פרשת תצוה · תצוה יום חמישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב"ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(כ) וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם: וְסִדְרֵא רְבִיעָאָה כְּרוּם יַמָא וּבוּרְלָא וּפַנְטֵרֵי מְרַמְצָן דִדְהַב יְהוֹן בְּאַשְׁלָמוּתְהוֹן:
רש"י משבצים זהב. יהיו הטורים במלואתם, מקפים משבצות זהב בעומק שעור שיתמלא בעובי האבן, זהו לשון במלואתם, כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות לא פחות ולא יותר:
(כא) וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט: וְאַבְנַיָא יְהֶוְיַן עַל שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּרְתֵּי עֶסְרֵי עַל שְׁמָהַתְהוֹן כְּתַב מְפָרַשׁ כִּגְלוֹף דְעִזְקָא גְבַר עַל שְׁמֵהּ תְּהֶוְיָן לִתְרֵין עֲסַר שִׁבְטִין:
רש"י איש על שמו. כסדר תולדותם סדר האבנים, אודם לראובן, פטדה לשמעון, וכן כלם:
(כב) וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שַׁרְשֹׁת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר: וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תִּכִּין מְתַחְמָן עוֹבַד גְדִילוּ דְהַב דְכֵי:
רש"י על החשן. בשביל החשן, לקבעם בטבעותיו, כמו שמפורש למטה בענין: שרשת. לשון שרשי אילן המאחיזין לאילן להאחז ולהתקע בארץ, אף אלו יהיו מאחיזין לחשן, שבהם יהיה תלוי באפוד, והן שתי שרשרות האמורות למעלה (פסוק יד) בענין המשבצות. ואף שרשרות פתר מנחם בן סרוק לשון שרשים, ואמר שהרי"ש יתרה, כמו מ"ם שבשלשום, ומ"ם שבריקם. ואיני רואה את דבריו, אלא שרשרת בלשון עברית, כשלשלת בלשון משנה: גבלת. הוא מגבלות האמור למעלה (פסוק יד) שתתקעם בטבעות, שיהיו בגבול החשן, וכל גבול לשון קצה, אשומיי"ל בלעז : מעשה עבות. מעשה קליעה:
(כג) וְעָשִׂיתָ עַל הַחֹשֶׁן שְׁתֵּי טַבְּעוֹת זָהָב וְנָתַתָּ אֶת שְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן: וְתַעְבֵּד עַל חוּשְׁנָא תַּרְתֵּין עִזְקָן דִדְהַב וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין עִזְקָתָא עַל תְּרֵין סִטְרֵי חוּשְׁנָא:
רש"י על החשן. לצורך החושן, כדי לקבעם בו. ולא יתכן לומר שתהא תחלת עשיתן עליו, שאם כן מה הוא שחוזר ואומר ונתת את שתי הטבעות, והלא כבר נתונים בו, היה לו לכתוב בתחלת המקרא ועשית על קצות החשן שתי טבעות זהב, ואף בשרשרות צריך אתה לפתור כן: על שני קצות החשן. לשתי פאות שכנגד הצואר, לימנית ולשמאלית הבאים מול כתפות האפוד:
(כד) וְנָתַתָּה אֶת שְׁתֵּי עֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת אֶל קְצוֹת הַחֹשֶׁן: וְתִתֵּן יָת תַּרְתֵּין גְדִילָן דִדְהַב עַל תַּרְתֵּין עִזְקָתָא לְסִטְרֵי חוּשְׁנָא:
רש"י ונתתה את שתי עבתת הזהב. הן הן שרשרות גבלות הכתובות למעלה (פסוק כב) ולא פרש מקום קבוען בחשן, עכשיו מפרש לך שיהא תוחב אותן בטבעות, ותדע לך שהן הן הראשונות, שהרי בפרשת אלה פקודי לא הכפלו:
נביאים - יחזקאל - פרק מד
(ד) וַיְבִיאֵנִי דֶּרֶךְ שַׁעַר הַצָּפוֹן אֶל פְּנֵי הַבַּיִת וָאֵרֶא וְהִנֵּה מָלֵא כְבוֹד יְהוָה אֶת בֵּית יְהוָה וָאֶפֹּל אֶל פָּנָי: וַאֲעִילְנֵי אוֹרַח תְּרָע צָפוֹנָא דְּקֳדָם בֵּיתָא וְחָזִית וְהָא אִתְמְלֵי יִקְרָא דַּיְיָ יָת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ וְאִשְׁתְּטָחִית עַל אַפָּי: (ה) וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָֹה בֶּן אָדָם שִׂים לִבְּךָ וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ וּבְאָזְנֶיךָ שְּׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר אֹתָךְ לְכָל חֻקּוֹת בֵּית יְהוָה וּלְכָל (תורתו) תּוֹרֹתָיו וְשַׂמְתָּ לִבְּךָ לִמְבוֹא הַבַּיִת בְּכֹל מוֹצָאֵי הַמִּקְדָּשׁ: וַאֲמַר לִי יְיָ בַּר אָדָם שַׁוֵּי לִבָּךְ וְחָזִי בְּעֵינָךְ וּבְאוּדְנָךְ שְׁמַע יָת כָּל דַּאֲנָא מְמַלֵּיל עִמָּךְ לְכָל גְּזֵירַת בֵּית מַקְדְּשָׁא דַּיְיָ וּלְכָל דְּחָזֵי לֵיהּ וּתְשַׁוֵּי לִבָּךְ לְמַעֲלְנִי בֵּיתָא בְּכָל מְפַקְנֵי מַקְדְּשָׁא: (ו) וְאָמַרְתָּ אֶל מֶרִי אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה רַב לָכֶם מִכָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְתֵימָר לְעַמָּא סַרְבָנָא לִדְבֵית יִשְּׂרָאֵל כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים סַגִּי לְכוֹן מִכָּל תּוְֹעַבַתְכוֹן בֵּית יִשְּׂרָאֵל: (ז) בַּהֲבִיאֲכֶם בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב וְעַרְלֵי בָשָׂר לִהְיוֹת בְּמִקְדָּשִׁי לְחַלְּלוֹ אֶת בֵּיתִי בְּהַקְרִיבְכֶם אֶת לַחְמִי חֵלֶב וָדָם וַיָּפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי אֶל כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם: בְּאִיתִיּוּתְכוֹן בְּנֵי עַמָּמַיָּא רְשִׁיעֵי לִבָּא וַעֲרֵלֵי בִּשְּׂרָא לְמֶהֱוֵי בְּמַקְדְּשִׁי לְאַפְסָא יָת עֲזַרְתִּי בִּקְרִיבְכוֹן יָת קוּרְבַּנִי תְּרָב וָדָם נִכְסָת קוּדְשִׁין וְאִשְׁנִיאוּ יָת קַיְּימֵי עַל כָּל תּוֹעֲבַתְכוֹן:
רש"י בני נכר . שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים והן ערלי לב : וערלי בשר . כהן שמתו אחיו מחמת מילה :
(ח) וְלֹא שְׁמַרְתֶּם מִשְׁמֶרֶת קָדָשָׁי וַתְּשִׂימוּן לְשֹׁמְרֵי מִשְׁמַרְתִּי בְּמִקְדָּשִׁי לָכֶם: וְלָא נְטַרְתּוּן מַטְרַת קוּדְשָׁי וּמַנִּיתּוּן לְנָטְרֵי מַטְרַת מֵימְרֵי בְּמִקְדָּשִׁי לְכוֹן:
רש"י ותשימון לשומרי משמרתי , במקדשי לכם . תשימון לכם לדעתכם במקדשי אנשים רוצחים שאינם ראויין להיות שומרי משמרתי :
כתובים - משלי - פרק יח
(טו) לֵב נָבוֹן יִקְנֶה דָּעַת וְאֹזֶן חֲכָמִים תְּבַקֶּשׁ דָּעַת: לִבָּא דְמִתְבַּיֵן נִקְנֵא יְדִיעֲתָא וְאֻדְנָא דְחַכִּימֵי תִבְעֵי מַנְדְּעָא: (טז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ: מוֹהַבְתֵּיהּ דְּבַר נָשָׁא מְרַוְחָא לֵיהּ וּקְדָם רַבְרְבֵי מְקִימָא לֵיהּ:
רש"י מתן אדם ירחיב . כפשוטו , ומדרשו בנותני צדקה מדבר שמרחיב לו חלקו לע"ל וגם בחייו לפני גדולים ינחנו ואומרים עליו שהוא חשוב :
(יז) צַדִּיק הָרִאשׁוֹן בְּרִיבוֹ (יבא) וּבָא רֵעֵהוּ וַחֲקָרוֹ: זַכַּי הֲוָה קַדְמָאָה בְדִינֵיהּ וַאֲתָא חַבְרֵיהּ וְנָצִיחַ לֵיהּ: (יח) מִדְיָנִים יַשְׁבִּית הַגּוֹרָל וּבֵין עֲצוּמִים יַפְרִיד: תִּגְרֵי מְבַטְלָא פִצְתָּא וּבֵינָת תַּקִיפֵי פָרְשָׁא:
רש"י ובין עצומים יפריד . אלו בעלי דינין כמו ( ישעיה מ"ג ) הגישו עצומותיהם ובמשנה שנים שנתעצמו בדין , ע"ש שבריבותם עצומות קרוים עצומים או לשון חוזק או לשון אוטם כמו עוצם עיניו ( שם לג ) :
(יט) אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז (ומדונים) וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן: אֲחָא דְמִתְעַוַי מִן אֲחוּי הֵיךְ קִרְיְתָא עֲשִׁנְתָּא וְאַחֲרָא הֵיךְ סוֹכָרָא דְחוּסְנָא:
רש"י אח נפשע מקרית עוז . יש אח נפשע מאחיו ומאבד במרדו קרית עוז כגון לוט באברהם עשו ביעקב : ומדינים כבריח ארמון . ומריב' שביניהם מפרידתם לעולם כבריח זה שנועלים בו שערי ארמון שלא יכנסו בו :
משנה מנחות פרק ו
א. אֵלוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשִׁירֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת סֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן:
ברטנורה (א) אלו מנחות נקמצות. מנחת סולת נקמצת עיסה. ומנחת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקים דהיינו מאפה, פותתן לאחר אפייתן. ובמנחת סולת כתיבה קמיצה בהדיא. ובאינך כתיב אזכרה. ואזכרה היינו קומץ: מנחת גוים או נשים. שהתנדבו אחת מאלו: מנחת העומר. אזכרה כתיב בה: מנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה: מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אע"ג דמנחת כהן נשרפת כולה כדכתיב (שם ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה, מכל מקום בעיא קמיצה: והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן. אבל לתנא קמא אין מנחת כהן נקמצת אלא נקטרת כמות שהיא, דסבר כל מנחה ששייריה נאכלים נקמצת, ושאין שייריה נאכלים אינה נקמצת. ואין הלכה כתנא קמא:
ב. מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים, לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין בָּהֶם לַכֹּהֲנִים. בָּזֶה יָפֶה כֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ מִכֹּחַ הַכֹּהֲנִים. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים, לַכֹּהֲנִים, וְאֵין בָּהֶם לַמִּזְבֵּחַ. וּבָזֶה יָפֶה כֹּחַ הַכֹּהֲנִים מִכֹּחַ הַמִּזְבֵּחַ:
ברטנורה (ב) בזה יפה כח המזבח. לא הוה צריך למתני, דהא חזינן דבזה יפה כח המזבח ומלתא דפשיטא היא. אלא לאתויי המתנדב יין למזבח בלא קרבן, דלא תימא מזלפו על האשים על האש והוא נשרף וכלה ואין כח מזבח יפה בזה, קא משמע לן דלא, אלא מנסכו כשאר נסכים ויורד לשיתין דהיינו כמין שני נקבים שהיו במזבח ויורדים למטה עד היסוד כדי שיהיה כח המזבח יפה: ובזה יפה כח הכהנים. לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן בלא כבשים, דלא תימא לשריפה עומדות ולא לאכילה כיון שלא קרבו כבשים שמתירים אותן, קמשמע לן דבזה יפה כח כהנים לעולם דלאכילה עומדות ולא לשריפה:
ג. כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּכֶלִי, טְעוּנוֹת שָׁלשׁ מַתְּנוֹת שָׁמֶן, יְצִיקָה, וּבְלִילָה, וּמַתַּן שֶׁמֶן בַּכֶּלִי קדֶם לַעֲשִׂיָּתָן. וְהַחַלּוֹת בּוֹלְלָן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים סֹלֶת. הַחַלּוֹת טְעוּנוֹת בְּלִילָה, וְהָרְקִיקִים מְשׁוּחִין. כֵּיצַד מוֹשְׁחָן, כְּמִין כִי. וּשְׁאָר הַשֶּׁמֶן נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים:
ברטנורה (ג) הנעשות בכלי. כגון מנחת מרחשת ומחבת שהן נעשות בכלי: טעונות שלש מתנות שמן. למעוטי מנחת מאפה תנור שאינה טעונה יציקה: ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן. תחלה נותן שמן בכלי שרת ונותן סולת עליו, דכתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב) סולת בשמן תעשה, כלומר תנתן, אלמא דטעונה מתן שמן קודם לעשייתה, ובמנחת מחבת כתיב בלילה ויציקה ולא כתיב בה מתן שמן בכלי תחלה, ובמרחשת כתיב מתן שמן ולא כתיב בה יציקה ובלילה, וגמרינן הך מהך, נאמר קרבנך במרחשת, ונאמר קרבנך במחבת. וכיצד הוא עושה, נותן שמן תחלה בכלי שרת, ונותן עליו את הסולת, [וחוזר] ונותן עליה שמן ובוללן, הרי מתן שמן בכלי ובלילה, ולשה במים, ואופה בתנור, ופותתה, ויוצק עליה שמן אחר פתיתה. וזו היא יציקה, הרי שלשתן, וקומץ, ומקטיר את הקומץ, והשאר נאכל לכהנים: והחלות בוללן דברי רבי. השתא מיירי במנחת מאפה תנור שהיא באה חלות או רקיקים, וכתיב בה (שם) סולת חלות מצות בלולות בשמן. רבי סבר חלות בלולות כתיב, שבוללן כשהן חלות. ורבנן סברי סולת בלולה כתיב, מלמד שנבללת כשהיא סולת. והלכה כחכמים: החלות טעונות בלילה והרקיקים משוחים. דכתיב חלות בלולות, ולא רקיקים בלולים. רקיקים משוחים, ולא חלות משוחות: כיצד מושחן כמין כי. יונית. שהיא כמין ט' שלנו כהפרש גודל [של שמאל] מן האצבע [כזה]:
ד. כָּל הַמְּנָחוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בַּכֶּלִי, טְעוּנוֹת פְּתִיתָה. מִנְחַת יִשְׂרָאֵל, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים, כּוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, לֹא הָיָה מְכַפְּלָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין בָּהֶם פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה. וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶם קְמִיצָה, אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכֻלָּן כַּזֵּיתִים:
ברטנורה (ד) כל המנחות הנעשות בכלי. הכא לאו למעוטי מנחת מאפה תנור אתא, דכתיב (שם ב) פתות אותה פתים וגו' מנחה, לרבות כל המנחות לפתיתה. אלא למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין טעונים פתיתה: כופל אחת לשתים. דכתיב פתות אותה פתים, פתות היינו שנים, דכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, פתים מרבינן שתהא חתיכה לשתי חתיכות דהיינו ארבעה. יכול יעשנה פירורים, תלמוד לומר אותה פתים, ולא פתיתיה לפתיתים. וכולן פתיתין כזיתים דסיפא דמתניתין לאו ר' שמעון קאמר ליה אלא דברי הכל היא, דלאחר שעשה פתיתים כזיתים, כופל כל זית לשנים ושנים לארבעה: מכפלה. לא היה מכפלה לארבעה, אלא לשנים. דלא כתיב בה אלא מנחת פתים, ולא פתות: ר' שמעון אומר וכו'. ואין הלכה כר' שמעון:
ה. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. וְהַשִּׁיפָה וְהַבְּעִיטָה בַּחִטִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, (אַף) בַּבָּצֵק. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה, וְהַנְּזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עָשֶר:
ברטנורה (ה) שיפה. שמשפשף החטה בין ידו לכלי כדי שתהא נוחה להשיר קליפתה: בעיטה. שבועט בעובי אגרופו או בעובי פס ידו. והיה שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלש, וחוזר ועושה כסדר הזה עד שגומר חמש מאות בעיטות לשלש מאות שיפות: הכי גרסינן: ר' יוסי אומר בבצק. כלומר, שיפה ובעיטה בבצק ולא בחטין. ואין הלכה כר' יהודה: עשר עשר חלות. ומנחת סולת נמי אע"ג דקודם אפייה נקמצת, אפילו הכי י' חלות היא באה: לחם הפנים. בהדיא כתיב בה י"ב חלות: וחביתי כהן גדול. נאמר בלחם הפנים חק עולם, ונאמר בחביתי כהן גדול חק עולם, מה להלן שתים עשרה חלות, אף כאן שתים עשרה חלות, ומקריבין מהן שש חלות בבוקר ושש חלות בערב: חוץ מחלות תודה שהן באות עשר. כדבעינן למימר טעמא לקמן באידך פרקין. ואין הלכה כרבי מאיר:
ו. הָעֹמֶר הָיָה בָא עִשָּׂרוֹן מִשָּׁלשׁ סְאִין. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים מִשָּׁלשׁ סְאִין. לֶחֶם הַפָּנִים, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עֶשְׂרוֹנִים מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סְאִין:
ברטנורה (ו) העומר היה בא עשרון משלש סאין. מנחת העומר שמביאין ממחרת הפסח היו קוצרין שלש סאין דהיינו איפה שעורים, וטוחנים אותו, ומניפין אותו בנפה שלש עשרה פעמים עד שמעמידים סלתו על עשרון שהיא עשירית האיפה. וטעמא דבעי עשרון של עומר שלש סאים של שעורים, כיון דמתבואה חדשה הוא ושל שעורים יש בהן סובין הרבה וסולת מועט ולא אתי עשרונו מובחר אלא משלש סאין: שתי הלחם שני עשרונים משלש סאין. כיון דמחטים קאתו, אע"ג דמתבואה חדשה אתיין דבעצרת תבואה של חטין חדשה היא, אפילו הכי שני עשרונים מובחרים אתו משלש סאים: לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונים. דהכי כתיב (ויקרא כד) שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת: מעשרים וארבע סאים. כיון דמחטין אתו ומתבואה ישנה, נפיק עשרון מובחר מסאה:
ז. הָעֹמֶר הָיָה מְנֻפֶּה בִּשְׁלשׁ עֶשְׂרֵה. נָפָה. וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. וְלֶחֶם הַפָּנִים בְּאַחַת עֶשְׂרֵה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לֹא הָיָה לָהּ קִצְבָה, אֶלָּא סֹלֶת מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ הָיָה מֵבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד), וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ, (עַד) שֶׁתְּהֵא מְנֻפָּה כָּל צָרְכָּהּ:
ברטנורה (ז) היה מנופה בשלש עשרה נפה. זו למעלה מזו. וכל זה למצוה אבל לא לעכב, שאם הביא עומר עשרון מארבע סאין, או שהביאו משתי סאין, לא פסל: ר' שמעון אומר לא היה לה קצבה. אפילו לכתחלה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה ודיו. ואין הלכה כר"ש:
גמרא מנחות דף ס"ח ע"א
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאַמְרֵי תַּרְוַוְיהוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים עוֹמֶר מַתִּיר. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּים הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר מָאי טַעְמָא תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבֵי כְּתִיב (ויקרא כ"ג) עַד הֲביאֲכֶם. וּכְתִיב (שם) עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הָא כֵיצַד. כַּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים כַּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. רִבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לַקִּישׁ דְּאַמְרֵי תַרְוַויְיהוּ אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר. וְהָכְּתִיב (שם) עַד הֲבִיאֲכֶם. לְמִצְוָה. מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר הֻתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד. לְמִצְוָה. הָעוֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. לְמִצְוָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כֻּלּוֹ אָסוּר מָאי טַעְמָא מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵית הַמִּקְדָּשׁ וְיֹאמְרוּ אֶשְׁתַּקַּד מִי לֹא אָכַלְנוּ בְּהֵאִיר מִזְרָח הַשַׁתָּא נַמֵּי נִיכוֹל וְלֹא יַדְעֵי דְאֶשְׁתַּקַד לֹא הֲוָה עוֹמֶר. הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר וְהַשְׁתָּא דְאִיכָּא עוֹמֶר עוֹמֶר מַתִּיר וְאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ לְמִצְוָה מִשּׁוּם מִצְוָה לֵיקוֹם וְלִיגְזוֹר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בְּשִׁיטַת רִבִּי יְהוּדָה אֲמָרָהּ. דְּאָמַר מִן הַתּוֹרָה אָסוּר. שֶׁנֶּאֱמַר (שם) עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד עִצוּמוֹ שֶׁל יוֹם וְקָסָבַר עַד וְעַד בִּכְלַל. רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְרַב יְהוֹשֻׁעַ אֲכַלֵּי חָדָשׁ בְּאוּרְתָּא דְּשִׁיתְּסַר נָגְהֵי שִׁיבְסַר קָסַבְרֵי חָדָשׁ בְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּרַבָּנָן וְלִסְפֵיקָא לֹא חַיְישִׁינַן. וְרַבָּנָן דְּבֵי רַב אַשֵּׁי אֲכַלֵּי בְצַפְרָא דְשִׁיבְסַר קָסַבְרֵי חָדָשׁ בְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּאוֹרַיְיתָא. וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מִדְּרַבָּנָן קָאָמַר וְכִי תִקֵּן לְיוֹם הֶנֶף וְלִסְפֵיקָא לֹא תִקֵּן. אָמַר רָבִינָא אָמְרָה לִי אֵם אֲבוּךְ לָא הֲוָה אַכִיל חָדָשׁ אֶלָא בְּאוּרְתָּא דְשִׁיבְסַר נָגְהֵי תְּמַנִּיסַר דְּסָבַר לָה כְּרִבִּי יְהוּדָה וְחַיִּישׁ לִסְפֵיקָא:
רש"י האיר המזרח. הנץ החמה של י"ו אבל לילו אסור: עד עצם היום. עד מראה היום וקסבר עד ולא עד בכלל: משקרב העומר. כל הנך קמייתא הש"ס משום פרכא לרבי יוחנן וריש לקיש: הותר חדש. אלמא בעומר תליא מלתא. ומשני: למצוה. מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר: והתנן. במתניתין: העומר מתיר חדש במדינה. לאכלו ושתי הלחם שבעצרת מתירין חדש במקדש להביא מנחות מן החדש אלמא בעומר תליא מלתא: והתנן משחרב וכו'. ואמרי מ"ט וכו': אמר רב נחמן ר"י בשיטת ר' יהודה אמרה. דאמר מן התורה הוא אסור לאחר חורבן ולאו משום גזירה שמא יבנה: עצם. עצומו של יום: קסבר חדש בחוצה לארץ דרבנן. ולספיקא שמא למחר יהיה ששה עשר לא חייש: רבנן דבי רב אשי. בעי לאמתוני עד שיאיר מזרח: בצפרא דשיבסר. דאי נמי שיתסר הוא הרי התיר האיר המזרח: דקסברי חדש בחוצה לארץ דאורייתא. הלכך חיישינן לספיקא ולא אכלו מאורתא ובצפרא אכלי ליה ולא חיישינן לתקנת ריב"ז משום דגזירה דרבנן היא שמא יבנה וכו' וחשו רבנן למיגזר ביום הנף גופיה ולספיקא לא תקנו להמתין כל היום: וסבר לה כרבי יהודה. דאמר כל היום הנף אסור מן התורה וחדש בחוצה לארץ אסור דאורייתא הלכך חיש לספיקא להמתין כל היום:
זוהר תצוה דף קפ"ג ע"א
תְּרֵין נַהֲמֵי אַכְלוּ יִשְׂרָאֵל חַד כַּד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם אָכְלוּ מַצָה לֶחֶם עוֹנִי וְחַד בְּמַדְבְּרָא לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם (חַד בַּפֶּסַח וְחַד בַּשָּׁבוּעוֹת) דִּכְתִיב (שם ט"ז) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְעַל דָא קָרְבָּנָא דְיוֹמָא דָּא נַהֲמָא אִיהוּ. וְעַל נָהֲמָא אִתְקְרִיבוּ כָּל שְׁאַר קָרְבְּנִין. דְּנַהֲמָא אִיהוּ עִיקָר דִּכְתִיב (ויקרא כ"ג) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעָה כְבָשִׂים וְגוֹמֵר וּכְתִיב (שם) מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וְגוֹמֵר דְּדָא אִיהוּ נַהֲמָא דְאַחְכִּימוּ בֵיהּ יִשְׂרָאֵל חָכְמְתָא עִלָּאָה דְאוֹרַיְיתָא וְעָאלוּ בְאָרְחָאָה. הַשְׁתָּא אִית לָן לְאִסְתַּכְּלָא בַפֶּסַח נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִנָהֲמָא דְאִתְקְרֵי חָמֵץ כְּתִיב (שמות י"ג) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וּכְתִיב (שם י"ב) כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת מָאי טַעְמָא בְּגִין יְקָרָא דְהַהוּא נָהֲמָא דְאִתְקְרֵי מַצָה. הַשְׁתָּא דְזָכוּ יִשְׂרָאֵל לְנַהֲמָא עִלָּאָה יַתִּיר לָא יָאוּת הֲוָה לְאִתְבַטְּלָא חָמֵץ וְלָא יִתְחֲזֵי כְלָל. וַאֲמָאי קָרְבְּנָא דָא חָמֵץ הֲוָה דִּכְתִיב סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה וְתוּ דְּהַשְׁתָּא בְיוֹמָא דָא אִתְבְּטַל יֵצֶר הָרָע וְאוֹרַיְיתָא דְאִתְקְרֵי חֵירוּ אִשְׁתְּכַחַת אֶלָּא לְמַלְכָּא דַהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאי וְחָלַשׁ. יוֹמָא חָד הֲוָה תָאִיב לְמֵיכַל. אָמְרוּ יֵיכוּל בְּרֵיהּ דְּמַלְכָּא מֵיכְלָא דְאַסְוָותָא דָא וְעַד דְּיֵיכוּל לֵיהּ לָא יִשְׁתְּכַח מֵיכְלָא וּמְזוֹנָא אַחֲרָא בְּבֵיתָא עַבְדוּ הָכִי. כֵּיוַן דְּאָכַל הַהוּא אַסְוָותָא אָמַר מִכָּאן וּלְהָלְאָה יֵיכוּל כָּל מַה דְּאִיהוּ תָאִיב וְלָא יָכִיל לְנַזְקָא לֵיהּ כָּךְ כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לָא הֲווֹ יַדְעֵי עִיקָרָא וְרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יִטְעֲמוּן יִשְׂרָאֵל אַסְוָותָא וְעַד דְּיֵיכְלוּן אַסְוָותָא דָא לָא יִתְחֲזֵי לְהוֹן מֵיכְלָא אַחֲרָא. כֵּיוַן דְּאָכְלוּ מַצָה דְאִיהִי אַסְוָותָא לְמֵיעַל וּלְמִנְדַּע בְּרָזָא דִמְהֵימְנוּתָא. אָמַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכָּאן וּלְהָלְאָה יִתְחֲזֵי לוֹן חֲמֵץ וְיֵיכְלוּן לֵיהּ דְּהָא לָא יָכִיל לְנַזְקָא לוֹן. וְכָל שֶׁכֵּן דִּבְיוֹמָא דְשָׁבוּעוֹת אִזְדְּמַן נָהֲמָא עִלָּאָה דְאִיהוּ אַסְוָותָא דְכֹלָּא. וְעַל דָּא מְקָרְבִין חָמֵץ לְאִתּוֹקְדָא עַל מַדְבְּחָא וּמְקָרְבִין תְּרֵין נָהֲמִין אַחֲרָנִין כַּחֲדָא וְחָמֵץ אִתּוֹקְדָא בְנוּרָא דְמַדְבְּחָא וְלָא יָכִיל לְשַׁלְטָאָה וּלְנַזְקָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל. וּבְגִינֵי כָךְ יִשְׂרָאֵל קַדִּישִׁין אִתְדְּבָקוּ בֵיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּאַסְוָותָא דְאוֹרַיְיתָא בְּיוֹמָא דָא:
תרגום הזוהר שְׁנֵי מִינֵי לֶחֶם אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל, אֶחָד, כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם אָכְלוּ מַצָה לֶחֶם עֹנִי שֶׁהוּא לֶחֶם מִן הַמַּלְכוּת. וְאֶחָד, בַּמִּדְבָּר, שֶׁאָכְלוּ לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁכָּתוּב, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם. וְעַל כֵּן הַקָּרְבָּן שֶׁל יוֹם הַזֶּה שֶׁל חַג הַשָּׁבוּעוֹת, הוּא לֶחֶם, וְעַל הַלֶּחֶם נִקְרָב כָּל שְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת, הַלֶּחֶם הוּא עִקָּר, שֶׁכָּתוּב, וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים וְגוֹ' מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה וְגוֹ'. שֶׁזֶה הוּא לֶחֶם שֶׁהֱחְכִּימוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל חָכְמָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל הַתּוֹרָה, וּבָאוּ בִּדְרָכֶיהָ. עַתָּה יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל, בַּפֶּסַח יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵהַלֶּחֶם שֶׁנִּקְרָא חָמֵץ, שֶׁכָּתוּב, וְלֹא יֵרָאֶה לְךְ חָמֵץ. וְכָתוּב כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת. מַהוּ הַטַּעַם יָצְאוּ מֵחָמֵץ, הוּא מִשּׁוּם הַכָּבוֹד שֶׁל לֶחֶם הַהוּא שֶׁנִּקְרָא מַצָה. וְשׁוֹאֵל, עַתָּה שֶׁזָּכוּ יִשְׂרָאֵל לְלֶחֶם עֶלְיוֹן יוֹתֵר, לְלֶחֶם דְּז"א, לֹא יָפֶה הָיָה שֶׁיִּתְבַּטֵּל הֶחָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה כְּלָל. וְלָמָּה קָרְבָּן זֶה שֶׁל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים הָיָה חָמֵץ, שֶׁכָּתוּב, סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה. עוֹד, הֲרֵי בַּיּוֹם הַזֶּה נִתְבַּטֵּל הַיֵּצֶר הָרַע, שֶׁהוּא נִקְרָא חָמֵץ, כִּי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא חֵרוּת נִמְצֵאת וְלָמָּה הֵבִיאוּ חָמֵץ. אֶלָּא בְּדוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד, וְנֶחֱלָה, יוֹם אֶחָד הָיָה מִשְׁתּוֹקֵק לֶאֱכֹל. אָמְרוּ, יֹאכַל בְּנוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ רְפוּאָה זוֹ וְטֶרֶם שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ לֹא יִמָּצֵא שׁוּם מַאֲכָל וּמָזוֹן אַחֵר בַּבַּיִת. עָשׂוּ כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁאָכַל הָרְפוּאָה הַהוּא אָמַר, מִכָּאן וָהָלְאָה יֹאכַל כָּל מַה שֶּׁרוֹצֶה, וְלֹא יוּכָל לְהַזִּיק לוֹ. כָּךְ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא הָיוּ יוֹדְעִים הָעִקָּר וְהַסּוֹד שֶׁל הָאֱמוּנָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִטְעֲמוּ יִשְׂרָאֵל רְפוּאָה וְכָל עוֹד שֶׁיֹּאכְלוּ רְפוּאָה זוֹ לֹא יֵרָאֶה לָהֶם מַאֲכָל אַחֵר, דְּהַיְנוּ חָמֵץ כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ מַצָה, שֶׁהִיא רְפוּאָה לָבֹא וְלָדַעַת בְּסוֹד הָאֱמוּנָה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִכָּאן וָהָלְאָה, רָאוּי לָהֶם חָמֵץ, וְיֹאכְלוּ אוֹתוֹ, כִּי אֵינוֹ יָכוֹל עוֹד לְהַזִּיק לָהֶם. וְכָל שֶׁכֵּן בְּיוֹם הַשָּׁבוּעוֹת, שֶׁנִּמְצָא לֶחֶם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא רְפוּאָה לְגַמְרֵי. וְעַל כֵּן מַקְרִיבִים חָמֵץ, שֶׁיִּשָּׂרֵף עַל הַמִּזְבֵּחַ, דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁמַּקְרִיבִים עַל הַמִּזְבֵּחַ, וּמַקְרִיבִים שְׁתֵּי הַלֶּחֶם אֲחֵרִים, עַל יְדֵי תְּנוּפָה עִמָּהֶם יַחַד, וְהֶחָמֵץ שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרַע נִשְׂרָף בְּאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, עַל יְדֵי הַקָּרְבָּנוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁלֹט וּלְהַזִּיק לְיִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם זֶה יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים מִתְדַבְּקִים בּוֹ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּיּוֹם הַזֶּה בִּרְפוּאָה שֶׁל הַתּוֹרָה.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הל' ק"ש פרק ג'
א. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיַּרְחִיק כַּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. אֲפִלּוּ נָכְרִי אוֹ קָטָן לֹא יִקְרָא כְּנֶגֶד עֶרְוָתָן וַאֲפִלּוּ מְחִיצָה שֶׁל זְכוּכִית מַפְסֶקֶת שֶׁהוֹאִיל וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה לְפִיכָךְ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּגוּף הָאִשָּׁה כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ וְאִם הָיָה מְגוּלֶה טֶפַח מְגוּפָהּ לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ: ב. וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים כַּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ. לֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרוּם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק עַל מָתְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאַר גּוֹפוֹ עָרוּם מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקְיבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהָיָה עָרוּם חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחוֹץ צַוָּארוֹ וְיִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה וְנִמְצָא כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֵא בְּלֹא חֲגוֹרָה:
מוסר
מספר שערי קדושה ח"ב שער ד'
כְּתִיב (דברים כ"ח) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב וְגוֹ'. כִּי הָעֲבוֹדָה אִם הוּא בְּעִצָבוֹן דּוֹמֶה לְעֶבֶד הָעוֹבֵד לְרַבּוֹ בְּפָנִים עֲצֵבוֹת וְזוֹעֲפוֹת. וּכְתִיב (משלי י') בִּרְכַּת ה' הִיא תַּעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִיף עֶצֶב עִמָּהּ כִּי הָעִצָבוֹן הוּא נִמְשָׁךְ מִזּוּהֲמַת סמא"ל וְנָחָשׁ שֶׁהִטִּילוּ בְּאָדָם וְחַוָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאָדָם (בראשית ג') בְּעִצָבוֹן תֹּאכְלֶנָּה וּכְתִיב (שם) בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים. וְעַל יְדֵי כֵּן הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיה מִסְתַּלְקִין מֵעָלָיו. וְהָרְאָיָה מִיַּעֲקֹב בְּחִיר שֶׁבְּאָבוֹת שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים שָׁנָה שֶׁפִּירֵשׁ יוֹסֵף מִמֶּנּוּ וּכְשֶׁשָׂמַח בִּבְשׂוֹרָתוֹ כְּתִיב (שם מ"ה) וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקּדֶשׁ: