אור ברסלב

חק לישראל - שמות

פרשת יתרו

פרשת בשלח

יתרו יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יח (א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וּשְׁמַע יִתְרוֹ רַבָּא דְמִדְיָן חֲמוּהִי דְמשֶׁה יַת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמֵהּ אֲרֵי אַפִּיק יְיָ יָת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרָיִם:

רש"י וישמע יתרו. מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק: יתרו. שבע שמות נקראו לו רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קני, פוטיאל. יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה (להלן פסוק כא) ואתה תחזה. יתרו לכשנתגיר וקים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב שחבב את התורה. וחובב הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה. ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומה הוא אומר (שמות ב יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי: חתן משה. כאן היה יתרו מתכבד במשה, אני חותן המלך ולשעבר היה משה תולה הגדלה בחמיו, שנאמר (שמות ד יח) וישב אל יתר חותנו: למשה ולישראל. שקול משה כנגד כל ישראל: את כל אשר עשה. להם בירידת המן ובבאר ובעמלק: כי הוציא ה' וגו' . זו גדולה על כלם:

(ב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וּדְבַר יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה יָת צִפֹּרָה אִתַּת משֶׁה בָּתַר דְפַטְרַהּ:

רש"י אחר שלוחיה. כשאמר לו הקדוש ברוך הוא במדין (שמות ד יט) לך שוב מצרים, (שם כ) ויקח משה את אשתו ואת בניו גו' ויצא אהרן לקראתו, (שם כז) ויפגשהו בהר האלהים. אמר לו מי הם הללו. אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני. אמר לו והיכן אתה מוליכן. אמר לו למצרים. אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם. אמר לה לכי אל בית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה:

(ג) וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְיָת תְּרֵין בְּנָהָא דִי שׁוּם חַד גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה: (ד) וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: וְשׁוּם חַד אֱלִיעֶזֶר אֲרֵי אֱלָהָא דְאַבָּא הֲוָה בְסַעְדִי וְשֵׁזְבַנִי מֵחַרְבָּא דְפַרְעֹה:

רש"י ויצלני מחרב פרעה. כשגלו דתן ואבירם על דבר המצרי ובקש להרג את משה, נעשה צוארו כעמוד של שיש:

(ה) וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים: וַאֲתָא יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה וּבְנוֹהִי וְאִתְּתֵהּ לְוָת משֶׁה לְמַדְבְּרָא דִי הוּא שָׁרֵי תַמָן לְטוּרָא דְאִתְגְלֵי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ:

רש"י אל המדבר. אף אנו יודעין שבמדבר היו, אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה:

(ו) וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: וַאֲמַר לְמשֶׁה אֲנָא חֲמוּךְ יִתְרוֹ אָתֵי לְוָתָךְ וְאִתְּתָךְ וּתְרֵין בְּנָהָא עִמַהּ:

רש"י ויאמר אל משה. על ידי שליח: אני חתנך יתרו וגו' . אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך, ואם אין אתה יוצא בגין אשתך צא בגין שני בניה:

נביאים - ישעיה - פרק ו

ו (א) בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: בְּשִׁתָּא דְּאִתְנַגַּע בַּהּ מַלְכָּא עֻזִיָּהוּ אָמַר נָבִיא חֲזֵיתִי יָת יְקָרָא דַּיְיָ שָׁרֵי עַל כּוּרְסֵי רָם וּמִתְנַטַּל בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא וּמִזִּיו יְקָרֵיהּ אִתְמַלֵּי הֵיכָלָא:

רש"י ( בשנת . סימן זה תחלת הספר ותחילת נבואת ישעיה וחמשה סימנים הקודמים נאמרו אחר זה הסימן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה וראייה לדבר ישעיה נבא ונותרה בת ציון כסכה וגו' זה היה לאחר שהחריב וגלה סנחרב את עשרת השבטים ונשארו רק יהודה וירושלים לכך אמר חזון ישעיה וגו' על יהודה וירושלים וגו' על מה תכו עוד תוסיפו סרה וגו' אברבנא"ל ) : בשנת מות . כשנצטרע : ושוליו . כמו שולי המעיל ( שמות כח ) תחתיתו ראיתיו יושב על כסא בשמים ורגליו בהיכל הדום מרגלותיו בבית המקדש לדון על עוזיה שבא ליטול כתר כהונה :

(ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: שַׁמָּשִׁין קַדִּישִׁין בְּרוּמָא קַדְּמוֹהִי שִׁיתָא גַּפִּין לְחָד שִׁיתָא גַּפִּין לְחָד בִּתְרֵין מְכַסֵּי אַפּוֹהִי דְּלָא חָזִי וּבִתְרֵין מְכַסֵּי גְּוִיָּתֵיהּ דְּלָא מִתְחֲזִי וּבִתְרֵין מְשַׁמֵּשׁ:

רש"י שרפים עומדים ממעל . בשמים : לו . לשמשו כן תירגם יונתן שמשין קדישין ברומא קדמוהי : בשתים יכסה פניו . שלא יביט לצד השכינה : ובשתים יכסה רגליו . לצניעות שלא יראה כל גופו לפני בוראו ובתנחומא ראיתי כסוי הרגלים לפי שהם ככף רגל עגל שלא להזכיר לישראל עון העגל : ובשתים יעופף . ובתרין משמש :

(ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וּמְקַבְּלִין דֵּין מִן דֵּין וַאֲמָרִין קַדִּישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָּאָה בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ קַדִּישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְּבוּרְתֵּיהּ קַדִּישׁ לְעֳלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָּל אַרְעָא זִיו יְקָרֵיהּ:

רש"י וקרא זה אל זה . נוטלין רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד וזהו שיסד ביוצר אור קדושה כולם כאחד עונים כו' ומדרש אגדה מעשה מרכבה הוא וכן תירגם קדוש קדוש קדוש ג' פעמים כתרגומו :

(ד) וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן: וְזָעוּ אִילוֹת סִפֵּי הֵיכָלָא מִקָּל מִלּוּלָא וּבֵית מַקְדְּשָׁא אִתְמלֵּי אֲמִיטָתָא:

רש"י וינועו אמות הספים . אילות סיפי הם מזוזות הפתח שנמדדין במדות אמות לגובה ולרוחב והן מזוזת ההיכל : מקול הקורא . מקול המלאכים הקוראים והוא היה יום הרעש שנאמר בו ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה ( זכריה יד ) בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל רעשו שמים לשורפו לומר דינו בשריפה כמו שנאמר ותאכל את החמשים ומאתים איש ( במדבר טז ) וזהו שקראם שרפים שבאו לשורפו רעשה הארץ לבולעו כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה זכרון לבני ישראל וגו' ( שם ) ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה הבא נא ידך בחיקך ( שמות ד ) והוציאה מצורעת כשלג אף כאן צרעת פרחה במצחו : והבית ימלא עשן . היה נמלא עשן :

(ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי: וַאֲמָרִית וַי לִי אֲרֵי חָבִית אֲרֵי גְּבָר חַיָּב לְהוֹכָחָא אֲנָא וּבְגוֹ עַמָּא דְּמִגְעָל בְּחוֹבִין אֲנָא יָתִיב אֲרֵי יָת יְקָר שְׁכִינַת מֶלֶךְ עָלְמַיָא יְיָ צֻבָאוֹת חֲזָאָה עֵינָי:

רש"י כי נדמיתי . הריני מת שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה ודוגמתו מצינו במנוח מות נמות כי אלהים ראינו ( שופטים יג ) : נדמתי . כמו כי נדמה כל עם כנען . טמא שפתים . דמגעל בחובין :

(ו) וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ: וְאִשְׁתְּדֵּי לְוָתִי חַד מִן שַׁמָּשַׁיָּא וּבְפוּמֵיהּ מְמַלֵּל דְּקַבִּיל מִן קֳדָם דִּשְׁכִינְתֵּיהּ עַל כּוּרְסֵי יְקָרָא בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עָיִל מִן מַדְבְּחָא:

רש"י רצפה . גחלת וכן עוגת רצפים ( מלכים א יט ) כמו עוגת רשפים ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד"י רצפה מפני שאמרו דילטוריא על ישראל זה קראם עם טמא שפתי' וזה אמר כי עזבו בריתך ( שם ) אמר הקב"ה למלאך רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני : במלקחים . בצבת : לקח מעל המזבח . שבעזרה :

כתובים - משלי - פרק טו

(י) מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת: מַרְדּוּתָא דְבִישָׁא מַטְעֲיָא אוֹרְחֵיהּ וּמַן דְּסָנֵי מַכְסְנוּתָא יְמוּת:

רש"י מוסר רע לעוזב אורח . יסורים קשים מוכנים לעובר אורח של הקב"ה :

(יא) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְהוָה אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם: שְׁיוֹל וְאוּבְדָּנָא קֳדָם אֱלָהָא אַף לִבֵּי בַר נָשָׁא:

רש"י שאול ואבדון נגד ה' . גלוי לפניו כל אשר בתוכה : אף כי . ק"ו הוא :

(יב) לֹא יֶאֱהַב לֵץ הוֹכֵחַ לוֹ אֶל חֲכָמִים לֹא יֵלֵךְ: לָא רָחֵם מְמִיקְנָא לְמַן דְּמַכְסֵן לֵיהּ וּלְוַת חַכִּימֵי לָא אָזֵל: (יג) לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב פָּנִים וּבְעַצְּבַת לֵב רוּחַ נְכֵאָה: לִבָּא חָדְיָא מַשְׁפִּיר אַפֵּי וּבְכֵיכָא דְלִבָּא רוּחָא מְמֶכְתָּא:

רש"י לב שמח ייטיב פנים . אם תשמח לבו של הקדוש ברוך הוא בלכתך בדרכיו ויטיב לך פניו לעשות כל רצונך ואם תעצבהו יראה לך רוח נכאה כד"א ( בראשית ה' ) ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם וגומר , רוח נכאה טלנ"ט רוח של זעף :

(יד) לֵב נָבוֹן יְבַקֶּשׁ דָּעַת (ופני) וּפִי כְסִילִים יִרְעֶה אִוֶּלֶת: לִבָּא דְמִתְבַּיֵן בָּעֵי יְדִיעֲתָא וּפוּמְהוֹן דְּסַכְלֵי שַׁטְיוּתָא: (טו) כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד: כָּל יוֹמֵי דְמִסְכְּנָא בִּישִׁין וּמַן דְּטָב לִבֵּיהּ מַשְׁקְיָא תְדִירָא:

רש"י כל ימי עני רעים . ואפילו שבתות וי"ט דאמר שמואל שנוי וסת תחלת חולי מעים : וטוב לב . מי שלבו טוב בעשרו : משתה תמיד . כל שנותיו דומות לו ימי משתה ללמדך שיהא אדם שמח בחלקו , ורבותינו דרשו מה שדרשו בחלק :

משנה פאה פרק ח

א. מֵאֵימָתַי כָּל אָדָם מֻתָּרִין בְּלֶקֶט. מִשֶּׁיֵּלְכוּ הַנָּמוֹשׁוֹת. בְּפֶרֶט וְעוֹלֵלוֹת, מִשֶּׁיֵּלְכוּ הָעֲנִיִּים בַּכֶּרֶם וְיָבוֹאוּ. וּבַזֵּיתִים, מִשֶּׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא יֵשׁ שֶׁאֵינָם מוֹסְקִין אֶת זֵיתֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר רְבִיעָה שְׁנִיָּה. אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא הֶעָנִי יוֹצֵא וְלֹא יְהֵא מֵבִיא בְּאַרְבָּעָה אִסָרוֹת:

ברטנורה (א) מאימתי הנמושות. אית דמפרשי זקנים ההולכים על משענתם, ואית דמפרשי לקוטי, בתר לקוטי שמאחר שילכו בשדה לוקטים אחר לוקטים או הזקנים הללו שמאחרים ללכת ללקט אחר הכל, כבר נתיאשו העניים מאותה שדה וכל הנמצא בה אחר כך הוא הפקר לכל, בין לעניים בין לעשירים: רביעה שניה. המטר נקרא רביעה מפני שהוא רובע את הארץ ומולידה ומצמיחה כזכר הרובע את הנקבה והיא מתעברת ממנו לשון בהמתך לא תרביע (ויקרא יט). פירוש אחר, רביעה, על שם שהמטר משכיב העפר ומרביצו תרגום רובץ רביע. וזמן רביעה שניה בשנה בינונית הוא בעשרים ושלשה במרחשון: שאינן מוסקין. מסיקה בזיתים כמו קוצר בתבואה, בוצר בענבים, אורה בתאנים, גודר בתמרים, כך מוסק בזיתים: ולא יהא מביא בארבעה איסרות. דהיינו שני פונדיונים. שהפונדיון שני איסרין, ותנן אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, דהיינו מזון שתי סעודות, וכיון שאינו מביא זיתים שוה ארבעה איסרות דהיינו מזון שתי סעודות לו ושתי סעודות לאשתו, אף הוא אינו יוצא ללקוט. ואין הלכה כר' יהודה:

ב. נֶאֱמָנִים עַל הַלֶּקֶט וְעַל הַשִּׁכְחָה וְעַל הַפֵּאָה בִּשְׁעָתָן, וְעַל מַעְשַׂר עָנִי בְּכָל שְׁנָתוֹ. וּבֶן לֵוִי נֶאֱמָן לְעוֹלָם. וְאֵינָן נֶאֱמָנִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹהֲגִין כֵּן:

ברטנורה (ב) נאמנים. העניים לומר חטים הללו של לקט שכחה ופאה הן, ופטורים מן המעשר: בשעתן. בשעת הקציר: בכל שנתו. בשנה שלישית ובשנה ששית שמעשר עני נוהג בהן: ובן לוי נאמן לעולם. דמעשר ראשון נוהג בכל שנה, וכיון דאמר של מעשר ראשון הם, לא חיישינן שמא לא הפריש מהן תרומת מעשר, דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה, כך לא נחשד בן לוי על תרומת מעשר: אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן. נוהגים לתת להם כן ולא על דבר שאין רגילים לתת להם כיוצא בו, ולקמן מפרש ואזיל:

ג. נֶאֱמָנִין עַל הַחִטִּין, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַקֶּמַח וְלֹא עַל הַפַּת. נֶאֱמָנִין עַל הַשְּׂעוֹרָה שֶׁל אֹרֶז, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו בֵּין חַי בֵּין מְבֻשָּׁל. נֶאֱמָנִין עַל הַפּוֹל, וְאֵין נֶאֱמָנִין עַל הַגְּרִיסִין, לֹא חַיִּים וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. נֶאֱמָנִין עַל הַשֶּׁמֶן, לוֹמַר שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא, וְאֵין נֶאֱמָנִין עָלָיו, לוֹמַר שֶׁל זֵיתֵי נִקּוּף הוּא:

ברטנורה (ג) נאמנין על החטים. לומר של מעשר עני הם שניתן לי, אבל אין נאמנים לומר קמח ופת, זה של מעשר עני שניתן לי קמח ופת דאין דרך לחלק מעשר עני קמח ופת: שעורה של אורז. אית דמפרשי שבולת של אורז שלא היה דרכם לחלק אורז של מעשר עני אלא בשבולים, ואית דמפרשי שעורה של אורז קודם שנכתש במכתש והוסרה קליפתו [שעורה קורא לו], ולאחר דישה בעודו בקליפתו דרך לחלקו לעניים: גריסין. שטחנן בריחים של גרוסות: נאמנין על השמן. שדרך לחלק מעשר עני בשמן: ואין נאמנין לומר של זיתי ניקוף הוא. זיתי ניקוף ממתנות עניים הן שחובטים ומנקפים בזית להשיר הזיתים שנשארו מן המסיקה, וניקוף לשון כנוקף זית, ואין העני נאמן לומר שמן זה הוצאתי מזיתי ניקוף ופטור מן המעשר לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי ניקוף. אבל עני האומר קמח זו או פת זו מלקט שכחה ופאה שלקטתי וטחנתי קמח ואפיתי לחם, נאמן: שדרך העני לעשות לחם מלקט שכחה ופאה:

ד. נֶאֱמָנִים עַל הַיָּרָק חַי, וְאֵין נֶאֱמָנִים עַל הַמְבֻשָּׁל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ דָּבָר מוּעָט, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹצִיא מִלְּפָסוֹ:

ברטנורה (ד) נאמנים. העניים על הירק חי לומר של מעשר עני הוא, דירק חייב במעשר מדרבנן: דבר מועט. נאמנים אף על המבושל, דפעמים שבעל הבית שכח מלעשר ומעשר מן המבושל מתוך הקדרה: מלפסו. הקדרה או הפרור שמבשל בה:

ה. אֵין פּוֹחֲתִין לָעֲנִיִּים בַּגֹּרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים וְקַב שְׂעוֹרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, חֲצִי קַב. קַב וָחֵצִי כֻּסְמִין, וְקַב גְּרוֹגְרוֹת, אוֹ מָנֶה דְבֵלָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, פְּרָס. חֲצִי לֹג יַיִן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, רְבִיעִית. רְבִיעִית שֶׁמֶן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמִינִית. וּשְׁאָר כָּל הַפֵּרוֹת, אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֵם וְיִקַּח בָּהֶם מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת:

ברטנורה (ה) אין פוחתין לעניים בגורן. כשמחלקין מעשר עני בגורן אין נותנים לכל עני ועני פחות משיעור זה, דכתיב (דברים כו) ואכלו בשעריך ושבעו, תן לו כדי שבעו: דבלה. תאנים יבשים לאחר שנדרסים בעגול קרויין דבלה, ושוב אין נמכרים במדה אלא במשקל, להכי תני מנה דבלה, ומנה הוא משקל מאה דינרים, והדינר משקל ששה מעים, ומשקל המעה ששה עשר גרגרי שעורה: פרס. חצי מנה. וכל המדות האמורות במתניתין הלכה כתנא קמא והלכה כאבא שאול. ולא נאמרו דברים הללו אלא למחלק מעשר עני בגורן, אבל המחלק מעשר עני בתוך ביתו מחלק כפי רצונו ולא נתנו בו חכמים שיעור:

ו. מִדָּה זוֹ אֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים וּבַלְוִיִּם וּבַיִּשְׂרְאֵלִים. הָיָה מַצִיל, נוֹטֵל מֶחֱצָה וְנוֹתֵן מֶחֱצָה. הָיָה לוֹ דָבָר מוּעָט, נוֹתֵן לִפְנֵיהֶם, וְהֵן מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם:

ברטנורה (ו) מדה זו. דאין פוחתין לעני אמורה בכהנים לוים וישראלים, כל אחד מהם שמחלק מעשר עני בגורן לא יפחות מזה השיעור: היה מציל. שאין רוצה לחלק לעניים שבאו כל מעשר עני שבידו ורוצה להציל ממנו לקרוביו העניים: נוטל מחצה. ומצניע לצורך קרוביו: ונותן מחצה. לעניים שבאו, ואם לאחר שנטל מחצה והצניע לצורך קרוביו: היה לו דבר מועט. כלומר שלא נשאר לו כדי לתת לכל אחד מן העניים שבאו כשיעור הקצוב לעיל במתניתין, נותן לפניהם מה שנשאר בידו והן מחלקים ביניהם:

ז. אֵין פּוֹחֲתִין לֶעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע. לָן, נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה. שָׁבַת, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַתַּמְחוּי. מְזוֹן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעֻדּוֹת, לֹא יִטֹּל מִן הַקֵּפָּה. וְהַקֵּפָּה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם, וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלשָׁה:

ברטנורה (ז) מככר בפונדיון. ככר הנמכר בפונדיון כשהחטים נמכרים ארבע סאים בסלע. וארבע סאין הן עשרים וארבעה קבין, שכל סאה היא ששה קבין, והסלע הוא ארבעה דינרים, וכל דינר ששה מעין נמצא הסלע עשרים וארבעה מעין, נמצאו כ"ד קבין לכ"ד מעין, קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב, אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר ליציאת האפייה והטחינה אי אפשר שימכור הככר שהוא חצי קב בפונדיון כפי הערך שמוכרים התבואה בשוק ארבע סאים בסלע, לפיכך לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון אלא רובע הקב בלבד, וכשמחלקים תבואה לעני בגורן ועליו לטחון ולאפות, אין פוחתין מחצי קב. אבל כשנותנים לו ככר אפוי לא יהיה אלא רובע הקב שהם ששה ביצים, והכי מפורש בפרק כיצד משתתפין בעירובין (דף פב): פרנסת לינה. מטה וכרים וכסתות: מזון שלש סעודות. שחייב אדם לאכול בשבת שלש סעודות: לא יטול מן התמחוי. לפי שהתמחוי מתחלק בכל יום שהגבאים מחזירים על פתחי בעלי בתים בכל יום ולוקחים מהם תבשיל לצורך העניים והכלי שמשימים בו את התבשיל נקרא תמחוי: לא יטול מן הקופה. לפי שהקופה מתחלקת מערב שבת לערב שבת: נגבית בשנים. לפי שממשכנים על הצדקה ואין עושים שררה על הצבור פחות משנים: ומתחלקת בשלשה. לפי שהיא כדיני ממונות ודיני ממונות בשלשה:

ח. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִין לוֹ כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִין לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ:

ברטנורה (ח) מאתים זוז. קים להו לרבנן שאלו מספיקים לשנה אחת לכסות ולמזונות: או לכתובת אשתו. ואפילו היא יושבת תחתיו: ואת כלי תשמישו. כלים יפים שמשתמש בהם בשבתות וברגלים. והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעא ואינו נוטל ממה שביד גבאי, אבל אם נוטל מקופה של צדקה אז אין מניחין אותו ליטול אפילו לקט שכחה ופאה עד שימכור כלי תשמישו:

ט. מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים זוּז וְהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִטֹּל וְנוֹטֵל, אֵינוֹ נִפְטָר מִן הָעוֹלָם עַד שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת. וְכָל מִי שֶׁצָרִיךְ לִטּל וְאֵינוֹ נוֹטֵל, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה, עַד שֶׁיְּפַרְנֵס אֲחֵרִים מִשֶּׁלּוֹ, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ירמיה יז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטָחוֹ. וְכֵן דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ לֹא חִגֵּר, וְלֹא סוֹמֵא, וְלֹא פִסֵחַ, וְעוֹשֶׂה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [(משלי יא) וְדֹרֵשׁ רָעָה תְבוֹאֶנּוּ, וְנֶאֱמַר] (דברים טז) צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף. וְכָל דַּיָּן שֶׁלּוֹקֵחַ שֹׁחַד וּמַטֶּה אֶת הַדִּין, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וְגוֹ':

ברטנורה (ט) מי שיש לו חמשים זוז וכו'. דחמשין דעבדין טבין כמאתים דלא עבדין: וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל וכו'. כגון שדוחק עצמו במלאכה ומסתפק במעשה ידיו כדי שלא יתפרנס מאחרים, אבל אם אין מעשה ידיו מספיקים לו ומסגף עצמו בחיי צער קרובין למיתה, על זה אמרו כל הצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו, על נפשיה לא חייס כל שכן על אחרים:

גמרא ברכות דף מ' ע"א

אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פַּפָּא לֵימָא לָן מָר מֵהַנֵּי מִילֵי מְעַלְיָיתָא דַאֲמַרְתְּ מִשְׁמֵיה דְרַב חַסְדָּא בְּמִילֵי דְבֵי כְנִישְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב חַסְדָא מָאי דִּכְתִיב (תהלים פ"ז) אוֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב. אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצוּיָינִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְנִסִיּוֹת וּמִבָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְהַיְינוּ דְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד. וְאָמַר אַבַּיֵּי מֵרֵישׁ הֲוָה גָרִיסְנָא בְּגוֹ בֵיתָאי וּמַצְלֵינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבָד לָא הֲוָה מַצְלֵינָא אֶלָּא הֵיכָא דְגָרִיסְנָא. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי אַף עַל גַּב דַּהֲווּ לְהוּ תְּלֵיסָר בֵּי כְנִישְׁתָּא בִּטְבַרְיָה לָא מַצְלֵי אֶלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי הֵיכָא דַהֲווּ גַרְסֵי. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם דְּאִלּוּ גַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב (שם קי"ב) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה' וְאִלּוּ גַבֵּי נֶהֱנֶה מִיְּגִיעוֹ כְּתִיב (שם קכ"ח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם וְטוֹב לָךְ לָא כְתִיב בֵּיהּ. וְאָמַר רִבִּי חִיָּיא בַּר אָמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְעוּלָא לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם רַבּוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא קַיָּים לֹא נָשָׂא שְׁלֹמֹה אֶת בַּת פַּרְעֹה. וְהָא תַנְיָא אַל יָדוּר לָא קַשְׁיָא הָא דְכַיֵּיף לֵיה הָא דְלָא כַיֵּיף לֵיהּ. אָמַר רַב הוּנָא בַר יְהוּדָה אָמַר רִבִּי מְנַחֵם אָמַר רִבִּי אָמֵי מָאי דִּכְתִיב (ישעי' א') וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ זֶה הַמַּנִּיחַ סֵפֶר תּוֹרָה וְיוֹצֵא. רִבִּי אַבְהוּ נָפִיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. בָּעֵי רַב פַּפָּא בֵּין פְּסוּקָא לִפְסוּקָא מַהוּ תִּיקוּ:

רש"י המצויינים. ציון ואסיפת צבור: ביני עמודי. שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה: שכל זמן ששמעי בן גרא קיים וכו'. דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן המלך שלמה את בת פרעה: דכייף ליה. אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד:

זוהר יתרו דף פ"ח ע"א

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רִבִּי יִצְחָק אָמַר כְּתִיב (שם א') וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וּכְתִיב בַּמָּן (שמות ט"ו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. כִּיוַן דְּלָא מִשְׁתַּכְּחֵי בֵיהּ מְזוֹנֵי מַה בִרְכָתָא אִשְׁתְּכַח בֵּיהּ. אֶלָּא הָכִי תָאנָא כָל בִּרְכָאן דִּלְעֵילָא וְתַתָּא בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה תַּלְיָין וְתָאנָא אֲמָאי לָא אִשְׁתְּכַח מַנָּא בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִשּׁוּם דְּהַהוּא יוֹמָא מִתְבָּרְכָאן מִנֵּיהּ כָּל שִׁיתָא יוֹמִין עִלָּאִין וְכָל חַד וְחַד יָהִיב מְזוֹנֵיהּ לְתַתָּא כָל חַד בְּיוֹמוֹי מֵהַהִיא בְרָכָה דְמִתְבָּרְכָאן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה. וּבְגִינֵי כַךְ מָאן דְּאִיהוּ בְדַרְגָּא דִמְהֵימְנוּתָא בָעֵי לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא וּלְאַתְקְנָא סְעוּדָתָא בְלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִתְבָּרַךְ פָּתוֹרֵיהּ כָּל אִינוּן שִׁיתָּא יוֹמִין דְּהָא בְהַהוּא זִמְנָא אִזְדְּמַן בְּרָכָה לְאִתְבָּרְכָא כָּל שִׁיתָּא יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא וּבִרְכָתָא לָא אִשְׁתְּכַח בְּפָתוֹרָא רֵיקָנַיָּיא וְעַל כָּךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פָתוֹרֵיהּ בְּלֵילְיָא דְשַׁבְּתָא בְנַהֲמָא וּבִמְזוֹנֵי. רִבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא נַמֵי. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר בָּעֵי לְאִתְעַנְּגָא בְּהָאי יוֹמָא וּלְמֵיכַל תְּלַת סְעוּדָתֵי בְשַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִשְׁתְּכַח שַׂבְעָא וְעִנּוּגָא בְּהָאי יוֹמָא בְּעָלְמָא. רִבִּי אַבָּא אָמַר לְאִזְדַמְּנָא בִרְכָתָא בְּאִינוּן יוֹמִין דִּלְעֵילָא דִּמְתְבָּרְכָאן מֵהָאי יוֹמָא. וְהָאי יוֹמָא מַלְיָיא רֵישֵׁיהּ דִּזְעֵיר אַנְפִּין מִטַּלָּא דְנָחִית מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְכֹלָּא וְאַטִּיל לְחַקְלָא דְתַפּוּחִין קַדִּישִׁין תְּלַת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּיל שַׁבְּתָא בְּגִין דְּיִתְבָּרְכוּן כֻּלְּהוּ כַחֲדָא וְעַל דָּא בָעֵי בַר נַשׁ לְאִתְעַנְּגָא תְלַת זִמְנִין אִלֵּין דְּהָא בְהָא תַלְיָיא מְהֵימְנוּתָא דִלְעֵילָא בְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא וּבִזְעֵיר אַנְפִּין וּבְחַקְלָא דְתַפּוּחִין וּבָעֵי בַר נַשׁ לְאִתְעַנְּנָא בְהוּ וּלְמֶחֱדֵי בְהוּ. וּמָאן דְּגָרַע סְעוּדָתָא מִנַּיְיהוּ אַחֲזֵי פְגִימוּתָא לְעֵילָא וְעוֹנְשֵׁיהּ דְּהַהוּא בַּר נַשׁ סַגִי. בְּגִינֵי. כַךְ בָּעֵי לְסַדְּרָא פָתוֹרֵיהּ תְּלַת זִמְנֵי מִכַּד עַיִּיל שַׁבְּתָא וְלָא

תרגום הזוהר זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, כָּתוּב, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְכָתוּב בַּמָּן שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטוּהוּ וּבַיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בוֹ. כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ נִמְצָא בּוֹ מָזוֹן, מַהוּ הַבְּרָכָה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ. אֶלָּא כָּךְ לָמַדְנוּ. כָּל הַבְּרָכוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וּמַטָּה תְּלוּיוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וְלָמַדְנוּ, לָמָּה לֹא הָיָה נִמְצָא מָן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִשּׁוּם שֶׁמִּיּוֹם הַהוּא מִתְבָּרְכִים כָּל שִׁשָּׁה יָמִים הָעֶלְיוֹנִים, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן מָזוֹן לְמַטָּה כָּל אֶחָד בְּיוֹמוֹ, מִבְּרָכָה הַהִיא שֶׁמִּתְבָּרְכִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וּמִשּׁוּם זֶה, מִי שֶׁהוּא בְּמַדְרֵגַת הָאֱמוּנָה, צָרִיךְ לְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן וּלְתַקֵּן סְעֻדָּה בְּלֵיל שַׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרֵךְ שֻׁלְחָנוֹ כָּל אֵלּוּ שֵׁשֶׁת יָמִים, כִּי בַּיּוֹם הַהוּא נִזְדַּמֵּן הַבְּרָכָה לְהִתְבָּרֵךְ כָּל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַשַּׁבָּת, וּבְרָכָה אֵינָהּ נִמְצֵאת בְּשֻׁלְחָן רֵיק, וְעַל כָּךְ, צְרִיכִים לְסַדֵּר הַשֻּׁלְחָן בְּלֵיל שַׁבָּת בְּלֶחֶם וּמָזוֹן. רַבִּי יִצְחָק אָמַר אֲפִלּוּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת גַּם כֵּן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר, צְרִיכִים לְהִתְעַנֵּג בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֶאֱכוֹל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא שֹׂבַע וְעֹנֶג בָּעוֹלָם בַּיּוֹם הַהוּא. רַבִּי אַבָּא אָמַר, כְּדֵי לְהַמְּשִׁיךְ בְּרָכוֹת בְּיָמִים אֵלּוּ שֶׁל מַעְלָה הַמִּתְבָּרְכִים מִיּוֹם הַהוּא, וְיוֹם הַזֶּה, מָלֵא רֹאשׁוֹ שֶׁל ז"א, מִטָּל, הַיּוֹרֵד מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם לַכֹּל, וּמַשְׁפִּיעַ לַחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, שֶׁיִּתְבָּרְכוּ כֻּלָּם כְּאֶחָד. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג אֵלוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים כִּי בָּזֶה תְּלוּיָה הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה, בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וּבִזְעֵיר אַנְפִּין, וְצָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְעַנֵּג בָּהֶם וְלִשְׂמֹחַ בָּהֶם. וּמִי שֶׁגּוֹרֵעַ סְעֻדָּה מֵהֶם מַרְאֶה פְּגָם לְמַעְלָה, וְעָנְשׁוֹ שֶׁל הָאָדָם מְרוּבֶּה. מִשּׁוּם זֶה צָרִיךְ לְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵת כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת, וְלֹא יִמָּצֵא שֻׁלְחָנוֹ רֵיקָם, וְתִשְׁרֶה הַבְּרָכָה זוהר תרגום הזוהר יִשְׁתְּכַח פָּתוֹרֵיהּ רֵיקָנַיָּיא וְתִשְׁרֵי עָלָיו כָּל שְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת. וּבְדָבָר זְה בִרְכָתָא עֲלֵיהּ כָּל שְׁאָר יוֹמֵי דְשַׁבְּתָא מַרְאְה, וּתְלוּיָה, הָאֱמוּנָה שְׁלְּמַעְלָה. וּבְהָאי מִלָּה אַחֲזֵי וְתָלֵי מְהֵימְנוּתָא לְעֵילָא: עָלָיו כָּל שְׁאָר יְמֵי הַשַּׁבָּת. וּבְדָבָר זֶה מַרְאֶה, וּתְלוּיָה, הָאֱמוּנָה שֶׁלְּמַעְלָה. וּבְהָאי מִלָּה אַחֲזֵי וְתָלֵי מְהֵימְנוּתָא לְעֵילָא:

הלכה פסוקה

הר"מ ה' תשובה פ"ז

א. בָּעֲלֵי תְשׁוּבָה דַּרְכָן לִהְיוֹת שְׁפָלִים וַעֲנָוִים בְּיוֹתֵר אִם חֵרְפוּ אוֹתָן הַסְּכָלִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם הָרִאשׁוֹנִים וְאָמְרוּ לָהֶן אֶמֶשׁ הָיִיתָ עוֹשֶׂה כָּךְ וְכָךְ וְאֶמֶשׁ הָיִיתָ אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ אַל יַרְגִּישׁוּ לָהֶן אֶלָּא שׁוֹמְעִין וּשְׂמֵחִין וְיוֹדְעִין שֶׁזּוּ זְכוּת לָהֶם שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם בּוֹשִׁים מִמַּעֲשֵׂיהֶם שֶׁעָבְרוּ וְנִכְלָמִים מֵהֶן זְכוּתָן מְרֻבָּה וּמַעֲלָתָם מִתְגַּדֶּלֶת: ב. וְחֵטְא גָּמוּר הוּא לוֹמַר לְבַעַל תְּשׁוּבָה זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אוֹ לְהַזְכִּירָם לְפָנָיו כְּדֵי לְבַיְישׁוֹ אוֹ לְהַזְכִּיר דְבָרִים וְעִנְיָינִים הַדּוֹמִין לָהֶם כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ מַה עָשָׂה הַכֹּל אָסוּר וּמֻזְהָר עָלָיו בִּכְלַל הוֹנָיָית דְּבָרִים שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה עָלֶיהָ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עַמִּיתוֹ:

מוסר

מלוקט

אִם עָלָה עַל לִבּוֹ לֵב טָהוֹר לְתַּקֵן אֲשֶׁר פָּגַם בְּאוֹת בְּרִית קדֶשׁ וַיִּפְקַח עֵינָיו כִּי הִמְרָה אֶת בּוֹרְאוֹ חָס וְשָׁלוֹם עַד לְהַשְׁחִית נַפְשׁוֹ. יִזָּהֵר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה כְּתִקּוּנָה וִיבָרֵךְ בְּנַחַת וְלֹא יְדַלֵּג חָס וְשָׁלוֹם הַזְכָּרַת ה' אוֹ מֶלֶךְ הָעוֹלָם וְכַיּוֹצֵא כִּי מִלְּבַד שֶׁגָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְשׂוֹא וְגוֹזֵל לַה' וּמְזַלְזֵל בְּמַלְכוּתוֹ חָס וְשָׁלוֹם עוֹד בָּה כִּי בִּכְלַל הָרָעוֹת שֶׁעוֹשֶׂה הוּא שֶׁבָּא לִידֵי קֶרִי וְעַל הַכֹּל עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ הֵן עַל שֶׁאָכַל בְּלֹא בְּרָכָה כְּתִקּוּנָה וְהוּא בִּכְלַל גֶזֶל הֵן עַל שֶׁזִלְזַל בְּהַזְכָּרַת שֵׁם וּמַלְכוּת גַּם אִסּוּ"ר נִלְוָה עִמָּם עַל שֶׁזֶה גָרַם לָבֹא לִידֵי קֶרִי וַחֲמוּרָה טֻמְאָה הַיּוֹצֵאת מִגּוּפוֹ וְהָיְתָה מְסִלָּה לְסִטְרָא אַחֲרָא לִמְשׁוֹל בּוֹ עַל כֵּן יִסְתַּכֵּל בְּעֵת שֶׁהוּא מְבָרֵךְ לְמִי מְבָרֵךְ לְבוֹרֵא עוֹלָם אֲשֶׁר בְּרָאוֹ וְהוּא נוֹתֵן לוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל וִיבָרֵךְ בְיִרְאָה וְאַהֲבָה וְשִׂמְחָה וְהַכְנָעָה רַבָּה:

יתרו יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: וּנְפַק משֶׁה לְקַדָמוּת חֲמוּהִי וּסְגִיד וּנְשִׁיק לֵהּ וּשְׁאִילוּ גְבַר לְחַבְרֵהּ לִשְׁלָם וְעַלוּ לְמַשְׁכְּנָא:

רש"י ויצא משה. כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה, כיון שיצא משה יצא אהרן נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאין ולא יצא: וישתחו וישק לו. איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר איש לרעהו, מי הקרוי איש, זה משה, שנאמר (במדבר יב ג) והאיש משה:

(ח) וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה: וְאִשְׁתָּעִי משֶׁה לַחֲמוּהִי יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרָאֵי עַל עֵסַק יִשְׂרָאֵל יָת כָּל עַקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתִּנוּן בְּאָרְחָא וְשֵׁזְבָנוּן יְיָ:

רש"י ויספר משה לחתנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה: את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק: התלאה. למ"ד אל"ף מן היסוד של התבה והתי"ו הוא תקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:

(ט) וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: וַחֲדִי יִתְרוֹ עַל כָּל טַבְתָא דִי עֲבַד יְיָ לְיִשְׂרָאֵל דִי שֵׁזְבָנוּן מִידָא דְמִצְרָאֵי:

רש"י ויחד יתרו. וישמח יתרו, זהו פשוטו ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין, מצר על אבוד מצרים, הינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה: על כל הטובה. טובת המן והבאר והתורה. ועל כלן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסגרת, ואלו יצאו ששים רבוא:

(י) וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: וַאֲמַר יִתְרוֹ בְּרִיךְ יְיָ דִי שֵׁזִיב יָתְכוֹן מִידָא דְמִצְרָאֵי וּמִידָא דְפַרְעֹה דִי שֵׁזִיב יָת עַמָא מִתְּחוֹת מַרְוַת מִצְרָאֵי:

רש"י אשר הציל אתכם מיד מצרים. אמה קשה: ומיד פרעה. מלך קשה: מתחת יד מצרים. כתרגומו לשון רדוי ומרות היד שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה:

נביאים - ישעיה - פרק ו

(ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר: וְסִדֵּר בְּפוּמֵי וַאֲמַר הָא שַׁוִּיתִי פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ וִיעֲדוּן חוֹבָךְ וְחַטָּאָךְ יִתְכַּפְּרוּן:

רש"י ויגע על פי וגו' . וסר עונך מזה ליסרך לכפר עונך שחירפת את ישראל וגדול כחו שהמלאך ירא לקחתה כ"א במלקחים והגיעה על שפתי הנביא ולא הוזק בתנחומא וזהו שנאמר כי רב מאד מחנהו ( יואל ב ) אלו מלאכים ועצומים מהם עושי דברו ( שם ) הם הנביאים ויונתן תירגם ובידו רצפה ובפומיה ממלל לשון רצפה דבר הרצוף בפה ובלשון , קבל הדבור מפי הקב"ה מכסאו בשמים שהיה מכוון כנגד המזבח שבהיכל :

(ח) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי: וְשָׁמְעִית יָת קָל מֵימְרָא דַּיְיָ דַּאֲמַר יָת מִן אֲשַׁלַּח לְאִתְנַבָּאָה וּמִן יֵיזִיל לַאֲלָפָא וַאֲמָרִית הָא אֲנָא שְׁלָח יָתִי:

רש"י את מי אשלח . להוכיח את ישראל שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס לפי שהיה כבד לשון והוא נתנב' שנתים לפני הרעש והיו ישראל אומרים הניח הקב"ה את העולם והשרה שכינתו על הדין קטיע לישנא כו' כדאיתא בפסיקתא :

(ט) וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ: וַאֲמַר אָזִיל וְתֵימָר לְעַמָּא הָדֵין דְּשָׁמְעִין מִשְׁמָע וְלָא מִסְתַּכְּלִין וַחֲזוּ מֶחֱזָא וְלָא יָדְעִין:

רש"י שמעו שמוע . אני אומר לכם שמעו שמוע ואתם אין אתם נותנים לב להבין וראו ניסים שעשיתי לכם ואינכם נותנים לב לדעת אותי :

(י) הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ: טָפִישׁ לִבֵּיהּ דְּעַמָּא הָדֵין וְאוּדְנוֹאִי יָקִיר וְעֵינוֹהִי עִמְּעָם דִּילְמָא יֶחֱזוּן בְּעֵינֵיהוֹן וּבְאוּדְנֵיהוֹן יִשְׁמְעוּן וּבְלִבְּהוֹן יִסְתַּכָּלוּן וִיתוּבוּן וְיִשְׁתַּבִּיק לְהוֹן:

רש"י השמן לב העם הזה . כמו הכבד את לבו ( שמות ח ) לשון הלוך ( לשון ) פעול לבם הולך הלוך והשמן ( אנגריישנ"ט בלעז ) ואזניו הולכים הלוך והכבד משמוע : ועיניו השע . טחים כענין שנאמר ( לקמן מד ) כי טח מראות עיניהם , הטוח מתרגמינן דאיתשע : פן יראה בעיניו . נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בלבם וישובו אלי והיא רפואתם :

כתובים - משלי - פרק טו

(טז) טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְהוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ: טָב קָלִיל בִּדְחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא מִן סִימָתָא רַבְרְבָתָא וְעָאֲתָא בְהֵן:

רש"י טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו . קול בני אדם צועקים שנעשה האוצר מגזל וחמס כמו וראו מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה ( עמוס ג ) :

(יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ: טָבָא שֵׁרוּתָא דְיַרְקָא וְרַחֲמוּתָא תַמָן מִן תּוֹרֵי מְפַטְמֵי בִּסְנִיאֲתָא:

רש"י משור אבוס . שאובסין לו המאכל בפיו על כרחו כדי לפטמו וכן ברבורים אבוסים ( מלכים א ד ) , ויש למושלו כנגד קומץ מעט של עני שחביב משור חטאת של רשע , ד"א טוב ארוחת ירק , לתת לעני ואהבה שם להראות לו פנים יפות : משור אבוס . להאכילו בשר שמן ויראנו פנים זועפות :

(יח) אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב: גַּבְרָא חֶמְתָּנָא מְגָרֵא תִגְרָא וּנְגִיד רוּחָא מַדְעֵךְ חַרְתָּא:

רש"י איש חמה יגרה מדון . אדם שאין מעצור לרוחו להאריך חמתו יגרה מדון : וארך אפים . שאינו ממהר להנקם ולריב : ישקיט ריב . שהוא כלה ושקט מעליו ( ס"א מאליו ) :

(יט) דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה: אוֹרְחֵיהוֹן דְּעַטְלֵי קַרְצוּבֵי וְכוּבֵי וְאוֹרְחָא דִתְרִיצֵי שַׁפְיָא:

רש"י דרך עצל כמשוכת חדק . דומה בעיניו כאלו הדרכים גדורים לפניו בגדר חדקים : משוכת . גדר כמו הסר משוכתו ( ישעיה ה ) , חדק קוצים : ואורח ישרים סלולה . כבושה ומופנה , ומדרש אגדה דרכו של עשו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר אם תטלהו מכאן הוא מתערה בכאן כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון :

משנה שבת פרק יז

א. כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין בַּשַּׁבָּת וְדַלְתוֹתֵיהֶן עִמָּהֶן, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת. שֶׁאֵינָן דּוֹמִין לְדַלְתוֹת הַבַּיִת, לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן:

ברטנורה (א) כל הכלים. שיש להם דלתות: ניטלים בשבת ודלתותיהן עמהן. ואף על פי שנתפרקו הדלתות מן הכלים קודם השבת ניטלים בשבת אגב הכלים: ואינן דומין לדלתות הבית. שאפילו נתפרקו בשבת אין ניטלין, לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן, כלומר לא נעשו לטלטול:

ב. נוֹטֵל אָדָם קֵרְנָס לְפַצֵעַ בּוֹ אֶת הָאֱגוֹזִים, וְקַרְדֹּם לַחְתֹּךְ אֶת הַדְּבֵלָה. מְגֵרָה, לִגְרֹר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵפָה, לִגְרֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגָרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּזְלֵג, לָתֵת עָלָיו לַקָּטָן. אֶת הַכּוֹשׁ וְאֶת הַכִּרְכָּר, לִתְחֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל יָד, לִטֹּל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ, וְשֶׁל סַקָּאִים, לִפְתֹּחַ בָּהּ אֶת הַדָּלֶת:

ברטנורה (ב) קורנס. פטיש: הדבלה. לאחר שעשאה עיגול היא עבה וקשה וצריכה קרדום לחתכה: מגירה. כעין סכין ארוך ויש בו פגימות הרבה: לגרור בה את הגבינה. לחתכה ולחלקה לחלקים, שעל ידי פגימותיו ממהר וחותך הדבר העב: מגריפה לגרוף בה הגרוגרות. מן החבית: רחת. לוח שיש לה בית יד ושתי דפנות וזורין בה את החטה: ומזלג. כלי שיש לו שלש שינים ומהפכים בו את הקש בגורן: כוש. פלך שטוות בו הנשים: כרכר. עץ של אורגים ודומה למחט של סקאין: לתחוב בו. לאכול בו תותים וכל מיני פרי רך: מחט של יד. מחט קטנה שתופרים בה בגדים: ליטול בו את הקוץ. שנכנס בבשרו, שמותר ליטלו בשבת כמו שמותר להפיס מורסא להוציא ממנה ליחה ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה: של סקאים. מחט גדולה שתופרין בה שקין: לפתוח בו את הדלת. מי שאבדה לו מפתח:

ג. קָנֶה שֶׁל זֵיתִים, אִם יֶשׁ קֶשֶׁר בְּרֹאשׁוֹ, מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְאִם לָאו, אֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה (ג) קנה של זיתים. קנה שעשוי לבדוק הזיתים שבמעטן אם נתאסף שמנן בתוכן והגיעו להיות ראויין לבית הבד: אם יש קשר בראשו. כעין פקק שבקנה: מקבל טומאה. לפי שעל ידי שהוא פקוק בקשר משתייר בו מן השמן הזב מן הזיתים ובודק בו אם הגיע לעיצור, והוה ליה בית קיבול: ואם לאו. שאין בו קשר, אע"פ שהוא חלול אין חללו עשוי לקבל כלום, הלכך הוה ליה פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה: בין כך ובין כך ניטל בשבת. דהא כלי הוא ועשוי להפוך בו את הזיתים:

ד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין, חוּץ מִן הַמֶּסֶר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵשָׁה. כָּל הַכֵּלִים נִטָּלִין לְצֹרֶךְ וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אֵין נִטָּלִין אֶלָּא לְצֹרֶךְ:

ברטנורה (ד) מסר הגדול. מגירה גדולה שנוסרים בה קורות: ויתד של מחרישה. כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה. והנך קפיד עלייהו ומייחד להו מקום דלא חזו למלאכה אחריתי: כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. הכי קאמר, כל הכלים שמלאכתן להיתר, כגון קערות וכוסות, ניטלים לצורך גופו ולצורך מקומו של כלי, ושלא לצורך, אפילו שאינו צריך לגופו ולמקומו של כלי אלא לטלטלו מחמה לצל או שלא יגנבוהו הגנבים, שרי בכלי שמלאכתו להיתר. וכלי שמלאכתו לאיסור, כגון מדוכות ורחיים וכיוצא בהן, לצורך גופו ולצורך מקומו מותר, מחמה לצל או מפני הגנבים אסור: ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. מפרש בגמרא לצורך תשמיש המיוחד לו בלבד ולא לצורך דבר אחר ואפילו לצורך גופו, כגון סכין לחתוך בו בלבד שרי, ולא לסמוך בו את הקערה. ואין הלכה כרבי נחמיה:

ה. כָּל הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין בַּשַּׁבָּת, שִׁבְרֵיהֶן נִטָּלִין (עִמָּהֶן), וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה, שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לְכַסוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הֶחָבִית, שִׁבְרֵי זְכוּכִית לְכַסוֹת בָּהֶן אֶת פִּי הַפַּךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, שִׁבְרֵי עֲרֵבָה לָצוּק לְתוֹכָן מִקְפָּה, וְשֶׁל זְכוּכִית לָצוּק לְתוֹכָן שָׁמֶן:

ברטנורה (ה) מעין מלאכה. איזו מלאכה שתהיה ואפילו אינה מעין מלאכתן הראשונה: לצוק לתוכן מקפה. עבה, דומיא דעיסה מעורבת במים. ולא פליגי אלא בנשברו בשבת, אבל נשברו מערב שבת כולי עלמא מודו דניטלים אפילו אין עושין מעין מלאכתן הראשונה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ו. הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה, אִם מְמַלְאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת, מְמַלְאִין בָּהּ, וְאִם לָאו, אֵין מְמַלְאִין בָּהּ. זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַטָּפִיחַ, מְמַלְאִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה (ו) האבן שבקרויה. דלעת יבשה וממלאים בה מים, ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה: אם ממלאין. בקרויה ואין האבן נופלת, שהדקוה יפה בפי הקרויה, הוה כלי: ואם לאו. הרי היא כשאר אבנים, ואין מטלטלין את הקרויה, שנעשית בסיס לאבן שנושאתה: זמורה שהיא קשורה בטפיח. לפך קטן ששואבין בו מים מן הבור או מן המעין: ממלאים בו. דשויה להך זמורה כלי:

ז. פְקַק הַחַלּוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּזְמַן שֶׁהוּא קָשׁוּר וְתָלוּי, פּוֹקְקִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין פּוֹקְקִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ פּוֹקְקִין בּוֹ:

ברטנורה (ז) פקק החלון. כגון לוח ומסך או שאר כל דבר שסותמים בו חלון: ותלוי. שאינו נגרר בארץ: ואם לאו אין פוקקין בו. שאם נגרר על גבי קרקע, כשהוא שומטו מעל הארץ לסתום בו מחזי כמוסיף על הבנין, וסבר רבי אליעזר אין מוסיפין על אהל עראי בשבת: בין כך ובין כך. בין קשור בין אינו קשור: פוקקין בו. הואיל והיה מוכן מאתמול לכך, דסברי רבנן מוסיפין על אהל עראי בשבת. והלכה כחכמים:

ח. כָּל כִּסוּיֵי הַכֵּלִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית אֲחִיזָה נִטָּלִים בַּשַּׁבָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּכִסוּיֵי הַקַּרְקָעוֹת, אֲבָל בְּכִסוּיֵי הַכֵּלִים, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִטָּלִים בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה (ח) במה דברים אמורים בכיסויי קרקעות. בגמרא קאמר, דבכיסויי כלים כולי עלמא לא פליגי דשרי אע"ג דלית להו בית אחיזה, ובכיסויי קרקעות כגון כיסוי של בור ודות כולי עלמא לא פליגי דאסור אי לית להו בית אחיזה, כי פליגי בכיסויי כלים המחוברים לקרקעות, מר סבר כקרקעות דמיין, ומר סבר לאו כקרקעות דמיין. והלכה כחכמים שהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע:

גמרא שבת דף קי"ט ע"ב

אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְאוֹמֵר וַיְכֻלּוּ שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּים לוֹ לְאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ (ישעי' ו') וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. תַּנְיָא רִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵיתוֹ אֶחָד טוֹב וְאֶחָד רָע וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ וּמָצָא נֵר דָּלוּק וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִטָּתוֹ מוּצַעַת מַלְאַךְ טוֹב אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כֵּן. וּמַלְאַךְ רַע עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם לָאו מַלְאַךְ רַע אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא לְשַׁבָּת אַחֶרֶת כֵּן וּמַלְאַךְ טוֹב עוֹנֶה אָמֵן בְּעַל כָּרְחוֹ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְּחָנוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. וְאָמַר רִבִּי חֲנִינָא לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שֻׁלְחָנוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לְכַזַּיִת. חַמִּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא פַּת חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְלוּגְמָא. רִבִּי אַבְהוּ הֲווּ עַבְדִין לֵיהּ בְּאַפּוּקֵי שַׁבַּתָּא עִיגְלָא תִּילְתָּא הֲוָה אָכִיל מִנֵּיהּ כּוּלְיְיתָא כִּי גָדַל אֲבִימִי בְּרֵיהּ אָמַר לֵיהּ לָמָּה לָךְ לְאַפְסוּדֵי כּוּלֵי הָאי נִשְׁבּוֹק כּוּלְיְיתָא מִמַּעֲלֵי שַׁבַּתָּא. שְׁבָקוּהָ וְאָתָא אַרְיָא וַאֲכָלֵיהּ. אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּכָל כֹּחוֹ קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה') בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה'. מָאי טַעְמָא בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת מִשּׁוּם דְּבָרְכוּ ה'. רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ יֶשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדַת אֱלִילִים מוֹחֲלִין לוֹ כְּתִיב הָכָא בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת וּכְתִיב הָתָם (שמות ל"ב) כִּי פָרוּעַ הוּא. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל הָעוֹנֶה אָמֵן בְּכָל כֹּחוֹ פּוֹתְחִין לוֹ שַׁעֲרֵי גַּן עֵדֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ"ו) פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אַל תִּקְרֵי שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אֶלָּא שֶׁאוֹמְרִים אָמֵן. מָאי אָמֵן אָמַר רִבִּי חֲנִינָא אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן:

רש"י יסדר אדם שולחנו בערב שבת. לליל שבת: במוצאי שבת. נמי כבוד שבת הוא ללוותו ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר: חמין. לשתות ולרחוץ: מלוגמא. רפואה: אריה. אכליה לעגל הראוי לישחט: בכל כחו. בכל כוונתו: בפרוע פרעות. ביטול פורענות כגון פרוע דמתרגמינן בטול: בהתנדב עם ברכו. כשמתנדבין ישראל לברך את בוראם: כי פרוע. כי פרעו אהרן ע"א והכי קאמר בהבטל פריעות ע"א שתשקע ותשתכח שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא: אל מלך נאמן. כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן:

זוהר יתרו דף פ"ח ע"א

רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר הָאי מָאן דְּאַשְׁלִים תְּלַת סְעוּדְתֵי בְּשַׁבַּתָּא קָלָא נָפִיק וּמַכְרְזָא עֲלֵיהּ אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'. דָּא סְעוּדָתָא חֲדָא לָקֳבֵל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְכֹל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ דָּא סְעוּדָתָא תִּנְיָינָא לָקֳבֵל חַקְלָא דְתַפּוּחִין קַדִּישִׁין. וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ דָּא הוּא שְׁלִימוּ דְּאִשְׁתַּלִּים בִּזְעֵיר אַפִּין וּלְקִבְלַיְיהוּ בָּעֵי לְאַשְׁלָמָא סְעוּדְתֵיהּ וּבָעֵי לְאִתְעַנְּגָא בְכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וּלְמֶחֱדֵי בְּכָל חַד וְחַד מִנַּיְיהוּ מִשּׁוּם דְּאִיהוּ מְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימָתָא וּבְגִין כָּךְ שַׁבַּתָּא אִתְיַיקַּר מִכָּל שְׁאַר זִמְנִין וְחַגִּין מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בֵיהּ אִשְׁתְּכַח וְלָא אִשְׁתְּכַח הָכִי בְּכֻלְּהוּ זְמַנֵּי וְחַגֵּי. אָמַר רִבִּי חִיָּיא בְּגִין כָּךְ מִשּׁוּם דְּאִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בֵּיה אִדְכַּר תְּלַת זִמְנִין דִּכְתִיב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. רִבִּי אַבָא (נ"א רַב הַמְּנוּנָא סָבָא) כַּד הֲוָה יָתִיב בִּסְעוּדָתָא דְשַׁבַּתָּא הֲוָה חָדֵי בְכָל חַד וְחַד וַהֲוָה אָמַר, דָּא הִיא סְעוּדָתָא קַדִּישָׁא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְכֹלָּא. בִּסְעוּדָתָא אַחֲרָא הֲוָה אָמַר דָּא הִיא סְעוּדָתָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכֵן בְּכֻלְּהוּ סְעוּדָתֵי וַהֲוָה חָדֵי בְכָל חַד וְחַד. כַּד הֲוָה אַשְׁלִים סְעוּדָתֵי הֲוָה אָמַר אַשְׁלִימוּ סְעוּדָתֵי דִמְהֵימְנוּתָא. רִבִּי שִׁמְעוֹן כַּד הֲוָה אָתֵי לִסְעוּדָתָא הֲוָה אָמַר הָכִי אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִמְהֵימְנוּתָא עִלָּאָה אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דְמַלְכָּא. וַהֲוָה יָתִיב וְחָדֵי כַּד אַשְׁלִים סְעוּדָתָא תְּלִיתָאָה הֲווֹ מַכְרִיזֵי עֲלֵיהּ אָז תִּתְעַנַג עַל יְיָ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ:

תרגום הזוהר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, מִי שֶׁהִשְׁלִים שְׁלֹשָה סְעֻדּוֹת בַּשַּׁבָּת, קוֹל יוֹצֵא וּמַכְרִיז עָלָיו, אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', זֶהוּ סְעֻדָּה אַחַת כְּנֶגֶד עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּכָל קַדִּישִׁין. וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ, זֶהוּ סְעֻדָּה שְׁנִיָּה כְּנֶגֶד שְׂדֵה תַּפּוּחִים הַקְּדוֹשִׁים, וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ, זֶהוּ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁנִּשְׁלָם בִּזְעֵיר אַנְפִּין. וּכְנֶגְדָם צָרִיךְ לְהַשְּׁלִים סְעֻדּוֹתָיו, וְצָרִיךְ לְהִתְעַנֵּג בְּכָל הַסְּעֻדּוֹת, וְלִשְׂמֹחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת מֵהֶן, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וּמִשּׁוּם זֶה חָשׁוּב הַשַּׁבָּת יוֹתֵר מִכָּל שְׁאָר הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל נִמְצָא בּוֹ, וְלֹא נִמְצָא כֵּן בְּכָל הַזְּמַנִּים וְהַחַגִּים. אָמַר רַבִּי חִיָּא מִשּׁוּם כָּךְ, מִשּׁוּם שֶׁנִּמְצָא הַכֹּל בּוֹ, נִזְכָּר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁכָּתוּב, וַיְּכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְּבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. רַבִּי אַבָּא כְּשֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּסְּעֻדָּה שֶׁל שַׁבָּת, הָיָה שָׂמֵחַ בְּכָל אַחַת וְאַחַת, וְהָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא הַסְּעֻדָּה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁל עַתִּיקָא קַדִּישָׁא הַסָּתוּם לַכֹּל. בַּסְּעֻדָּה הָאַחֶרֶת הָיָה אוֹמֵר, זוֹ הִיא סְעֻדָּה דְּקֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכֵן בְּכָל סְעֻדָּה וּסְעֻדָּה. כְּשֶׁהִשְׁלִים הַסְּעֻדּוֹת, אָמַר נִשְׁלְמוּ הַסְּעֻדּוֹת שֶׁל הָאֱמוּנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן כְּשֶׁהָיָה בָּא אֶל הַסְּעֻדָּה, הָיָה אוֹמֵר כָּךְ, הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הָאֱמוּנָה הָעֶלְיוֹנָה. הַתְקִינוּ הַסְּעֻדָּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ וְהָיָה יוֹשֵׁב וְשָׂמֵחַ. כְּשֶׁהִשְׁלִים סְעֻדָּה הַשְּׁלִישִׁית, הָיוּ מַכְרִיזִים עָלָיו, אָז תִּתְעַנַג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךְ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךְ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךְ.

הלכה פסוקה

הרמ' קריאת שמע פ"א

א. פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו') וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ בְּשָׁעָה שֶׁדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים וְזוּ הִיא לַיְלָה וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים וְזֶה הוּא יוֹם: ב. וּמַה הוּא קוֹרֵא שָׁלש פָּרָשִׁיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן שְׁמַע וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ וַיֹּאמֶר וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ שֶׁהוּא הָעִיקָר הַגָּדוֹל שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ וְאַחֲרֶיהָ וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ שֶׁיֶּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל זְכִירַת שְׁאַר כָּל הַמִּצְוֹת וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת צִיצִית שֶׁגַּם הִיא יֶשׁ בָּהּ צִוּוּי זְכִירַת כָּל הַמִּצְוֹת: ג. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט"ז) לְמַעַן תִּזְכּוֹר אֶת יוֹם צֶאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּקְרִיאַת שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִקְרֵאת קְרִיאַת שְׁמַע: ד. הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁהוּא גוֹמֵר פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹמֵר בְּלַחַשׁ בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ עַד סוֹפָה:

מוסר

מלוקט

וּמַגִיד לְאָדָם מַה שֵׂיחוֹ אֲפִילוֹ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִים לְאָדָם בְּיוֹם הַדִּין. עַל כֵּן יָשִׂים אֶל לִבּוֹ שֶׁהוּא לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא יוֹדֵעַ נִסְתָּרוֹת וּבוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹכֵב עַל מִטָּתוֹ יִזְכּוֹר שֶׁגַם הוּא יִשְׁכַּב עַל מִטָּה שֶׁיָּמוּת שָׁם וְכָל עִנְיָנֵי הַגּוּף הֲבֵל הֲבָלִים וִיטַהֵר רַעְיוֹנָיו לַחְשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת וּלְהַרְחִיק מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וְיֵדַע כִּי בָזֶה תָּלוּי תִּקּוּן אוֹ קִלְקוּל הַיֶּלֶד הַנּוֹלָד וְהַמַּחֲשָׁבָה עִיקָר גָדוֹל וּמַקְלוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם יוֹכִיחוּ וּלְפִי מַחֲשֶׁבֶת אִישׁ וּבֵיתוֹ כֵּן תִּמָּשֵׁךְ נֶפֶשׁ לַיֶּלֶד אוֹ מִסִּטְרָא אַחֲרָא אוֹ מִסִּטְרָא דִקְדוּשָׁה וְהַרְבֵה בָנִים חֲצוּפִים חֲבַל עַל דְמִשְׁתַּכְחִין שֶׁגָּרְמוּ לָהֶם אֲבִיהֶם וְאִמָּם לְפִי מַחֲשַׁבְתָּם וְדִבּוּרָם וְכָל חַטָּאוֹת הַבָּנִים אִם הֵם גָּרְמוּ בְּמַחֲשַׁבְתָּם הֵם נֶעֱנָשִׁים עֲלֵיהֶם וְחֶרְפָּתָם לֹא תִמָּחֶה וְאַשְׁרֵי הַשָׁם דְרָכָיו וְיִכּוֹנוּ לַה' כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו וְכָל מַעְיָינָיו לְקַיֵּים מִצְוָתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו:

יתרו יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם: כְּעַן יְדַעְנָא אֲרֵי רַב יְיָ וְלֵית אֱלָּהּ בַּר מִנֵהּ אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דִי חַשִׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמִדַן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּהּ דָנִנוּן:

רש"י עתה ידעתי. מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר: מכל האלהים. מלמד שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה: כי בדבר אשר זדו עליהם. כתרגומו במים דמו לאבדם והם נאבדו במים: אשר זדו. אשר הרשיעו. ורבותינו דרשוהו לשון (בראשית כה כט) ויזד יעקב נזיד, בקדרה אשר בשלו בה, נתבשלו:

(יב) וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים: וְקָרִיב יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה עֲלָוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ וַאֲתָא אַהֲרֹן וְכֹל סָבֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵיכַל לַחְמָא עִם חֲמוּהִי דְמשֶׁה קֳדָם יְיָ:

רש"י עלה. כמשמעה שהיא עולה כליל: וזבחים. שלמים: ויבא אהרן וגו' . ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם: לפני האלהים. מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסבין בה כאלו נהנה מזיו השכינה:

(יג) שני וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב: וַהֲוָה מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וִיתֵיב משֶׁה לְמִדַן יָת עַמָא וְקָם עַמָא עִלָוֹהִי דְמשֶׁה מִן צַפְרָא עַד רַמְשָׁא:

תוכן העניינים

חק לישראל - שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה