אור ברסלב

חק לישראל - שמות

פרשת בשלח

פרשת בא

בשלח יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַהֲוָה כַּד שַׁלַח פַּרְעֹה יָת עַמָא וְלָא דַבָּרִינוּן יְיָ אֹרַח אַרְעָא פְלִשְׁתָּאֵי אֲרֵי קָרִיבָא הוּא אֲרֵי אֲמַר יְיָ דִילְמָא יְזוּעוּן עַמָא בְּמֶחֱזֵיהוֹן קְרָבָא וִיתוּבוּן לְמִצְרָיִם:

רש"י ויהי בשלח פרעה וגו' ולא נחם. ולא נהגם, כמו (שמות לב לד) לך נחה את העם, (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך: כי קרוב הוא. ונוח לשוב באותו הדרך למצרים. ומדרשי אגדה יש הרבה: בראתם מלחמה. כגון מלחמת (במדבר יד מה) וירד העמלקי והכנעני וגו' . אם הלכו דרך ישר היו חוזרים, ומה אם כשהקיפם דרך מעקם אמרו (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, אם הוליכם בפשוטה על אחת כמה וכמה: פן ינחם. יחשבו מחשבה על שיצאו ויתנו לב לשוב:

(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְאַסְחַר יְיָ יָת עַמָא אֹרַח מַדְבְּרָא יַמָא דְסוּף וּמְזָרְזִין סְלִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:

רש"י ויסב. הסבם מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה: ים סוף. כמו לים סוף. וסוף הוא לשון אגם שגדלים בו קנים, כמו (שמות ב ג) ותשם בסוף, (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו: וחמשים. אין חמושים אלא מזינים. לפי שהסבן במדבר גרם להם שעלו חמושים, שאלו הסיבן דרך ישוב לא היו מחמשים להם כל מה שצריכין, אלא כאדם שעובר ממקום למקום ובדעתו לקנות שם מה שיצטרך, אבל כשהוא פורש למדבר צריך לזמן לו כל הצרך, ומקרא זה לא נכתב כי אם לשבר את האזן, שלא תתמה במלחמת עמלק ובמלחמות סיחון ועוג ומדין, מהיכן היו להם כלי זין שהכום ישראל בחרב. וכן הוא אומר (יהושע א יד) ואתם תעברו חמשים. וכן תרגם אנקלוס מזרזין, כמו וירק את חניכיו (בראשית יד יד) וזריז. דבר אחר חמושים אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה:

(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: וְאַסִיק משֶׁה יָת גַרְמֵי יוֹסֵף עִמֵהּ אֲרֵי אוֹמָאָה אוֹמִי יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר מִדְכַּר דְכִיר יְיָ יָתְכוֹן וְתַסְקוּן יָת גַרְמַי מִכָּא עִמְכוֹן:

רש"י השבע השביע. השביעם שישביעו לבניהם. ולמה לא השביע את בניו שישאוהו לארץ כנען מיד, כמו שהשביעו יעקב, אמר יוסף אני שליט הייתי במצרים והיה ספק בידי לעשות, אבל בני לא יניחום מצרים לעשות, לכך השביעם לכשיגאלו ויצאו משם שישאוהו: והעליתם את עצמתי מזה אתכם. לאחיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם, שנאמר אתכם:

(כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: וּנְטָלוּ מִסֻכּוֹת וּשְׁרוֹ בְאֵתָם בִּסְטַר מַדְבְּרָא:

רש"י ויסעו מסכת. ביום השני, שהרי בראשון באו מרעמסס לסכות:

(כא) וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: וַיְיָ מְדַבַּר קָדָמֵיהוֹן בִּימָמָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא לְדַבָּרוּתְהוֹן בְּאוֹרְחָא וְלֵילְיָא בְּעַמוּדָא דְאֶשָׁתָא לְאַנְהָרָא לְהוֹן לְמֵיזַל בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא:

רש"י לנחתם הדרך. נקוד פת"ח, שהוא כמו להנחותם, כמו (דברים א לג) לראותכם בדרך אשר תלכו בה, שהוא כמו להראותכם, אף כאן להנחותם על ידי שליח. ומי הוא השליח עמוד הענן, והקדוש ברוך הוא בכבודו מוליכו לפניהם. ומכל מקום את עמוד הענן הכין להנחותם על ידו, שהרי על ידי עמוד הענן הם הולכים, ועמוד הענן אינו לאורה אלא להורותם הדרך:

(כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם: לָא יַעֲדֵי עַמוּדָא דַעֲנָנָא בִּימָמָא וְאַף לָא עַמוּדָא דְאֶשָׁתָא בְּלֵילְיָא קֳדָם עַמָא:

רש"י לא ימיש. הקדוש ברוך הוא את עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה. מגיד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן, שעד שלא ישקע זה עולה זה:

נביאים - שופטים - פרק ג

(ל) וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה: וְאִתָּבְרוּ מוֹאֲבָאֵי בְּיוֹמָא הַהוּא תְּחוֹת יַד אִנַּשׁ יֻשְּׂרָאֵל וְשַׁדּוֹכַת אַרְעָא דְּיִשְּׂרָאֵל תַּמְנָן שְׁנִין: (לא) וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל: וּבַתְרוֹהִי הֲוָה שַׁמְגַּר בַּר עֲנָת וְקָטַל יָת פְּלִשְׁתָּאֵי שִׁיִת מְאָה גָּבְרִין בְּפֶרֶשׁ תּוּרַיָּא וּפָרַק אַף הוּא יָת יִשְּׂרָאֵל:

רש"י מלמד . הוא דרבן , מרדע , אגויילו"ן בלע"ז :

ד (א) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְאֵהוּד מֵת: וְאוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְמֶעְבָּד בִּישׁ קֳדָם יְיָ וְאֵהוּד מִית: (ב) וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וּמָסְרִינוּן יְיָ בְּיַד יָבִין מַלְכָּא דִּכְנַעַן דִּי מְלָךְ בְּחָצוֹר וְרַב חֵילֵיהּ סִיסְרָא וְהוּא יָתִיב בִּתְקוֹף כְּרַכֵּי עַמָּמַיָּא:

רש"י בחרושת הגוים . שם עיר , על שם שהיתה חזקה ושולטת :

(ג) וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה: וּצְעִיקוּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל קֳדָם יְיָ אֲרֵי תְּשַׁע מְאָה רְתִיכִין דְּבַרְזְלָא לֵיהּ וְהוּא הָדְחָק יָת בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל בְּתוּקְפָּא עֶסְרִין שְׁנִין:

רש"י לחץ את בני ישראל בחזקה . דרש רבי תנחומא ( צו ב ) : בגידופין , וכן הוא אומר ( מלאכי ג יג ) : חזקו עלי דבריכם :

(ד) וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה אֵשֶׁת לַפִּידוֹת הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא: וּדְבוֹרָה אִתְּתָא נְבִיאָתָא אִתַּת לַפִּידוֹת הִיא דַּיְנָא יָת יִשְּׂרָאֵל בָּעִדְּנָא הַהוּא:

רש"י אשת לפידות . שהיתה עושה פתילות למקדש :

כתובים - משלי - פרק יד

(יט) שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים וּרְשָׁעִים עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק: נְפַלוּ בִישֵׁי קֳדָם טָבֵי וְרַשִׁיעֵי נִתְדוּן בְּתַרְעַיָא דְצַדִיקֵי:

רש"י שחו רעים לפני טובים . לעתיד :

(כ) גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים: אַף לְחַבְרֵיהּ סְנֵי מִסְכְּנָא וְרָחֲמֵי דְעַתִּירָא סַגִיעִין:

רש"י גם לרעהו ישנא רש . אפילו לשושביניו ואוהביו , גם לשון אפילו : ישנא רש . עם הארץ שאינו יודע לנהוג כשורה :

(כא) בָּז לְרֵעֵהוּ חוֹטֵא וּמְחוֹנֵן (עניים) עֲנָוִים אַשְׁרָיו: חָטְיָא שָׁאֵט לְחַבְרֵיהּ וּמַן דְּיָהֵב לְמִסְכְּנָא טּוּבוֹהִי: (כב) הֲלוֹא יִתְעוּ חֹרְשֵׁי רָע וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב: הֲלָא תָעֲיָן דְּחָשְׁלִין בִּישְׁתָּא וְחִסְדָּא וּקְשוֹט חָשְׁלִין טָבֵי: (כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר: בְּכָל מַן דְּאַצְפָּא לָךְ יֶהֱוֵי לָךְ יוּתְרָנָא וְסִפְוָתָא יַתִּירָתָא לְחוּסְרָנָא:

רש"י בכל עצב . בכל יגיע מלאכה יהיה ריוח אבל דברי הבל אך למחסור :

(כד) עֲטֶרֶת חֲכָמִים עָשְׁרָם אִוֶּלֶת כְּסִילִים אִוֶּלֶת: כְּלִילָא דְחַכִּימֵי עוּתְרְהוּן וְשַׁבְהוֹרְהוֹן דְּסַכְלֵי שַׁטְיוּתְהוֹן:

רש"י עטרת חכמים עשרם . שהם עשירים בתורה : ואולת כסילים אולת . קלקלתן של כסילים היא האולת שנתעצל מן החכמה :

משנה פאה פרק ז

א. כָּל זַיִת שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם בַּשָּׂדֶה אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּשְׁמוֹ וּבְמַעֲשָׂיו וּבִמְקוֹמוֹ. בִּשְׁמוֹ, שֶׁהָיָה שִׁפְכוֹנִי אוֹ בִישָׁנִי. בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁהוּא עוֹשֶׂה הַרְבֵּה. בִּמְקוֹמוֹ, שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצַד הַגַּת אוֹ בְצַד הַפִּרְצָה. וּשְׁאָר כָּל הַזֵּיתִים, שְׁנַיִם שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין שִׁכְחָה לְזֵיתִים:

ברטנורה (א) כל זית. כזית הנטופה בשעתו. על שם שהוא נוטף שמן קראו לו נטופה, אף על פי שאינו נוטף בכל שנה, הואיל והעלו לו שם זה על שהוא נוטף בשעתו, אם שכחו אינו שכחה, דכתיב (דברים כד) ושכחת עומר בשדה, עומר שאתה שוכחו לעולם, יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן: שפכוני. שזיתיו שופכין שמן הרבה: בישני. שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן שיוצא ממנו יותר מחביריו: שהוא עושה הרבה. זיתים מרובים: שנים שכחה. סתם מתניתין כבית הלל דאמרי לעיל שנים לעניים: רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים. לא אמר ר' יוסי אלא בזמן שבא אדריאנוס קיסר והחריב את כל הארץ ולא היו זיתים מצויין, אבל בזמן שזיתים מצויין, מודה ר' יוסי דיש שכחה לזיתים. וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה או שופכני או בישני, יש להם שכחה:

ב. זַיִת שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בֵּין שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. זַיִת שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סָאתַיִם, וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִיל בּוֹ. אֲבָל אִם הִתְחִיל בּוֹ, אֲפִלּוּ כְּזַיִת הַנְּטוֹפָה בִּשְׁעָתוֹ, וּשְׁכָחוֹ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. כָּל זְמַן שֶׁיֶּשׁ לוֹ תַחְתָּיו, יֶשׁ לוֹ בְרֹאשׁוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁתֵּלֵךְ הַמַּחֲבֵא:

ברטנורה (ב) שלש שורות של שני מלבנים. ג' שורות של אילני זיתים, ובין שורה ראשונה לשניה ערוגה מרובעת כדמות מלבנות התבואה שבין הזיתים דתנן לעיל בריש פרק ג', וכן בין שורה שניה לשלישית, ושכח אילן אמצעי שבשורה אמצעית אינה שכחה, שהאילנות שסביביו הסתירוה ודמי לחפוהו בקש או עמדו עניים כנגדו דתנן לעיל דאינו שכחה: במה דברים אמורים. אמתני', דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה. במה דברים אמורים בזמן שלא התחיל בו אבל התחיל בו ושכחו הרי זו שכחה עד שיהיה בו סאתים: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. אם נזכר בעל הזיתים מן הזיתים ששכח באילן בעוד שיש לו זיתים תחתיו, יכול לחזור וללקטן, ולא חשיבא שכחה מה ששכח בראש האילן אלא לאחר שלא נשאר לו זיתים תחת האילן: רבי מאיר אומר משתלך המחבא. כלומר, משבדק המלקט בכל מחבואי הזיתים אז הוי הנשאר לעניים כשאין לבעל האילן זיתים תחתיו, אבל כל זמן שלא בדק המלקט בכל מחבואי הזיתים, אף על פי שאין זיתים תחתיו יכול לחזור וללקט. ואין הלכה כרבי מאיר:

ג. אֵיזֶהוּ פֶרֶט. הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַבְּצִירָה. הָיָה בוֹצֵר, עָקַץ אֶת הָאֶשְׁכּוֹל, הֻסְבַּךְ בֶּעָלִים, נָפַל (מִיָּדוֹ) לָאָרֶץ וְנִפְרַט, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּלְכָּלָה תַּחַת הַגֶּפֶן בְּשָׁעָה שֶׁהוּא בוֹצֵר, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵג גְּבוּל עוֹלִים:

ברטנורה (ג) איזהו פרט. האמור בתורה (ויקרא יט) ופרט כרמך לא תלקט: עקץ. חתך: הוסבך בעלים. נקשר ונאחז בעלים ועל ידי כך נפל ונפרט: הרי הוא של בעל הבית. שלא נפרט דרך בצירה: המניח כלכלה בשעה שהוא בוצר. נותן סל תחת הענבים שיפול הפרט לתוכו: הרי זה גוזל את העניים. דפרט בנשירתו זכו בו עניים קודם שיגיע לארץ: אל תסג גבול עולים. מפורש לעיל בפרק ה':

ד. אֵיזוֹהִי עוֹלֶלֶת. כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף. אִם יֶשׁ לָהּ כָּתֵף אוֹ נָטֵף, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אִם סָפֵק, לָעֲנִיִּים. עוֹלֶלֶת שֶׁבְּאַרְכֻּבָּה, אִם נִקְרֶצֶת עִם הָאֶשְׁכּוֹל, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. גַּרְגֵּר יְחִידִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶשְׁכּוֹל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עוֹלָלֶת:

ברטנורה (ד) איזו היא עוללת. האמורה בתורה (שם) וכרמך לא תעולל: כתף. השרביט האמצעי של האשכול מחוברים בו אשכולות קטנות הרבה וכשהן שוכבים זה על זה כמשאוי שעל כתפו של אדם הוא נקרא כתף, וכשהן מחוברים בשרביט אחד לכאן ואחד לכאן אין כאן כתף: נטף. הן גרגרים של ענבים המחוברים בסוף השרביט שרגילים להיות תלויים שם ענבים הרבה ועל שם שענביו נוטפות למטה נקרא נטף. ולשון המקרא קורא לאשכול שאין לו כתף ולא נטף עולל, לפי שהוא לפני שאר האשכולות כעולל לפני האיש: אם ספק. שנראים האשכולות הקטנות התלויות בשרביט כאלו שוכבות זו על זו ואין שוכבות יפה דהשתא הוי ספק אם יש לה כתף אם לאו: שבארכובה. יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה והבוצר קוצצה והיא נקראת ארכובה ופעמים יש בה עוללת עם האשכולות: נקרצת. נקצצת ונחתכת ודוגמתו שנינו ביומא (לא:) קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו. ובמקרא (ירמיה מו) קרץ מצפון בא: גרגר יחידי. כגון אשכול שאין לו אשכולות קטנות שוכבות זו על זו אלא הגרגרים מחוברים בשרביט עצמו: רבי יהודה אומר אשכול. דכתיב (ישעיה יז) ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים. שנים שלשה גרגרים עוללות, יותר מכאן אשכול: וחכמים אומרים עוללת. דלא חשיבי הגרגרים השוכבים זה על זה להקרא כתף. והלכה כחכמים:

ה. הַמֵּדֵל בַּגְּפָנִים, כְּשֵׁם שֶׁהוּא מֵדֵל בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כֵּן הוּא מֵדֵל בְּשֶׁל עֲנִיִּים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, בְּשֶׁלּוֹ הוּא רַשַּׁאי, וְאֵינוֹ רַשַּׁאי בְּשֶׁל עֲנִיִּים:

ברטנורה (ה) המדל בגפנים. כשהגפנים תכופים זה אחר זה, עוקר מאותם שבינתים והאחרים מתוקנים בכך: כן הוא מדל בשל עניים. אף על פי שיש בהם פאה או עוללות של עניים, כך מדל בשלהם כמו בשלו, קסבר עניים דין שותף יש להם, וכשם ששותף כמו שהוא מדל בשלו כך מדל בשל חבירו אף עניים כן: רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי. קסבר עניים דין קונה יש להם בחלקם, וכשם שהמוכר לחבירו עשרה אשכולות אסור ליגע בהן, אף בשל עניים כן והלכה כר' יהודה:

ו. כֶּרֶם רְבָעִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יֶשׁ לוֹ פֶרֶט וְיֶשׁ לוֹ עוֹלֵלוֹת, וְהָעֲנִיִּים פּוֹדִין לְעַצְמָן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֻּלּוֹ לַגַּת:

ברטנורה (ו) כרם רבעי. הנוטע כל עץ מאכל, בשנה הרביעית מעלה הפירות לירושלים ואוכלם שם בקדושת מעשר שני, או פודה אותם ומעלה הדמים לירושלים, דכתיב (ויקרא יט) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים, ודרשינן הלולים כמו חלולים, אמר רחמנא אחליה והדר אכליה: בית שמאי אומרים אין לו חומש. אף על פי שטעון פדיון כמעשר שני אין הבעלים מוסיפים את החומש דלא כתבה תורה בו חומש: ואין לו ביעור. אינו חייב לבערו מן הבית בערב פסח של רביעית ושל שביעית כשמבער המעשרות כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית: ובית הלל אומרים יש לו. חומש ויש לו ביעור. בית הלל ילפי קדש קדש ממעשר מה מעשר יש לו חומש ויש לו ביעור, אף כרם רבעי יש לו חומש ויש לו ביעור, ובית שמאי לא ילפי קדש קדש ממעשר: יש לו פרט ויש לו עוללות. דכחולין חשבי ליה: והעניים פודין לעצמן. מן הפרט והעוללות שלקטו ואוכלים אותן במקומן ומעלין הדמים לירושלים: ובית הלל אומרים כולו לגת. משום דילפי ממעשר, וסברי להו מעשר שני ממון גבוה הוא, הלכך אין לעניים חלק בו, ודורכים העוללות עם שאר היין, והבעלים מעלים הכל לירושלים:

ז. כֶּרֶם שֶׁכֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָעֲנִיִּים. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (דברים כד), כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל אִם אֵין בָּצִיר, מִנַּיִן עוֹלֵלוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא (ויקרא יט), וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ עוֹלֵלוֹת. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר כִּי תִבְצֹר לֹא תְעוֹלֵל. אֵין לָעֲנִיִּים בָּעוֹלֵלוֹת קדֶם הַבָּצִיר:

ברטנורה (ז) שכולו עוללות. שאין בכל הכרם אשכול שיש לו כתף ונטף: אם אין בציר. וכמה שיעור בציר שלשה אשכולות שעושים רביעית: אמר לו רבי עקיבא וכרמך לא תעולל אפילו כולו עוללות. ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר יזכה בהם בעל הבית, לכך נאמר וכרמך לא תעולל:

ח. הַמַּקְדִּישׁ כַּרְמוֹ עַד שֶׁלֹּא נוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, אֵין הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ בוֹ הָעוֹלֵלוֹת, הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִתְּנוּ שְׂכַר גִּדּוּלָיו לַהֶקְדֵּשׁ. אֵיזֶה הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס. כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ, וּבָרוֹגְלִיּוֹת, מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה:

ברטנורה (ח) משנודעו העוללות. שניכר מה הוא עוללת ומה הוא אשכול: העוללות לעניים. שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: יתנו שכר גדוליו להקדש. מה שמשביחין כל שעה בתוך קרקע של הקדש. והלכה כרבי יוסי: בעריס. כרם שהגפנים שלה מודלות על גבי כלונסות ועצים, לשון אף ערשנו רעננה (שיר השירים א): כל שאינו יכול לפשוט. כלומר, לאחר שעבר מעליה אם במקום שנזכר אינו יכול לפשוט ידו וליטול קרינא ביה לא תשוב לקחתו (דברים כד): אבל רוגליות. הגפנים העומדים על גבי קרקע שדורכים עליהם ברגל: משיעבור הימנה. הוי שכחה דכל גפן וגפן מן הרוגליות חשיבה כאומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן:

גמרא ברכות דף ח' ע"א

אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי מָאי דִּכְתִיב (תהלים ס"ט) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֵימָתַי עֵת רָצוֹן. בְּשָׁעָה שֶׁהַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין. רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (ישעיה מ"ט) כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (איוב ל"ו) הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס. וּכְתִיב (תהלים נ"ה) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי. תַּנְיָא נַמֵּי הָכִי רִבִּי נָתָן אוֹמֵר מְנַיִן שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ל"ו) הֵן אֵל כַּבִּיר לֹא יִמְאָס וּכְתִיב (תהלים נ"הּ) פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי וְגוֹמֵר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים וּמִתְפַּלֵּל עִם הַצִבּוּר מַעֲלֶה אֲנִי עָלָיו כְּאִלּוּ פְּדָאַנִי לִי וּלְבָנַי מִבֵּין אוּמוֹת הָעוֹלָם. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל נִקְרָא שָׁכֵן רָע. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י"ב) כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנּוֹגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שם) הִנְנִי נוֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם. אָמְרוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא סָבֵי בְּבָבֶל. תָּמַהּ וְאָמַר (דברים י"א) לְמַעַן ירְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה כְּתִיב אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ לֹא. כֵּיוָן דַאֲמַרֵי לֵיהּ מְקַדְּמֵי וּמְחַשְּׁכֵי לְבֵי כְנִישְׁתָּא אָמַר הַיְינוּ דְאַהֲנֵי לְהוּ. כִּדְאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לְבָנָיו קְדִימוּ וַחֲשִׁיכוּ וְעַיְילוּ לְבֵי כְנִישְׁתָּא כִּי הֵיכִי דְתוֹרְכוּ חַיֵּי. אָמַר רִבִּי אַחָא בְּרִבִּי חֲנִינָא מָאי קְרָאָה (משלי ח') אַשְׁרֵי אָדָם שׁוֹמֵעַ לִי לִשְׁקוֹד עַל דַּלְתוֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (שם) כִּי מוֹצְאִי מָצָא חַיִּים:

רש"י עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון: כביר לא ימאס. תפלת הרבים לא ימאס: פדה בשלום. זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום: מקרב לי. ממלחמות הבאות עלי: כי ברבים היו עמדי. שהתפללו עמי: הנני נותשם מעל אדמתם. סיפיה דקרא הוא: מקדמי. שחרית: מחשכי. ערבית כלו' מאריכין בבית הכנסת:

זוהר בשלח דף מ"ו ע"א

וַייָ הוֹלֵךְ לִפנֵיהֶם יוֹמָם. רִבִּי יוֹסֵי פָּתַח (תהלים כ"ב) לַמְנַצֵחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד כַּמָּה חֲבִיבָה אוֹרָיְיתָא קָמֵיהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּכָל מָאן דְּאִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא רְחִים הוּא לְעֵילָא רְחִים הוּא לְתַתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָצִית לֵיהּ לְמִלּוּלוֹי. לָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּהָאי עָלְמָא וְלָא שָׁבִיק לֵיהּ בְּעָלְמָא דְאָתֵי. וְאוֹרָיְיתָא בָעֵי לְמִלְעֵי בָהּ בִּיְמָמָא וּבְלֵילְיָא דִּכְתִיב (יהושע א') וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלָיְלָה. וּכְתִיב (ירמיה ל"ג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה וְגוֹמֵר. תֵּינַח בִּיְמָמָא בְּלֵילְיָא אֲמָאי. בְּגִין דִּיהֵא שְׁכִיחַ לְגַבֵּיהּ שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים. כְּמָה דְלֵית יוֹמָם בְּלֹא לֵילְיָא וְלָאו אִיהוּ שְׁלִים אֶלָּא דָא עִם דָא. כַּךְ בָּעֵי אוֹרַיְיתָא לְאִשְׁתַּכְּחָא עִמֵּיהּ דְּבַר נַשׁ יוֹמָם וְלֵילְיָא לְמֶהֱוֵי שְׁלֵימוּתָא לְגַבֵּי דְבַר נַשׁ יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָא אִתְמַר דְּעִיקָרָא דְלֵילְיָא מִפַּלְגּוּתָא וְאֵילָךְ וְאַף עַל גַּב דְּפַלְגוּ קַדְמִיתָא בִּכְלָלָא דְלֵילְיָא הוּא אֲבָל בְּפַלְגּוּת לֵילְיָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָאל בְּגִנְתָא דְעֵדֶן לְאִשְׁתַּעְשְׁעָא עִם צַדִּיקַיָּיא וּכְדֵין בָּעֵי לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְמֵיקָם וּלְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא. וְהָא אִתְמַר דְּקֻדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל צַדִּיקַיָּיא דִבְגִנְתָא דְעֵדֶן כֻּלְּהוּ צַיְיתִין לְקָלֵיהּ הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר ח') הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי וְהָא אוּקְמוּהָ. הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים דָא כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דְּאִיהִי מְשַׁבְּחַת לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא בְלֵילְיָא. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מָאן דְּאִשְׁתַּתַּף בַּהֲדָהּ לְשַׁבְּחָא לֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּשְׁבָחָא דְאוֹרַיְיתָא וְכַד אָתֵי צַפְרָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אָתַת וּמִשְׁתַּעְשְׁעָא בֵיהּ בְּקֻדשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאוֹשִׁיט לָה לְגַבָּהּ שַׁרְבִיטָא דְחֶסֶד וְלֹא עֲלָהּ בִּלְחוֹדָהָא אֶלָּא עֲלָהּ וְעַל אִינוּן דְּמִשְׁתַּתְּפִין בַּהֲדָהּ וְהָא אִתְמַר דִּכְתִיב (תלים מ"ב) יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה וְגוֹמֵר. וְעַל דָּא אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר אִקְרֵי:

תרגום הזוהר וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם: רַבִּי יוֹסֵי פָּתַח לַמְנַצֵחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד. כַּמָּה אֲהוּבָה הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָהוּב הוּא לְמַעְלָה, אָהוּב הוּא לְמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לְדִבּוּרָיו, וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ עוֹזֵב אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. וְהַתּוֹרָה, צְרִיכִים לַעֲסֹק בָּהּ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁכָּתוּב, וְהָגִיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְכָתוּב, אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלַיְלָה. יִצְדָק בַּיּוֹם, שֶׁהוּא זְמָן עֲבוֹדָה לַכֹּל, אֲבָל בַּלַּיְלָה, שֶׁהוּא זְמָן מְנוּחָה, לָמָּה צְרִיכִים לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִמְצָא אֶצְלוֹ שֵׁם שָׁלֵם, כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵין יוֹם בְּלִי לַיְלָה. וְאֵינוֹ שָׁלֵם אֶלָּא זֶה עִם זֶה, כֵּן צְרִיכָה הַתּוֹרָה לְהִמָּצֵא עִם הָאָדָם יוֹמָם וָלַיְלָה, וְיִהְיֶה הַשְּׁלֵמוּת אֵצֶל הָאָדָם יוֹם וָלַיְלָה. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁעִקָּר הַלַּיְלָה הוּא מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁחֲצִי לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה הוּא בִּכְלָל הַלַּיְלָה, אֲבָל בַּחֲצוֹת לַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּגַן עֵדֶן לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ עִם הַצַדִּיקִים אֲשֶׁר שָׁם, וְאָז צָרִיךְ הָאָדָם לָקוּם וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְכָל הַצַדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן, כֻּלָּם מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְּׁמִיעִינִי וּכְבָר בֵּאֲרוּהָ, הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא מְשַׁבַּחַת אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה, בַּלַּיְלָה. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל מִי שֶׁמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהּ לְשַׁבֵּחַ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֶׁבַח הַתּוֹרָה. וּכְשֶׁבָּא הַבֹּקֶר, בָּאָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁתַּעְשַׁעַת בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוּא מוֹשִׁיט לָהּ שַׁרְבִיט הַחֶסֶד, וְלֹא לָהּ בִּלְבָד, אֶלָּא לָהּ, וְכָל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּתְּפִים עִמָּהּ. וַהֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁיֹרה עִמִּי וְגוֹ', אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר.

הלכה פסוקה

הר"מ ה' איסורי ביאה פרק כ"ב

א. אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִם עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת בֵין זְקֵנָה בֵין יַלְדָּה שֶׁדָבָר זֶה גוֹרֵם לְגַלוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה. וְחָתָן שֶׁפֵּרְשָׂה אִשְׁתּוֹ נִדָּה קוֹדֶם שֶׁיִבְעוֹל אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהּ אֶלָּא הִיא יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים וְהוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִם בָּא עָלֶיהָ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאָה מֻתָּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּה: ב. לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל מִשְׁכַּב זָכָר וְעַל הַבְּהֵמָה לְפִיכָךְ אֵין אָסוּר לְהִתְיַיחֵד עִמָּהֶן. וְאִם נִתְרַחֵק אֲפִלּוּ מִיִּיחוּד זָכָר וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וּגְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מַרְחִיקִין הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְיַּיחֲדוּ עִמָּהּ. וְאִיסוּר יִחוּד הָעֲרָיוֹת מִפִּי הַקַּבָּלָה:

מוסר

מלוקט

כָּל הַגָלִיּוֹת הֵם לְבָרֵר נִיצוֹצוֹת הַקְדוּשָׁה מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשׁוֹנָה לְבָרֵר נִיצוֹצֵי קֶרִי שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְיַעַן כִּי יָרְדוּ לַשְׁעָרִים עַם ה' מ"ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה הַגַּם שֶׁעַל יְדֵי תּוֹקֶף הַשִּׁעְבּוּד בְּחוֹמֶר וּבִלְבֵנִים הָיוּ מוֹצִיאִים נִיצוּצֵי הַקְּדוּשָּׁה. מִצַד אַחֵר הֵמָּה כָּשְׁלוּ וְנָפְלוּ עַל יְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹגֵג וְכַיּוֹצֵא וְיָרְדּוּ לְמ"ט שַׁעֲרֵי טֻמְאָה וְחַס וְשָׁלוֹם אִם הָיוּ שׁוֹהִים עוֹד רֶגַע הָיוּ נִטְמָעִים בְּשַׁעַר הַחֲמִשִּׁים. וְלָכֵן נִגְאֲלוּ. וְעַל יְדֵי הָעֵגֶל נִתְחַיְיבוּ בְּגָלְיוֹת וְהַכֹּל לְבַרֵר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה. וְלֹא נִגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם כִּי אִם בִּזְכוּת שֶׁהָיוּ גְדוּרִים בְּעֶרְוָה. וְאֵיךְ עַתָּה שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים לִתְשׁוּעָה אֵיךְ מֵחָדָשׁ מַכְנִיס נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה בְּסִטְרָא אַחֲרָא וּפוֹגֵם כַּמָּה פְגָמִים בְּכַמָּה מִינֵי חַטָּאוֹת הֲלֹא זֶה גוֹרֵם אוֹרֶךְ הַגָּלוּת. וְאוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם גָּלוּת הַשְּׁכִינָה. אוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם צַעַר כָּל הָעוֹלָמוֹת. אוֹי לוֹ שֶׁגוֹרֵם צַעַר לְכָל יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת גּוֹלִים מֵעַל שֻׁלְחָן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֲהָהּ עַל נַפְשׁוֹ שֶׁגּוֹרֵם בִּטּוּל הַתּוֹרָה וַעֲבוֹדָה וְחִלּוּל שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ בֵּין הַגּוֹיִם. לָכֵן יֵבוֹשׁ וְיִכָּלֵם מְאֹד וְיַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה. וַה' לֹא יִמְנַע טוֹב כִּי הוּא רוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת הָרְשָׁעִים:

בשלח יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

יד (א) וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִיתוּבּוּן וְיִשְׁרוּן קֳדָם פּוּם חִירָתָא בֵּין מִגְדוֹל וּבֵין יַמָא קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן לְקִבְלֵהּ תִּשְׁרוּן עַל יַמָא:

רש"י וישבו. לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה שיאמר תועים הם בדרך, כמו שנאמר (פסוק ג) ואמר פרעה לבני ישראל וגו' : ויחנו לפני פי החירת. הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים וזקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים: לפני בעל צפן. הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן. ועליו פרש איוב (איוב יב כג) משגיא לגוים ויאבדם:

(ג) וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְיֵימַר פַּרְעֹה עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְעַרְבְּלִין אִנוּן בְּאַרְעָא אֲחַד עֲלֵיהוֹן מַדְבְּרָא:

רש"י ואמר פרעה. כשישמע שהם שבים לאחוריהם: לבני ישראל. על בני ישראל. וכן (פסוק יד) ה' ילחם לכם. עליכם, (בראשית כ יג) אמרי לי אחי הוא. אמרי עלי: נבכים הם. כלואים ומשקעים ובלעז שירי"ץ , כמו (תהלים פד ז) בעמק הבכא, (איוב כח יא) מבכי נהרות, (שם לח טז) נבכי ים. נבכים הם כלואים הם במדבר, שאינן יודעין לצאת ממנו ולהיכן ילכו:

(ד) וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן: וְאַתְקֵף יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְיִרְדַף בַּתְרֵיהוֹן וְאֶתְיַקַר בְּפַרְעֹה וּבְכָל מַשִׁרְיָתֵהּ וְיִדְעוּן מִצְרָאֵי אֲרֵי אֲנָא יְיָ וַעֲבָדוּ כֵן:

רש"י ואכבדה בפרעה. כשהקדוש ברוך הוא מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד. וכן הוא אומר (יחזקאל לח כב) ונשפטתי אתו וגו' , ואחר כך (שם כג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' , ואומר (תהלים עו ד) שמה שבר רשפי קשת, ואחר כך (שם פסוק ב) נודע ביהודה אלהים, ואומר (שם ט יז) נודע ה' משפט עשה: בפרעה ובכל חילו. הוא התחיל בעברה וממנו התחילה הפרענות: ויעשו כן. להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם:

נביאים - שופטים - פרק ד

(ה) וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט: וְהִיא יָתְבָא בְּקַרְתָּא בְּעַטְרוֹת דְּבוֹרָה מִתְפַּרְנְסָא מִן דִּילַהּ וְלַהּ דִּיקְלִין בִּירִיחוֹ פַּרְדֵסִין בְּרָמָתָא זֵיתִין עָבְדִין מְשָׁח בְּבִקְעָתָא בֵּית שַׁקְיָא בְּבֵית אֵל עֲפַר חִיוַר בְּטוּר מַלְכָּא וְסָלְקִין לְוָתָהּ בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל לְדִינָא:

רש"י תחת תומר . תמרים היו לה ביריחו : בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים . לפי תרגומו של יונתן יש ללמוד שאין מקרא זה כמשמעו , ואין אלו סימני מקום ישיבתה , אלא למדנו שאשה עשירה היתה ומן המקומות האלו היתה פרנסתה , והיא יושבת בעירה , עטרות שמה : תחת תומר . תמרים היו לה ביריחו , וכרמים ברמה , וזיתים בבקעת בית אל , שהוא מקום שמן , ועפר חיוור בהר אפרים , ( תרגום : ) 'בטור מלכא' , אומר אני שמוכרין אותה ליוצרי חרש . ויש פותרין : 'עפר חיוור' , שדה זרע , כמו ( שביעית ב א ) : שדה הלבן :

(ו) וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וְשָׁלְחַת וְקָרַת לְבָרָק בַּר אֲבִינֹעַם מִקָּדֵשׁ דְּבֵית נַפְתָּלִי וַאֲמָרַת לֵיהּ הֲלֹא פַּקִּיד יְיָ אֱלָהָא דְּיִשְּׂרָאֵל אָזִיל וְתִתְנַגִּיד בְּטוּרָא דְּתָבוֹר וּתְדַבַּר עִמָּךְ עֲשָּׂרָא אַלְפִין גָּבְרִין מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבוּלוּן:

רש"י הלא צוה . ביד משה ( דברים כ יז ) : כי החרם תחרימם , כך שנויה במכילתא ( בא יב ) :

(ז) וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל נַחַל קִישׁוֹן אֶת סִיסְרָא שַׂר צְבָא יָבִין וְאֶת רִכְבּוֹ וְאֶת הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ: וְאִתְבִּיב עַל יָדָךְ לְנַחֲלָא דְּקִישׁוֹן יָת סִיסְרָא רַב חֵילָא דִּיבִין וְיָת רְתִיכוֹהִי וְיָת מְשַׁרְיָתֵיהּ וְאַמְסְרִינֵיהּ בְּיָדָךְ: (ח) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ: וַאֲמַר לָהּ בָּרָק אִם תֵּיזְלִין עִמִּי וְאֵיזִיל וְאִם לָא תֵּיזְלִין עִמִּי לָא אֵיזִיל:

כתובים - משלי - פרק יד

(כה) מַצִּיל נְפָשׁוֹת עֵד אֱמֶת וְיָפִחַ כְּזָבִים מִרְמָה: מַפְצֵא נַפְשָׁא סָהֲדָא דְקוּשְׁטָא וּדְמַלֵל כַּדָבוּתָא רַמָיָא הוּא: (כו) בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה: דְּחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא סִבְרָא דְעֻשְׁנָא וְלִבְנוֹי נֶהֱוֵי תוּכְלָן:

רש"י ביראת ה' מבטח עוז . נאמר באברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ( בראשית כו ) והבטיחו כי ברך אברכך וגו' : ולבניו יהיה . הוא : מחסה . שיחסו ויתחבא בצל זכותו :

(כז) יִרְאַת יְהוָה מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת: דְּחַלְתָּא דֶאֱלָהָא מַבּוּעַ דְּחַיֵי לִדְמַסְטֵי מִן פַּחָא דְמוֹתָא: (כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ וּבְאֶפֶס לְאֹם מְחִתַּת רָזוֹן: בְּסוּגְעָא דְעַמָא הַדְרֵיהּ דְּמַלְכָּא וְהֵיךְ דִּבְצִיר עַמָא מִתְתְּבַר פַּרְנָסֵיהּ:

רש"י ברב עם . שהצבור זכאים הדרת הקב"ה הוא : ובאפס לאום . כשאינם דבקים בו : מחתת רזון . חסרון רזנותו הוא כביכול נותן מכבודו לאלהי נכר ומשליט את האומות על בניו :

משנה שבת פרק טז

א. כָּל כִּתְבֵי הַקּדֶשׁ מַצִילִין אוֹתָן מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, בֵּין שֶׁקּוֹרִין בָּהֶן וּבֵין שֶׁאֵין קוֹרִין בָּהֶן. וְאַף עַל פִּי שֶׁכְּתוּבִים בְּכָל לָשׁוֹן, טְעוּנִים גְּנִיזָה. וּמִפְּנֵי מָה אֵין קוֹרִין בָּהֶן. מִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ. מַצִילִין תִּיק הַסֵפֶר עִם הַסֵפֶר, וְתִיק הַתְּפִלִּין עִם הַתְּפִלִּין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן מָעוֹת. וּלְהֵיכָן מַצִילִין אוֹתָן. לְמָבוֹי שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לַמְפֻלָּשׁ:

ברטנורה (א) כל כתבי הקודש. אפילו נביאים וכתובים, מצילין אותן מחצר שנפלה בו הדליקה לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שלא עירבו, והוא שיהיו כתובים בכתב אשורית ובלשון הקודש: בין שקורין בהן. כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת: בין שאין קורין בהן. כגון כתובים, דאף יחידים אין קורין בהן בשבת מפני ביטול בית המדרש כדלקמן, שהיו דורשים לעם בשבת ומורין להן הלכות איסור והיתר, לפי שכל ימות החול הם עסוקים במלאכתן, ואסרו לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש משום דמשכי ליבא ואתו לאמנועי מלשמוע הדרשה: ואע"פ שכתובים בכל לשון. ואיכא למאן דאמר דלא נתנו לקרות בהן ואין מצילין אותן, אפילו הכי טעונים גניזה ואסור להניחן במקום הפקר: למבוי שאינו מפולש. שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד ברוח רביעית, זהו מבוי שאינו מפולש האמור כאן. שלש מחיצות בלא לחי, זהו מבוי מפולש. והכי מפרש לה בגמרא. ואין הלכה כבן בתירא:

ב. מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת הָרָאוּי לָאָדָם לָאָדָם, הָרָאוּי לַבְּהֵמָה לַבְּהֵמָה. כֵּיצַד. נָפְלָה דְלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, בַּשַּׁחֲרִית, מַצִילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת, בַּמִּנְחָה, מְזוֹן סְעֻדָּה אֶחָת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת:

ברטנורה (ב) מצילין מזון שלש סעודות. ואף על גב דבהיתרא קא טרח, דהא לא שרו ליה לאצולי אלא לחצר המעורבת בלבד, אפילו הכי לא שרי ליה לאצולי טפי, מפני שאדם בהול על ממונו, ואי שרית ליה אתי לכבויי: נפלה דליקה בלילי שבת. קודם אכילה: שחרית. קודם סעודה: רבי יוסי אומר לעולם הוא מציל. הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתרא טרח. ואין הלכה כרבי יוסי:

ג. מַצִילִין סַל מָלֵא כִכָּרוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מֵאָה סְעֻדּוֹת, וְעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה, וְחָבִית שֶׁל יַיִן. וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִילוּ לָכֶם. וְאִם הָיוּ פִקְחִין, עוֹשִׂין עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן אַחַר הַשַּׁבָּת. לְהֵיכָן מַצִילִין אוֹתָן. לֶחָצֵר הַמְעֹרֶבֶת. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אַף לְשֶׁאֵינָהּ מְעֹרֶבֶת:

ברטנורה (ג) מצילין סל מלא ככרות. הואיל ובבת אחת הוא מציל, מה לי פורתא מה לי טובא: ועיגול של דבלה. אע"פ שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה: ואם היו פקחים. ויודעים שאם ישאלו שכר כפועלים לאו שכר שבת שקלי, כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו, עושין עמו חשבון לאחר שבת. ובירא שמים עסקינן, דאף על גב דמהפקירא קא זכי ומה שהציל דידיה הוי, מכל מקום לא ניחא ליה דלתהני מאחרים, דידע דעל כרחיה אפקריה, ובחנם נמי לא ניחא ליה דלטרח, הלכך שקיל אגריה:

ד. וּלְשָׁם מוֹצִיא כָל כְּלֵי תַשְׁמִישׁוֹ, וְלוֹבֵשׁ כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לִלְבּשׁ, וְעוֹטֵף כָּל מַה שֶּׁיָּכוֹל לַעֲטֹף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֵּלִים. וְחוֹזֵר וְלוֹבֵשׁ וּמוֹצִיא, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִילוּ עִמִּי:

ברטנורה (ד) ולשם הוא מוציא. לתנא קמא, לחצר המעורבת; ולבן בתירא, אפילו לחצר שאינה מעורבת: כלי תשמישו. שצריכים לו לאותו היום לסעודה: שמונה עשר כלים. שהוא רגיל ללבוש בחול בבת אחת, ותו לא. ואלו הן: הסרבל העליון, ומלבוש שממלאין אותו מוך וצמר גפן בין תפירה לתפירה שקורין בערבי מחשי"א, וחגור רחב שחוגר ממעל למדיו, ובגד צר וקצר שקורין בלע"ז גונ"א, וחלוק שלובש על בשרו שקורין קמיז"א, וחגור שחוגרים עליה, וכובע שבראשו, ומצנפת, ושני מנעלים שברגליו, ושני בתי שוקים, ושני בתי ידים שמלבישים אותם על הידים ומכסין בהן הזרועות עד האצילים, ושני רדידים שמתנגב בהן, וטלית קטן שמכסה בו ראשו וכתפו, וסודר שבצוארו ותלויין שני ראשיו לפניו וקורין לו בערבי שי"ד: בואו והצילו עמי. שכשם שהוא מציל כך הם מצילים. אבל לעיל אמר בואו והצילו לכם, שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל, כגון שהוא לא סעד והן סעדו או איפכא:

ה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס אוֹמֵר, פּוֹרְסִין עוֹר שֶׁל גְּדִי עַל גַּבֵּי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁאָחַז בָּהֶן אֶת הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחָרֵךְ. וְעוֹשִׂין מְחִצָה בְּכָל הַכֵּלִים, בֵּין מְלֵאִים בֵּין רֵיקָנִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תַעֲבֹר הַדְּלֵקָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ חֲדָשִׁים מְלֵאִין מַיִם, לְפִי שֶׁאֵין יְכוֹלִין לְקַבֵּל אֶת הָאוּר וְהֵן מִתְבַּקְּעִין וּמְכַבִּין אֶת הַדְּלֵקָה:

ברטנורה (ה) שידה. העשויה כמין ארון: תיבה. קטנה של שולחני: ומגדל. ארמאריא"ו בלע"ז ובערבי מנשא"ר. ושלשתן של עץ: מפני שהוא מחרך. ואין האור נאחזת בו, ומציל על כלי עץ שלא ישרף: בין מלאים. מים: שאין יכולין לקבל את האור. מפני שחדשים הם. וסבר ר' יוסי גרם כיבוי אסור אפילו במקום הפסד ממון. ואין הלכה כר' יוסי:

ו. נָכְרִי שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין אוֹמְרִים לוֹ כַּבֵּה וְאַל תְּכַבֶּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין שְׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן, אֲבָל קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עֲלֵיהֶן:

ברטנורה (ו) אין אומרים לו כבה. דאמירה לנכרי שבות: ואל תכבה. אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה, מפני שאין שביתת הנכרי עליהן, דישראל אינו מוזהר על שביתת הנכרי כשאינו עבדו:

ז. כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֶאֱחֹז בַּקּוֹרָה, וְעַל צוֹאָה שֶׁל קָטָן, וְעַל עַקְרָב שֶׁלֹּא תִשָּׁךְ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

ברטנורה (ז) כופין קערה. של חרס על גבי הנר, ובלבד שלא יכבה. ואע"פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת, הא אותיבנא מינה לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ושני לה, בצריך למקומו של כלי דשרי לטלטלו לצורך מקומו: ועל צואה של קטן. לאו צואה של נער קטן קאמר, דהא גרף של רעי הוא ומותר לטלטלו ולהוציאו לאשפה. אלא הכי קאמר, ועל צואה של תרנגולים מפני הקטן שלא יטפח ויתלכלך בה. וכגון שצואה זו מונחת באשפה שבחצר, דלא רמיא קמיה ולאו גרף של רעי הוא, הלכך אין מותר לטלטלה ולהוציאה, אבל כופין עליה קערה בשביל הקטן שלא יתלכלך: מעשה בא. כפיית כלי על עקרב: בערב. שם מקום: חושש אני לו מחטאת. דכיון שלא היה עקרב רץ אחריו חושש אני שמא חייב חטאת משום צידה. ולענין פסק ההלכה, אותן בעלי הארס שנושכין וממיתין ודאי, כגון הנחשים השרפים וכלב שוטה, מותר להרגן מיד כשיראה אותן ואפילו שאין רצים אחריו. ואותן שאינן נושכין וממיתין ודאי אלא פעמים ממיתין ופעמים אינן ממיתין, אם רצים אחריו מותר להרגן, ואם אין רצים אחריו כופה עליהם כלי, ואם דרסן והרגן לפי תומו מותר. ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור:

ח. נָכְרִי שֶׁהִדְלִיק אֶת הַנֵּר, מִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מִלֵּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ, מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, יוֹרֵד אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר. מַעֲשֶׂה בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים שֶׁהָיוּ בָאִין בִּסְפִינָה, וְעָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ לֵירֵד בּוֹ, וְיָרְדוּ בוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים:

ברטנורה (ח) מילא מים. מבור ברשות הרבים: כבש. עושין בספינה גדולה לירד בו מן הספינה ליבשה. ואיצטריך תנא לאשמועינן נר ומים. דאי תנא נר, הוה אמינא נר הוא דשרי, דליכא למגזר שמא ירבה בשביל ישראל דנר לאחד נר למאה, אבל מים דאיכא למגזר, אסור. ואי אשמועינן מים, הוה אמינא מים הוא דבשביל ישראל אסור, אבל נר אע"ג דבשביל ישראל כיון דאיהו נמי צריך ליה שרי דנר לאחד נר למאה, צריכא. וכבש אע"ג דדמי לנר, דכבש לאחד כבש למאה, משום מעשה דרבן גמליאל וזקנים תנא ליה דמעשה רב:

גמרא שבת דף קכ"ב ע"א

עָשָׂה גוֹי כֶּבֶשׁ וְכוּ'. וּצְרִיכָא דְאִי אַשְׁמְעִינָן נֵר מִשּׁוּם דְּנֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה. אֲבָל מַיִם לִיגְזַר דִּילְמָא אָתֵי לַאֲפוּשֵׁי בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל. וְכֶבֶשׁ לָמָּה לִי. מַעֲשֶׂה דְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים קָא מַשְׁמַע לָן. תָּנוּ רַבָּנָן נָכְרִי שֶׁלִּקַּט עֲשָׂבִים מַאֲכִיל אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. מִלָּא מַיִם לְהַשְׁקוֹת בְּהֶמְתּוֹ מַשְׁקֶה אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל. וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אָסוּר. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מַכִּירוֹ. אֲבָל מַכִּירוֹ אָסוּר. אֵינִי וְהָאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב חֲנִינָא מַעֲמִיד אָדָם בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת אֲבָל לֹא עַל גַּבֵי מוּקְצֶה בְשַׁבָּת. דְקָאִים לָהּ בְּאַפָּהּ וְאַזְלָא אִיהִי וְאָכְלָה. אָמַר מֹר בַּמֶּה דְּבָרִים אָמוּרִים שֶׁאֵין מַכִּירוֹ אֲבָל מַכִּירוֹ אָסוּר. וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכִּירוֹ הֲוָה. אָמַר אַבַּיֵּי שֶׁלֹּא בְפָנָיו הֲוָה. רָבָא אָמַר אֲפִלּוּ תֵימָא בְּפָנָיו. נֵר לְאֶחָד נֵר לְמֵאָה. מְתִיבִי אָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל הוֹאִיל וְשֶׁלֹּא בְּפָנֵינוּ עֲשָׂאוֹ נֵרֵד בּוֹ אִימָא הוֹאִיל וַעֲשָׂאוֹ נֵרֵד בּוֹ. תָּא שְׁמַע עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִים בְּתוֹכָהּ. וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַּרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת אִם רוֹב נָכְרִים מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ מִיָּד. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל יַמְתִּין בִּכְדֵי שֶׁיֵחָמוּ חַמִּין. הָתָם כִּי מְחַמְמֵי אֲדַעְתָּא דְרוּבָּא מְחַמְמֵי. תָּא שְׁמַע נֵר הַדָּלוּק בִּמְסִבָּה אִם רוֹב נָכְרִים מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ. אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל אָסוּר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אָסוּר. הָתָם נַמֵּי כִּי מַדְלְקֵי אֲדַעְתָּא דְרוּבָּא מַדְלְקֵי. שְׁמוּאֵל אִקְלַע לְבֵי אָבִין תּוֹרָן. אָתָא הַהוּא נָכְרִי אַדְלִיק שְׁרָגָא אֲהַדְרִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְאַפֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְאַיְיתֵי שְׁטַר וְקָא קָרֵי. אָמַר אֲדַעְתָּא דְנַפְשֵׁיהּ הוּא דְאַדְלִיק. אֲהַדְרִינְהוּ אִיהוּ לְאַפֵּיהּ גַּבֵּי שְׁרָגָא:

רש"י נר לאחד נר למאה. כיון דעכו"ם לצרכו הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל אפיש: כבש למה לי. הא דומיא דנר הוא כבש לא' כבש למאה: מאכיל אחריו ישראל. את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכלהו דעכו"ם לצורך עצמו עביד: אבל מכירו אסור. קא סלקא דעתיך דעביד נמי אדעתה דידיה: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים. מחוברים בשבת לרעות וליכא למגזר שמא יתלוש ויאכיל ואינו מעמיד על גבי מוקצ' שמא יטול בידו ויאכיל והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול היו מחוברין: דקאים לה באפה. שלא תפנה למקום אחר: ואזלא ואכלה. אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל: מכירו הוה. שהרי בספינה היה בא עמו: שלא בפניו הוה. כשעשאו לא היה רבן גמליאל שם דניכרין ליה: נר לאחד נר למאה. וכבש לאחד כבש למאה אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו: הואיל ושלא בפנינו וכו'. קשיא לרבא דשמעי' מיניה דבפניו אסור ואף על פי שאין כאן מרבה בשבילו: אימא הואיל ועשאו נרד בו. וטעמא לאו משום שלא בפניו הוא אלא הכי הוה מעשה: מותר לרחוץ בה מיד. למוצאי שבת: בכדי שיחמו חמין. שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו. והא הכא דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין וקתני אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור ואף על גב דשלא בפניו וקשיא בי לאביי בין לרבא: אדעתא דרובא מחממי. ועיקר חילול השבת בשבילם אבל עכו"ם וישראל דעכו"ם אדעתיה דנפשי' הוא דעביד שרי לאביי שלא בפניו ולרבא אפילו בפניו: נר הדלוק במסיבה. של בני אדם: אם רוב ישראל אסור. והא הכא דהוי דומיא דמכירו הואיל ורובא נינהו אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם וקתני אסור: אדעתא דרובא. הלכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל עכו"ם אבל עכו"ם וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתה דידיה עבד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי: תורן. מקום: דאייתי שטר. ההוא דאדלקה:

זוהר בשלח דף ס"א ע"א

דָּבָר אַחֵר אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל. כַּמָּה תַקִּיפָא אַגְרָא דְמִסְכְּנָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר רִבִּי חִיָּיא תָּוַוהְנָא עַל הָאי קְרָא דִּכְתִיב (שם ס"ט) כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְיָ וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֲרָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּגִין דְּאִינוּן קְרִיבִין יַתִּיר לְמַלְכָּא דִּכְתִיב (שם נ"א) לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה. וְלֵית לָךְ בְּעָלְמָא דְאִיהוּ תָּבִיר לִבָּא כְּמִסְכְּנָא. תּוּ אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן תָּא חֲזֵי כָּל אִינוּן בְּנֵי עָלְמָא אִתְחַזְיָין קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְגוּפָא וְנַפְשָׁא וּמִסְכְּנָא לָא אִתְחֲזֵי אֶלָּא בְנַפְשָׁא בִּלְחוֹדוֹי וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לְנַפְשָׁא יַתִּיר מִגּוּפָא. מִסְכְּנָא חָד הֲוָה בִּשְׁבִיבוּתֵיהּ דְּרִבִּי יֵיסָא וְלָא הֲוָה מָאן דְּאַשְׁגַּח בֵּיהּ וְהוּא הֲוָה אַכְסִיף וְלָא תַקִּיף בִּבְנֵי נָשָׁא יוֹמָא חָד חָלַשׁ עָאל עָלֵיה רִבִּי יֵיסָא שָׁמַע חָד קָלָא דְּאָמַר טִילְקָא טִילְקָא הָא נַפְשָׁא פָרְחָא גַבָּאי וְלָא מָטוּ יוֹמוֹי וַוי לִבְנֵי מָתֵיהּ דְּלָא אִשְׁתְּכַח בְּהוּ דְיָתִיב נַפְשֵׁיהּ לְגַבֵּיהּ. קָם רִבִּי יֵיסָא שַׁדֵי בְפוּמֵיה מַיָּא דְגַרְגְּרִין אַפוּתָא דְקוּנְטָא (ס"א דְקוּפְתָּא) אִתְבְּזַע זִיעָא בְאַנְפּוֹי וְתָב רוּחֵיהּ לְגַבֵּיהּ. לְבָתַר אָתָא וְשָׁאִיל לֵיה אָמַר חַיֶּיךָ רִבִּי נַפְשָׁא נַפְקַת מִנָאי וּמָטוּ לָהּ קָמֵי כוּרְסְיָיא דְמַלְכָּא וּבָעָאת לְאִשְׁתַּאֲרָא תַמָּן אֶלָּא דְבָעָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזַכָּאָה לָךְ וְאַכְרִיזוּ עֲלָךְ זַמִּין הוּא רִבִּי (ויקרא ע"ט א') יֵיסָא לְסַלְקָא רוּחֵיהּ וּלְאִתְקַשְּׁרָא בְחָד אַדְרָא קַדִּישָׁא דִזְמִינִין חַבְרַיָּיא לְאַתְעָרָא בְאַרְעָא וְהָא אַתְקִינוּ תְּלַת כּוּרְסְיָיא דְקַיְימִין לָךְ וּלְחַבְרָךְ. מֵהַהוּא יוֹמָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין בֵּיהּ בְּנֵי מָתֵיהּ. תּוּ מִסְכְּנָא אַחֲרָא אַעֲבַר קָמֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק וַהֲוָה בִידֵיהּ פְּלַג מָעָה דְכֶסֶף. אָמַר לֵיהּ לְרִבִּי יִצְחָק אַשְׁלִים לִי וּלְבָנַי וְלִבְנֹתַי נַפְשָׁאן. אָמַר לֵיהּ וְהֵיךְ אַשְׁלִים נַפְשַׁיְיכוּ דְהָא לָא אִשְׁתְּכַח גַּבָאי בַּר פְּלַג מָעָה. אָמַר לֵיהּ. בְּדָא אַשְׁלִימְנָא בִּפְלַג אַחֲרָא דְּאִית גַּבָּאי. אַפְקֵיה וְיָהֲבֵיהּ לֵיהּ. אַחְזִיאוּ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ דַּהֲוָה אַעֲבַר בִּשְׂפָתָא דְיַמָּא רַבָּא וּבָעָאן לְמִשְׁדְּיֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. (ויחי רי"ח א') חָמָא לְרִבִּי שִׁמְעוֹן דַּהֲוָה אוֹשִׁיט יְדוֹי לְקִבְלֵיהּ וְאָתֵי הַהוּא מִסְכְּנָא וְאַפְקֵיהּ וְיַהֲבֵיהּ בִּידוֹי דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן וְאִשְׁתֵּזִיב. כַּד אִתְעַר נָפַל בְּפוּמֵיהּ הָאי קְרָא (תהלים מ"א) אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ:

תרגום הזוהר אָמַר רַבִּי חִיָּא: תְּמֵיהָנִי עַל מִקְרָא הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב, כִּי שׁוֹמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים ה'. וְכִי אֶל אֶבְיוֹנִים שׁוֹמֵעַ וְלֹא לְאַחֵר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִשּׁוּם שֶׁהֵם קְרוֹבִים יוֹתֵר אֶל הַמֶּלֶךְ, שֶׁכָּתוּב לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹקִים לֹא תִבְזֶה. וְאֵין לְךְ בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא לֵב שָׁבוּר, כְּמוֹ אֶבְיוֹן. עוֹד אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בֹּא וּרְאֵה, כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם נִרְאִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגוּף וָנֶפֶשׁ, וְעָנִי אֵינוֹ נִרְאֶה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בְּנֶפֶשׁ לְבָד, כִּי גּוּפוֹ שָׁבוּר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוֹב לַנֶּפֶשׁ יוֹתֵר מִלָּגוּף. עָנִי אֶחָד הָיָה בִּשְׁכֵנוּת שֶׁל רַבִּי יֵסָא. וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיַּשְׁגִּיחַ עָלָיו. וְהוּא הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ, וְלֹא הִפְצִיר בִּבְנֵי אָדָם. יוֹם אֶחָד הָיָה חוֹלֶה, נִכְנָס אֵלָיו רַבִּי יֵסָא, שָׁמַע קוֹל אֶחָד, שֶׁאָמַר צֶדֶק צֶדֶק, הַיְנוּ שֶׁמָּסַר דִּין לַשָּׁמַיִם, הַנֶּפֶשׁ פּוֹרַחַת מִמֶּנִּי וְעוֹד לֹא הִגִּיעַ הַזְּמָן, אוֹי לִבְנֵי הָעִיר, שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּהֶם מִי שֶׁיָּשִׁיב נַפְשׁוֹ אֵלָיו. קָם רַבִּי יֵסָא נָתַן בְּפִיו מֵי תְּאֵנִים וּמִדָּה שֶׁל יַיִן מְרֵקָּח. בָּקַע זֵעָה בְּפָנָיו וְשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו. אַחַר כָּךְ בָּא וְשָׁאַל לוֹ. אָמַר, חַיֶּךְ רַבִּי, הַנֶּפֶשׁ יָצְאָה מִמֶּנִּי, וְהִגִּיעָה לִפְנֵי כִּסֵּא הַמֶּלֶךְ, וְרָצְתָה לְהִשָּׁאֵר שָׁם, אֶלָּא שֶׁרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹתְךְ, וְהִכְרִיזוּ עָלֶיךְ, עָתִיד הוּא רַבִּי יֵסָא לְהַעֲלוֹת רוּחוֹ, וּלְהִתְקַשֵּׁר בְּאִדְרָא קְדוֹשָׁה אַחַת, הַיְנוּ בְּאִדְרָא רַבָּא, וְלֹא בְּאִדְרָא זוּטָא. שֶׁעֲתִידִים הַחֲבֵרִים לְהָעִיר בָּאָרֶץ, וְהִתְקִּינוּ שְׁלֹשָה כִּסָּאוֹת הָעוֹמְדִים לְךְ וְלַחֲבֵרֶיךְ, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי חִזְקִיָּה. שֶׁיָּצְאוּ נִשְׁמָתָם בְּאִדְרָא זוֹ, מִיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה, הָיוּ מַשְׁגִּיחִים עָלָיו בְּנֵי עִירוֹ. עוֹד, עָנִי אַחֵר עָבַר לִפְנֵי רַבִּי יִצְחָק וְהָיָה בְּיָדוֹ חֲצִי מְעָה כֶּסֶף, אָמַר לוֹ לְרַבִּי יִצְחָק, הַשְּׁלֵם לִי וְלִבְנוֹתָי אֶת נַפְשֵׁנוּ. אָמַר לוֹ וְאֵיךְ אַשְׁלִים אֶת נַפְשְׁכֶם. שֶׁהֲרֵי אֵין אֶצְלִי רַק חֲצִי מְעָה. אָמַר לוֹ, בָּזֶה אַשְׁלִים אֲנִי בַּחֲצִי מְעָה אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ אֶצְלִי. הוֹצִיאָהּ וְנָתַן לוֹ. הֶרְאוּ לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ, שֶׁהָיָה עוֹבֵר בִּשְׂפַת יָם הַגָּדוֹל וְרָצוּ לְהַשְּׁלִיכוֹ בְּתוֹכוֹ. רָאָה אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ כְּנֶגְדוֹ, וּבָא עָנִי הַהוּא, וְהוֹצִיאוֹ וּנְתָנוֹ בְּיָדָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן וְנִצָל. כְּשֶׁהֵקִיץ, נָפַל בְּפִיו מִקְרָא הַזֶּה, אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'.

הלכה פסוקה

הר"מ ה' איסורי ביאה פ' כ"ב

א. כְּשֶׁאִירַע מַעֲשֵׂה אַמְנוֹן וְתָמָר גָּזַר דָּוִד וּבֵית דִּינוֹ עַל יִחוּד פְּנוּיָיה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָה עֶרְוָה. בִּכְלַל יִחוּד עֲרָיוֹת הִיא. וְשַׁמָּאי וְהִלֵּל גָּזְרוּ עַל יִחוּד נָכְרִים. נִמְצָא כָּל הַמִּתְיָיחֵד עִם אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיָיחֵד עִמָהּ בֵּין יִשְׂרָאֵלִית בֵּין גּוֹיָה מַכִּין אֶת שְׁנֵיהֶם מַכַּת מַרְדּוּת הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה. וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶן חוּץ מֵאֵשֶׁת אִישׁ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהִתְיָיחֵד עִמָּהּ אִם נִתְיָיחֵד אֵין לוֹקִין שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עָלֶיהָ שֶׁזִּינְתָה וְנִמְצְאוּ מוֹצִיאִין לַעַז עַל הַבָּנִים שֶׁהֵן מַמְזֵרִים: ב. כָּל אִשָּׁה שֶׁאָסוּר לְהִתְיָיחֵד עִמָּהּ אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ הֲרֵי זוּ מֻתֶּרֶת לְהִתְיָיחֵד מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרָתוֹ אֲבָל לֹא תִּתְיָיחֵד יִשְׂרְאֵלִית עִם הַנָּכְרִי וְאַף עַל פִּי שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַנָּכְרִי מְשַׁמְּרָתוֹ וְאֵין לָהֶם בּוּשָׁה:

מוסר

מלוקט

מִנְהַג יִשְׂרָאֵל תּוֹרָה. לְהִתְעוֹרֵר לְתַקֵּן פְּגַם הַבְּרִית בְּשָׁבוּעוֹת אֵלּוּ שֶׁל שׁוֹבָבִי"ם אֲשֶׁר כָּתוּב בָּהֵן שִׁעְבּוּד יִשְׂרָאֵל וּגְאוּלָתָם וְהַזְּמַן מְסוּגָל לַעֲזוֹר וּלְהוֹעִיל לְהִתְעַנּוֹת בַיָּמִים אֵלּוּ לְהוֹצִיא לָאוֹר נִיצוֹצוֹת קְרִי כְּשֵׁם שֶׁעַל יְדֵי עִנוּי בְּמִצְרָיִם יָצְאוּ לָאוֹר נִיצוֹצוֹת הַקְּדוּשָׁה. וְעַד שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ יְמֵי הַזִּקְנָה שֶׁאָז מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּשׁ כֹּחוֹ וְלֹא יוּכַל לְהִתְעַנּוֹת וּלְסַגֵּף עַצְמוֹ. יְמַהֵר לָשׁוּב כְּדִכְתִיב (קהלת י"ב) וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחֻרוֹתֶיךָ. וְהָעִיקָר הוּא לַעֲשׂוֹת גְּדָרִים וּסְיָיגִים מִכָּאן וּלְהַבָּא שֶׁלֹּא לָבֹא לִידֵי חֵטְא וְאָז תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה חֲשׁוּבָה וּמְרוּצָה דְּאִי לָאו הָכִי לֹא עָשָׂה כְּלוּם וְדוֹמֶה לְנוֹטֵעַ נְטִיעוֹת נָאוֹת וּבְיָדוֹ גַרְזֶן לַעֲקוֹר נָטוּעַ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה מַה יוֹעִיל בִּתְשׁוּבָתוֹ אִם לֹא יִשְׁמוֹר עַצְמוֹ וְשָׁמַר רַגְלוֹ מִלָּכֶד פַּעַם אַחֶרֶת. וְעַל ה' יַשְׁלִיךְ יְהָבוֹ יָאֵר עֵינָיו לִהְיוֹת תְּשׁוּבָתוֹ תְּשׁוּבָה גְמוּרָה וּרְצוּיָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ:

בשלח יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(ה) וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וְאִתְחַוָא לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם אֲרֵי אֲזַל עַמָא וְאִתְהֲפִיךְ לִבָּא דְפַרְעֹה וְעַבְדוֹהִי לְעַמָא וַאֲמָרוּ מָא דָא עֲבַדְנָא אֲרֵי שַׁלַחְנָא יָת יִשְׂרָאֵל מִפָּלְחָנָנָא:

רש"י ויגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי: ויהפך. נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם (שמות יב לא) קומו צאו מתוך עמי, ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו (שם י ז) עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום: מעבדנו. מעבוד אותנו:

(ו) וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וְטַקִיס יָת רְתִכֵּהּ וְיָת עַמֵהּ דַבַּר עִמֵהּ:

תוכן העניינים

חק לישראל - שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה