וְנִרְגָז הַמֶּלֶךְ. אַף כָּאן, כֵּיוָן שֶׁאֶחָד הִקְדִּים וְנִמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַשְּׁכִינָה בָּאָה וּמוֹצֵאת אוֹתוֹ, אָז נֶחֱשָׁב כְּאִלּוּ כֻּלָּם נִמְצָאִים שָׁם, כִּי זֶה מְחַכֶּה עֲלֵיהֶם שָׁם, מִיָּד מִתְחַבֶּרֶת הַשְּׁכִינָה עִמּוֹ וְיוֹשְׁבִים בְּחִבּוּר אֶחָד וְעוֹשֶׂה הֶכֵּרוּת עִמּוֹ, וּמוֹשִׁיבוֹ בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק. וְאִם אֶחָד לֹא הִקְדִּים וְלֹא נִמְצָא שָׁם, מַה כָּתוּב, מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, וְאֵין עֲשָׂרָה אֵינוֹ כָּתוּב, אֶלָּא וְאֵין אִישׁ, דְּהַיְנוּ אֶחָד, שֶׁיִּתְחַבֵּר עִמִּי לִהְיוֹת אֶצְלִי. כְּדִכְתִיב, אִישׁ הָאֱלֹקִים, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לִהְיוֹת בְּמַדְרֵגַת צַדִּיק. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹשֶׂה הֶכֵּרוּת עִמּוֹ, וְשׁוֹאֵל עָלָיו אִם אֵינוֹ בָּא יוֹם אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, מִי בָכֶם יְרֵא ה' שׁוֹמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הל' קריאת שמע פרק ב'
א. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בְסֵדֶר הַפְּסוּקִים, אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשָּׁאי אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיָּצָא לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה. קָרָא פָּסוּק וְחָזַר וּקְרָאוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה מְגוּנֶה. קָרָא מִלָּה אַחַת וּכְפָלָהּ כְּגוֹן שֶׁקָּרָא שְׁמַע שְׁמַע מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ: ב. קְרָאָהּ סֵירוּגִין יָצָא אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵירוּג לְסֵירוּג כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כֻּלָּהּ יָצָא וְהוּא שֶׁיִּקְרָא עַל הַסֵּדֶר. קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם וְהוּא מִי שֶׁאֵינוֹ עֵר וְלֹא נִרְדָּם בְּשֵׁינָה יָצָא. וּבִלְבַד שֶׁיִהְיֶה עֵר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:
מוסר
משערי קדושה ח"ב שער ד'
הַגַּאֲוָה הִיא שׁוֹרֶשׁ לְהַרְבֵּה עֲבֵירוֹת אִם בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם וְאִם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ כִּי גוֹרֵם לְהַזִּיק לַחֲבֵירוֹ וְלִשְׂנֹאתוֹ וּלְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עָלָיו וְכָאֵלָּה רַבּוֹת וְאִם בֵּינוֹ לַמָּקוֹם שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים ח') וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל מִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ גַסּוּת הָרוּחַ נִקְרָא תּוֹעֵבָה שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז. ח') תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב. וְאָמְרוּ בְּשַׁמְתָּא מָאן דְּאִית בֵּיהּ וְרָאוּי לְגַדְּעוֹ כַּאֲשֵׁירָה וְאֵין עֲפָרוֹ נִנְעַר וּשְׁכִינְתָּא מְיַּלֶּלֶת עָלָיו וְשָׁקוּל כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וּכְכוֹפֵר בָּעִיקָר וּכְאִלּוּ בָּא עַל כָּל הָעֲרָיוֹת כֻּלָּן וּכְאִלּוּ בָּנָה בָּמָה וַאֲפִלּוּ שֶׁיַּקְנֶה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ לֹא יִנָּקֶּה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וְסוֹפוֹ מִתְמָעֵט וְנֶאֱסַף מִן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא בִּזְמַנוֹ וַאֲפִלּוּ יָרָבְעָם שֶׁכָּל חַכְמֵי דוֹרוֹ הָיוּ לְפָנָיו כְּעִשְׂבֵּי הַשָּׂדֵה וְלֹא הָיָה בְּתוֹרָתוֹ דּוֹפִי וְהָיָה שׁוֹנֶה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים פָּנִים לַתּוֹרָה לֹא נֶעֱנַשׁ וְנִטְרַד מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא מִפְּנֵי גַסוּת הָרוּחַ: