פרשת כי תשא
כי תשא יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(יא) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: אֲרֵי תְקַבֵּל יָת חֻשְׁבַּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִנְיָנֵיהוֹן וְיִתְּנוּן גְבַר פֻּרְקַן נַפְשֵׁהּ קֳדָם יְיָ כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן וְלָא יְהֵי בְהוֹן מוֹתָא כַּד תִּמְנֵי יָתְהוֹן:
רש"י כי תשא. לשון קבלה, כתרגומו, כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם: ולא יהיה בהם נגף. שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד:
(יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה: דֵין יִתְּנוּן כָּל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָּא פַּלְגוּת סִלְעָא בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא עֶסְרִין מָעִין סִלְעָא פַּלְגוּת סִלְעָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:
רש"י זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו: העבר על הפקודים. דרך המונין מעבירין את הנמנין זה אחר זה, וכן לשון (ויקרא כז לב) כל אשר יעבור תחת השבט, וכן (ירמיה לג יג) תעבורנה הצאן על ידי מונה: מחצית השקל בשקל הקדש. במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחזה: עשרים גרה השקל. עכשיו פרש לך כמה הוא: גרה. לשון מעה, וכן בשמואל (שמואל א' ב לו) יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם: עשרים גרה השקל. השקל השלם, שהשקל ארבעה זוזים, והזוז מתחלתו חמש מעות, אלא באו והוסיפו עליו שתות והעלוהו לשש מעה כסף, ומחצית השקל הזה, שאמרתי לך, יתנו תרומה לה':
(יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה: כֹּל דְעָבַר עַל מִנְיָנַיָא מִבַּר עֶסְרִין שְׁנִין וּלְעֵלָא יִתֵּן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:
רש"י מבן עשרים שנה ומעלה. למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל אנשים:
(טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: דְעַתִּיר לָא יַסְגֵי וּדְמִסְכֵּן לָא יַזְעֵר מִפַּלְגוּת סִלְעָא לְמִתַּן יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:
רש"י לכפר על נפשתיכם. שלא תנגפו על ידי המנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו' . והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חמש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והשוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא היתה יד כלם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו:
(טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְתִסַב יָת כְּסַף כִּפּוּרַיָא מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתֵּן יָתֵהּ עַל פָּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא וִיהֵי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְדָכְרָנָא קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתֵיכוֹן:
רש"י ונתת אתו על עבודת אהל מועד. למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם. משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' , ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו' , הא למדת שתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שניה באיר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שווים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי של יציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב:) , ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנויין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באיר: על עבודת אהל מועד. הן האדנים שנעשו בו:
נביאים - מלכים א - פרק יח
(כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל: וְשָׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל וּכְנָשׁ יָת נְבִיֵּי שִׁקְרָא לְטוּר כַּרְמֶלָא: (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר: וְקָרִיב אֵלִיָּהוּ לְוָת כָּל עַמָּא וַאֲמַר עַד אֵימָתַי אַתּוּן פְּלִיגִין לִתְרֵין פַּלְגְוָן הֲלֹא יְיָ אֱלֹהִים פְּלָחוּ קָדֳמוֹהִי בִּלְחוֹדוֹהִי וְלָמָּה אַתּוּן טְעָן בָּתַר בַּעֲלָא דְּלֵית בֵּיהּ צְרוּךְ וְלָא אָתִיבוּ עַמָּא יָתֵהּ פִּתְגָם:
רש"י שתי הסעפים . שתי המחשבות , שאינכם מבינים להכריע מי האלהים : ואם הבעל . האלהים , לכו אחריו : ולא ענו העם אותו דבר . שלא היו יודעין להבחין :
(כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לְעַמָּא אֲנָא אִשְׁתְּאָרִית נְבִיַּיָּא קֳדָם יְיָ בִּלְחוֹדִי וּנְבִיֵּי בַּעֲלָא אַרְבַּע מְאָה וְחַמְשִׁין גַּבְרָא: (כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וְיִתְיָהֲבוּן לָנָא תְּרֵין תּוּרֵי וְיִבְחֲרוּן לְהוֹן תּוּרָא חָד וִיהַדְמוּנֵיהּ וִישַׁוּוּן עַל אָעַיָּא וְאֶשָׁתָא לָא יְשַׁוּוּן וַאֲנָא אֶעֱבָד יָת תּוּרָא חָד וְאֶתֵּן עַל אָעַיָּא וְאֶשָׁתָא לָא אֲשַׁוִּי: (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר: וְתִיקְרוּן בְּשׁוּם טַעֲוָתְכוֹן וְלָא תִּתְעַנּוּן מִן קֳדָם דְּלֵית בֵּיהּ צְרוּךְ בְּרָם אֲנָא אֲצָלֵי בִּשְׁמָא דַּיְיָ וְיִשְׁלַח מֵימְרֵיהּ וְיֵחוֹת אֶשָׁתָא אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים וְאָתִיב כָּל עַמָּא וְאָמְרוּ תַּקִּין פִּתְגָמָא: (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיֵּי בַּעֲלָא בַּחֲרוּ לְכוֹן תּוּרָא חָד וַעֲבִידוּ קַדְמִיתָא אֲרֵי אַתּוּן סַגִּיאִין וּקְרוּ בְּשֵׁם טַעֲוָתְכוֹן וְאֶשָׁתָא לָא תְּשַׁוּוּן:
כתובים - משלי - פרק יח
(כ) מִפְּרִי פִי אִישׁ תִּשְׂבַּע בִּטְנוֹ תְּבוּאַת שְׂפָתָיו יִשְׂבָּע: מִן פְּרִי פוּמֵיהּ דְּגַבְרָא תִסְבַּע כְּרֵיסֵיהּ וּמִן עֲלַלְתָּא דְשִּׂפְוָתֵיהּ נִסְבַּע: (כא) מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ: מוֹתָא וְחַיֵּי בִּידָא דְלִישְׁנָא וּדְרָחֵם לֵיהּ נֵיכוּל מִן פֵּרוֹי:
רש"י ואהביה יאכל פריה . אוהב את לשונו ומרגיל לתורה אוכל שכרה בעה"ז :
(כב) מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה: דְּמַשְׁכַּח אִתְּתָא טָבְאתָא מַשְׁכַּח וּמְקַבֵּל רְעוּתֵיהּ מִן אֱלָהָא:
רש"י מצא אשה מצא טוב . מצא תורה , וכמשמעו אשה טובה : ויפק רצון . ויוציא , זה פשוטו , ד"א אדם שמצא אשה ומצא טוב ויפק רצונו אותו האיש מוציא רצון מהקב"ה , רבי יוסף קרא :
(כג) תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת: תַּחֲנוּנֵי נְמַלֵּל מִסְכְּנָא וְעַתִּירָא נְמַלֵּל עֲשִׁינָתָא:
רש"י תחנונים ידבר רש . דרך זה בכך ודרך זה בכך למדך דרך ארץ שאע"פ שעשיר יענה עזות הרש ידבר תחנונים וכן הענין הרב לתלמיד :
(כד) אִישׁ רֵעִים לְהִתְרֹעֵעַ וְיֵשׁ אֹהֵב דָּבֵק מֵאָח: אִית חַבְרֵי דְמִתְחַבְּרִין וְאִית רָחֲמָא דָבֵק מִן אָח:
רש"י איש רעים להתרועע . אדם שקונה לו רעים עוד יבוא יום שיצטרך להם ויקרבהו ואם תאמר מה בכך יש אוהב דבק מאח שיקרבהו יותר מקרוביו ואחיו :
יט (א) טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו וְהוּא כְסִיל: טָב מִסְכֵּינָא דִמְהַלֵךְ בִּתְמִימוּתָא מִן הוּא דִמְעַקְּמָן אָרְחָתֵיהּ וְהוּא סָכָל:
משנה דמאי פרק ד
א. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִמִּי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וְשָׁכַח לְעַשְּׂרָן, וְשׁוֹאֲלוֹ בַשַּׁבָּת, יֹאכַל עַל פִּיו. חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. לֹא מְצָאוֹ, אָמַר לוֹ אַחֵר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, מְעֻשָּׂרִין הֵן, אוֹכֵל עַל פִּיו. חָשֵׁכָה מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶל דְּמַאי שֶׁחָזְרָה לִמְקוֹמָהּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, אַף בַּחֹל שׁוֹאֲלוֹ וְאוֹכְלוֹ עַל פִּיו:
ברטנורה (א) הלוקח פירות. בשבת יאכל על פיו. דאימת שבת עליו, שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול: תרומת מעשר של דמאי. להכי נקט תרומת מעשר דעמי הארץ נחשדו עליה דסברי אינה במיתה כל זמן שלא הופרש מעשר ראשון, אבל תרומה גדולה לא נחשדו עליה, ותרומת מעשר הויא אחד ממאה, וכשחזרה למקומה לפחות ממאה, חזרה ומדמעת: שואלו ואוכלו על פיו. דמאחר שנקרא לה שם תרומה אימת דמוע על עם הארץ, וירא לשקר. והלכה כרבי שמעון שזורי:
ב. הַמַּדִּיר אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְהוּא אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, אוֹכֵל עִמּוֹ בַּשַּׁבָּת הָרִאשׁוֹנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִינוֹ עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ מְעֻשָּׂרִין הֵן. וּבְשַׁבָּת שְׁנִיָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָיָה, לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר:
ברטנורה (ב) המדיר את חבירו שיאכל עמו. דאמר ליה קונם מה שאתה נהנה לי אם אין אתה סועד אצלי: שבת הראשונה. של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה, התירו לו לאכול עמו, משום איבה:
ג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין אָדָם צָרִיךְ לִקְרוֹת שֵׁם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, קוֹרֵא שֵׁם וְאֵין צָרִיךְ לְהַפְרִישׁ:
ברטנורה (ג) אין צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי. דלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, שהם יודעים שפירות הטבולים למעשר עני הם במיתה ומפרישים אותו, ולוקחים אותו לעצמן: וחכמים אומרים. אף על פי כן קורא לו שם שהרי אינו מפסיד כלום בזה דאין צריך להפריש וליתן לעני, משום דעני הוה בזה מוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה:
ד. מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, לֹא יִטְּלֵם בַּשַּׁבָּת. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבוֹאוּ וְיֹאכֵלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם:
ברטנורה (ד) מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי. שאמר תרומת מעשר שאני חייב להפריש מכרי זה יהא מונח בצפונו או בדרומו ולא הפרישה. ותרומת מעשר של דמאי דנקט לפי שהישראל קורא לה שם ונותנה לכהן ולוקח המעשר לעצמו, אבל תרומת מעשר של ודאי אין הישראל קורא לה שם, אלא הוא נותן מעשר ללוי, והלוי מפריש תרומת מעשר ונותנה לכהן: לא יטלם. כדי ליתנם לכהן או לעני שבחצר ושבמבוי, שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת, אבל בלמודים לאכול אצלו, כלומר הרגילין לאכול על שלחנו שרי, ובלבד שיודיעם שהם של תרומת מעשר, או של מעשר עני, שאם אינו מודיעם והם סבורים שמשלו הוא מאכילם, הוה ליה כמאכיל אורחיו תרומות ומעשרות שהוא אסור:
ה. הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן וּמִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר, אֵינוֹ נֶאֱמָן. מֵאִישׁ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, וְאָמַר לוֹ לֹא מְצָאתִיו וְלָקַחְתִּי לָךְ מֵאַחֵר שֶׁהוּא נֶאֱמָן, אֵינוֹ נֶאֱמָן:
ברטנורה (ה) אינו נאמן. דאפילו ימצא שלקח ממי שאינו נאמן מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן אבל כי אמר ליה מאיש פלוני לא מצי לאשתמוטי דהא אינו רשאי ליקח מאחר:
ו. הַנִּכְנָס לָעִיר וְאֵינוֹ מַכִּיר אָדָם שָׁם, אָמַר, מִי כָאן נֶאֱמָן. מִי כָאן מְעַשֵּׂר. אָמַר לוֹ אֶחָד, אֲנִי, אֵינִי נֶאֱמָן. אִישׁ פְּלוֹנִי נֶאֱמָן, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן. הָלַךְ לִקַּח מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ, מִי כָאן מוֹכֵר יָשָׁן. אָמַר לוֹ, מִי שֶׁשְּׁלָחֲךָ אֶצְלִי, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין:
ברטנורה (ו) איש פלוני נאמן הרי זה נאמן. אף על גב דלא היה ראוי להאמינו כיון שהוא עצמו חשוד קולא היא שהקילו באכסנאי משום חיי נפש. ודוקא כשאין מכיר אדם שם, אבל אם מכיר אדם שם, לא יטול אלא מן המומחה: מי כאן מוכר ישן. שירא שמא יאכילוהו חדש קודם שיקרב העומר, ורוב עמי הארץ אין חשודים על החדש והוי כדמאי, דרוב עמי הארץ מעשרים הן, הלכך לא החמירו עליהן כל כך דנימא שהם גומלים חסד זה לזה, תעיד אתה עלי ואני אעיד עליך:
ז. הַחַמָּרִים שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, אָמַר אֶחָד, שֶׁלִּי חָדָשׁ וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן, שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתֻקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתֻקָּן, אֵינָן נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נֶאֱמָנִין:
ברטנורה (ז) החמרים. המביאים תבואה ממקום הזול למקום היוקר: אין נאמנים. דודאי גומלים זה את זה, ומשבח של חבירו בעיר זו, כדי שישבח חבירו את שלו בעיר אחרת: ר' יהודה אומר נאמנים. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרים הם, בדמאי הקילו משום חייהן של בני העיר, שיהיו מוכרי תבואה ופירות רגילין לבא שם, ואין הלכה כרבי יהודה:
גמרא ברכות דף י"ד ע"ב
אָמַר עוּלָא כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כְּאִלּוּ הִקְרִיב עוֹלָה בְּלֹא מִנְחָה וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה יִפְנֶּה וְיִטּוֹל יָדָיו וְיַנִּיחַ תְּפִלִּין וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְיִתְפַּלֵּל וְזוּ הִיא מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵימָה. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן כָּל הַנִּפְנֶה וְנוֹטֵל יָדָיו וּמַנִּיחַ תְּפִלִין וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן דִּכְתִיב (תהלים כ"ו) אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' אָמַר לֵיהּ רָבָא לֹא סָבַר לָהּ מָר כְּאִלּוּ טָבַל דִּכְתִיב אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן וְלֹא כְּתִיב אֶרְחַץ כַּפָּי. אָמַר לֵיהּ רְבִינָא לְרָבָא חֲזִי מָר הָאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דַּאֲתָא מִמַּעֲרָבָא וְאָמַר מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִרְחוֹץ יָדָיו מְקַנֵּחַ יָדָיו בֶּעָפָר וּבִצְרוֹר וּבְקִסְמִית. אָמַר לֵיהּ שַׁפִּיר קָאָמַר מִי כְתִיב אֶרְחַץ בַּמַּיִם בְּנִקָּיוֹן כְּתִיב כָּל מִידֵי דִמְנַקֵי דְּהָא רַב חַסְּדָּא לַיֵּיט אֲמָאן דִּמְהַדֵּר אֲמַיָּא בְּעִידַן צְלוֹתָא וְהַנֵי מִילֵי לִקְרִיאַת שְׁמַע אֲבָל לִתְפִלָּה מְהַדֵּר וְעַד כַּמָּה עַד פַּרְסָה וְהַנֵּי מִילֵי לְקָמֵיהּ אֲבָל לַאֲחוֹרֵיהּ אֲפִלּוּ מִיל אֵינוֹ חוֹזֵר וּמִינָהּ מִיל הוּא דְאֵינוֹ חוֹזֵר הָא פָחוּת מִמִּיל חוֹזֵר:
רש"י כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. לישנא מעליא: כאלו הקריב עולה בלא מנחה. שחייבו הכתוב להקריב עמה שנאמר ועשירית האפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה: נסכים. הוא היין המתנסך ע"ג המזבח אחר העולה והזבח כדכתיב ונסכיהם חצי ההין וגו' והוא הדין דמצי למימר כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים: יפנה. לנקביו: דכתיב ארחץ בנקיון. משמע ארחץ כל הגוף ולא כתיב ארחץ כפי לדרשא אתא לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפים כאלו טבל כל גופו: קסמים. קיסם:
זוהר תשא דף קפ"ח ע"א
פָּתַח אִידָךְ (ס"א רִבִּי חִיָּיא) וְאָמַר (משלי י"ב) שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. תָּא חֲזֵי אִילוּ כָּל בְּנֵי עַלְמָא הֲווֹ פַלְחִין לְשִׁקְרָא הָיָה הָכִי אֲבָל הָאי נְהוֹרָא וְזִהֲרָא דְנָהִיר וַדָּאי קְשׁוֹט אִיהוּ כּוֹכְבֵי רוּמָא דִרְקִיעָא קְשׁוֹט אִינוּן. אִי בִטְפִשׁוּ וְחֶסְרוֹנָא דְדַעְתָּא דִילְהוֹן אִינוּן אַמְרֵי וְקָרָאן לְהוּ אֱלָהָא לָא בָעֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשֵׁיצָאָה עוֹבָדוֹי מֵעַלְמָא. אֲבָל לְזִמְנָא דְאָתֵי לָא יִשְׁתֵּצוּן כּוֹכָבַיָּיא וּנְהוֹרִין דְּעַלְמָא. אֲבָל מָאן יִשְׁתְּצֵי אִינוּן דְּפַלְחֵי לוֹן. וּקְרָא דָא הָכִי הוּא. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד אִלֵין יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן שְׂפַת אֱמֶת. (דברים ו) יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד. וְכֹלָּא אִיהוּ אֱמֶת וְרָזָא דֶאֱמֶת וּמְסַיְימֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת. וְדָא אִיהוּ שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. וְעַד אַרְגִּיעָה. וְעַד רֶגַע מִבְעֵי לֵיהּ. מָאי אַרְגִּיעָה. אֶלָּא עַד כַּמָּה יְהֵא קִיוּמָא דִילְהוֹן בְּעַלְמָא. עַד זִמְנָא דְיֵיתֵי וִיְהֵא לִי נַיְיחָא מִפּוּלְחָנָא קַשְׁיָא דְעָלָי. וּבְזִמְנָא דְאַרְגִּיעָה יִשְׁתְּצֵי לְשׁוֹן שֶׁקֶר אִינוּן דְּקָרָאן אֱלָהָא לְמָאן דְּלָאו הוּא אֱלָהָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן שְׂפַת אֱמֶת כְּתִיב בְּהוּ (ישעיה מ"ג) עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. אַדְכַּרְנָא חָדָא זִמְנָא דַּהֲוֵינָא אָזִיל בַּהֲדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר פָגַע בֵּיהּ הֶגְמוֹנָא אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר אַנְתְּ יַדְעַת מֵאוֹרַיְיתָא דִיהוּדָאֵי. אָמַר לֵיהּ יָדַעְנָא. אָמַר לֵיהּ לֵית אָתוּן אַמְרִין דִּמְהֵימְנוּתָא דִילְכוֹן קְשׁוֹט וְאוֹרַיְיתְכוֹן קְשׁוֹט וַאֲנָן דִּמְהֵימְנוּתָא דִילָן שֶׁקֶר וְאוֹרַיְיתָא דִילָן שֶׁקֶר וְהָא כְתִיב שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אֲנָן מִיּוֹמִין דְּעַלְמָא קַיְימִין בְּמַלְכוּתָא וְלָא אַעְדֵּי מִינָן לְעַלְמִין דָּרָא בָתָר דָּרָא תִּכּוֹן לָעַד וַדָּאי. וְאָתוֹן זְעֵיר הֲוָה לְכוּ מַלְכוּתָא וּמִיַד אַעְדֵּי מִנְּכוֹן וּקְרָא אִתְקְיָים בְּכוּ דִּכְתִיב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אָמַר לֵיהּ חָמֵינָא בָךְ דְּאַנְתְּ חַכִּים בְּאוֹרַיְיתָא. תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא. אִילוּ אָמַר קְרָא שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנֶנֶת לָעַד הֲוָה כִּדְקָאַמְרַת אֲבָל לָא כְתִיב אֱלָּא תִּכּוֹן. זְמִינָא שְׂפַת אֱמֶת דְּתִכּוֹן מַה דְּלָאו הָכִי הַשְׁתָּא דְּהַשְׁתָּא שְׂפַת שֶׁקֶר קַיְימָא וּשְׂפַת אֱמֶת שְׁכִיב לְעַפְרָא וּבְהַהוּא זִמְנָא דֶּאֱמֶת יָקוּם עַל קִיּוּמֵיהּ וּמִגּוֹ אֶרֶץ תִּצְמָח כְּדֵין שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְכוּלִי אָמַר לֵיהּ הַהוּא הֶגְמוֹן זַכָּאָה אַנְתְּ וְזַכָּאָה עַמָּא דְאוֹרַיְיתָא דִקְשׁוֹט יַרְתִין בָּתַר יוֹמִין שְׁמַעְנָא דְאִתְגַּיֵיר אָזְלוּ מָטוּ חָד בֵּי חֲקָל וְצַלּוּ צְלוֹתֵיהוֹן כֵיוָן דְּצַלּוּ צְלוֹתְהוֹן אָמְרוּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְחַבֵּר בִּשְׁכִינְתָּא וְנֵיזֵיל וְנִתְעַסֵק בְּאוֹרַיְיתָא:
תרגום הזוהר פָּתַח אַחֵר וְאָמַר, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. בֹּא וּרְאֵה, אִם כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם הָיוּ עוֹבְדִים לַשֶּׁקֶר, הָיָה כֵּן, שֶׁהָיוּ מִתְבַּטְלִים, אֲבָל אוֹר וָזֹהַר הַזֶּה הַמֵּאִיר מִן הַשֶּׁמֶשׁ, וַדַּאי אֱמֶת הוּא. וְכֵן הַכּוֹכָבִים שֶׁבְּרוּם הָרָקִיעַ, אֱמֶת הֵם. וְאִם בִּכְסִילוּת וּבְחִסָּרוֹן דַּעְתָּם, הֵם אוֹמְרִים וְקוֹרְאִים אוֹתָם אֱלֹהִים, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָרִיךְ מִשּׁוּם זֶה לְכַלּוֹת מַעֲשָׂיו מִן הָעוֹלָם, אֲבָל גַּם לְעָתִיד לָבֹא, לֹא יִכְלוּ הַכּוֹכָבִים וְהָאוֹרוֹת מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא מִי יִכְלֶה. אֵלּוּ שֶׁעוֹבְדִים לָהֶם הֵם יִכְלוּ. וּמִקְרָא זֶה כָּךְ הוּא. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, אֵלּוּ הֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, שֶׁאוֹמְרִים ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. וְהַכֹּל אֱמֶת וְסוֹד הָאֱמֶת, וּמְסַיְּמִים קְרִיאַת שְׁמַע, ה' אֱלֹקֵיכֶם אֱמֶת. וְזֶה הוּא שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. שׁוֹאֵל, וְעַד רֶגַע הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, מַהוּ אַרְגִּיעָה. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא עַד כַּמָּה יִהְיֶה לָהֶם קִיּוּם בָּעוֹלָם, עַד לְעָתִיד לָבֹא, וְאָז יִהְיֶה לִי מְנוּחָה מֵעֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁלָּהֶם, כִּי אַרְגִּיעָה פֵּרוּשׁוֹ יִהְיֶה לִי מְנוּחָה. וּבַזְּמָן שֶׁאַרְגִּיעָה, יִכְלֶה לְשׁוֹן שָׁקֶר, הַיְנוּ אֵלּוּ שֶׁקּוֹרְאִים אֱלֹהִים לְמִי שֶׁאֵינוֹ אֱלֹהִים, אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם שְׂפַת אֱמֶת, כָּתוּב בָּהֶם, עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. אֲנִי זוֹכֵר, פַּעַם אַחַת, שֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ עִם רַבִּי אֶלְעָזָר, פָּגַע בּוֹ הֶגְמוֹן. אָמַר לוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר, יוֹדֵעַ אַתָּה מִתּוֹרַת הַיְהוּדִים. אָמַר לוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ. אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁהָאֱמוּנָה שֶׁלָּכֶם אֱמֶת וְתוֹרַתְכֶם אֱמֶת. וְאָנוּ אֱמוּנָתֵנוּ שֶׁקֶר וְתוֹרָתֵנוּ שֶׁקֶר. וַהֲרֵי כָּתוּב, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אָנוּ מִימֵי עוֹלָם, עוֹמְדִים בַּמַּלְכוּת וְלֹא סָרָה מִמֶּנּוּ לְעוֹלָם, דּוֹר אַחַר דּוֹר, הֲרֵי, תִּכּוֹן לָעַד וַדַּאי. וְאַתֶּם זְמָן מוּעָט הָיָה לָכֶם מַלְכוּת וּמִיָּד סָרָה מִכֶּם. וְהַמִּקְרָא נִתְקַיֵּם בָּכֶם, שֶׁכָּתוּב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אָמַר לוֹ רָאִיתִי בְּךְ שֶׁאַתָּה חָכָם בַּתּוֹרָה, תִּפַּח רוּחוֹ שֶׁל אִישׁ הַהוּא, אִלּוּ אָמַר הַכָּתוּב שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנַנְתָּ לָעַד הָיָה כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ, אֲבָל לֹא כָּתוּב אֶלָּא תִּכּוֹן לָעַד שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, עֲתִידָה שְׂפַת אֱמֶת שֶׁתִּכּוֹן, מַה שֶּׁאֵין כֵּן עַתָּה, שֶׁעַתָּה שְׂפַת שֶׁקֶר עוֹמֶדֶת, וּשְׂפַת אֱמֶת שׁוֹכֶבֶת עָפָר. וּבַזְּמָן הַהוּא שֶׁהָאֱמֶת יָקוּם עַל עָמְדוֹ וְתִּצְמָח מִן הָאָרֶץ, אָז, שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְגוֹ'. אָמַר לוֹ הֶגְמוֹן הַהוּא אַתָּה צוֹדֵק. וְאַשְׁרֵי הָעַם שֶׁתּוֹרַת אֱמֶת יָּרְשׁוּ. לְאַחַר יָמִים, שָׁמַעְנוּ שֶׁנִּתְגַיֵּר. הָלְכוּ, הִגִּיעוּ לְשָׂדֶה אֶחָד, וְהִתְפַּלְּלוּ תְּפִלָּתָם. אַחַר שֶׁהִתְפַּלְּלוּ תְּפִלָּתָם, אָמְרוּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְחַבֵּר עִם הַשְּׁכִינָה וְנֵלֶךְ וְנַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ק"ש פרק ג'
א. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת כָּל אֶחָד מֵהֶן אָסוּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיְּכַסֶּה מִתַּחַת לִבּוֹ עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בָּשָׂר זֶה בְּבָשָׂר זֶה מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה וְאִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ הַקְּטָנִים הֲרֵי גוּפָן כְּגוּפוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִישׁ מֵהֶן לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם מַחֲזִיר פָּנָיו וְחוֹצֵץ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא: ב. עַד אֵימָתַי הֵם קְטַנִּים לְעִנְיַן זֶה עַד שֶׁיְּהֵא הַזָּכָר בֵּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. וְהוּא שֶׁיְּהֵא תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְדוֹלִים שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא עַד שֶׁתַּפְסִיק טַלִּית בֵּינֵיהֶן אֲבָל אִם עֲדַיִין לֹא הָיוּ שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ קוֹרֵא עִמָּהֶן בְּקִירוּב בָּשָׂר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶפְסֵק עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן שְׁלש עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:
מוסר
מספר שערי קדושה ח"ב שער ד'
שִׂנְאָה עַל יְדֵי כָּךְ חוֹטֵא לַחֲבֵירוֹ לְהָרַע לוֹ בְּכָל מִינֵי רָעָה וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת מוֹצִיא אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם וְהוּא שׂוֹנֵא כְּבַיָּכוֹל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ וְהִנֵּה כֻלָּנוּ בָנִים לַה' אֱלֹהֵינוּ וְשׂוֹנֵא אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁיָּצָא מֵהֶם זֶה. וְהִנֵּה כָּל הַנְּשָׁמוֹת נֶאֶחָזוֹת בְּהַשֵׁם יִתְבָּרֵךְ וְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ מֵהֶם אֲשֶׁר בָּהֶם יִתְפָּאֵר וְאֵיךְ תִּשְׂנָאֵהוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּיִת שֵׁנִי הָיוּ בוֹ צַדִּיקִים וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים וְלֹא נֶחֱרַב אֶלָּא בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם וְלֹא נִתְאֲרֵךְ הַקֵּץ וְלֹא נֶעֱלָם אֶלָּא לְסִבַּת שִׂנְאַת חִנָּם וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁשְׁאָר הָעֲבֵירוֹת אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֲבָל שִׂנְאַת חִנָּם בְּלֵב הִיא תָמִיד וּבְכָל רֶגַע עוֹבֵר עַל (ויקרא י"ט) לֹא תִשְׂנָא וגו' וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה (שם) וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךְ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעַל מִצְוָה זוּ אָמְרוּ שֶׁזֶּה כְּלַל גָּדוֹל שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁכֻּלָּם תְּלוּיִם בָּה וְלֹא זָכָה מֹשֶׁה לְכָל מַעֲלוֹתָיו אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹהֵב לְיִשְׂרָאֵל וּמִצְטָעֵר בְּצָרָתָם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל פָּסוּק (שמות ב') וַיַּרְא בְּסִבְלוֹתָם וְעַל פָּסוּק (שם ל"ב) וְעַתָּה אִם תִּשָׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מֵחֵנִי נָא וְגו' וְלָכֵן הָיָה שָׁקוּל כְּכָל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעי' ס"ג) וַיִּזְכּוֹר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ:
כי תשא יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(יז) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם: וְתַעְבֵּד כִּיוֹרָא דִנְחָשָׁא וּבְסִיסֵהּ נְחָשָׁא לְקִדוּשׁ וְתִתֵּן יָתֵהּ בֵּין מַשְׁכַּן זִמְנָא וּבֵין מַדְבְּחָא וְתִתֵּן תַּמָן מַיָא:
רש"י כיור. כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים: וכנו. כתרגומו ובסיסיה, מושב מתקן לכיור: לרחצה. מוסב על הכיור: ובין המזבח. מזבח העולה שכתוב בו, שהוא לפני פתח משכן אהל מועד, והיה הכיור משוך קמעא ועומד כנגד אויר שבין המזבח והמשכן, ואינו מפסיק כלל בנתים, משום שנאמר (שמות מ כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד, כלומר מזבח לפני אהל מועד ואין כיור לפני אהל מועד, הא כיצד, משוך קמעא כלפי הדרום, כך שנויה בזבחים (נט א) :
(יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: וִיקַדְשׁוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי מִנֵהּ יָת יְדֵיהוֹן וְיָת רַגְלֵיהוֹן:
רש"י את ידיהם ואת רגליהם. בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים (יט ב) כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש:
(כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה: בְּמֵיעַלְהוֹן לְמַשְׁכַּן זִמְנָא יְקַדְשׁוּן מַיָא וְלָא יְמוּתוּן אוֹ בְמִקְרָבְהוֹן לְמַדְבְּחָא לְשַׁמָשָׁא לְאַסָקָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:
רש"י בבאם אל אהל מועד. להקטיר קטרת שחרית ובין הערבים, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה: ולא ימותו. הא אם לא ירחצו ימותו, שבתורה נאמרו כללות, ומכלל לאו אתה שומע הן: אל המזבח. החיצון, שאין כאן ביאת אהל מועד אלא בחצר:
נביאים - מלכים א - פרק יח
(כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: וּנְסִיבוּ יָת תּוֹרָא דְּיָהַב לְהוֹן וַעֲבָדוּ וְקָרוּ בְּשׁוּם בַּעֲלָא מִצַפְרָא וְעַד עִדָּן טִיהֲרָא לְמֵימָר בַּעֲלָא עֲנֵינָא וְלֵית קָל וְלֵית דְּעָנֵי וְאֶשְׁתַּטּוּ עַל אֲגוֹרָא דַּעֲבַד:
רש"י אשר נתן להם . שהיה נשמט מהם , שלא יקרב לעבודה זרה , וברח לו תחת כנפיו של אליהו אמר לו : לך , בשניכם יתקדש המקום ( במדבר רבה כג ט , ילקוט שמעוני כאן רמז ריד ) : ויפסחו על המזבח אשר עשה . תרגם יונתן : ואשתטו , היו מרקדין כמשפטן על מזבחותם : ויפסחו . כמו ויפסעו :
(כז) וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: וַהֲוָה בְּעִדָּן טִיהֲרָא וְחַיִּיךְ בְּהוֹן אֵלִיָּהוּ וַאֲמַר קָרוּ בְּקוֹל רָב אֲרֵי אַתּוּן אֲמָרִין דַּחֲלָא הוּא דִּילְמָא שׁוּעֵי לֵיהּ אוֹ אִשְׁתַּדָּפָא אִשְׁתְּדִיף אוֹ אוֹרֵחַ הֲוָת לֵיהּ אוֹ דִּילְמָא דָּמוּךְ הוּא וְיִתְעָר:
רש"י כי אלהים הוא . ( תרגום : ) ארי אתון אמרין דחלא הוא : כי שיח וכי שיג לו . שמא יש לו דבר עם יועציו עכשיו , או משיג ורודף הוא עכשיו במלחמה : וכי דרך לו . לבית הכסא :
(כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: וְקָרוּ בְּקוֹל רָב וְאִתְחַמָּמוּ כְּנִמּוּסֵיהוֹן בִּסְיָפִין וּבְרוֹמָחִין עַד דְּאִשְׁתַּפִּיךְ דָּמָא עֲלֵיהוֹן:
רש"י ויתגודדו . לשון שריטה בכלי , וכן היה נימוסיהן :
(כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: וַהֲוָה כְּמֵעִיבָר טִיהֲרָא וְאִשְׁתַּטִּיאוּ עַד לְמֵיסָק מִנְחָתָא וְלֵית קָל וְלֵית דְּעָנֵי וְלֵית דְּמָצִית:
רש"י ויתנבאו . ( תרגום : ) ואשתטיאו :
כתובים - משלי - פרק יט
(ב) גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא: מַן דְּלָא יָדִיעַ נַפְשֵׁיהּ לָא שַׁפִּיר לֵיהּ וּדְקָלִיל בְּרִגְלוֹי לְבִישְׁתָּא חָטְיָא הוּא:
רש"י גם בלא דעת נפש לא טוב . אין טוב לאדם שהוא בלא תורה : ואץ ברגלים חוטא . החוטא רופס ודש העונות בעקביו ואומר קל הוא זה אעבור עליו , ורבותינו פירשו גם בלא דעת , בכופה את אשתו לתשמיש המטה בעל כרחה : ואץ ברגלים חוטא . זה הבועל ושונה , ד"א זה המהלך על גבי עשבים בשבת :
(ג) אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְהוָה יִזְעַף לִבּוֹ: שַׁטְיוּתָא דְבַר נָשָׁא מְטַלְטְלָא אָרְחָתֵיהּ וְעַל אֱלָהָא מִתְרְעֵם לִבֵּיהּ:
רש"י אולת אדם תסלף דרכו . בעונו בא לו הרע כי באולתו תסלף דרכו ועבר עבירו' ונפרעין ממנו ובבוא לו הצרה זועף לבו על הקב"ה וממהר אחר מדת הדין כגון אחי יוסף שאמרו מה זאת עש' אלהים לנו ( בראשית מב ) :
(ד) הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים וְדָל מֵרֵעהוּ יִפָּרֵד: מַזָלָא מוֹסִיף חַבְרֵי סַגִיאֵי וּמִסְכְּנָא פָרֵישׁ חַבְרֵיהּ מִנֵיהּ:
רש"י הון יוסיף רעים רבים . אוהבים רבים ויש לפותרו במי שלמד תורה :
(ה) עֵד שְׁקָרִים לֹא יִנָּקֶה וְיָפִיחַ כְּזָבִים לֹא יִמָּלֵט: סָהֲדָא דְשִׁקְרָא לָא נִזְדְּכֵי וּדְמַוְעֵי כַדְבוּתָא לָא נִתְמְלֵט:
משנה שבת פרק כא
א. נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְכַלְכָּלָה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה:
ברטנורה (א) נוטל אדם את בנו. בחצר: והאבן בידו. ולא אמרינן דמטלטל לאבן: כלכלה. סל: והאבן בתוכה. והוא שיהיו פירות בסל, שאם אין בו פירות נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו. וצריך נמי שיהיו בתוכו פירות שאם ישליכם בארץ ימאסו, כגון תותים וענבים וכיוצא בהם, אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים, מנער את הפירות והן נופלים. ופירות הנמאסים נמי כגון תותים וענבים אם אפשר לסלקם לצדי הכלכלה ולנער האבן לבדה ולהשליכה, אסור לטלטלה עם האבן. ומתניתין איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה והאבן דופן לה שאי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן: תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. אגב הטהורה ואגב החולין, אבל טמאה באנפי נפשה לאו בת טלטול היא: אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה במאה סאים של חולין, מותר להעלות לסאה של תרומה מהן בשבת ויהיו כולן חולין ומותרים לזרים, ולא אמרינן מתקן הוא, דתרומה שנפלה בחולין חשבינן לה כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת, וכשעולה באחד ומאה התרומה עצמה שנפלה עולה, הילכך לאו מתקן הוא. ואין הלכה כרבי יהודה:
ב. הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:
ברטנורה (ב) מטה על צדה. מטה החבית על צדה אם צריך לטול מן היין והאבן נופלת, ולא יטול אותה בידים: היתה בין החביות. ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם, מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה אותה על צדה: נוער את הכר והן נופלות. כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר. אבל אם צריך למקומו, מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין נעשה הכר בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו ולא לנער המעות שעליו: לשלשת. דבר של טנוף כגון רוק או רעי או צואה: מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו במים זהו כבוסו: היתה על כר של עור. דלאו בר כבוס הוא: נותן עליה מים עד שתכלה. ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך בהו כבוס בעורות רכים. ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן:
ג. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. (וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בַּשַּׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:
ברטנורה (ג) בית שמאי אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. בגמרא קאמר שאין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת השיטה. שבית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלא, שיש עליה תורת כלי, אבל לא יטלטל העצמות והקליפין בידים, דבית הלל כרבי שמעון ובית שמאי כרבי יהודה. ומיהו לא שרו בית הלל אלא בעצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה אע"ג דלא חזו למאכל אדם, אבל אי לא חזו אף למאכל בהמה מודו בית הלל דאסורים לטלטל, דבכהאי גוונא אפילו רבי שמעון מודה: מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית. אפילו פחות מכזית, וטעמא כדמפרש בסמוך שהן ראויין למאכל בהמה: ושער של פולין. שרביטים שהקטנית גדל בהן: עור בית אחיזה. בית אחיזה של עור שיאחזנו בו: אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו, והוי פסיק רישיה ולא ימות, דמודה ביה רבי שמעון: בין כך ובין כך. בין יש לו בית אחיזה בין אין לו בית אחיזה: ניטל בשבת. כשהוא נגוב: ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:
גמרא שבת דף קמ"ב ע"ב
מָעוֹת שֶׁעַל הַכָּר וכו'. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשֵּׁי אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּשׁוֹכֵחַ אֲבָל בְּמַנִּיחַ נַעֲשֶׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצוֹרֶךְ גּוּפוֹ אֲבָל לְצוֹרֶךְ מְקוֹמוֹ מְטַלְטְלוֹ וְעוֹדָן עָלָיו. אָמַר רִבִּי אוֹשַׁעְיָא שָׁכַח אַרְנְקִי בֶּחָצֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רִבִּי יִצְחָק שָׁכַח לְבֵינָה בֶּחָצֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בַּר שִׁילָא אָמַר רִבִּי אַסֵּי פַּעַם אַחַת שָׁכְחוּ דִסְקַיָּא מְלֵיאָה מָעוֹת בִּסְרַטְיָא וּבָאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רִבִּי יוֹחָנָן וְאָמַר לָהֶם הַנִּיחוּ עָלֶיהָ כִּכָּר אוֹ תִינוֹק וְטַלְטְלוּהָ. אָמַר מַר זוּטְרָא הִלְכְתָא כְּכָל הַנֵּי שְׁמַעְתְּתָא בְּשׁוֹכֵחַ. רַב אַשֵׁי אָמַר אֲפִלּוּ שָׁכַח נַמֵּי לֹא. וְלֹא אָמְרוּ כִּכָר אוֹ תִינוֹק אֶלָּא לְמֵת בִּלְבָד. אַבַּיֵי מָנַח כַּפָּא אֲכִיפֵי. רָבָא מָנַח סַכִּינָא אֲבַר יוֹנָה וּמְטַלְטְלָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף כַּמָּה חֲרִיפָא שְׁמַעְתְּתָא דְּדַרְדְּקֵי אִימוּר דְּאָמוּר רַבָּנָן בְּשׁוֹכֵחַ לְכַתְּחִלָּה מִי אָמוּר. אָמַר אַבַּיֵּי אִי לָאו דְאָדָם חָשׁוּב אֲנָא כַּפָּא אֲכִיפֵי לָמָה לִי הָא חָזוּ לְמִזְגָא עֲלַיְיהוּ אָמַר רָבָא אֲנָא אִי לָאו דְאָדָם חָשׁוּב אֲנָא סַכִּינָא אֲבַר יוֹנָה לָמָה לִי הָא חָזוּ לֵיהּ לְאוּמְצָא. טַעְמָא דְחָזֵי לְאוּמְצָא הָא לֹא חָזֵי לְאוּמְצָא לֹא לְמֵימְרָא דְרָבָא כְּרִבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיה וְהָאָמַר רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ טְוֵי לִי בַּר אַוָּוזָא וּשָׁדֵי מֵיעֵיהּ לְשׁוּנְרָא. הָתָם כֵּיוָן דְּמִסְרַח דַעְתֵּיהּ עִילָוֵֹיהּ מֵאֶתְמוֹל. הָכִי נַמֵּי מִסְתַּבְרָא דְרָבָא כְּרִבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ. דְּדָרַשׁ רָבָא אִשָּׁה לֹא תִּכָּנֵס לְבֵית הָעֵצִים לִיטוֹל מֵהֶם אוּד. וְאוּד שֶׁנִּשְׁבַּר אָסוּר לְהַסִּיקוֹ בְּיוֹם טוֹב לְפִי שֶׁמַּסִּיקִין בְּכֵלִים וְאֵין מַסִּיקִין בְּשִׁבְרֵי כֵלִים. שְׁמַע מִינָהּ:
רש"י לא שנו. דמנער: נעשה. הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול: לא שנו. דמנערה ואינ' מטלטל' בעודו עליה: אלא שצריך לגופו. של כר לשכב עליו הלכך בניעור סגיא ושדי לי' באתרייהו: אבל צריך למקומו. של כר מטלטלה עם המעות למקום אחר: דסקיא מלאה מעות. גרסינן: בסרטיא. רשות הרבים: הניח עליה ככר או תינוק. דלישתרו לטלטלה אגבייהו תוך ארבע אמות וטלטלהו פחות פחות מארבע אמות במחיצ' של בני אדם כדאמר בעירובין: בשוכח. אבל במניח מדעת בערב שבת לא התירו לו לטלטל' ע"י ככר או תינוק: אלא למת. משום כבוד הבריות כשמוטל בחמה: אביי מנח כפא אכיפי. מניח תרווד על העמודים לטלטלן אגב תרווד: אבר יונה. חי (בלא) מליח: חריפא שמעתא דדרדקי. סבורים הם שהם חריפים: אימור דאמור רבנן. בארנקי ודיסקיא מניח עליה ככר או תינוק בשכח' ובמקום התורפה ומשום הפסד ממון: אמר אביי. אנא שפיר מטלטלנא כיפי ואפילו בלא תרווד: אי לאו דאדם חשוב אנא. ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באיסורין: כפא אכיפי ל"ל. בלאו כפא נמי שרי לטלטלינהו דהא חזו למזגא עלייהו: לאומצא לאוכלו חי בשבת שיש בני אדם שדעתן יפה ואוכלים בשר חי וקרו לה אומצא: הא לא חזי לאומצ' לא. ואע"ג דחזי לשונרא דאמרי' מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים: כר"י. במסכת ביצה: טוי לי בר אווזא. ביום טוב: ושדי מעיה לשונרא. אלמא מטלטל להו משום שונרא ואף ע"ג דהאידנא לא חזי לאדם דלאו אורח ארע' למיכלא ביום טוב ומיהו אתמול לאדם הוו קיימי: התם כיון דמסרח. מעיי' אי מצנע לי' עד אורתא מאתמול דעתי' עלייהו לשונרא ובין השמשות נמי מוכן לבהמה הוא: אוד. פורגו"ן דסתם עצי' להסק' ניתנו ולא לטלטל כלי: ואוד שנשבר. ביום טוב: בשברי כלים. שנשברו היום דהו"ל נולד: ש"מ. דכר"י ס"ל דאית ליה מוקצה:
זוהר תשא דף קפ"ח ע"ב
פָּתַח רִבִּי יוֹסֵי וְאָמַר (ישעיה מ"א) הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹמֵר. זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לְיִשְׂרָאֵל כָּל אִינוּן טָבָאן דְּקָאמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי קְשׁוֹט וְיִשְׂרָאֵל סַבְּלוּ עֲלֵיהוֹן כַּמָּה בִישִׁין בְּגָלוּתֵיהוֹן. וְאִלְמָלֵא כָל אִינוּן טָבָאן דְּקָא מְחַכָּאן וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא לָא הֲווֹ יָכְלִין לְמֵיקָם וּלְמִסְבַּל גָלוּתָא אֲבָל אַזְלִין לְבֵי מִדְרָשׁוֹת פַּתְחִין סִפְרִין וְחָמָאן כָּל אִינוּן טָבָאן דְּקָא מְחַכָּן וְחָמָאן כְּתִיבִין בְּאוֹרַיְיתָא דְּאַבְטַח לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ וּמִתְנַחֲמִין בְּגָלוּתְהוֹן. וּשְׁאַר עַמָּן מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין לוֹן וְאַמְרֵי אָן הוּא אֱלָהֲכוֹן אָן אִינוּן טָבָאן דְּאָתוּן אַמְרִין דִּזְמִינִין לְכוֹן וְכִי כָל עַמִּין דְּעַלְמָא יִכְסְפוּן מִנַּיְיכוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (שם ס"ו) שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם וְגוֹמֵר. מָאי הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. אִינוּן דְּסַבְלוּ כַמָּה בִישִׁין כַּמָּה שְׁמוּעוֹת שַׁמְעֵי אִלֵּין עַל אִלֵּין אִלֵּין בָתָר אִלֵּין וְחָרִידוּ עֲלֵיהוֹן כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה ל') כִּי וְגוֹמֵר קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹמֵר. אִינוּן חֲרֵדִים תָּדִיר אֶל דְּבָרוֹ כַּד אִתְעֲבִיד דִּינָא. אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם אִלֵּין אִינוּן אֲחוּכוֹן בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ד') סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. דְּלֵית עַמָּא דְּקָא מְבָזִין לוֹן בְאַנְפֵּי וּמְרַקְּקִין בְּאַנְפַּיְיהוּ לְיִשְׂרָאֵל כִּבְנֵי אֱדוֹם וְאַמְרֵי דְכֻלְּהוּ מִסְאֲבִין כַּנִּדָה וְדָא אִיהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ אֲנָן דְּאָמְרִין בְּנוֹי דְאֵל חַי. דִּי בַן יִתְיְיקַר שְׁמֵיהּ. אֲנָן שַׁלְטָנִין עַל עַלְמָא בְּגִין הַהוּא דְאִקְרֵי גָּדוֹל. (בראשית כ"ז) עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וּבִשְׁמָא דָא אִקְרֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא גָּדוֹל (תהלים קמ"ה) גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד. אֲנָן בְּנֵי הַגָּדוֹל וְאִיהוּ גָּדוֹל וַדָּאי לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ אֲבָל אָתוּן זְעִירִין מִכֹּלָּא יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן כְּתִיב אָן הוּא אֱלָהֲכוֹן אָן הוּא אִינוּן טָבָאן דְּיִכְסְפוּן כָּל עַמְּמַיָּא מֵחֶדְוָה דִילְכוֹן, מָאן יִתֵּן וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם כְּמָה דְאָתוּן אַמְרִין וְהֵם יֵבוֹשׁוּ (רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֵר וְהֵם יֵבוֹשׁוּ) כְּמָאן דְּתָלֵי קִלְלְתָא בְאַחֲרָא בְּגִין דְּאָתוּן אַמְרִין דִּכְדֵּין יְבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ וּבְגִין דָּא רוּחַ קוּדְשָׁא הֲוָה אָמַר מִלָּה הָכִי וְעַל דָּא הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מָאי כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ דְּאִתְקָפוּ נְחִירֵהוֹן בְּרוּגְזָא עֲלָךְ בְּגָלוּתָא דָא. בְּהַהוּא זִמְנָא יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל טָבִין דִּיֶּחֱמוּן לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל:
תרגום הזוהר פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ וְגוֹ'. עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְיִשְׂרָאֵל כָּל הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁאָמַר עַל יְדֵי נְבִיאֵי הָאֱמֶת, וְיִשְׂרָאֵל סָבְלוּ עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה רָע בַּגָּלוּת. וְלוּלֵא כָּל הַטּוֹב הַזֶּה שֶׁמְּחַכִּים וְרוֹאִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לַעֲמֹד וְלִסְבֹּל הַגָּלוּת. אֲבָל הוֹלְכִים לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת פּוֹתְחִים סְפָרִים וְרוֹאִים כָּל הַטּוֹב הַזֶּה הַמְּקוּוֶה, וְרוֹאִים כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַ לָהֶם, וְהֵם מִתְנַחֲמִים בַּגָּלוּת. וּשְׁאָר הָעַמִּים מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים אוֹתָם, וְאָמַר אַיֵּה הוּא אֱלֹקֵיכֶם, אַיֵּה הוּא הַטּוֹב שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת לָכֶם, וְכִי כָּל עַמֵּי הָעוֹלָם יֵבֹשוּ מִכֶּם. זֶה שֶׁנֶאֱמַר שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם וְגוֹ'. מַהוּ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ. אֵלּוּ הֵם שֶׁסָּבְלוּ הַרְבֵּה רָעוֹת, כַּמָּה שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אֵלּוּ עַל אֵלּוּ וְאֵלּוּ אַחַר אֵלּוּ שָׁמְעוּ וְחָרְדוּ עֲלֵיהֶם. כְּדִכְתִיב כִּי וְגוֹ' קוֹל חֲרָדָה שָׁמַעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם וְגוֹ'. אֵלּוּ חֲרֵדִים תָּמִיד עַל דְּבָרוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין. אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂוֹנְאֵיכֶם, אֵלּוּ הֵם אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו. מְנַדֵּיכֶם, כְּדִכְתִיב, סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ. שֶׁאֵין עָם, שֶׁיִּבְזוּ בִּפְנֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְיִרְקְּקוּ בִּפְנֵיהֶם, כִּבְנֵי אֱדוֹם. וְאוֹמְרִים עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁכֻּלָּם טְמֵאִים כַּנִּדָּה, וְזֶהוּ מְנַדֵּיכֶם. לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה', שֶׁאוֹמְרִים, אָנוּ בְּנֵי אֵל חָי, וּבָנוּ יִתְכַּבֵּד שְׁמוֹ, אָנוּ שׁוֹלְטִים עַל הָעוֹלָם, מִשּׁוּם אוֹתוֹ הַנִּקְרָא גָּדוֹל, שֶׁכָּתוּב, עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדוֹל. וּבְשֵׁם זֶה גָּדוֹל נִקְרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב, גָּדוֹל ה' וּמְהוּלָל מְאֹד. אָנוּ בְּנוֹ הַגָּדוֹל, וְהוּא גָּדוֹל, וַדַּאי עָלֵינוּ נֶאֱמַר, לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה'. וְאוֹמְרִים לְיִשְׂרָאֵל, אֲבָל אַתֶּם קְטַנִּים מִכֹּל, שֶׁכָּתוּב, יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן, אַיֵּה הוּא אֱלֹקֵיכֶם, אַיֵּה הוּא הַטּוֹב, שֶׁכָּל הָעַמִּים יֵבֹשוּ מִשִׂמְחָה שֶׁלָּכֶם, מִי יִתֵּן וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם כְּמוֹ שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים. וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר, וְאַתֶּם תֵּבוֹשׁוּ, אֶלָּא כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים, כִּי הֵם אָמְרוּ, שֶׁאָז יֵבֹשוּ וְיִכָּלְמוּ יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ וְהֵם יֵבוֹשׁוּ, כְּמִי שֶׁתּוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּאֲחֵרִים. וּמִשׁוּם זֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ הָיָה אוֹמֵר מִלָּה זוֹ כָּךְ, אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת הֵם יֵבֹשוּ, וְעַל זֶה, נֶאֱמַר, הֵן יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. מַהוּ כָּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ. הַיְנוּ שֶׁהִתְּקִיפוּ נְחִירֵי אַפָּם בְּכַעַס עָלֶיךְ, בַּגָּלוּת הַזֶּה. כִּי בַּזְּמָן הַהוּא, לְעָתִיד, יֵבוֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מִכָּל הַטּוֹב שֶׁיִּרְאוּ בְּיִשְׂרָאֵל.
הלכה פסוקה
הרמב"ם הלכות ק"ש פרק ד'
א. נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים פְּטוּרִים מִקְּרִיאַת שְׁמַע. וּמְלַמְּדִין אֶת הַקְּטָנִים לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת. מִי שֶׁהָיָה לִבּוֹ טָרוּד וְנֶחְפָּז לִדְבַר מִצְוָה פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת וּמִקְּרִיאַת שְׁמַע. לְפִיכָךְ חָתָן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה פָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע עַד שֶׁיָּבֹא עָלֶיהָ לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה שֶׁמָּא לֹא יִמְצָא בְּתוּלִים וְאִם שָׁהָה עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְלֹא בָּעַל חַיָּיב לִקְרוֹת מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי נִתְקַרְרָה דַעְתּוֹ וְלִבּוֹ גַס בָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָעַל: ב. אֲבָל הַנּוֹשֵׂא אֶת הַבְּעוּלָה אַף עַל פִּי שֶׁעוֹסֵק בְּמִצְוָה חַיָּיב לִקְרוֹת הוֹאִיל וְאֵין לוֹ דָבָר שֶׁמְּשַׁבֵּשׁ דַּעְתּוֹ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
מוסר
מספר שערי קדושה ח"ב שער ד'
הַקִּנְאָה הִיא גְרָמָא לָבֹא לִידֵי שִׂנְאָה וְגַם הִיא יוֹתֵר קָשָׁה כִּי מוֹרֵד עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָמָה הִשְׁפִּיעַ טוֹבָה לַחֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. צֵא וּלְמַד כִּי כָּל הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶעֱנְשׁוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַקִּנְאָה כִּי הִנֵּה קַיִן הַמְדַבֵּר פֶּה אֶל פֶּה עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִטְרַד מִן הָעוֹלָם הוּא וְזַרְעֲיוֹתָיו עַל שֶׁקִּנֵּא לִתְאוּמָתוֹ שֶׁל הֶבֶל וְעַל יְדֵי כֵן עָבַר כָּל אוֹתָן הָעֲבֵירוֹת. וַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לֹא גָלוּ לְמִצְרַיִם אֶלָּא בְּעָוֹן וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְסוֹף סוֹף נֶעֶנְשׁוּ בַּעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מַלְכוּת. וְיָרָבְעָם שֶׁכָּל חַכְמֵי דוֹרוֹ לְפָנָיו כְּעִשְׂבֵּי הַשָּׂדֶה נִטְרַד מִן הָעוֹלָם בְּקִנְאָתוֹ מִמַּלְכֵי בֵּית דָּוִד. גַּם שָׁאוּל בְּחִיר ה' כְּבֶן שָׁנָה שֶׁלֹּא טָעַם טַעַם חֵטְא וְלֹא הָיָה בְּמַלְכוּתוֹ שׁוּם דּוֹפִי כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. נִטְרַד מִמַּלְכוּתוֹ וְנֶהֱרַג הוּא וּשְׁלֹשֶת בָּנָיו וְנֶהֱרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים וְגָלוּ יִשְׂרָאֵל בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וְנֶחֱרַב מִשְׁכַּן שִׁילֹה וְהַכֹּל עַל שֶׁקִּנֵּא לְדָוִד בְּעִנְיַן גָּלְיָת סָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְנָחָה עָלָיו רוּחַ עִוְעִים. ה' יַצִילֵנוּ מִכָּל מִדּוֹת רָעוֹת וִיזַכֵּנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ תָּדִיר כֵּן יְהִי רָצוֹן:
כי תשא יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם: וִיקַדְשׁוּן יְדֵיהוֹן וְרַגְלֵיהוֹן וְלָא יְמוּתוּן וּתְהֵי לְהוֹן קְיָם עָלָם לֵהּ וְלִבְנוֹהִי לְדָרֵיהוֹן:
רש"י ולא ימותו. לחייב מיתה על המשמש במזבח ואינו רחוץ ידים ורגלים, שממיתה הראשונה לא שמענו אלא על הנכנס להיכל:
(כב) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם: וְאַתְּ סַב לָךְ בּוּסְמִין רֵישָׁא מֵירָא דַכְיָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה וְקִנְמָן בֶּשֶׂם פַּלְגוּתֵהּ מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין וּקְנֵה בוּסְמָא מַתְקַל מָאתָן וְחַמְשִׁין:
רש"י בשמים ראש. חשובים: וקנמן בשם. לפי שהקנמון קליפת עץ הוא, יש שהוא טוב ויש בו ריח טוב וטעם, ויש שאינו אלא כעץ, לכך הצרך לומר קנמן בשם, מן הטוב: מחציתו חמשים ומאתים. מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים, נמצא כלו חמש מאות, כמו שיעור מר דרור, אם כן, למה נאמר בו חצאין, גזרת הכתוב היא להביאו לחצאין, להרבות בו שתי הכרעות, שאין שוקלין עין בעין, וכך שנויה בכרתות (דף ה א) : וקנה בשם. קנה של בשם לפי שיש קנים שאינן של בשם, הצרך לומר בשם: חמשים ומאתים. סך משקל כלו:
(כד) וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין: וּקְצִיעֵתָא מַתְקַל חֲמֵשׁ מְאָה בְּסִלְעֵי קוּדְשָׁא וּמְשַׁח זֵיתָא מְלֵא הִינָא:
רש"י וקדה. שם שרש עשב, ובלשון חכמים קציעה: הין. שנים עשר לוגין, ונחלקו בו חכמי ישראל רבי מאיר אומר בו שלקו את העקרין. אמר לו רבי יהודה והלא לסוך את העקרין אינו ספק, אלא שראום במים, שלא יבלעו את השמן, ואחר כך הציף עליהם השמן עד שקלט הריח וקפחו לשמן מעל העקרין:
(כה) וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה: וְתַעְבֵּד יָתֵהּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא בּוֹסֶם מְבַסָם עוֹבַד בּוּסְמָנוּ מְשַׁח רְבוּת קוּדְשָׁא יְהֵא:
רש"י רקח מרקחת. רקח שם דבר הוא, והטעם מוכיח שהוא למעלה, והרי הוא כמו רקח, רגע, ואינו כמו (ישעיה נא טו) רגע הים, וכמו (ישעיה ו מב ה) רקע הארץ, שהטעם למטה, וכל דבר המעורב בחברו, עד שזה קופח מזה או ריח או טעם קרוי מרקחת: רקח מרקחת. רקח העשוי על ידי אמנות ותערובות: מעשה רוקח. שם האמן בדבר:
נביאים - מלכים א - פרק יח
(ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס: וַאֲמַר אֵלִיָּהוּ לְכָל עַמָּא אִתְקָּרִיבוּ לְוָתִי וְקָרִיבוּ כָּל עַמָּא לְוָתֵיהּ וּבָנָא יָת מַדְבְּחָא דַּיְיָ דַּהֲוָה מְפַגֵּר:
רש"י וירפא את מזבח ה' ההרוס . בנה מזבח , והזכיר לישראל להיות מזבח ה' עולה על לבם ושגור בפיהם , שהיה הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל עשרת השבטים , כך שמעתי פשוטו . ומדרשו שמעתי , ששאול בנה מזבח בהר הכרמל , וזהו שאמר ( שמואל א טו יב ) : בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד , ולהלן ( בראשית לג כ ) הוא אומר : ויצב שם מזבח , ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים , ובנה אליהו מזבח זה של שאול , שהיה הרוס :
(לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: וְנָסִיב אֵלִיָּהוּ תַּרְתָּא עֲסָרֵי אֲבָנַיָּא לְמִנְיָן שִׁבְטֵי בְּנֵי יַעֲקֹב דִּי הֲוָה פִּתְגָמָא דַּיְיָ עִימֶּיהּ לְמֵימָר יִשְּׂרָאֵל יְהִי שְׁמָךְ:
רש"י אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך . למה נאמר כאן , לפי שביום שנגלתה שכינה על יעקב בבית אל וקראו ישראל , בו ביום אמר לו : גוי וקהל גוים יהיה ממך , עתידין בניך להקהל כשאר עמים , ולבנות מזבח להקטיר עליו בשעת איסור הבמות , ואני מתרצה בדבר , בבראשית רבה ( פב ה ) :
(לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ: וּבָנָא יָת אֲבָנַיָּא מַדְבְּחָא בִּשְׁמָא דַּיְיָ וַעֲבַד מַזִּיקָתָא כְּבֵית סָאתָא זַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר לְמַדְבְּחָא:
רש"י תעלה . פושאד"ו בלעז : כבית סאתים . רחבו בית סאתים , מאה על חמשים , כחצר המשכן :
(לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים: וְסִדֵּר יָת אָעַיָּא וְהֵדִים יָת תּוּרָא וְשַׁוִּי עַל אָעַיָּא: (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ: וַאֲמַר מַלּוּ אַרְבַּע כַּדִּין מַיָּא וַאֲרִיקוּ עַל עֹלָתָא וְעַל אָעַיָּא וַאֲמַר תְּנוּ וּתְנוּ וַאֲמַר תְּלִיתוּ וְתָלִיתוּ:
רש"י כדים מים . להגדיל את הנס : ויצקו . אלישע ( יצק ) על ידיו , ונעשו אצבעותיו כמעיינות ונתמלאה התעלה , הוא שנאמר ( מלכים ב ג יא ) : פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו , ונעשה נס במים על ידיו , ראוי הוא שיעשה הנס במים על ידיו ( אליהו רבה פרק יז ) :
כתובים - משלי - פרק יט
(ו) רַבִּים יְחַלּוּ פְנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ לְאִישׁ מַתָּן: סַגִיעֵי דִמְשַׁמְשִׁין קֳדָם רַבָּא וְדִלְבִישִׁין יָהֵיב מוּהַבְתָּא:
רש"י רבים יחלו פני נדיב וכל הרע . הכל נעשים רעים : לאיש מתן . יש לפותרו בנותני צדקה ויש לפותרו במרביצי תורה :
(ז) כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ אַף כִּי מְרֵעֵהוּ רָחֲקוּ מִמֶּנּוּ מְרַדֵּף אֲמָרִים (לא) לוֹ הֵמָּה: כֻּלְהוֹן רָחֲמוֹי דְמִסְכְּנָא סָנְיָן לֵיהּ וְאַף חַבְרוֹי רָחֲקִין מִנֵיהּ אִיכָּא דְטָרֵךְ בְּמִלוֹי לָא שְׁרִיר: