אור ברסלב
חק לישראל - שמות פרשת ויקהל

חק לישראל - שמות

פרשת ויקהל

פרשת כי תשא

ויקהל יום ראשון

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

לה (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: וְאַכְנֵשׁ משֶׁה יָת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֶעְבַּד יָתְהוֹן:

רש"י ויקהל משה. למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש:

(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: שִׁתָּא יוֹמִין תִּתְעֲבֵד עִבִדְתָּא וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְהֵי לְכוֹן קוּדְשָׁא שַׁבָּא שַׁבְּתָא קֳדָם יְיָ כָּל דְיַעֲבֵד בֵּה עִבִדְתָּא יִתְקְטֵל:

רש"י ששת ימים. הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת:

(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: לָא תְבַעֲרוּן אֶשָׁתָא בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:

רש"י לא תבערו אש. יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת:

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: וַאֲמַר משֶׁה לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵימָר דֵין פִּתְגָּמָא דִי פַקֵד יְיָ לְמֵימָר:

רש"י זה הדבר אשר צוה ה'. לי לאמר לכם:

(ה) קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: סָבוּ מִנְכוֹן אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ כֹּל דְיִתְרְעֵי לִבֵּהּ יַיְתֵי יָת אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ דַהֲבָא וְכַסְפָא וּנְחָשָׁא:

רש"י נדיב לבו. על שם שלבו נדבו קרוי נדיב לב. כבר פרשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צואתן:

(ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: וְתִכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ וּמֵעַזֵי:

נביאים - מלכים א - פרק ז

(יג) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר: וּשְׁלַח מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וּדְבַר יָת חִירָם מִצוֹר: (יד) בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ: בַּר אִתְּתָא אַרְמַלְתָּא הוּא מִשִּׁבְטָא דְּבֵית נַפְתָּלִי וַאֲבוֹהִי גְּבָר צוֹרֵי אוּמָן בְּעוֹבָדָא דִּנְחָשָׁא וְאִתְמְּלֵי יָת חוּכְמָתָא וְיָת סוּכַלְתָּנוּתָא וְיָת דַּעְתָּא לְמֶעְבָּד כָּל עֲבִידָא בִּנְחָשָׁא וְאָתָא לְוָת מַלְכָּא שְׁלֹמֹה וַעֲבַד יָת כָּל עֲבִידְתֵּיהּ:

רש"י חרש . אומן : וימלא את החכמה ואת התבונה ואת הדעת . שלשה כלי אומנות שהעולם נברא בהן , שנאמר ( משלי ג יט-כ ) : בחכמה יסד ארץ , כונן שמים בתבונה , בדעתו תהומות נבקעו . בשלשתן נבנה הבית :

(טו) וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי: וְצָר יָת תְּרֵין עַמּוּדַיָּא דִּנְחָשָׁא תְּמַנֵּי עֲסְרֵי אַמִּין רוֹמָה דְּעַמּוּדָא חָד וְחוּט מְשָׁח תַּרְתֵּין עֲסָרֵי אַמִּין מַקַּף לֵיהּ וְכֵן לְעַמּוּדָא תִּנְיָנָא:

רש"י את שני העמודים . שהעמיד באולם יכין ובועז : שמנה עשרה אמה קומת וגו' . ובדברי הימים ( ב ג טו ) הוא אומר : שלשים וחמש אמה קומתן , שיצק שניהם כאחד , והאמה החסירה , אומר אני , חצי אמה היתה לכל אחד בראשו , שאינה דומה למלאכת שאר העמוד , כמו שאמור למטה ( פסוק כב ) בענין : ועל ראש העמודים מעשה שושן : וחוט שתים עשרה אמה יסוב את העמוד השני . לימד שהיה ארבע אמות על ארבע אמות עגול , שכל שיש בהקיפו שלשה טפחים , יש בו רוחב טפח , ועוביו ארבע אצבעות , והוא חלול , כך מפורש בסוף ספר ירמיהו ( נב כא ) . והרי זה מקרא קצר , פירש ארכו של אחד , וילמד השני ממנו , ופירש הקיפו של שני , וילמד ממנו הראשון . וכן תרגם יונתן : וחוט משח תרתין עסרי אמין מקיף ליה , וכן לעמודא תניינא :

(טז) וּשְׁתֵּי כֹתָרֹת עָשָׂה לָתֵת עַל רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: וְתַרְתֵּין קְרוֹנְתְוָן עֲבַד לְמָתָן עַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא מָתָךְ נְחָשָׁא חָמֵשׁ אַמִּין רוּמָא דְּקְרוֹנְתָּא חָדָא וְחָמֵשׁ אַמִּין רוּמָא דְּקְרוֹנְתָּא תִּנְיָתָא:

רש"י ושתי כותרות . פומייל"ש בלע"ז : מוצק . טרישגיטי"ר בלע"ז : חמש אמות קומת הכותרת האחת . ובסוף הספר ( מלכים ב כה יז ) הוא אומר : שלש אמות , שנינו במשנה ארבעים ותשע מדות : שתי אמות התחתונות של כותרות היו שוות לעמוד , שלא היו בהן צורה , ושלש העליונות היו עודפות לחוץ , המוקפות צורה , שנאמר ( בפסוק יז ) : שבכים מעשה שבכה , כמין לולבין של דקל היו מוקפות . ואומר אני , שלא מנה אותן שתי אמות התחתונות בסוף הספר , לפי שהיו שוות לעמוד , והעמוד תחוב בכותרת שתי אמות :

(יז) שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: סָרִיגָן עוֹבַד סָרִיגָא קְלִיעָן עוֹבַד גְּדִילָן לְקַרְוְנָתְווֹן דְּעַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא שִׁבְעָא לְקַרְוְנָתָא חָדָא וְשַׁבְעָא לְקַרְוְנָתָא תִּנְיָתָא:

רש"י שבכים מעשה שבכה . השבכות שהיה להם , דומה כמין כיפה , שקורין קויפ"א : מעשה שבכה . מוקפות היו צורות של לולבי דקל , כמו ( איוב יח ח ) : ועל שבכה יתהלך , וגדילים היו להם כמעשה שרשראות : שבעה לכותרת האחת . שבעה לולבין היה להיקף אחד לשבכה אחת :

(יח) וַיַּעַשׂ אֶת הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי טוּרִים סָבִיב עַל הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: וַעֲבַד יָת עַמּוּדַיָּא וּתְרֵין סִידְרִין סְחוֹר סְחוֹר עַל סָרִיגָתָא חָדָא לְכַסָּאָה יָת קַרְוְנָתְווֹן דְּעַל רֵישׁ רִמּוֹנַיָּא וְכֵן עֲבַד לְקַרְוְנָתָא תִּנְיְנָתָא:

רש"י ושני טורים . של רמונים ושל נחשת , הרמונים תחובים בשרשרות המקיפות את הכותרת , כך מפורש בדברי הימים ( ב ג טז ) , ובמשנת ארבעים ותשע מדות : לכסות את הכותרת אשר על ראש הרמונים . הרי זה מקרא מסורס , לכסות הרמונים את הכותרות אשר על הראש , וכן היו הכותרות עשויות לפי סדר משמעות המקראות : כמין שני אגנים היתה כל אחת , אגן התחתון בית קיבולה למעלה , והוא קרוי 'גולה' , כמו שאמור בענין ( לקמן פסוק מא ) : וגולת הכותרות , ותרגמו יונתן : אגני קרונתון . העליון כפוי על התחתון , בית קיבולו למטה , והיא קרויה 'שבכה' כמה שנאמר בענין זה ( שם ) : והשבכות שתים לכסות את שתי גולת הכותרות . נמצא רחבה במקום הדבק , ומשופעת ועולה , ומשופעת ויורדת , והוא קרוי בטן . וכן תרגם יונתן מלעומת הבטן ( פסוק כ ) , מלקבל דבקא . וגובה שתי האגנות האלה ארבע אמות , וזהו שאמר ( פסוק יט ) : ומעשה שושן באולם ארבע אמות . מצוירות היו בם כמין פרחי שושנים , כדרך הציורין בכותל האולמות , ארבע אמות גובה , והאמה החמישית , היא כותרת קטנה למעלה מן הגדולה , הוא שנאמר ( פסוק כ ) : וכותרת על שני העמודים :

כתובים - משלי - פרק יט

(כב) תַּאֲוַת אָדָם חַסְדּוֹ וְטוֹב רָשׁ מֵאִישׁ כָּזָב: רַגְתֵּיהּ דְּבַר נָשָׁא חַסְדֵיהּ וְטָב מִסְכֵּנָא מִן גַּבְרָא כַדָבָא:

רש"י תאות אדם חסדו . עיקר שהבריות מתאוים לאדם בעבור חסדו : וטוב רש מאיש כזב . ואם איש כזב הוא ומבטיח ואינו עושה טוב איש רש ממנו :

(כג) יִרְאַת יְהוָה לְחַיִּים וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע: דְּחַלְתֵּיהּ דֶּאֱלָהָא לְחַיֵּי וּמַן דְּשָּׂבֵיעַ מִנֵיהּ נְבוּת וְלָא נִפְקוֹד בִּישְׁתָּא:

רש"י ושבע ילין . הירא את השם שלא יפקד בשום רעה :

(כד) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה: עַטְלָא דְמַטְשֵׁי יְדֵיהּ בְּשַׁחֲתֵיהּ אַף לָא לְפוּמֵיהּ מְקָרֵב לֵיהּ:

רש"י טמן עצל ידו בצלחת . ביורה חמה שכשיעברוה מן האור ופינוה רקנית מחמם ידו בתוכה ודומה לו בשלו בסירות ובדודי' ובצלחות ( דברי הימים ב לה ) ומשום רבינו יצחק הלוי שמעתי בצלחת מלשון תרגום ויבקע וצלח בשעת הצנה והגליד על שם שהקור והגליד מבקעין וצולחים הידים , ואני שמעתי בצלחת קרע החלוק שקורין פאנדאדור"י , בלעז כלומ' טומנה בחיקו ( סא"א ) :

(כה) לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת: לִמְמִקְנָא תִמְחֵי וְשַׁבְרָא מִתְעֲרֵם וַאֲכֵיס לְסוּכְלְתָן דְּנִתְבַּיֵין יְדִיעֲתָא:

רש"י לץ תכה ופתי יערים . על מכות פרעה ומלחמת עמלק החכים יתרו ונתגייר :

(כו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר: דְּבָיֵז לַאֲבוּי וּמְעַרֵיק לְאִמֵיהּ בְּרָא הוּא מְבַהֲתָנָא וּמַחְפְּרָנָא:

רש"י משדד אב יבריח אם . מבריח אם : בן מביש ומחפיר . דרכיו ע"י שראת' שרה את בן הגר המצרית משחק לעבודת גלולים וגילוי עריות גרם זה שנשתלח' אמו וירע הדבר מאד בעיני אברהם ( בראשית כא ) :

(כז) חַדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת: פְּרַשׁ בְּרִי וּשְׁמָע מַרְדּוּתָא וְלָא תִשְׁנֵא מִן מַאֲמָרֵי דְפוּמִי:

רש"י חדל בני לשמוע וגו' . מקרא קצר הוא וזהו פירושו חדל בני לשגות מאמרי דעת בשביל לשמוע מוסר , חדל לשגות כמו מלשגות וכן וחדל לעשות הפסח ( במדבר ט ) וכן כי חדל לספור ( בראשית מא ) :

משנה דמאי פרק ה

א. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר. נוֹטֵל כְּדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי בְצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וְהַשְּׁאָר חַלָּה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:

ברטנורה (א) הלוקח מן הנחתום. כשהנחתום מוכר במדה גסה, הלוקח ממנו חייב לתקן מה שהוא לוקח, והנחתום פטור. והא דתנן לעיל בפרק ב' שהנחתומים חייבים להפריש כדי שיעור תרומת מעשר וחלה, התם מיירי במוכר במדה דקה שמפני שהוא משתכר הרבה הטילו עליו לעשר, אי נמי מפני התינוקות שלוקחים ממי שמוכר בדקה כדי שלא יאכלו טבלים, הטילו עליו לתקן. מדה גסה ודקה מפורשים לעיל סוף פ"ב: נוטל כדי תרומת מעשר. דהיינו אחד ממאה וכדי חלה אחד מארבעים ושמונה ולא שיפרישם מן הככר שלקח מן הנחתום, אלא קובע להם מקום ומניחם מחוברים במקומם: אחד ממאה ממה שיש כאן. מכל מה שיש כאן משמע אף עם כדי שיעור חלה שהפריש, עשוי מעשר, ונמצא מפריש מעשר אף מן החלה: ושאר מעשר. דהיינו עוד תשעה סמוך לו הרי קבע מקום לכל המעשר, ואותו האחד שקראתי לו שם מעשר תחילה, עשוי תרומת מעשר על התשעה הסמוכים לו: והשאר חלה. אחד מארבעים ושמונה שהפרשתי חלה: ומעשר שני בצפונו או בדרומו. קובע לו מקום ואחר כך מחללו ואינו צריך להוסיף חומש:

ב. הָרוֹצֶה לְהַפְרִישׁ תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר כְּאַחַת, נוֹטֵל אֶחָד מִשְּׁלשִׁים וְשָׁלשׁ וּשְׁלִישׁ, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה חֻלִּין, וְהַשְּׁאָר תְּרוּמָה עַל הַכֹּל. וּמֵאָה חֻלִּין שֶׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי זֶה בְּצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו וְהַשְּׁאָר חַלָּה וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:

ברטנורה (ב) נוטל אחד משלשים ושלש ושליש. היינו שליש ממאה, וסאה שנוטל יש בהם [צ"ל בה] שלשה שלישים, שנים מהם לתרומה שהיא תרי ממאה, ואחד לתרומת מעשר, שהיא אחד ממאה, ואומר על אותה סאה שנטל, אחד ממאה שיש כאן בין הכל, דהיינו שליש אותה סאה: הרי הוא בצד זה חולין. פירוש ישאר חולין כמו שהוא עתה בטבלו בצד שני שלישים שעמו, והשאר דהיינו שני שלישים יהיו תרומה על הכל: מהחולין שיש כאן. דהיינו השליש שאמרתי עליו שישאר חולין, הרי זה בצד זה מעשר: ושאר מעשר. דהיינו עוד תשעה סמוך לשליש זה, אותם עשרה שלישים יהיו מעשר על המאה שלישים. ולאו דוקא עשרה אלא מעט פחות כפי המגיע לשנים של תרומה: זה שעשיתי מעשר. היינו השליש שקרא עליו שם מעשר תחלה עשוי תרומת מעשר על תשעת השלישים, ולא שליש שלם אלא חסר דבר מועט ולהכי קאמר מהחולין שיש כאן דמשמע ולא כל החולין. ומתניתין אתיא כאבא אלעזר בן גומל דאמר בסוף פרק כל הגט [לא.] כשם שיש לו לבעל הבית רשות לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר, ואיהו נמי שרי להפריש תרומת מעשר באומד בעין יפה בפרק כל המנחות באות מצה. הלכך אותו שליש שהוא מפריש משלם, אף על פי שהיה ראוי להיות חסר מעט, בעין יפה הוא מפריש ושרי:

ג. הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, מְעַשֵּׂר מִן הַחַמָּה עַל הַצוֹנֶנֶת, וּמִן הַצוֹנֶנֶת עַל הַחַמָּה, אֲפִלּוּ מִטְּפוּסִין הַרְבֵּה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, חִטִּים שֶׁל אֶמֶשׁ הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר, וְשֶׁל הַיּוֹם הָיוּ מִשֶּׁל אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וּמַתִּיר בַּחַלָּה:

ברטנורה (ג) ומן הצוננת על החמה. אף על פי שהוא מעשר מן הרע על היפה סבר לה כרבי אלעאי דאמר התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ובדמאי התירו אפילו לכתחילה: ואפילו מדפוסים הרבה. ולא חיישינן שמא אתמול קנה הנחתום תבואה ממי שהוא מעשר, והיום ממי שאינו מעשר, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב, דנחתום מחד גברא זבין אף על פי שהוא עושה מדפוסים הרבה: רבי יהודה אוסר. כששניהם של אמש או שניהם של היום, מודה רבי יהודה לרבי מאיר דאפילו מדפוסים הרבה שרי, דלא חייש לדפוסים, אבל אחד של אמש ואחד של היום, אפילו מדפוס אחד אסור שאני אומר וכו': רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר. דאפילו שניהם של היום או של אמש, כיון דבשני דפוסים הוא אמרינן מתרי גברי זבין את התבואה, ושמא האחד עישר והאחד לא, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב: ומתיר בחלה. דבחלה כולי עלמא מודו אפילו של אמש בשל היום ואפילו משני דפוסים, דאי נמי מתרי גברי זבין לא חיישינן, שהרי אצל הנחתום מתחייבת בחלה שהוא גלגל את העיסה, והלכה כר' שמעון:

ד. הַלּוֹקֵחַ מִן הַפַּלְטָר, מְעַשֵּׂר מִכָּל טְפוּס וּטְפוּס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאַחַת עַל הַכֹּל. מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּלוֹקֵחַ מִן הַמַּנְפּוֹל, שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה (ד) פלטר. הוא הלוקח מן הנחתומים ככרות הרבה בבת אחת, ומוכר אחר כך בשוק אחד אחד: מעשר מכל דפוס ודפוס דברי רבי מאיר. דסבירא ליה לר' מאיר פלטר מתרי תלתא נחתומים זבין, ואנו אומרים דפוס זה קנה מנחתום אחד והשני מנחתום אחר. ור' יהודה סבר פלטר מחד נחתום זבין, ואף על פי שהם משני דפוסים, כולם מנחתום אחד הן, הלכך אם כולן משל אמש או משל היום, מעשר מאחד על הכל כדין נחתום: מנפול. קונה מן פלטרין הרבה ומוכר לאחרים, וכיון שהוא רגיל לקנות מאנשים הרבה הלוקח ממנו מעשר על כל אחד ואחד. והלכה כר' יהודה:

ה. הַלּוֹקֵח מִן הֶעָנִי, וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְרוּסוֹת פַּת אוֹ פִלְחֵי דְבֵלָה, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּבַתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגְרוֹת, בּוֹלֵל וְנוֹטֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מוּעֶטֶת, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה (ה) הלוקח מן העני. המחזיר על הפתחים: פלחי דבילה. חתיכות של דבילה: בולל ונוטל. דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והן נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב על החיוב דקסבר יש בלילה בדבר היבש, אבל פרוסות של לחם ופלחי דבילה אין נבללין, ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב: בזמן שהמתנה מרובה. בזמן שהכל נותנין מתנה מרובה שכל המתנות שוות, אז מועלת בלילה: אבל בזמן שהמתנה מועטת. כלומר, שמתנה אחת מעוטה מחברתה לא מהניא בלילה, דדלמא כל חד וחד לא מתרמי דידיה, וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט, כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי:

ו. הַלּוֹקֵחַ מִן הַסִיטוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה, לֹא יְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַסוּג, אֲפִלּוּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. נֶאֱמָן הַסִיטוֹן לוֹמַר, מִשֶּׁל אֶחָד הֵם:

ברטנורה (ו) סיטון. סוחר הלוקח תבואה מבעלי בתים הרבה ביחד ומוכר לאחרים במדה גסה: לא יעשר מזה על זה. דשמא מה שלקח ממנו בשניה מאדם אחר קנאו, ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב: ואפילו מאותו הסוג. כלומר מאותה קופה, ודומה לו במסכת כלים (פט"ז מ"ג), הסוגים הגדולים: ואפילו מאותו המין. דשניהם שחמתית או שניהם לבנה. ואם אמר הסיטון דמאדם אחד קנה נאמן:

ז. הַלּוֹקֵחַ מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִמֶּנּוּ שְׁנִיָּה, מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי קֵפּוֹת, אֲפִלּוּ מִשְּׁתֵּי עֲיָרוֹת. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה מוֹכֵר יָרֹק בַּשּׁוּק, בִּזְמַן שֶׁמְּבִיאִין לוֹ מִגַּנּוֹתָיו, מְעַשֵּׂר מֵאַחַת עַל הַכֹּל. וּמִגַּנּוֹת אֲחֵרוֹת, מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

ברטנורה (ז) מעשר מזה על זה. דכולו מעושר או כולו אינו מעושר, ובלבד שיהיה ממין אחד, ובתוך שנתו, שאין תורמין משל שנה זו על של שנה אחרת: ומגנות אחרות מעשר מכל אחד ואחד. דבעלי הגנות שמא זה עישר וזה לא עישר:

ח. הַלּוֹקֵחַ טֶבֶל מִשְּׁנֵי מְקוֹמוֹת, מְעַשֵּׂר מִזֶּה עַל זֶה, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר טֶבֶל אֶלָּא לְצֹרֶךְ:

ברטנורה (ח) משני מקומות. ששני המוכרים הודיעוהו שהוא טבל: אלא לצורך. כגון שנתערב לחבירו חולין מועטין בטבל מרובה שאין לטבל זה תקנה עד שיעשר עליו ממקום אחר. ודוקא לחבר מותר למכור טבל אבל לא לעם הארץ. ועם הארץ שנתערב לו חולין בטבל כיצד הוא עושה, הולך אצל חבר והוא לוקח לו טבל ממקום אחר ומעשר לו:

ט. מְעַשְּׂרִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל נָכְרִי, מִשֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים, מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים:

ברטנורה (ט) משל ישראל על של נכרי. האי תנא סבר אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, ורבי מאיר היא, ואינה הלכה, דקיימא לן יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, דכתיב (ויקרא כה) והארץ לא תמכר לצמיתות, הא אם נמכר צמותה היא: על של כותים. פירות הכותים ודאי טבל מוכרין אותן, דאע"פ דכשאוכלין פירותיהן עשורי מעשרין, כשמוכרין אינן מעשרין, דלא חיישי על לפני עור לא תתן מכשול: ר"א אוסר משל כותים על של כותים. דזמנין דמעשר לנפשיה ונמלך ומוכרו, ושמא האחד מעושר והאחד לא, ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב, ובזמן הזה הכותים עשאום כנכרים גמורים לכל דבריהם:

י. עָצִיץ נָקוּב, הֲרֵי זֶה כָּאָרֶץ. תָּרַם מֵהָאָרֶץ עַל עָצִיץ נָקוּב, מֵעָצִיץ נָקוּב עַל הָאָרֶץ, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מִשֶּׁאֵינוֹ נָקוּב עַל הַנָּקוּב, תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְּרֹם. מִן הַנָּקוּב עַל שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, תְּרוּמָה, וְלֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת:

ברטנורה (י) עציץ נקוב. כלי שמשימין בתוכו עפר וזורעים בו, אם נקוב כדי שרש קטן שהוא פחות מכזית, הרי הוא כארץ ופירותיו טבל גמור דאורייתא: תרם מן הארץ. אפילו לכתחלה נמי מצי לתרום ומשום סיפא נקט לשון דיעבד: תרומה ויחזור ויתרום. דמן הפטור על החיוב הפריש ולאו תרומה היא הלכך יחזור ויתרום, ומכל מקום כיון שקרא לה שם תרומה נותנה לכהן דלא ליתי לזלזולי בתרומה, ואין צריך להוציא עליה תרומות ומעשרות כמו בסיפא, משום דמדאורייתא לאו טבל הוא, אבל מן הנקוב על שאינו נקוב דמן החיוב על הפטור הפריש התרומה, הויא טבל דאורייתא, הלכך לא יאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות:

יא. תָּרַם מִן הַדְּמַאי עַל הַדְּמַאי, מִדְּמַאי עַל הַוַּדַּאי, תְּרוּמָה וְיַחֲזֹר וְיִתְרֹם. מִן הַוַּדַּאי עַל הַדְּמַאי, תְּרוּמָה, וְלֹא תֵאָכֵל עַד שֶׁיּוֹצִיא עָלֶיהָ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת:

ברטנורה (יא) מן הדמאי על הדמאי. דלמא האי מעושר והאי לאו מעושר: תרומה. ואין צריך לתקן את התרומה, כיון דספק הוא ורוב עמי הארץ מעשרים הן: מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל. דהוי דומיא דמפריש מן הנקוב על שאינו נקוב מן החיוב על הפטור, שאם הדמאי מעושר נמצאת התרומה טבל דאורייתא, הלכך לא תאכל:

גמרא ברכות דף ט"ו ע"ב

תָּנֵי רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ דְרָבָא (דברים י"א) וְלִמַּדְתֶּם שֶׁיְּהֵא לִמּוּדָךְ תַּם שֶׁיִּתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבֵקִים. עָנֵי רָבָא בַּתְרֵיהּ כְּגוֹן עַל לְבָבְךָ עַל לְבַבְכֶם בְּכָל לְבָבְךָ בְּכָל לְבַבְכֶם עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה הַכָּנָף פְּתִיל אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ. אָמַר רִבִּי חָמָא בְּרִבִּי חֲנִינָא כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְצַנְנִין לוֹ גֵיהִנָּם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ס"ח) בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן אַל תִּקְרֵי בְּפָרֵשׂ אֶלָּא בְּפָרֵשׁ. אַל תִּקְרֵי בְּצַלְמוֹן אֶלָּא בְּצַלְמָוֶת. וְאָמַר רִבִּי חָמָא בְּרִבִּי חֲנִינָא לָמָה נִסְמְכוּ אֲהָלִים לִנְחָלִים דִּכְתִיב (במדבר כ"ד) כִּנְחָלִים נִטָּיוּ וגוֹ' כַּאֲהָלִים נָטַע וגוֹ' לוֹמַר לָךְ מַה נְחָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה אַף אֲהָלִים מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת. הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. רִבִּי אַמֵּי וְרִבִי אַסֵּי הֲווּ קָא קַטְרִין לֵיהּ גְּנָנָא לְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לְהוּ אַדְהָכִי וְהָכִי אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִלְתָא בְּבֵי מֶדְרָשָׁא וְאִיתֵי וְאֵימָא לְכוּ. אָזַל אַשְׁכָּחֵיהּ לַתַּנָּא דְקָתָּנֵי קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן קָרָא וְטָעָה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן טָעָה. בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק יַחֲזוֹר לְרֹאשׁ. בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק יַחֲזוֹר לְפֶרֶק רִאשׁוֹן. בֵּין כְּתִיבָה לִכְתִיבָה יַחֲזוֹר לִכְתִיבָה רִאשׁוֹנָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא פָתַח בִּלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם אֲבָל פָּתַח בִּלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם סָרְכֵיהּ נָקַט וְאָתֵי. אָתָא וְאָמַר לְהוּ אַמְרֵי לֵיהּ אִלּוּ לֹא בָאנוּ אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה דַּיֵּינוּ:

רש"י בין הדבקים. תיבות המדובקים זו בזו אם אינו מפרידן כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שלפניה נגמרת הוא קורא אותם שני אותיות באות אחת אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהם כדמפרש רבא: בפרש שדי. אם תפרש שדי ותבדיל תיבות של מלכות שמים: מלכים בה תשלג בצלמון. התורה אשר בה מלכים ימלוכו תשלג ותצנן לך את צל המות: אהלים לנחלים. כנחלים נטיו כאהלים נטע: אף אוהלים. בתי מדרשות אוהלים ל' נטיעה נופלת בהם שנאמר ויטע אהלי אפדנו: קטרין ליה גננא. קושרין לו חופה להשיאו אשה: יחזור לראש. כגון שהיה יודע שבפרק זה טעה ודלג אבל אינו יודע באיזה מקום בו טעה: בין פרק לפרק. שיודע שגמר הפרשה וצריך להתחיל פ' אחרת ואינו יודע באיזה מהן: יחזור לפרק ראשון. להפסק ראשון והיה אם שמוע: בין כתיבה לכתיבה. שיודע שצריך לומר וכתבתם ואינו יודע אם ראשון אם שני: ואר"י. לתנא וכו': סרכיה נקט. אין לטעות מכאן עד אמת ויציב ואין צריך לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו:

זוהר ויקהל דף ד' ע"ב

קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיָי וְאִי תֵימָא דְקַשְׁיָא מִלָּה עָלַיְיכוּ. כָּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ. מָהוּ יְבִיאֶהָ אֶלָּא מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא רָזָא לִצְלוֹתָא דְבַר נַשׁ דְּדָחִיל לְמָארֵיהּ וּמְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ בִּצְלוֹתָא אַתְקִין תִּקּוּנָא דִלְעֵילָא כְּמָה דְאוּקְמוּהָ. בְּקַדְמֵיתָא בְשִׁירִין וְתוּשְׁבְּחָן דְּקָאַמְרִין מַלְאֲכִין עִלָּאִין לְעֵילָא וּבְהַהוּא סִדּוּרָא דְתוּשְׁבְּחָן דְּקָא אַמְרֵי יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא אִיהִי קְשִׁיטַת גַּרְמָהָא וְאִתַּתְקְנַת בְּתִקּוּנָהָא כְּאִתְּתָא דְאִתְקַשְּׁטַת לְבַעְלָהּ וּבְסִדּוּרָא דִצְלוֹתָא בְּהַהוּא תִקּוּנָא דִצְלוֹתָא דִמְיוֹשֵׁב אַתְקִינוּ עוּלֶמְתָּהָא וְכָל אִינוּן דִּילָהּ וּמִתְקַשְּׁטָן כָּל אִינוּן בַּהֲדָהּ לְבָתָר דְּאִתְתְּקַן כֹּלָּא וְאִתְסְדָרוּ כַּד מָטוּ לֶאֱמֶת וְיַצִיב כְּדֵין כַּלָּה מִתַּתְקְנָא אִיהִי וְעוּלֶמְתָּהָא עַד דְּמָטוּ לְגָאַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵין אִצְטְרִיךְ לְמֵיקַם כֹּלָּא עַל קִיּוּמַיְיהוּ. בְּגִין דְּכַד בַּר נָשׁ מָטֵי לֶאֱמֶת וְיַצִיב וְכֹלָּא אִתְתְּקַן עוּלֶמְתָּהָא נַטְּלֵי לָהּ וְאִיהִי נְטִילַת גַּרְמָהּ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה. כֵּיוַן דְּמָטוּ לְגָאַל יִשְׂרָאֵל כְּדֵין מַלְכָּא קַדִּישָׁא עִלָּאָה נָטִיל בְּדַרְגּוֹי וְנָפִיק לְקַבְּלָא לָהּ. וַאֲנָן מִקָּמֵי מַלְכָּא עִלָּאָה בָּעֵינָן לְקַיְימָא עַל קִיוּמָנָא בְּאֵימָתָא בִרְעָדָה דְּהָא כְדֵין אוֹשִׁיט יְמִינֵיהּ לְגַבָּהּ וּלְבָתָר שְׂמָאלֵיהּ דְּשַׁוֵי לָהּ תְּחוֹת רֵישָׁה וּלְבָתָר אִתְחַבְּקוּ תַּרְוַויְיהוּ כַּחֲדָא בִנְשִׁיקִין. וְאִלֵּין אִינוּן תְּלַת קַדְמַיְיתָא. וּבָעֵי בַר נָשׁ לְשַׁוָּאָה לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ וּלְכַוְּונָא בְכָל הָנֵי תִּקּוּנִין וְסדּוּרִין דִּצְלוֹתָא פוּמֵיהּ וְלִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ כַּחֲדָא הַשְׁתָּא דְמַלְכָּא עִלָּאָה וּמַטְרוֹנִיתָא אִינוּן בְּחִבּוּרָא בְחֶדְוָה בְאִינוּן נְשִׁיקִין מָאן דְּאִצְטְרִיךְ לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין יִשְׁאַל דְּהָא כְדֵין שַׁעְתָּא דִרְעוּתָא אִיהוּ. כֵּיוַן דְּשָׁאִיל בַּר נָשׁ שְׁאֶלְתּוֹי מִקָּמֵי מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא כְּדֵין יַתְקִין גַּרְמֵיהּ בִּרְעוּתֵיהּ וְלִבֵּיהּ לִתְלָתָא אַחֲרָנִין לְאַתְעֲרָא חֶדְוָה דִטְמִירוּ דְּהָא מֵאִלֵּין תְּלַת אִתְבָּרְכָא בִדְבֵקוּתָא אַחֲרָא וְיַתְקִין בַּר נָשׁ גַּרְמֵיהּ לְמֵיפָק מִקָּמַיְיהוּ וְלַאֲנָחָא לוֹן בְּחֶדְוָה גְנִיזָא דְאִלֵּין תְּלַת. וְעִם כָּל דָּא דִיְהֵא רְעוּתֵיהּ דְּיִתְבָּרְכוּן תַּתָּאֵי מֵאִינוּן בִּרְכָאָן דְּחֶדְוָה טְמִירָא וּכְדֵין אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפּוֹי וּלְמִמְסַר נַפְשֵׁיהּ בְּשַׁעְתָּא דְאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין וְרוּחִין כְּדֵין אִיהִי שַׁעְתָּא לְמִמְסַר נַפְשֵׁיהּ בְּגוֹ אִינוּן נַפְשִׁין דְּאִיהִי נַקְטָא דְּהָא כְדֵין צְרוֹרָא דְחַיֵּי אִיהוּ כִּדְקָא יָאוּת:

תרגום הזוהר קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה'. וְאִם תֹּאמְרוּ, שֶׁהַדָּבָר קָשֶׁה מִכֶּם, כָּל נְדִיב לֵב יְבִיאֶהָ. שׁוֹאֵל מַה הַפֵּרוּשׁ, יְבִיאֶהָ. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא מִכָּאן לָמַדְנוּ הַסּוֹד לַתְּפִלָּה. כִּי אָדָם הַיָּרֵא מֵרִבּוֹנוֹ וּמְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ בַּתְּפִלָּה, הוּא מְתַקֵּן תִּקּוּן הָעֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ. בַּתְּחִלָּה בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁאוֹמְרִים מַלְאָכִים הָעֶלְיוֹנִים לְמַעְלָה, וּבַסֵּדֶר הַהוּא שֶׁל תִּשְׁבָּחוֹת שֶׁאוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, הַמַּלְכוּת מְקַשֶּׁטֶת עַצְמָהּ, וּמִתְתַּקֶּנֶת בְּתִקּוּנֶיהָ, כְּאִשָּׁה הַמִּתְקַשֶּׁטֶת לְבַעֲלָהּ. וּבְסֵדֶר הַתְּפִלָּה, בַּתִּקּוּן הַהוּא שֶׁל תְּפִלָּה דְּמִיּוֹשֵׁב, דְּהַיְנוּ מִבִּרְכַּת יוֹצֵר אוֹר וּלְמַעְלָה, עַד תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, שֶׁהִיא בַּעֲמִידָה. הִתְקִינוּ כָּל אֵלּוּ הָעֲלָמוֹת, וְכָל אֵלּוּ שֶׁלָּהּ, וְכָל אֵלּוּ מִתְקַשְּׁטִים עִמָּהּ. לְאַחַר שֶׁנִּתְקָּן הַכֹּל וְנִסְתַּדֵּר, כְּשֶׁמַּגִּיעִים לֶאֱמֶת וְיַצִיב, אָז מִתְתַּקֵּן הַכֹּל, וְהוּא וְהָעֲלָמוֹת שֶׁלָּהּ, עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְגָאַל יִשְׂרָאֵל. וְאָז צְרִיכִים הַכֹּל לַעֲמֹד עַל מַעֲמָדָם. מִשּׁוּם כְּשֶׁאָדָם מַגִּיעַ לְאֱמֶת וְיַצִיב, וְהַכֹּל כְּבָר נִתְתַּקֵּן, הָעֲלָמוֹת נוֹשְׂאוֹת וְהִיא נוֹשְׂאֵת עַצְמָהּ אֶל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעִים לְגָאַל יִשְׂרָאֵל, אָז מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן נוֹסֵעַ בְּמַדְרֵגוֹתָיו, וְיוֹצֵא לְקַבֵּל אוֹתָהּ. וְאָנוּ, מִפְּנֵי מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, צְרִיכִים לַעֲמֹד עַל מַעֲמָדֵינוּ בְּאֵימָה וּבִרְעָדָה, כִּי אָז מוֹשִׁיט לָהּ יְמִינוֹ, שֶׁהוּא בְּבִרְכַּת מָגֵן אַבְרָהָם, וְאַחַר כָּךְ שְׂמֹאלוֹ שֶׁמֵּשִׂים תַּחַת רֹאשָׁהּ, בְּסוֹד הַכָּתּוּב שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, שֶׁהוּא בְּבִרְכַּת אַתָּה גִּבּוֹר, וְאַחַר כָּךְ מִתְחַבְּקִים שְׁנֵיהֶם לְיַחֵד בִּנְשִׁיקִין, שֶׁהוּא בְּבִרְכַּת הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא קָו הָאֶמְצָעִי, וְאֵלּוּ הֵם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל תְּפִלַּת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וְצָרִיךְ הָאָדָם לָשׂוּם לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ, וּלְכַוֵּן בְּכָל אֵלּוּ הַתִּקּוּנִים וְהַסְּדָרִים שֶׁל הַתְּפִלָּה, פִּיו וְלִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ יַחַד. עַתָּה שֶׁמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן וְהַמַּלְכוּת הֵם בְּחִבּוּר בְּחֶדְוָה בְּאֵלּוּ הַנְּשִׁיקִין, מִי שֶׁצָרִיךְ לִשְׁאוֹל שְׁאֵלוֹת וּבַקָּשׁוֹת יִשְׁאַל כִּי אָז הוּא שְׁעַת רָצוֹן. כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ הָאָדָם בַּקָּשׁוֹתָיו מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה, דְּהַיְנוּ בְּי"ב בְּרָכוֹת הָאֶמָצָעִיּוֹת, אָז יַתְקִין עַצְמוֹ בִּרְצוֹנוֹ וְלִבּוֹ לְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת לְעוֹרֵר חֶדְוָה שֶׁבַּסֵּתֶר, כִּי מֵאֵלּוּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, הוּא מִתְבָּרֵךְ בִּדְבֵקוּת אַחֶרֶת, וְהָאָדָם יְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ לָצֵאת מִפְּנֵיהֶם וּלְהַנִּיחָם בְּחֶדְוָה מְסוּתֶרֶת שֶׁבְּאֵלּוּ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. וְעִם כָּל זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים יִתְבָּרְכוּ מֵאֵלּוּ הַבְּרָכוֹת שֶׁל חֶדְוָה הַמְּסֻתֶּרֶת. וְאָז צָרִיךְ לִנְפֹּל עַל פָּנָיו, וְלִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּלְכוּת אוֹחֶזֶת הַנְּפָשׁוֹת וְהָרוּחוֹת, אָז הִיא הַשָּׁעָה לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּתוֹךְ אֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁאוֹחֶזֶת, כִּי אָז צְרוֹר הַחַיִּים, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, הוּא כָּרָאוּי:

הלכה פסוקה

הרמב"ם הלכות שבת פרק ו'

א. וְכֵן הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת בַּלַּיְלָה שֶׁהֲרֵי אֵבְרֵי תָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם מִתְעַכְּלִין וְהוֹלְכִין כָּל הַלַּיְלָה שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא ו') הִיא הָעוֹלָה וְכוּ' כְּעִנְיַן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ"ה) עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי. וְאֵין תְּפִלַּת עַרְבִית חוֹבָה כִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה וְאַף עַל פִּי כֵּן נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹת מוֹשְׁבוֹתֵיהֶם לְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית וְקִבְּלוּהָ עֲלֵיהֶם כִּתְפִלַּת חוֹבָה: ב. וְכֵן תִּקְּנוּ תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלַּת הַמִּנְחָה סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה בַּיּוֹם הַתַּעֲנִית בִּלְבַד כְּדֵי לְהוֹסִיף תְּחִנָה וּבַקָּשָׁה מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית וְזוּ הִיא הַתְּפִלָּה הַנִּקְרֵאת תְּפִלַּת נְעִילָה כְּלוֹמַר נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם בְּעַד הַשֶּׁמֶשׁ וְנִסְתְּרָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין אוֹתָהּ אֶלָּא סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה: ג. נִמְצְאוּ הַתְּפִלּוֹת בְּכָל יוֹם שָׁלש. עַרְבִית וְשַׁחֲרִית וּמִנְחָה. וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְמוֹעֲדִים וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים אַרְבַּע. שָׁלשׁ שֶׁל כָּל יוֹם וּתְפִלַּת הַמּוּסָפִין. וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים חָמֵשׁ. אַרְבַּע אֵלּוּ וּתְפִלַּת נְעִילָה:

מוסר

מספר שערי קדושה ח"ב שער ד'

לֹא זָכָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָׁלוֹם לְקַבֵּל הַתּוֹרָה עַד שֶׁהִתְעַנֵּה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה. וְלֹא עָלָה אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לַמָּרוֹם עַד שֶׁהִתְעַנֵּה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וְלֹא זָכָה רִבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרִבִּי עֲקִיבָא וְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל לְכָל אוֹתָהּ הַחָכְמָה וְהַנְּבוּאָה בַּעֲלִיָּיתָן לְפַרְדֵס עַד אֲשֶׁר הִתְעַנּוּ יָמִים רַבִּים בְּכָל מִינֵי סִגּוּפִים וּפְרִישׁוּת. וְלֹא זָכָה שְׁלֹמֹה לְאוֹתָהּ חָכְמָה וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם עַד שֶׁהִתְעַנֶה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל מ' שֶׁל מִשְׁלֵי שֶׁהִיא מ"ם רַבָּתִי וּבְסֵפֶר הַזּוֹהַר אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי לְרִבִּי פִּנחָס כַּד חַזְיֵיהּ דְּגוּפֵיהּ מַלְיָא חֲלוּדִין בְּצֵאתוֹ מִן הַמְּעָרָה אִלּוּ לָא חֲמֵיתַנִי בְּכַךְ לָא הֲוֵיתִי בְּכָךְ:

ויקהל יום שני

תורה

יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:

(ז) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים: וּמַשְׁכֵי דְדִכְרֵי מְסַמְקֵי וּמַשְׁכֵי דְסַסְגוֹנָא וְאָעֵי שִׁטִין: (ח) וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: וּמִשְׁחָא לְאַנְהָרוּתָא וּבוּסְמַיָא לִמְשַׁח רְבוּתָא וְלִקְטֹרֶת בּוּסְמַיָא: (ט) וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: וְאַבְנֵי בוּרְלָא וְאַבְנֵי אַשְׁלָמוּתָא לְשַׁקָעָא בְּאֵפוֹדָא וּבְחוּשְׁנָא: (י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: וְכָל חַכִּימֵי לִבָּא בְּכוֹן יֵיתוּן וְיַעְבְדוּן יָת כָּל דִי פַקֵד יְיָ:

נביאים - מלכים א - פרק ז

(יט) וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת: וְקְרוֹנְתְוָן דְּעַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא עוֹבָד שׁוֹשַׁנְתָּא לָקִיט בְּאוּלָמָא אַרְבַּע אַמִּין: (כ) וְכֹתָרֹת עַל שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר (שבכה) הַשְּׂבָכָה וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית: וְקָרוֹנְתְוָון עַל תְּרֵין עַמּוּדַיָּא אַף מִלְּעֵילָא מִלְּקַבִּיל דִּיבְקָא דִּי לַעֲבַר סְרִיגְתָא וְרִמּוֹנַיָּא מָאתָן סְדָרִין עֲבִידִין לֵיהּ סְחוֹר סְחוֹר עַל קַרְוְנָתָא תִּנְיָתָא:

רש"י גם ממעל מלעומת הבטן . שהוא לעבר השבכה , בסוף השבכה בשוליה , הוא באמצע במקום הדבק ( שעל השבכה ) ( צריך לומר : שהשבכה ) מדובקת בגולה אשר תחתיה : והרמונים מאתים . רמונים עשוין שתי טורים סביב , מחורזים בשלשלת , ומקיפין את השבכה : על הכותרת השנית . אף זה מקרא קצר , על האחת , וכן על השניה :

(כא) וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז: וְאָקֵים יָת עַמּוּדַיָּא לְאוּלָמָא דְּהֵיכָלָא וְאָקִים יָת עַמּוּדָא מִימִינָא וְקָרָא יָת שְׁמֵיהּ יָכִין וְאָקִים יָת עַמּוּדָא מִשְּׂמָאלָא וְקָרָא יָת שְׁמֵיהּ בּוֹעַז: (כב) וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים: וְעַל רֵישׁ עַמּוּדַיָּא עוֹבָד שׁוֹשַׁנְתָּא וּשְׁלָמַת עִיבִידַת עַמּוּדַיָּא:

רש"י ועל ראש העמודים מעשה שושן . חצי אמה בראש כל אחד היה כותלו דק כשושן , ושאר העמוד עוביו ארבע אצבעות נבוב , לכך לא נמנית אותה אמה ביציקת העמודים בדברי הימים , לפי שלא היתה שוה למלאכת העמוד :

כתובים - משלי - פרק יט

(כח) עֵד בְּלִיַּעַל יָלִיץ מִשְׁפָּט וּפִי רְשָׁעִים יְבַלַּע אָוֶן: סָהֲדָא רִגְלָאָה מְמַיֵק בְּדִינֵיהּ וּפוּמְהוֹן דְּרַשִׁיעֵי מַפִּיק עָאֲתָא:

רש"י עד בליעל יליץ משפט . יעיד לאד' מליצת משפטי יסורין ומית' : ופי רשעים יבלע און . האון יבלעהו :

(כט) נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים: מִתַּקְנִין לִמְמִקְנֵי דִינֵי וּמָחָתָא לְגִשְׁמֵיהוֹן דְּסַכְלֵי:

רש"י נכונו ללצים . הקב"ה זימן לו שפטים של צרעת לזה הלץ המספר בלשון הרע :

כ (א) לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם: מְמִקְנָא הוּא חַמְרָא וְרַוְיָתָא שִׁכְרָא וְכָל דְּשָׁנֵי בֵיהּ לָא נִתְחַכֵּם: (ב) נַהַם כַּכְּפִיר אֵימַת מֶלֶךְ מִתְעַבְּרוֹ חוֹטֵא נַפְשׁוֹ: נָהָם הֵיךְ אַרְיָא אֵימְתָא דְמַלְכָּא וּמַן דְּמַחֲמֵית לֵיהּ חָטֵי עַל נַפְשֵׁיהּ:

רש"י נהם ככפיר אימת מלך מתעברו . מכעיסו :

משנה שבת פרק כב

א. חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מַצִילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלשׁ סְעֻדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בּוֹאוּ וְהַצִילוּ לָכֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג. אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לָאֳכָלִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר, וְאִם לְמַשְׁקִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִים. וְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר מַתִּיר:

ברטנורה (א) מצילין מזון שלש סעודות. ואפילו בכלים הרבה, דאילו בכלי אחד אמרן בפרק כל כתבי דכמה דבעי מציל: לכם. כל אחד מזון שלש סעודות: ובלבד שלא יספוג. שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף, ואף על פי שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואפילו ליקח בידו שמן ודבש שהן עבים ונדבקים ולקנח ידו בשפת הכלי אסור, שלא יעשה כמעשה חול: אין סוחטין את הפירות. דהוי ליה מפרק, תולדה דדש: אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחלה: רבי יהודה אומר אם לאוכלין היו אותן פירות מכונסים: היוצא מהן מותר. דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למיגזר בהו שמא יסחוט: ואם למשקין. היו מכונסין, דניחא ליה במאי דנפיק מנייהו: היוצא מהן אסור. גזירה שמא יסחוט. ובזיתים וענבים מודה רבי יהודה לחכמים דאף על גב דכנסן לאוכלים היוצא מהן אסור, כיון דדרכן לסחיטה קיימי, כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה בהכי. ובשאר מיני פירות מודים חכמים לרבי יהודה, כיון דלאו דרכן לסחיטה. לא נחלקו אלא בתותים ורמונים, דר' יהודה מדמה להו לשאר פירות וחכמים מדמו להו לזיתים וענבים. והלכה כרבי יהודה: חלות דבש. כשהן מרוסקין זב הדבש מעצמו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הילכך ר"א מתיר. וחכמים אוסרים, גזרו אטו שאינן מרוסקין. והלכה כר"א:

ב. כָּל שֶׁבָּא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בַּשַּׁבָּת, וְכָל שֶׁלֹּא בָא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מְדִיחִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בַּשַּׁבָּת, חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן (וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים) וְקוֹלְיַס הָאִסְפָּנִין, שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְמַר מְלַאכְתָּן:

ברטנורה (ב) כל שבא בחמין. שנתבשל: מדיחין. דהדחתו אינה בשולו, אבל לא שורין: חוץ מן המליח הישן. דג מליח שעברה עליו שנה משנמלח: וקוליס האספנין. דג שקליפתו דקה, והדחתו בחמין הוא גמר בשולו:

ג. שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְרוֹגָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כֶּלִי. וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

ברטנורה (ג) שובר אדם את החבית. מפני שהוא מקלקל: ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. לעשות לה פה נאה: אין נוקבין מגופה. הדבוקה בפי חבית, אלא נוטל את כולה, דכי נקיב לה מתקן פתחא הוא: רבי יוסי מתיר. דאין דרך פתח חבית בכך. והלכה כרבי יוסי: ולא יקבנה מצדה. כלומר, הא דשרי רבי יוסי להיות נוקב את המגופה, לא שרי אלא למעלה בראש המגופה, דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה; אבל מצדה, זמנין דעביד ליה לנקב בצד המגופה משום פתחא, ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפלו צרורות או עפר ביין: ממרח. ויש כאן משום ממחק: בערב. שם מקום: חוששני לו מחטאת. אם מירח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב:

ד. נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצַנּוּ, וְאֶת הַצוֹנֵן בַּחַמָה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְנֶגֶד הָעָם:

ברטנורה (ד) לתוך הבור. שאין בו מים: שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום. והא קמשמע לן דלא חיישינן דלמא אתי לאשויי גומות שבקרקעית הבור כדי שיהא שוה להושיב שם הקדירה: ואת המים היפים. הראויים לשתיה: ברעים. בתוך מקוה מים רעים שאינן ראויין לשתיה. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה, דתנן ואת הצוננין בחמין בשביל שיחמו, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאטמוני ברמץ, קמשמע לן: מי שנשרו כליו. שנפלו במים בשבת: מהלך עמהן ואינו חושש. שמא יחשדו אותו שכבסן: הגיע לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר: שוטחן בחמה. ליבשן: אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן. ומשנה זו דחויה היא, שהלכה בידינו כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הלכך אסור לשטחן אפילו שלא כנגד העם:

ה. הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפֵּג, אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלֻנְטִיאוֹת, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ, אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלֻנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן:

ברטנורה (ה) ונסתפג. וקנח: אפילו בעשר אלונטיות. סדינים שמקנחין בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה, אע"ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד אפילו הכי לא יביאם בידו לתוך ביתו אפילו על ידי עירוב, שאין כאן איסור הוצאה אלא גזירה שמא ישכח ויסחטם בבואו: אבל עשרה בני אדם. הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם, דהשתא נפיש בה מיא, אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובין הן: פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמלתא נקט, והוא הדין לכל גופן. ואין הלכה כמשנה זו, אלא אפילו אחד מביא בידו אלונטית שנסתפג בה ולא חיישינן שמא יסחוט:

ו. סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין (בִּבְנֵי מֵעַיִם), אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין וְלֹא מִתְגָּרְדִין. אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִּימָא, וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּקְטוֹזִין, וְאֵין מְעַצְבִין אֶת הַקָּטָן, וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ, לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן, אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא:

ברטנורה (ו) סכין. שמן בשבת: וממשמשין. ביד על כל הגוף להנאה: אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח: ולא מתגרדין. במגרדת, ודומה לו (איוב ב) ויקח לו חרש להתגרד בו, משום דהוי כעובדא דחול: אין יורדין לפולימא. בקעה מלאה מים ותחתיה טיט כמו דבק, ויש בה מקומות שיטבע הרוחץ שם באותו טיט וידבק בו ואינו יכול לעלות עד שיתקבצו בני אדם ויעלוהו בקושי גדול ובדוחק. פירוש אחר, בקעה שטיט שלה מחליק והרוחץ שם נופל ובגדיו נושרים במים ואתי לידי סחיטה: אפקטויזין. להקיא. ופירושו, אפיק טוי זיין. כלומר, להוציא המזון ממקום בשולו שהיא האצטומכה. אפיק, מוציא. טוי, מתבשל, צלי אש מתרגמינן טוי נור. זיין, מזון. ודוקא לשתות משקה שמביאו להקיא הוא שאסור בשבת, אבל להכניס אצבעו לתוך פיו כדי להקיא מותר. והיכא דאית ליה צערא ואם יקיא יתרפא, מותר אפילו על ידי משקה: ואין מעצבין את הקטן. לתקנו ולישב עצמותיו וחוליות שדרתו, משום דמחזי כבונה. ולא אמרן אלא לאחר זמן, אבל ביום לידה שרי: מעצבין. לשון ידיך עצבוני ויעשוני (איוב י): ואין מחזירין את השבר. עצם שנשבר. ואין הלכה כמשנה זו, אלא הלכה מחזירין את השבר בשבת: שנפרקה ידו. שיצא העצם מן הפרק שלו: לא יטרפם. לשון ביצים טרופות בקערה. שמשתטף [בצונן] על מקום השבר, דמחזי דלרפואה קעביד:

גמרא שבת דף קמ"ה ע"א

יָתִיב רַב חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרִבִּי אָסֵי קַמֵּיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְיָתִיב רִבִּי יוֹחָנָן וְקָא מְנַמְנֵם אָמַר לֵיהּ רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרִבִּי אָסֵי מִפְּנֵי מַה עוֹפוֹת שֶׁבְּבָבֶל שְׁמֵנִים. אָמַר לֵיהּ כְּלָךְ לְמִדְבַּר עַזָּה וְאַרְאֶךָ שְׁמֵנִים מֵהֶן. מִפְּנֵי מַה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָּבֶל שְׂמֵחִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲנִיִּים. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָינִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי תוֹרָה. מִפְּנֵי מַה נָכְרִים מְזוּהֲמִין מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אִיתְעַר בְּהוּ רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְהוּ דַּרְדְּקֵי לֹא כַךְ אָמַרְתִּי לָכֶם (משלי ז') אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ אִם בָּרוּר לָךְ הַדָּבָר כַּאֲחוֹתָךְ שֶׁהִיא אֲסוּרָה לָךְ אָמְרֵהוּ וְאִם לָאו לֹא תֹאמְרֵהוּ. אָמְרוּ לֵיה וְלֵימָא לָן מָר אֵיזֶה מֵהֶם מִפְּנֵי מַה עוֹפוֹת שֶׁבְבָבֶל שְׁמֵנִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא גָלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' מ"ח) שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֵל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ. וְהָכָא מְנָלָן דְּגָלוּ. דְּתַנְיָא רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה לֹא עָבַר אִישׁ בִּיהוּדָה שֶׁנֶּאֱמַר (שם ט') עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְגוֹ' מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ בְּהֵמָה בְּגִימַטְרִיָא נ"ב הֲווֹ. מִפְּנֵי מַה מוֹעֲדִים שֶׁבְּבָבֶל שְׂמֵחִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בְאוֹתָהּ קְלָלָה דִּכְתִיב (הושע ב') וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ. מִפְּנֵי מַה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבְּבָבֶל מְצוּיָינִין לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מְקוֹמָן דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי בְּמָתָא שְׁמָאי בְּלֹא מָתָא תּוֹתְבָאי. מִפְּנֵי מַה נָכְרִים מְזוּהֲמִין שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זוּהֲמָתָן אוּמוֹת שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי לֹא פָסְקָה זוּהֲמָתָן. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשֵּׁי גֵּרִים מָאי. אָמַר לֵיהּ אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לֹא הֲווֹ מַזְלַיְיהוּ הֲוָה דִּכְתִיב (דברים כ"ט) אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר וְגוֹ':

רש"י מ"מ עופות שבבבל שמנים. משל ארץ ישראל: כלך. לכה לך אלא שקיצר הל': למדבר עזה. והוא מא"י: מועדים שבבבל שמחים. רגילים לשמוח במועדים יותר מא"י: מפני שהם עניים. וכל השנה אין להם שמחה במאכל ובמשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדי' כל שמחתם: מצויינין. מציינין עצמם בלבושים נאים: מצויינין. מקושטים: שאינן בני תורה. כ"כ לכבדם כבני א"י מחמת תורתן מכבדין אותן מחמת לבושיהן שנראין חשובין: דרדקי. בחורים שלא הגיעו לסבר': מפני שלא גלו. העופות כמו אותן של א"י כדאמר לקמן: שאנן מואב מנעוריו. סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן: נ"ב שנה. משגלו בימי צדקיהו בחרבות ירושלם עד שנפקדו בימי כורש ואז עלו מהם לייסד את הבי' י"א שנים קודם גמר הבנין שהיא לסוף ע' שנה בשנת ב' לדריוש כדאמר במגילה: שאינן במקומם. שמא"י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב: במתאי שמאי. בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בהם: בלא מתאי. במקום שאינה עירי: תותבאי. כבודי תלוי בשמלתי שמלה מתרגמינן תותביה: כשבא נחש על חוה. כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש השיאני ל' נשואין: גרים מאי. שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמתן: מזלייהו הוה. בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי:

זוהר ויקהל דף ד' ע"ב

מִלָה דָא שְׁמַעְנָא בְרָזִין דְבוּצִינָא קַדִּישָׁא וְלָא אִתְיְיהִיב לִּי רְשׁוּ לְגַלָּאָה בַר לְכוּ חֲסִידֵי עֶלְיוֹנִין. דְאִי בְהַהִיא שַׁעְתָּא דְאִיהִי נַקְטָא נַפְשִׁין וְרוּחִין בִּרְעוּ דִדְבֵקוּתָא חָדָא אִיהוּ יְשַׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא וְיָהִיב נַפְשֵׁיהּ בִּדְבֵקוּתָא בְּהַהוּא רְעוּתָא. לְאַכְלָלָא לָהּ בְּהַהוּא דְבֵקוּתָא. אִי אִתְקַבְּלַת בְּהַהִיא שַׁעְתָּא בְהַהוּא רְעוּתָא דְאִינוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין וְנִשְׁמָתִין דְּאִיהִי נַקְטָא הָאי אִיהִי בַּר נָשׁ דְּאִתְצְרִיר בִּצְרוֹרָא דְחַיֵּי בְהָאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי וְתוּ דְּבַעְיָיא לְאִתְכַּלְלָא מִכָּל סִטְרִין מַלְכָּא וּמַטְרוֹנִיתָא מִלְּעֵילָא וּמִתַּתָּא וּלְאִתְעַטְרָא בְנִשְׁמָתִין בְּכָל סִטְרִין. אִתְעַטְרָא בְנִשְׁמָתִין מִלְּעֵילָא וְאִתְעַטְרָא בְנִשְׁמָתִין מִלְּתַתָּא. וְאִי בַר נַשׁ יְכַוֵּין לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְכָל דָּא וְיִמְסוֹר נַפְשֵׁיהּ מִתַּתָּא בִדְבֵקוּתָא בִרְעוּתָא כְמָה דְאִתְמַר כְּדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָארֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא כְגוֹוָונָא דְהַהוּא שָׁלוֹם דִּלְעֵילָא הַהוּא דְבָרִיךְ לָהּ לְמַטְרוֹנִיתָא וְאַכְלִיל לָהּ וְאַעְטַר לָהּ בְּכָל עִטְרִין. אוּף הָכִי הָאי בַר נָשׁ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לֵיהּ שָׁלוֹם לְתַתָּא כְמָה דְאַתְּ אָמַר (שופטים ו') וַיִּקְרָא לוֹ יְיָ שָׁלוֹם. וְכָל יוֹמוֹי הָכִי קָרָאן לֵיהּ לְעֵילָא שָׁלוֹם בְּגִין דְּאַכְלִיל וְאַעְטַר לְמַטְרוֹנִיתָא לְתַתָּא כְגוֹוָנָא דְהַהוּא שָׁלוֹם לְעֵילָא. וְכַד אִסְתְּלַק הַהוּא בַר נָשׁ מֵהָאי עַלְמָא נִשְׁמָתֵיהּ סַלְקָא וּבַקְעָא בְכָל אִינוּן רְקִיעִין וְלֵית מָאן דְיִמְחֵי בִידָהּ. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרֵי לָהּ וְאָמַר (ישעיה נ"ז) יָבֹא שָׁלוֹם וּשְׁכִנְתָּא אַמְרַת יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְגוֹמֵר וְיִפְתְּחוּן לָהּ תְּלֵיסָר טוּרֵי דַאֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָיא וְלֹא יְהֵי מָאן דְּיִמְחֵי בִידָהּ. וְעַל דָּא זַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּיִשְׁוֵי לִבֵּיהּ וּרְעוּתֵיהּ לְדָא וְעַל דָּא כְתִיב כָּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְיָ לְגַבֵּי מַלְכָּא עִלָּאָה כְּמָה דְאִתְמַר. אָרִים רִבִּי אַבָּא קָלֵיהּ וְאָמַר וַוי רִבִּי שִׁמְעוֹן אַנְתְּ בָּחַיִּין וַאֲנָא בָכֵינָא עֲלָךְ. לָא עֲלַךְ בָּכֵינָא אֶלָּא בָּכֵינָא עַל חַבְרַיָּיא וּבָכֵינָא עַל עַלְמָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּבוֹצִינָא דְשַׁרְגָא דְאַדְלִיק לְעֵילָא וְאַדְלִיק לְתַתָּא. וּבִנְהוֹרָא דְאַדְלִיק לְתַתָּא נְהִירִין כָּל בְּנֵי עַלְמָא (נ"א נָהִיר לְעֵילָא) וַוי לְעַלְמָא כַּד יִסְתְּלַק נְהוֹרָא דִלְתַתָּא בִנְהוֹרָא דִלְעֵילָא. מָאן יַנְהִיר נְהוֹרָא דְאוֹרַיְיתָא לְעַלְמָא קָם רִבִּי אַבָּא וְנָשִׁיק לְרִבִּי חִיָיא. אָמַר לֵיהּ מִלִּין אִלֵּין הֲווֹ תְחוֹת יָדָךְ וְעַל דָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שַׁדַרְנִי עַד הָכָא לְאִתְחַבְּרָא עִמְּכוֹן זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ:

תרגום הזוהר דָּבָר זֶה שָׁמַעְתִּי בֵּין הַסּוֹדוֹת שֶׁל מָאוֹר הַקָּדוֹשׁ, וְלֹא נִתְּנָה לִי רְשׁוּת לְגַלּוֹת חוּץ מִכֶּם חֲסִידִים הָעֶלְיוֹנִים, שֶׁאִם בַּשָּׁעָה הַהִיא שֶׁהַמַּלְכוּת אוֹחֶזֶת הַנְּפָשׁוֹת וְהָרוּחוֹת שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, בְּרָצוֹן אֶחָד שֶׁל הַדְּבֵקוּת, מֵשִׂים הָאָדָם לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לָזֶה, וְנוֹתֵן נַפְשׁוֹ בִּדְבֵקוּת בַּרָצוֹן הַהוּא, דְּהַיְנוּ לִכְלוֹל נַפְשׁוֹ בְּאוֹתָהּ הַדְּבֵקוּת, אִם הִתְקַבְּלָה מְסִירַת נַפְשׁוֹ, בַּשָּׁעָה הַהִיא, בְּרָצוֹן הַנְּפָשׁוֹת הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שֶׁאוֹחֶזֶת, זֶה הוּא אָדָם שֶׁנִּצְרָר בִּצְרוֹר הַחַיִּים, בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָעוֹלָם הַבָּא. וְעוֹד שֶׁהַמֶּלֶךְ וְהַמַּטְרוּנִיתָא צְרִיכִים לְהִכָּלֵל מִכָּל הַצְדָדִים מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וּלְהִתְעַטֵּר בַּנְּשָׁמוֹת בְּכָל הַצְדָדִים, הִיא מִתְעַטֶּרֶת בַּנְּשָׁמוֹת מִלְּמַעְלָה וּמִתְעַטֶּרֶת בַּנְּשָׁמוֹת מִלְּמַטָּה, וְאִם הָאָדָם מְכַוֵּן לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לְכָל זֶה, וּמוֹסֵר לָהּ נַפְשׁוֹ מִלְּמַטָּה בִּדְבֵקוּת וּבְרָצוֹן, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לוֹ שָׁלוֹם לְמַטָּה, כְּעֵין שָׁלוֹם הַהִיא שֶׁל מַעְלָה, שֶׁהוּא יְסוֹד הַנִּקְרָא שָׁלוֹם, אוֹתוֹ הַשָּׁלוֹם, הַמְּבָרֵךְ אֶת הַמַּלְכָּה, וּמַכְלִיל אוֹתָהּ וּמַעֲטִיר אוֹתָהּ מִכָּל הַצְדָדִים. אַף כָּךְ אָדָם הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרֵא לוֹ שָׁלוֹם. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם. וְכָל יָמָיו קוֹרְאִים אוֹתוֹ כָּךְ לְמַעְלָה, שָׁלוֹם. מִשּׁוּם שֶׁהִכְלִיל וְהֶעֱטִיר אֶת הַמַּלְכָּה מִלְּמַטָּה, כְּעֵין שָׁלוֹם הַזֶּה שֶׁלְּמַעְלָה. וּכְשֶׁהָאָדָם הַהוּא מִסְתַּלֵּק מֵעוֹלָם הַזֶּה, נִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וּבוֹקַעַת בְּכָל אֵלּוּ הָרְקִיעִים וְאֵין מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדָהּ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹרְאָהּ וְאוֹמֵר, יָבֹא שָׁלוֹם. וְהַשְּׁכִינָה אוֹמֶרֶת, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְגוֹ'. וְיִפְתְּחוּ לָהּ שְׁלֹש עֶשְׂרֵה הָרִים שֶׁל אֲפַרְסְמוֹן הַטָּהוֹר. וְלֹא יִהְיֶה מִי שֶׁיְּעַכֵּב בְּיָדָהּ. וְעַל כֵּן אַשְׁרֵי הוּא, מִי שֶׁשָּׂם לִבּוֹ וּרְצוֹנוֹ לָזֶה. וְעַל כֵּן כָּתוּב, כָּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֶת תְּרוּמַת ה' אֶל מֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן, דְּהַיְנוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי. הֵרִים רַבִּי אַבָּא קוֹלוֹ וְאָמַר, אוֹי רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַתָּה בַּחַיִּים, וַאֲנִי כְּבָר בּוֹכֶה עָלֶיךְ. לֹא עָלֶיךְ אֲנִי בּוֹכֶה, אֶלָּא אֲנִי בּוֹכֶה עַל הַחֲבֵרִים, וַאֲנִי בּוֹכֶה עַל הָעוֹלָם. רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא כְּאוֹר הַנֵּר הַדּוֹלֵק לְמַעְלָה וְדוֹלֵק לְמַטָּה, וּבָאוֹר שֶׁהִדְלִיק לְמַטָּה מְאִירִים כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם. אוֹי לָעוֹלָם כְּשֶׁיִּסְתַּלֵּק הָאוֹר שֶׁלְּמַטָּה וְיָבֹא בְּתוֹךְ הָאוֹר שֶׁל מַעְלָה. מִי יָאִיר אוֹר הַתּוֹרָה לָעוֹלָם. קָם רַבִּי אַבָּא וְנָשַׁק לְרַבִּי חִיָּא, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ הָיוּ תַּחַת יָדְךְ, עַ"כ, שְׁלָחַנִי ה' עַד כָּאן לְהִתְחַבֵּר עִמְּךְ, אַשְׁרֵי חֶלְקִי:

הלכה פסוקה

הרמב"ם הלכות תפלה פרק א'

א. תְּפִלּוֹת אֵלּוּ אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶם אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם אִם רָצָה אָדָם לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ וְכָל אוֹתָן הַתְּפִלּוֹת שֶׁיּוֹסִיף כְּמוֹ מַקְרִיב נְדָבוֹת לְפִיכָךְ צָרִיךְ שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ דָּבָר בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה מִן הָאֶמְצָעִיּוֹת מֵעֵין הַבְּרָכוֹת וְאִם חִדֵּשׁ אֲפִלּוּ בִּבְרָכָה אַחַת דַּי כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהִיא נְדָבָה וְלֹא חוֹבָה וג' רִאשׁוֹנוֹת וג' אַחֲרוֹנוֹת לְעוֹלָם אֵין מוֹסִיפִין בָּהֶם וְלֹא פוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מְשַׁנִין בָּהֵן דָּבָר: ב. אֵין הַצִבּוּר מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין הַצִבּוּר מְבִיאִין קָרְבַּן נְדָבָה וְלֹא יִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ יָחִיד מוּסַף שְׁתַּיִם אַחַת חוֹבַת הַיּוֹם וְאַחַת נְדָבָה לְפִי שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין קָרְבַּן מוּסַף וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאָסוּר לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת נְדָבָה בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין בָּהֵן נְדָבָה אֶלָּא חוֹבַת הַיּוֹם בִּלְבַד:

מוסר

מספר שערי קדושה ח"ב שער ד'

אָמְרוּ בְזֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת תְּרוּמָה גּוּפֵיהוֹן דְּצַדִיקַיָא דְלֹא אִתְמַשְׁכוּ בְּהָאי עָלְמָא בָּתַר הַנָּאוֹת דְּהַהִיא קְלִיפָה לֹא שָׁלְטָא עֲלַיְיהוּ רוּחַ מְסָאֲבָא כְּלָל דְּלֹא אִתְעַנְגוּ בְּהָאי עָלְמָא אֶלָּא מִתַּעֲנוּגֵי דְמִצְוָה וְשַׁבַּתִּין וְחַגִּין הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבָא לֹא יָכִיל לְשָׁלְטָאָה עֲלַיְיהוּ כְּלָל כִּיוָן דְּלֹא אִתְעַנְּגָא מִדִּילֵיהּ כְּלוּם וְכוּ' וְאִי אִתְהֲנֵי מִדִּילֵיהּ בְּיוֹמִין דְּחוֹל עֲלֵיהּ אִתְמַר (מלאכי ב') וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם וְכוּ' וְתָנָא דְבֵי אֵלִיָּהוּ לֹא זָכָה אָדָם לַתּוֹרָה יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יְתֵירָה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לְתוֹךְ מֵעָיו. וְאָמְרוּ קַדְמוֹנֵינוּ הַגֶּדֶר הַמּוּפְלָא לְאָדָם הוּא הַמַּאֲכָל וּכְתִיב (משלי כ"א) שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ:

ויקהל יום שלישי

תורה

יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:

(יא) אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ אֶת קְרָסָיו וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנָיו: יָת מַשְׁכְּנָא יָת פְּרָסֵהּ וְיָת חוֹפָאֵהּ יָת פּוּרְפוֹהִי וְיָת דַפּוֹהִי יָת עַבְרוֹהִי יָת עַמוּדוֹהִי וְיָת סַמְכוֹהִי:

תוכן העניינים

חק לישראל - שמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה