פרשת וארא
וארא יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וַאֲמַר לֵהּ אֲנָא יְיָ:
רש"י וידבר אלהים אל משה. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה כב) למה הרעותה לעם הזה: ויאמר אליו אני ה'. נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן לפרע, כשהוא אמור אצל עונש, כגון (ויקרא יט יב) וחללת את שם אלהיך אני ה', וכשהוא אמור אצל קיום מצות, כגון (ויקרא כב לא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה', נאמן לתן שכר:
(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: וְאִתְגְלֵיתִי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָי וּשְׁמִי יְיָ לָא הוֹדָעִית לְהוֹן:
רש"י וארא. אל האבות: באל שדי. הבטחתים הבטחות ובכלן אמרתי להם אני אל שדי: ושמי ה' לא נודעתי להם. לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קימתי:
(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְאַף אֲקֵימִית יָת קְיָמִי עִמְהוֹן לְמִתַּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דִכְנָעַן יָת אַרְעָא תּוֹתָבוּתְהוֹן דְאִתּוֹתָבוּ בָהּ:
רש"י וגם הקמתי את בריתי וגו' . וגם כשנראיתי להם באל שדי הצבתי והעמדתי בריתי ביני וביניהם: לתת להם את ארץ כנען. לאברהם בפרשת מילה נאמר (בראשית יז א) אני אל שדי וגו' , (בראשית יז ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ליצחק (בראשית כו ג) כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם, ואותה שבועה שנשבעתי לאברהם באל שדי, אמרתי ליעקב (בראשית לה יא. יב) אני אל שדי פרה ורבה וגו' ואת הארץ אשר וגו' , הרי שנדרתי להם ולא קימתי:
(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: וְאַף קֳדָמַי שְׁמִיעַ יָת קְבֵילַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי מִצְרָאֵי מַפְלְחִין בְּהוֹן וְדָכִירְנָא יָת קְיָמִי:
רש"י וגם אני. כמו שהצבתי והעמדתי הברית יש עלי לקים, לפיכך שמעתי את נאקת בני ישראל הנואקים: אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר. אותו הברית. כי בברית בין הבתרים אמרתי לו (בראשית טו יד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי:
(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: בְּכֵן אֱמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָא יְיָ וְאַפֵּיק יָתְכוֹן מִגוֹ דְחוֹק פָּלְחַן מִצְרָאֵי וֶאֱשֵׁיזֵב יָתְכוֹן מִפָּלְחָנְהוֹן וְאֶפְרוֹק יָתְכוֹן בִּדְרָעָה מְרָמָא וּבְדִינִין רַבְרְבִין:
רש"י לכן. על פי אותה השבועה: אמר לבני ישראל אני ה'. הנאמן בהבטחתי: והוצאתי אתכם. כי כן הבטחתיו (שם שם) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול: סבלת מצרים. טורח משא מצרים:
(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: וֶאֱקָרֵיב יָתְכוֹן קדָמַי לְעַמָא וְאֶהֱוֵי לְכוֹן לֶאֱלָהּ וְתִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן דְאַפֵּיק יָתְכוֹן מִגוֹ דְחוֹק פָּלְחַן מִצְרָיִם:
נביאים - יחזקאל - פרק כח
(כה) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים כַּד אִכְנִישׁ יָת בֵּית יִשְּׂרָאֵל מִבֵּינֵי עַמָּמַיָּא דְּאִתְבַּדָּרוּ לְתַמָּן וְאִתְקַדַּשׁ בְּהוֹן לְעֵינֵיֵ עַמָּמַיָּא וִיתוּבוּן עַל אַרְעָהוֹן דְּיַהֲבִית לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב:
רש"י לעבדי ליעקב . כמו שנתנה ליעקב נחלה בלא מצרי' ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה ( בראשית כח ) :
(כו) וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: וִיתוּבוּן עֲלַהּ לְרוּחְצָן וְיִבְנוּן בָּתִּין וְיִצְבוּן כָּרְמִין וְיָתְבוּן לְרוּחֲצָן כַּד אַעֲבִיד פּוּרְעֲנוּת דִּינִין מִכָּל דְּבָזְזִין יָתְהוֹן מִסָּחֳרָנֵיהוֹן וְיָדְעוּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהָהוֹן: כט (א) בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂירִית בָּעֲשִׂרִי בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: בְּשַׁתָּא עֲשִּׂירִיתָא בַּעֲשִּׂירָאָה בִּתְרֵי עֲסַר לְיַרְחָא הֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר:
רש"י בשנה העשירית . בעשירי בשנים עשר לחדש היה דבר ה' אלי לאמר :
(ב) בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וְהִנָּבֵא עָלָיו וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ: בַּר אָדָם קַבִּיל נְבוּאָה עַל פַּרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרָיִם וְאִתְנַבֵּי עֲלוֹהִי וְעַל מִצְרָאֵי כֻּלְּהוֹן: (ג) דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי: אִתְנַבֵּי וְתֵימָר כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא שְׁלָח רוּגְזֵי עֲלָךְ פַּרְעֹה מַלְכָּא דְּמִצְרָיִם דְּאַתְּ דָּמֵי לְתַנִּינָא רַבָּא דִּי שָׁרֵי בְּגוֹ נַהַרְוָותֵיִהּ דִּי אֲמַר דִּילִי מַלְכוּתָא וַאֲנָא כְּבִישִׁית:
רש"י התנים הגדול . לפי שכל גדולתה של מצרים וכל שובע שבה על ידי יאורי נילוס הוא לפיכך הנביא ממשל את מלכה לתנין ואת עמה לדגת יאור : לי יאורי . איני צריך לעליונים כי יש לי יאורי מספיק כל צרכי : ואני עשיתני . בגבורתי ובחכמתי הגדלתי גדולתי וממשלתי :
(ד) וְנָתַתִּי (חחיים) חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק: וְאֶתֵּן שִׁירִין בְּלִיסָתָךְ וְאֶקְטוֹל שִׁלְטוֹנֵי תּוּקְפָּךְ עִם גַּבְרָךְ וַאֲבְטָלִינָךְ מִמַּלְכוּתָךְ וְיָת כָּל שִׁלְטוֹנֵי תּוּקְפָּךְ עִם גַּבְרָךְ יִתְקְּטָלוּן:
רש"י חחים . כמין טבעות ברזל איינ"ש בלע"ז : דגת יאוריך בקשקשתיך . אינטישאיקראטי"ש בלע"ז כלומר אתן בלב כל גבוריך לצאת עמך למלחמה ויפלו כולם :
כתובים - משלי - פרק יב
(כ) מִרְמָה בְּלֶב חֹרְשֵׁי רָע וּלְיֹעֲצֵי שָׁלוֹם שִׂמְחָה: רַמָּיוּתָא בְּלִבְּהוֹן דְּחַשְׁלִין בִּשְׁתָּא וּלְאִלֵין דְּיָעֲצִין שְׁלָמָא חֶדְוְתָא תֶהֱוֵי:
רש"י מרמה בלב חרשי רע . ומתוך שה' טרודים במחשבות של תרמית אין להם שמחה וליועצי שלום שמחה :
(כא) לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן וּרְשָׁעִים מָלְאוּ רָע: לָא שַׁפִּיר לְצַדִּיקָא כָּל מִדָּעַם דְּעָאתָא וְרַשִׁיעֵי מַלְיָן בִּישְׁתָּא:
רש"י לא יאונה לצדיק . לא יארע לא תזדמן לו עבירה בלי דעת :
(כב) תּוֹעֲבַת יְהוָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ: מְרַחֲקָתֵיהּ דֶּאֱלָהָא סִפְוָתֵיהּ דְשִׁקְרָא וּבְאִלֵין דְּעָבְדִין הֵימָנוּתָא מִתְרְעֵי: (כג) אָדָם עָרוּם כֹּסֶה דָּעַת וְלֵב כְּסִילִים יִקְרָא אִוֶּלֶת: בַּר נָשׁ עֲרִימָא מְכַסֶּה יְדִיעֲתָא וְלִבְּהוֹן דְּסַכְלֵי סָנֵי יְדִיעֲתָא:
רש"י אדם ערום כוסה דעת . אפילו בחכמתו הוא צנוע וכל שכן לדברי שטות הוא מכסה . אבל ולב כסילים יקרא אולת . מכריז אולת בקול רם :
(כד) יַד חָרוּצִים תִּמְשׁוֹל וּרְמִיָּה תִּהְיֶה לָמַס: אַיְדָא דְתַקִּיפֵי תִשְׁלַט וְרַמָּאֵי יְהוֹן לְמִיסָא:
רש"י יד חרוצים . ישרים : תמשול . תעשיר :
(כה) דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה: מִלְּתָא דְחִילְתָּא בְּלִבֵּיהּ דְּגַבְרָא מְדַחֲלָא וּמִלַיָא טָבַיָא מְחַדְיָן לֵיהּ:
רש"י דאגה בלב איש ישחנה . ישיחנה מדעתו : ודבר טוב ישמחנה . יעסוק בתורה והיא תשמח את הדאגה שבלבו ותצילנו ממנה , ולדברי האומר ישיחנה לאחרים כך סופו של מקרא ודבר טוב שינחמנו חבירו ישמח את הדאגה :
משנה פאה פרק ה
א. גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה:
ברטנורה (א) גדיש שלא לוקט תחתיו. מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד, בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט: כל הנוגעות בארץ לעניים. דקנסוהו רבנן לפי שהגדיש על גב הלקט, אפילו הגדיש חטים על גבי לקט של שעורים, הוי כל הנוגע מן החטים בארץ לעניים: הרוח שפזרה את העמרים. על גבי הלקט: כדי נפילה. כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה שהם ארבעה קבין לכור זרע והכור הוא שלשים סאין ומשום דאמר תנא קמא אומדים כמה לקט ראויה לעשות, קא משמע לן רבן שמעון בן גמליאל אין הדבר צריך אומד שכבר קצוב ועומד כדי נפילה, בשלשים סאין של זרע רגיל ליפול ממנו בשעת קצירה ארבעה קבין וכך יתן לעניים:
ב. שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. שִׁבֹּלֶת שֶׁל לֶקֶט שֶׁנִּתְעָרְבָה בַגָּדִישׁ, מְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי הֵיאָךְ הֶעָנִי הַזֶּה מַחֲלִיף דָּבָר שֶׁלֹּא בָא בִרְשׁוּתוֹ. אֶלָּא מְזַכֶּה אֶת הֶעָנִי בְּכָל הַגָּדִישׁ, וּמְעַשֵּׂר שִׁבֹּלֶת אַחַת וְנוֹתֵן לוֹ:
ברטנורה (ב) שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה, אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית. שהקמה מצילתה דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו (דברים כד): מעשר שבולת אחת ונותן לו. לפי שחייב ליתן לו דבר מתוקן כמו שהיתה שבולת של לקט דפטורה מן המעשרות, ואף על פי שעדיין לא נתמרח, חל שם מעשר עליו כמו מעשר ראשון שהקדימו בשבלין שחל עליו שם מעשר אף על פי שעדיין לא נתמרח. וכיצד הוא עושה, מביא שתי שבלים מגדיש זה שנתערבה בו שבולת של לקט, ואומר על אחת מהן, אם זו לקט מוטב, ואם לאו, הרי מעשרותיה קבועים בזו השנית, ונותן לו את הראשונה. ובירושלמי פריך, וניחוש שמא זאת השניה שקבע עליה המעשרות של לקט היא, וכיון שהיא פטורה מן המעשר, אין המעשרות קובעים בה, שאין מפרישים מן הפטור על החיוב, ומשני שלוקח שבולת שלישית ואומר, אם השניה שקבעתי בה המעשרות היא לקט ואינה יכולה להיות מעשר, הרי זו השלישית מעשר על הראשונה: אמר רבי אליעזר וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו. רבי אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו, לדידכו דפלגיתו עלי בעשיר שלקט פאה לעני שאני אומר זכה לו ואתון אמריתו דלא זכה לו, היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו, דהא אין בעל השדה יכול לזכות לו את הלקט לפי דבריכם, ונמצא דלקט זה לא בא ברשותו של עני, אלא לדבריכם מזכה את העני בכל הגדיש על מנת להחזיר, דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, ונמצאת אותה שבולת שהיא לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת. ורבנן אמרי הכא עשו את שאינו זוכה כזוכה, וחשבינן להאי שבולת של לקט כאלו באה לידו של עני, אף על גב דלא זכה בה, לענין זה שיכול להחליפה באחרת. והלכה כחכמים:
ג. אֵין מְגַלְגְּלִין בְּטוֹפֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר:
ברטנורה (ג) אין מגלגלין בטופח. מין קטנית דק שקורין לו בערבי גילבא"ן. ורמב"ם פירש שהוא מין זרע שקורין לו קורטמ"ן ודומה לשעורים, ואומר רבי מאיר שאין מגלגלין זה המין עם שאר מיני זרעים לקצור אותם ביחד, כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים, יפול מזה המין הגרוע, ונמצא מפסיד לעניים: וחכמים מתירים מפני שאפשר. שיפול לקט משאר זרעים כמו מן הטופח. והלכה כחכמים. פירוש אחר, אין מעלין מים בגלגל מן הבור להשקות את השדה או להרביצה עד שיהא משקה טופח עליה, בשעה שהעניים באים בשביל הלקט, מפני שהוא מפסיד לעניים, וחכמים מתירין מפני שאפשר שישומו ההפסד של עניים בזה ויתן בעל השדה כפי השומא שישומו עליו. ולרבי מאיר דאמר אין מגלגלין, שמין לבעל הבית הפסדו ונוטל מן העניים:
ד. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִטֹּל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי, יִטֹּל, וּכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה:
ברטנורה (ד) עני היה באותה שעה. ופטור מלשלם. והלכה כחכמים:
ה. הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב. שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלָּךְ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי:
ברטנורה (ה) המחליף עם העניים. נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט: שלו פטור. מן המעשר מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה: ושל עניים חייב. מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני: שנים שקבלו את השדה. והם עניים: באריסות. למחצה לשליש ולרביע והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו, דכתיב (ויקרא יט) לא תלקט לעני, אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני, ולתת לעני אחר ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על חלק חבירו, הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני: שקבלה ממנו למחצה. שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה. ואע"פ ששכחת העמרים בתלוש בשעת עמור, מכל מקום כאן פטור, דלא קרינן ביה קצירך, הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה שדך, ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט, מאחר שעיקרו במחובר:
ו. הַמּוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, הַמּוֹכֵר מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אָסוּר. לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם אֶת הַפּוֹעֲלִים עַל מְנָת שֶׁיְּלַקֵּט בְּנוֹ אַחֲרָיו. מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת הָעֲנִיִּים לִלְקֹט, אוֹ שֶׁהוּא מַנִּיחַ אֶת אֶחָד וְאֶחָד לֹא, אוֹ שֶׁהוּא מְסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶן, הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים. עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב) אַל תַּסֵג גְּבוּל עוֹלִים:
ברטנורה (ו) המוכר שדהו. שמכר לו שדה וקמתה. אבל מכר את הקמה בלבד ושייר השדה לעצמו, שניהם אסורים בלקט שכחה ופאה, שאצל זה אני קורא שדך, ואצל זה אני קורא קצירך: המוכר מותר. בלקט שכחה ופאה אם הוא עני: על מנת שילקט בנו אחריו. שעל ידי כן הפועל מנכה לו מן השכירות, ונמצא פורע חובו משל עניים: אל תסג גבול עולים. כלומר, אל תקרי עולם אלא עולים, אית דמפרשי אלו עולי מצרים, שלא תשנה האזהרות שבתורה שנתנה ליוצאי מצרים, ואית דמפרשי עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם, וקרי להו עולים לשון כבוד כדרך שקורין לעור סגי נהור:
ז. הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת, שְׁכָחוֹ בַעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פוֹעֲלִים, עָמְדוּ עֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְקַשׁ, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה (ז) ולא שכחו בעל הבית. כגון דבעל הבית בשדה דקאי גביה וזכי ביה. אבל בעל הבית בעיר, הוי שכחה, אף על גב דלא שכחו בעל הבית:
ח. הַמְעַמֵּר לְכוֹבָעוֹת וּלְכֻמְסָאוֹת, לַחֲרָרָה וְלָעֳמָרִים, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. הַמְעַמֵּר לַגָּדִישׁ, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְעַמֵּר לְמָקוֹם שֶׁהוּא גְמַר מְלָאכָה, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ גְמַר מְלָאכָה, אֵין לוֹ שִׁכְחָה. מִמֶּנּוּ וְלַגֹּרֶן, יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
ברטנורה (ח) לכובעות. לעשות מהן כמין כובע בראש, שכך היו רגילים לעשות עטרות של שבולין ולשום בראש: לכומסאות. אינם גבוהים ובולטים למעלה ככובעות, אלא נכפפים למטה שאינו נראה כל כך, כמה דתימא (דברים לב) הלא הוא כמוס עמדי: ולחררה. קצר מעט ועימר כדי לגלגל עיסה לעשות חררה קטנה על גבי גחלים. פירוש אחר, יש שקוצרים התבואה ומגדישים אותה במקום אחד עד שתתאסף, ואז נושאים אותה למקום שדשים התבואה ומקום הדישה נקרא גורן, ומה שמגדישים על גבי קרקע נקרא כובעות כדמות כובע שמשימין בראש, ומה שמגדישים בחפירה בארץ נקרא כומסאות, לשון כמוס עמדי, ומה שמגדישים בעגולה כדמות אבן הרחים נקרא חררה, על שם שהחררה עגולה: ולעמרים. עשה עמרים קטנים וסופו לעשות משנים ושלשה עומר אחד: אין לו שכחה. כלומר מה ששכח בשדה בשעה שמוליך לאחד מן המקומות הללו אינו שכחה, דכתיב (שם כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, מה קציר שאין אחריו קציר אף עמור שאין אחריו עמור, יצא אלו שיש אחריהן עמור: ממנו ולגורן יש לו שכחה. המוליך מאחד מהמקומות הללו לגורן, ושכח עומר באחד מן המקומות הללו הוי שכחה: המעמר לגדיש. ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם יש לו שכחה: ממנו ולגורן. ואם נמלך עליהם אחר כך ומוליכם למקום אחר לדוש אותם אין לו שכחה:
גמרא ברכות דף ו' ע"ב
אָמַר רָב הוּנָא כָּל הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת נִקְרָא רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י"ב) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן. אָמַר אַבַּיֵּי לֹא אֲמָרָן אֶלָּא דְלֹא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא אֲבָל מְהַדֵר אַפֵּיהּ לְבֵּי כְּנִישְׁתָא לֵית לָן בָּהּ. הַהוּא גַבְרָא דַהֲוָה מְצַלֵי אֲחוֹרֵי בֵי כְנִשְׁתָּא וְלֹא מְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְבֵי כְנִשְׁתָּא. חָלַף אֵלִיָּהוּ חַזְיֵיהּ אִידְמֵי לֵיהּ כְטַיְיעָא. אָמַר לֵיהּ כַדוּ בַּר קַיְמַת קָמֵיהּ מָרָךְ שָׁלַף סַפְסָירָא וְקַטְלֵיהּ, אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן לְרַב בִּיבִי בַּר אַבַּיֵּי וְאַמְרֵי לָהּ רַב בִּיבִי לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מָאי (שם) כְּרוּם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם. אָמַר לֵיהּ אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁעוֹמְדִים בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבְנֵי אָדָם מְזַלְזְלִין בָּהֵן. רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוָויְיהוּ כֵּיוַן שֶׁנִּצְטָרַךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת פָּנָיו מִשְׁתַּנּוֹת כִּכְרוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שם) כְּרוּם זֻּלּוּת לִבְנֵי אָדָם. מָאי כְּרוּם כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם וּכְרוּם שְׁמוֹ וְכֵיוַן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גַוְונִין. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי דְאַמְרֵי תַּרְוָויְיהוּ כְּאִלּוּ נִדּוֹן בִּשְׁנֵי דִינִין אֵשׁ וּמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שם ס"ו) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם. וְאָמַר רִבִּי חֲלָבוֹ אָמַר רַב הוּנָא לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה. שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נֶעֱנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים י"ח) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וגו' עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי. עֲנֵנִי שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם. וַעֲנֵנִי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים הֵם. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף בִּתְפִלַּת עַרְבִית שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ"א) תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטוֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר אַף תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה') ה' בֹּקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר אֶעֱרָךְ לָךְ וַאֲצַפֶּה:
רש"י אחורי בית הכנסת. כל פתחי בהכ"נ שלהם היו במזרח והכי תניא בתוספתא דמגילה מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם למזרח והמתפלל אחורי בהכ"נ ואין מחזיר פניו לבהכנ"ס נראה ככופר במי שהצבור מתפללין לפניו והא דרב הונא מוקי ליה אביי בדלא מהדר אפיה לבי כנישתא: טייעא. סוחר ערבי: כדו. שתי: בר. רשויות כי האי דאמרי' בסוכה הא דעייל בבר: כרום זלות. סיפא דקרא דלעיל: דברים שעומדים ברומו של עולם. כגון תפלה שעולה למעלה: כיון שנצטרך אדם לבריות. הוא זל בעיניהם: לראשנו. להיות נושה בנו דמתרגמינן כנושה כרשיא:
זוהר וארא דף כ"ו ע"א
פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר (איוב י"ט) גּוּרוּ (ויקרא נ"ב ב') לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב לְמַעַן תֵּדְעוּן שַׁדּוּן, שַׁדִּין כְּתִיב. גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב מָאן חֶרֶב. דָּא (ויקרא כ"ו) חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. דְּהָא הָאי חֶרֶב קָאִים לְאִסְתַּכְּלָא מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית דְּכָל מָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית נוּקְמָא (ויחי ר"מ ב') דְּנַקְמִין מִנֵּיהּ הָאי חֶרֶב הוּא הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב י"ט) כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חָרֶב. מָאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמָאן דִּמְשַׁקֵּר בִּבְרִית פָּרִישׁ תִּאוּבְתָּא וְלָא נָטִיל מָאן דְּנָטִיל וְלָא יָהִיב לְאַתְרֵיהּ דְּהָא לָא אִתְעַר לְגַבֵּי אַתְרֵיהּ. וְכָל מָאן דְּנָטִיר לֵיהּ לְהָאי בְּרִית אִיהוּ גְרִים לְאִתְעָרָא לְהָא בְּרִית לְאַתְרֵיהּ וְאִתְבָּרְכָאן עִלָּאִין וְתַתָּאִין. מָאן אִתְעַר הָאי בְּרִית לְאַתְרֵיה. כַּד אִשְׁתַּכְּחוּ זַכָּאִין בְּעַלְמָא. מְנָא לַן מֵהָכָא דִּכְתִיב וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֵת אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם. מָאי מְגוּרֵיהֶם כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חָרֶב. בְּגִין דְּאִיהוּ אֲתַר דְּאַשְׁדֵי מָגוֹר בְּעַלְמָא וְעַל דָּא גוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חָרֶב. אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. מִיּוֹמָא דְאִתְקְרִיבוּ לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְחִילוּ בָהּ וּדְחִילוּ (נ"א וּדְחִילוּ דְחִילוּ) עִלָּאָה בָהּ לְמֵיטַר פִּקּוּדוֹי. דְּאִי בְהָאי לָא יִשְׁרֵי (נ"א דְּהָא אִי לָא יִשְׁרֵי) דְּחִילוּ עַל רֵישֵׁיהּ דְּבַר נַשׁ לָא דָחִיל לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוא לְעָלְמִין בִּשְׁאָר פִּקּוּדוֹי. תָּא חֲזֵי בְּאַתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא כַּד אִתְעֲרוּ יִשְׂרָאֵל לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְצַוְּוחוּ לָקֳבְלֵיהּ מַה כְּתִיב וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי דְּהָא בִבְרִית הֲוֵי זָכוֹר. וּכְדֵין אִתְעַר תִּיאוּבְתָּא לְאִתְקַשְּׁרָא כֹלָּא בְּקִשּׁוּרָא חָד. כֵּיוָן דְּהָאי בְּרִית אִתְעַר הָא קִשּׁוּרָא דְכֹלָּא אִתְעַר. וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי לְאִזְדַוְּוגָא לֵיהּ בְּאַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא לָכֵן אֱמוֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ:
תרגום הזוהר פָּתַח רִבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, כָּתוּב, (איוב י"ט) גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב וכו', מַהוּ חֶרֶב. זֶהוּ חֶרֶב נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית. כִּי חֶרֶב הַזּוֹ, עוֹמֶדֶת לְהִסְתַּכֵּל עַל מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית, שֶׁכָּל מִי שֶׁמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית, חֶרֶב זוֹ, הִיא הַנּוֹקֶמֶת מִמֶּנּוּ נְקָמָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כִּי חֵמָה עֲוֹנוֹת חֶרֶב. מַהוּ הַטַּעַם, הוּא, מִשּׁוּם שֶׁכָּל הַמְּשַׁקֵּר בַּבְּרִית, מַרְחִיק הַתַּאֲוָה וְאֵינוֹ נוֹטֵל שֶׁפַע מִי שֶׁנּוֹטֵל, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לִמְקוֹמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נִתְעוֹרֵר אֵלָיו מְקוֹמוֹ. וְכָל מִי שֶׁשּׁוֹמֵר בְּרִית הַזֶּה, הוּא גּוֹרֵם לְעוֹרֵר בְּרִית הַזֶּה לִמְקוֹמוֹ, וּמִתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. מִי מְעוֹרֵר בְּרִית הַזֶּה לִמְקוֹמוֹ. כְּשֶׁנִּמְצָאִים צַדִּיקִים בָּעוֹלָם, מֵאַיִן לָנוּ זֶה. מִכָּאן, שֶׁכָּתוּב, וְגַם הֲקִימוֹתִי אֶת בְּרִיתִי אֹתָם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן, אֵת אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם. מַהוּ מְגוּרֵיהֶם. הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בְּסָמוּךְ. מִשּׁוּם שֶׁהוּא מָקוֹם הַמַּטִּיל מָגוֹר בָּעוֹלָם, שֶׁעַל כֵּן נֶאֱמַר עָלֶיהָ גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב. אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנִּתְקָרְבוּ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, פָּחֲדוּ בָּהּ פַּחַד, מִפְּנֵי ה', וְיִרְאָה עִלָּאָה הָיְתָה בָּהּ. לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו. וְאִם בָּזוֹ, לֹא יַטִּיל הָאָדָם מוֹרָא עַל רֹאשׁוֹ, לֹא יִירָא עוֹד מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָם בִּשְׁאָר הַמִּצְוֹת. בֹּא וּרְאֵה בָּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל מַטָּה, כַּאֲשֶׁר הִתְעוֹרְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְצָעֲקוּ לְפָנָיו, מַה כָּתוּב, וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, כִּי הָיָה זוֹכֵר הַבְּרִית, וְאָז הִתְעוֹרֵר הַחֵשֶׁק לְקַשֵּׁר אֶת הַכֹּל בְּקֶשֶׁר אֶחָד כִּי כֵּיוָן שֶׁהַבְּרִית הִתְעוֹרֵר, הִנֵּה הִתְעוֹרֵר קֶשֶׁר כֹּל, וָאֶזְכּוֹר אֶת בְּרִיתִי, פֵּרוּשׁוֹ, לְחַבֵּר אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְעַל כֵּן כָּתוּב, לָכֵן אֱמוֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי הַוָּיָה וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ההלכות תשובה פ"ג
א. מַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִיבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמיִם זֶה הָרוֹדֶה צִבּוּר בְּחָזְקָה וְהֵן יְרֵאִים וּפוֹחֲדִים מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה וְכַוָּונָתוֹ לִכְבוֹד עַצְמוֹ וְכָל חֲפֵצָיו שֶׁלֹּא לִכְבוֹד שָׁמַיִם. כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲנָשִׁים אֵלּוּ שֶׁמָּנִינוּ אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִיִּשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: ב. וְיֵשׁ עֲבֵירוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֵן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וּכְדַאי הֵן לְהִתְרַחֵק מֵהֶן וּלְהִזָּהֵר. וְאֵלּוּ הֵן הַמְכַנֶּה שֵׁם לַחֲבֵירוֹ וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים וְהַמִּתְכַּבֵּד בְּקָלוֹן חֲבֵירוֹ וְהַמְּבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת וְהַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים: ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְשׁוּבָה אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ וּמֵת הוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁאֵין לָךְ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה אֲפִלּוּ כָּפַר בְּעִקָּר כָּל יָמָיו וּבָאַחֲרוֹנָה שָׁב יֶשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ"ו) שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו: ד. כָּל הָרְשָׁעִים וְהַפּוֹשְׁעִים וְהָעֲבַרְיָינִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֵן שֶׁחָזְרוּ בִתְשׁוּבָה בֵין בְּגָלוּי בֵּין בְּמַטְמוֹנִיּוֹת מְקַבְּלִים אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמי' ג') שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּן שׁוֹבָב הוּא שֶׁהֲרֵי בַּסֵּתֶר שָׁב וְלֹא בַּגָּלוּי מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִתְשׁוּבָה:
מוסר
מהזה"ק ח"ב דף ב' ע"א (ונכתב בלה"ק)
שְׁלשָֹׁה הֵם שֶׁדּוֹחִים הַשְּׁכִינָה מֵהָעוֹלָם וְגוֹרְמִין סִלּוּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַס וְשָׁלוֹם כִּבְיָכוֹל וּבְנֵי אִישׁ הַצוֹעֲקִים בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם וְאֵלּוּ הֵם הַשּׁוֹכֵב עִם נִדָּה שֶׁלֹּא יֵשׁ טֻמְאָה קָשָׁה כְּמוֹ טֻמְאַת הַנִּדָּה וְנִטְמָא הוּא וְכָל הַקָּרֵב אֵלָיו נִטְמָא עִמּוֹ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוֹלֵךְ הַשְּׁכִינָה הוֹלֶכֶת מִשָּׁם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם חֳלָאִים רָעִים עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ אֲשֶׁר יוֹלִיד בְּטֻמְאָתוֹ. מוֹשְׁכִים עָלָיו רוּחַ טֻמְאָה. וְכָל יָמָיו יִהְיֶה בְּטֻמְאָה שֶׁבִּנְיַן וִיסוֹד שֶׁלּוֹ הוּא בְטֻמְאָה חֲמוּרָה וְקָשָׁה מִכָּל הַטֻּמְאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֲשֶׁר מִיָּד שֶׁקָּרַב לְנִדָּה אוֹתָהּ טֻמְאָה קוֹפֶצֶת עָלָיו דִּכְתִיב (ויקרא ט"ו) וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו. וְהַשֵּׁנִי הַשּׁוֹכֵב עִם הַגּוֹיָה שֶׁמַּכְנִיס אוֹת בְּרִית קדֶשׁ בִּרְשׁוּת סִטְרָא אַחֲרָא. דִּכְתִיב (מלאכי ב') וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר. וְלֹא יֵשׁ קִנְאָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּקִנְאַת הַבְּרִית קדֶשׁ. שֶׁהוּא סוֹד שֵׁם הַקָדוֹשׁ וְסוֹד הָאֱמוּנָה. מִי שֶׁמַּכְנִיס אוֹת בְּרִית קדֶשׁ בִּרְשׁוּת סִטְרָא אַחֲרָא כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַמְּשַׁקֵּר בְּחוֹתָם הַמֶּלֶךְ מְשַׁקֵּר בַּמֶּלֶךְ. לֹא יֶשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אִם לֹא בִּתְשׁוּבָה רַבָּה תְּדִירָה. הַשְּׁלִישִׁי הַהוֹרֵג בָּנָיו הָעֻבָּר שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת וְגוֹרֵם לְהָרְגוֹ בְּמֵעֶיהָ הוֹרֵס בִּנְיָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. ה' יַצִילֵנוּ וְיַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה כֵּן יְהִי רָצוֹן:
וארא יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה: וְאָעֵיל יָתְכוֹן לְאַרְעָא דִי קַיֵמִית בְּמֵימְרִי לְמִתַּן יָתַהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְאֶתֵּן יָתַהּ לְכוֹן יְרֻתָּא אֲנָא יְיָ:
רש"י נשאתי את ידי. הרימותיה להשבע בכסאי:
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: וּמַלֵיל משֶׁה כֵּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלָא קַבִּילוּ מִן משֶׁה מִמַעְיַק רוּחָא וּמִפָּלְחָנָא דַהֲוָה קָשְׁיָא עֲלֵיהוֹן:
רש"י ולא שמעו אל משה. לא קבלו תנחומין: מקצר רוח. כל מי שהוא מצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. קרוב לענין זה שמעתי פרשה זו מרבי ברוך ברבי אליעזר, והביא לי ראיה ממקרא זה (ישעיה טז כא) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', למדנו כשהקדוש ברוך הוא מאמן את דבריו אפילו לפרענות מודיע ששמו ה', וכל שכן האמנה לטובה. ורבותינו דרשוהו לענין שלמעלה, שאמר משה (לעיל ה כב) למה הרעתה, אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם באל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת (לעיל ג יג) מה שמו מה אומר אליהם: וגם הקמתי וגו' . וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרבים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב (בראשית לג יט) ויקן את חלקת השדה, לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת (ה כב) למה הרעתה. ואין המדרש מתישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת, שלא נאמר, ושמי ה' לא שאלו לי. ואם תאמר לא הודיעם שכך שמו, הרי תחלה כשנגלה לאברהם בין הבתרים נאמר (בראשית טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. ועוד, היאך הסמיכה נמשכת בדברים שהוא סומך לכאן (פסוק ה) וגם אני שמעתי וגו' (פסוק ו) לכן אמר לבני ישראל. לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו, והדרשה תדרש, שנאמר (ירמיה כג כט) הלוא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות:
(י) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר: (יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: עוּל מַלֵיל לְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם וִישַׁלַח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵהּ:
נביאים - יחזקאל - פרק כט
(ה) וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל לֹא תֵאָסֵף וְלֹא תִקָּבֵץ לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה: וַאֲרַטִּשְׁנָךְ לְמַדְבָּרָא יָתָךְ וְיָת כָּל שִׁלְטוֹנֵי תּוּקְפָּךְ עַל אַפֵּי חַקְּלָא תִּתְרְמֵי נִבְלָתָךְ לָא תִּתְכַּנִּישׁ וְלָא תִּתְקַבַּר לְחַיַּת אַרְעָא וּלְעוֹפָא דִּשְׁמַיָּא מְסַרְתָּךְ לְאִשְׁתֵּיצָאָה:
רש"י ונטשתיך המדברה . זו היא אובדנן של דגים כיון שנטשו על פני היבשה מתים א"י אטינדר"י טו"י בלע"ז :
(ו) וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל: וְיָדְעוּן כָּל יָתְבֵי מִצְרָיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ חֲלַף דַּהֲווּ סְמָךְ קַנְיָא רְעִיעָא לְבֵית יִשְּׂרָאֵל:
רש"י משענת קנה . כמה פעמים סמכו עליהם בימי סנחריב ובימי נבוכדנצר ולא הועיל להם בקנה זה שהוא רך ואינו סומך את הנשען עליו :
(ז) בְּתָפְשָׂם בְּךָ (בכפך) בַכַּף תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם: בְּאִתְכְּנָיוּתְהוֹן בָּךְ בְּיָד מְלָךְ תַּקִּיף תִּתְמְסָר וְיֵיבַד בֵּית רוּחְצָנֵיהוֹן וּבְאִסְתָּמְכוּתְהוֹן עֲלָךְ תִּתְבָּר וְלָא תְּהֵא לְהוֹן לְבֵית סוּמְכְוָן:
רש"י בתפשם בך בכפך . בכף קרי כאדם המהלך ונשען על מקלו : תרוץ . תירצץ : ובקעת להם כל כתף . כתפיהם כאדם הנסמך על קנה ונשבר והאדם נופל עליו והקרומיות נכנסות לו בכתיפיו : והעמדת להם כל מתנים . מאחר שתשבר יצטרכו לחזק את מתניהם ולעמוד עליהם והרי אתה כאדם שחבירו נשען עליו והוא חלש ואומר לו התחזק על מתניך כי לא תסמוך עוד עלי וכן ת"י ולא תהא להון לבי' סומכוון ויש מחליפין והעמדת להם לוהמעדת ואיני רואה את דבריהן , ומנחם חברו עם מעמד רגלים כמוני :
(ח) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ חָרֶב וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה: בְּכֵן כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הָא אֲנָא מַיְיתִי עֲלָךְ דְּקָטְלִין בְּחַרְבָּא וַאֲשִׁיצֵי מִנָּךְ אֲנָשָׁא וּבְעִירָא:
כתובים - משלי - פרק יב
(כו) יָתֵר מֵרֵעֵהוּ צַדִּיק וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תַּתְעֵם: טָב מִן חַבְרֵיהּ צַדִּיקָא וְאָרְחֲהוֹן דְּרַשִׁיעֵי מַתְעֵי לְהוֹן:
רש"י יתר מרעהו צדיק . הצדיק מוותר מדותיו ועובר עליהם יתר לריי"ש בלעז : ודרך רשעים . שהיא למודה להרע היא תתעם :
(כז) לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ וְהוֹן אָדָם יָקָר חָרוּץ: לָא נִסְתַּקְבֵּל צֵידָא לְגַבְרָא נְכִילָא וּמַזָּלֵיהּ דְּבַר אֱנָשׁ דַּהֲבָא יַקִּירָא:
רש"י לא יחרוך . מחובר למקרא שלפניו כלומר דרך רשע תתעהו ולא יחרוך את צידו של רמיה שלו : לא יחרוך . לא יצליח בתרמיתו ולפי שדבר בל' ציד נופל בו ל' חריכה שהציד המצליח צד את העופות וחורכן באש : והון אדם יקר חרוץ . מקרא מסורס הוא והון אדם שהוא חרוץ יקר הוא , ממון אדם כשר יקר הוא : חרוץ . עושה אמת , כמו יד חרוצים תעשיר ( לעיל י ) :
(כח) בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת: בְּאָרְחָא דְצִדְקָא חַיֵּי וְאוֹרַח דְּעַוְתָנָא לְמוֹתָא:
רש"י באורח צדקה חיים ודרך נתיבה . של צדקה : אל מות . לא ימות :
יג (א) בֵּן חָכָם מוּסַר אָב וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה: בַּר חַכִּימָא מְקַבֵּל מַרְדּוּתָא דְאַבָּא וּבְרָא מְמִקְנָא לָא מְקַבֵּל בַּעֲתָא:
רש"י בן חכם מוסר אב . מקרא קצר הוא בן חכם שואל ואוהב מוסר אב וי"א בשביל מוסר האב הוא חכם : ולץ . לא שמע גערה שאינו מקבל תוכחות :
משנה שבת פרק יד
א. שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן, חַיָּב, וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר. הַצָדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר. חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָדָן פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:
ברטנורה (א) שמונה. החולד והעכבר כו' המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני: הצדן חייב. שיש במינן ניצוד: והחובל בהן חייב. דיש להן עור, והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. אי נמי, כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע: ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים: החובל בהן פטור. דאין להן עור: שלא לצורך פטור. דאין במינן ניצוד. חיה ועוף שברשותו הצדן פטור. שהרי ניצודים ועומדים הם: והחובל בהן חייב. דיש להן עור. ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתני' אלא בצריך לדם, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי"ל כל המקלקלין פטורים:
ב. אֵין עוֹשִׂין הִילְמֵי בַּשַּׁבָּת, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלוֹא הוּא הִילְמֵי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מוּעָט. וְאֵילוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין. נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:
ברטנורה (ב) אין עושין הילמי. מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים. אבל עושין מי מלח מועטים כדי לטבל בהן פתו או לתוך התבשיל: והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועט. כלומר, אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים, דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת. אלא אלו ואלו אסורים, מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים: ואלו הן המותרין נותן שמן. בתוך המים בתחילה קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחילה לתוך המלח קודם שיתן את המים, דהשמן מעכבו, שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כוחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחילה ואח"כ את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. ואין הלכה כרבי יוסי:
ג. אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹבְיוֹן בַּשַּׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים, אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר וְשׁוֹתֶה אַבּוּבְרוֹעֶה. כָּל הָאֳכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לִירוֹקָה. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה:
ברטנורה (ג) איזוב יון. מין אזוב שגדל בין הקוצים וממית התולעים שבמעים: שאינו מאכל בריאים. ומוכחא מילתא דלרפואה אכיל ליה, ואסור לאכלו בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים דהוי תולדה דטוחן: אבל אוכל הוא את יועזר. דהרבה אוכלין אותו כשהן בריאים: יועזר. פולי"ן בלע"ז, והוא מכלה התולעים שבכבד: אבוב רועה. עץ שגדל יחידי ואין לו ענפים וקורין אותו בערבי עצא"ל רע"י, והוא טוב למי שניזוק על ששתה מים מגולים: כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. כל דבר שהוא אוכל והבריאים אוכלים אותו יכול אדם לאכלו בשבת אף על פי שהוא מתכוין לרפואה: חוץ ממי דקלים. הם שני אילנות ממיני הדקלים שהיו בארץ ישראל וביניהם מעין מים. והשותה מהם כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו, וכוס שני משלשל, וכוס שלישי מנקה את בני מעים עד שאדם מוציאם צלולים כדרך שהכניסם: וכוס של עקרין. לוקחין שרף אילן, שקורין לו בערבי זא"ג אלכסנדרי"א, ועשב שקורין לו עשב"א אלסדו"ר, פירוש עשב של שמחה, וכרכום, וכותשין אותן ונותנין את עפרן ביין, והאשה זבה שתשתה מהן ג' כוסות תרפא: מפני שהן לירוקה. בעל חולי הנקרא ירקון אם ישתה מהן ירפא מחולי הירקון אבל ישאר עקר ולא יוליד, ולכך נקרא כוס עקרין: לצמאו. אם אינו חולה:
ד. הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יְגַמַּע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וָחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:
ברטנורה (ד) לא יגמע את החומץ. ויפלוט, דמוכחא מילתא דלרפואה הוא. ואם מגמע ובולע, שפיר דמי: לא יסוך בהן יין וחומץ. דאין אדם סך מהן אלא לרפואה: אבל לא שמן ורד. לפי שדמיו יקרים, ומוכחא מילתא דלרפואה קעביד: שכן דרכן לסוך. בלא מכה: רבי שמעון אומר וכו'. ואין הלכה כרבי שמעון:
גמרא שבת דף קי"ז ע"ב
תָּנוּ רַבָּנָן כַּמָּה סְעוּדוֹת חַיָּיב אָדָם לֶאֱכוֹל בְּשַׁבָּת שָׁלש. רִבִּי חִידְקָא אוֹמֵר אַרְבַּע. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן וּשְׁנֵיהֶם מִקְּרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ (שמות ט"ו) וַיֹּאמֶר משֶה אִכְלוּהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ בַּשָּׂדֶה. רִבִּי חִידְקָא סָבַר הַנֵּי תְּלָתָא הַיּוֹם לְבַר מֵאוּרְתָּא. וְרַבָּנָן סַבְרֵי בַּהֲדֵי דְאוּרְתָּא. תְּנַן נָפְלָה דְלֵקָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת. מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְאָכַל. שַׁחֲרִית מַצִילִין מְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְאָכַל. בְּמִנְחָה מַצִילִין מְזוֹן סְעוּדָה אֶחָת. מָאי לָאו דְּלָא אָכַל. לָא דְּאָכַל. וְהָא מִדִּקְתָּנֵי סֵיפָא רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לְעוֹלָם מַצִילִין מְזוֹן שָׁלשׁ סְעוּדוֹת מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא שָׁלשׁ סְבִירָא לֵיהּ. אֶלָּא מַחְוַורְתָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרִבִּי חִידְקָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא כָּל הַמְּקַיֵּים שָׁלשׁ סְעוּדוֹת בְּשַׁבָּת נִצוֹל מִשָּׁלש פּוּרְעָנִיּוֹת. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּמִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם וּמִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (מלאכי ג') הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בֹּא יוֹם וְגוֹמֵר. מִדִּינָה שֶׁל גֵּיהִנָם כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (יחזקאל ל"ח) יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא. מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב הָכָא יוֹם וּכְתִיב הֲתָם (יחזקאל ל"ח) בְּיוֹם בֹּא גוֹג. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רִבִּי יוֹסֵי כָּל הַמְּעַנֵג אֶת הַשַּׁבָּת נוֹתְנִין לוֹ נַחֲלָה בְלֹא מְצָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' נ"ח) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ וְגוֹמֵר. לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית י"ג) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וְגוֹמֵר. וְלֹא כְיִצְחָק שֶׁכָתוּב בּוֹ (שם כ"ו) כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל אֶלָּא כְּיעֲקֹב שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שם כ"ח) וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפוֹנָה וָנֶגְבָּה. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר נִצוֹל מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת כְּתִיב הָכָא (ישעי' נ"ח) וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֶי אָרֶץ וּכְתִיב הֲתָם (דברים ל"ג) וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרוֹךְ:
רש"י תלתא היום. לענין שלשה סעודות בא: לעולם. מצילין מזון שלש סעודות מדלא אמר ארבע לית ליה דר' חידקא: מכלל דת"ק שלשה. סעודות ס"ל דבהאי לא אפליגו אלא דת"ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ולר' יוסי יציל: חבלו של משיח. כדאמרינן בכתובות דור שבן דוד בא בו קטגוריא בתלמידי חכמים: חבלי. לשון חבלי לידה: בלא מצרים. כלומר אין לה קץ: אז תתענג. בתר וקראת לשבת עונג כתיב: נחלת יעקב. ולא נחלת אברהם ויצחק: לארכה ולרחבה. ארץ זו ולא יותר: הארצות האל. ותו לא:
זוהר וארא דף כ"ח ע"א
פָּתַח וְאָמַר (חבקוק ב') כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. כַּמָּה אִית לֵיהּ לְבַר נַשׁ לְאִזְדַּהָרָא מִחוֹבוֹי דְּלָא יֶחֱטָא קָמֵי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאִי יֵימָא מָאן יַסְהִיד בֵּיהּ. הָא אַבְנֵי בֵיתֵיהּ וְאָעֵי בֵיתֵיהּ יַסְהִידוּ בֵיהּ. וּלְזִמְנִין דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד בְּהוּ שְׁלִיחוּתָא. תָּא חֲזֵי חוּטְרָא דְאַהֲרֹן דְּאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שֵׁירוּתָא דְנִסִין עָבַד בֵיה וּתְרֵי שְׁלִיחוּתֵי בֵיהּ אִתְעֲבִידוּ. חָד דְאִיהוּ אָעָא יְבֵישָׁא וּבָלַע לְאִינוּן תַּנִּינְיָיא דִלְהוֹן. וְחָד דְהָא לְשַׁעְתָּא אִתְהַדַּר בְּרוּחָא וְאִתְעֲבִיד בִּרְיָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תִּיפַח רוּחֵיהוֹן דְּאִינוּן דְּאַמְרִין דְּלָא זַמִּין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאֲחֲיָיא מֵתַיָיא וְהֵיךְ יִתְעֲבִיד מִנַיְיהוּ בִרְיָה חַדְתָּא. יֵיתוּן וְיֶחֱמוּן אִינוּן טִפְּשָׁאִין חַיָיבַיָא רְחִיקִין מֵאוֹרַיְיתָא רְחִיקִין מִנֵּיהּ. בִּידֵיהּ דְּאַהֲרֹן הֲוָה חוּטְרָא אָעָא יְבֵישָׁא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְפוּם שַׁעְתָּא אַהְדַּר לֵיהּ בִּרְיָה מְשַׁנְיָא בְרוּחָא וְגוּפָא. אִינוּן גּוּפִין דַּהֲווּ בְהוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין וְנַטְרוּ פִּקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא וְאִשְׁתְּדָלוּ בְאוֹרַיְיתָא יְמָמָא וְלֵילְיָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא טָמִיר לוֹן בְּעַפְרָא. לְבָתַר בְּזִמְנָא דְיַחֲדֵי עָלְמָא עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְיַעֲבִיד לְהוּ בִריָה חַדְתָּא אָמַר רִבִּי חִיָּיא וְלֹא עוֹד אֶלָּא דְהָהוּא גוּפָא דַהֲוָה יָקוּם מַשְׁמַע דִּכְתִיב (ישעיה כ"ו) יִחְיוּ מֵתֶיךָ. וְלָא כְתִיב יִבְרָא. מַשְׁמַע דְּבִרְיָין אִינוּן אֲבָל יִחְיוּ. דְּהָא (בראשית קל"ז ב') גַרְמָא חָד יִשְׁתְּאַר מִן גוּפָא תְחוֹת אַרְעָא וְהַהוּא לָא אִתְרְקַב וְלָא אִתְבְּלֵי בְעַפְרָא לְעָלְמִין. וּבְהַהוּא זִמְנָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרַכֵךְ לֵיהּ וְיַעֲבִיד לֵיה כַּחֲמִירָא בְעִיסָא וְיִסְתַּלַּק וְיִתְפַּשַּׁט לְאַרְבַּע זִוְיָין וּמִנֵּיהּ. יִשְׁתַּכְלַל גּוּפָא וְכָל שַׁיְיפוֹי. וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהִיב בֵּיהּ רוּחָא לְבָתַר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי אֶלְעָזָר הָכִי הוּא. וְתָא חֲזֵי הַהוּא גַרְמָא בְּמָה אִתְרַכַּךְ. בַּטָּל דִּכְתִיב כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךָ וְגוֹמֵר:
תרגום הזוהר פָּתַח וְאָמַר כִּי אֶבֶן מִקִּיר וְגוֹ': כַּמָּה יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִזָּהֵר מֵחַטָּאָיו שֶׁלֹּא יֶחֱטָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאִם תֹּאמַר, מִי מֵעִיד עָלָיו. הִנֵּה אַבְנֵי בֵּיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ מֵעִידִים עָלָיו. וְלִפְעָמִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם שְׁלִיחוּתוֹ. בֹּא וּרְאֵה, מַטֵּה אַהֲרֹן, שֶׁהוּא עֵץ יָבֵשׁ, עָשָׂה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רֵאשִׁית הַנִּסִּים. וּשְׁתֵּי שְׁלִיחוּיוֹת נַעֲשׂוּ בּוֹ, אֶחָד שֶׁהוּא עֵץ יָבֵשׁ וּבָלַע לַתַּנִּינִים שֶׁלָּהֶם. וְאֶחָד, כִּי לְשַׁעְתּוֹ קִבֵּל רוּחַ חַיִּים וְנַעֲשֶׂה בְּרִיָּה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תִּפַּח רוּחָם שֶׁל אוֹתָם הָאוֹמְרִים, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים, שֶׁאֵיךְ אֶפְשָׁר, שֶׁיַּעֲשֶׂה מֵהֶם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. יָבֹאוּ וְיִרְאוּ אֵלּוּ הָרְשָׁעִים הַשּׁוֹטִים הָרְחוֹקִים מִתּוֹרָה וּרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שֶׁבְּיָדָיו שֶׁל אַהֲרֹן הָיָה מַטֶּה, עֵץ יָבֵשׁ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֶחֱזִירוֹ לְפִי שָׁעָה לִבְרִיָּה, שֶׁנִּשְׁתַּנָּה בְּרוּחַ וְגוּף, אֵלּוּ הַגּוּפִים שֶׁכְּבָר הָיוּ בָּהֶם רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת קְדוֹשׁוֹת, וְשָׁמְרוּ מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה יָמִים וְלֵילוֹת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִטְמִין אוֹתָם בְּעָפָר, הִנֵּה אַחַר כָּךְ בָּעֵת שֶׁיִּתְחַדֵשׁ הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ אַחַר גְּמָר הַתִּקּוּן, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה אוֹתָם בְּרִיָּה חֲדָשָׁה. אָמַר רַבִּי חִיָּא וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אוֹתוֹ גּוּף שֶׁהָיָה, יָקוּם. זֶה מַשְׁמָע, שֶׁכָּתוּב, יִחְיוּ מֵתֶיךְ, וְלֹא כָּתוּב, יִבָּרֵא, מַשְׁמָע שֶׁהֵם כְּבָר נִבְרְאוּ, אֲבָל צְרִיכִים רַק שֶׁיִּחְיוּ. כִּי עֶצֶם אַחַת תִּשָּׁאֵר מִן הַגּוּף מִתַּחַת הָאָרֶץ, וְהָעֶצֶם הַהִיא אֵינָהּ נִרְקֶבֶת וְאֵינָהּ נֶעֱדֶרֶת בָּעָפָר לְעוֹלָם, וּבָעֵת הַהִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְרַכֵּךְ אוֹתָהּ, וְיַעֲשֶׂה אוֹתָהּ כִּשְׂאוֹר בַּבָּצֵק, וְתַעֲלֶה וְתִתְפַּשֵּׁט לְאַרְבַּע זָוִיּוֹת, וּמִמֶּנָּהּ יִשְׁתָּכְלֵל הַגּוּף וְכָל אֵבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָרוּחַ. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר כֵּן הוּא. וּבֹא וּרְאֵה, הָעֶצֶם הַזּוֹ בַּמֶּה מִתְרַכֶּכֶת, בְּטָל. שֶׁכָּתוּב, כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּךְ וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ההלכות תשובה פ"ב
א. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה דְבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה אַרְבָּעָה מֵהֶן עָוֹן גָּדוֹל וְהָעוֹשֵׂה אַחַת מֵהֶן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְפִּיק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה לְפִי גוֹדֶל חֶטְאוֹ וְאֵלּוּ הֵן. הַמַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים וּבִכְלַל עֲוֹן זֶה הַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה: ב. הַמַּטֶּה אֶת חֲבֵירוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְרָעָה כְּגוֹן מֵסִית וּמַדִּיחַ: ג. הָרוֹאֶה בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מוֹחֶה בְיָדוֹ דְּהוֹאִיל וּבְנוֹ בִרְשׁוּתוֹ אִילוּ מִיחָה בּוֹ הָיָה פּוֹרֵשׁ וְנִמְצָא כְּמַחֲטִיאוֹ וּבִכְלַל עָוֹן זֶה כָּל שֶׁאֶפְשַׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בַּאֲחֵרִים בֵּין יָחִיד בֵּין רַבִּים וְלֹא מִיחָה אֶלָּא מַנִּיחָם בְּכִשְׁלוֹנָם: ד. הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב וּבִכְלַל זֶה אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּיפּוּרִים מְכַפֵּר:
מוסר
מהזה"ק ח"ב דף ב' ע"ב (ונכתב בלה"ק)
הַגּוֹרֵם שֶׁיָּמוּת הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִשְׁתּוֹ שָׁלשׁ רָעוֹת עוֹשֶׂה שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ סוֹבֵל וְהָעוֹלָם הוֹלֵךְ וְצוֹעֵר מְעַט מְעַט וְלֹא נוֹדַע וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. וְחֶרֶב וְרָעָב וְדֶבֶר בָּאִים לָעוֹלָם. וְאֵלֶּה הֵם הוֹרֵג בָּנָיו הוֹרֵס בִּנְיָן הַמֶּלֶךְ דּוֹחֶה הַשְּׁכִינָה וְהָעוֹלָם נִדּוֹן בְּכָל דִּינִים הָאֲמוּרִים. אוֹי עַל הָאִישׁ הַהוּא אוֹי לוֹ אוֹי לְנַפְשׁוֹ נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ כַּמָּה וְכַמָּה רְבָבוֹת וְהָיוּ בְּגָלוּת וְנִשְׁמְרוּ מִנִדָּה וּמִגּוֹיָה וּמֵהֲרִיגַת זַרְעָם וְאַף שֶׁנִּגְזַר (שמות ב') כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאוֹרָה תַּשְׁלִיכוּהוּ לֹא הָיָה שׁוּם אֶחָד שֶׁהָרַג הָעֻבָּר בִּמְעֵי אִשָּׁה כָל שֶׁכֵּן אַחַר שֶׁנּוֹלַד וּבִזְכוּת זֶה יָצְאוּ מֵהַגָּלוּת. וְאַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיִּשְׁמוֹר אוֹת בְּרִית קדֶשׁ כִּי מִלְּבַד עוֹנְשׁוֹ הֶעָצוּם גּוֹרֵם לְגָלוּת יִשְׂרָאֵל. ה' בְּרַחֲמָיו יַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה:
וארא יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: וּמַלִיל משֶׁה קֳדָם יְיָ לְמֵימָר הָא בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָא קַבִּילוּ מִנִי וְאֵכְדֵין יְקַבֵּל מִנִי פַרְעֹה וַאֲנָא יַקִיר מַמְלָל:
רש"י ואיך ישמעני פרעה. זה אחד מעשרה קל וחמר שבתורה: ערל שפתים. אטום שפתים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום (ירמיה ו י) ערלה אזנם, אטומה משמוע, (ירמיה ט כה) ערלי לב, אטומים מהבין, (חבקוק ב טז) שתה גם אתה והערל, והאטם משכרות כוס הקללה. ערלת בשר, שהגיד אטום ומכסה בה. (ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו, עשו לו אטם וכסוי אסור שיבדיל בפני אכילתו, (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכסה ומבדל מלאכלו:
(יג) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה וְעִם אַהֲרֹן וּפַקֵדִנוּן לְוָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְוָת פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרָיִם לְאַפָּקָא יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
רש"י וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שאמר משה (פסוק יב) ואני ערל שפתים, צירף לו הקדוש ברוך הוא את אהרן להיות לו לפה ולמליץ: ויצום אל בני ישראל. צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם: ואל פרעה מלך מצרים. צום עליו לחלק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו. ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יד) ללמדנו היאך נלדו משה ואהרן ובמי נתיחסו:
(יד) שני אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן: אִלֵין רֵישֵׁי בֵית אֲבָהָתְהוֹן בְּנֵי רְאוּבֵן בּוּכְרָא דְיִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אִלֵין זַרְעֲיַת רְאוּבֵן:
רש"י אלה ראשי בית אבתם. מתוך שהזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן. [ובפסיקתא רבתי ראיתי לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם] :
(טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן: וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בַּר כְּנַעֲנֵיתָא אִלֵין זַרְעֲיַת שִׁמְעוֹן: (טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה: וְאִלֵין שְׁמָהַת בְּנֵי לֵוִי לְתוּלְדָתְהוֹן גֵרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵי לֵוִי מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע שְׁנִין:
רש"י ושני חיי לוי וגו' . למה נמנו שנותיו של לוי, להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קים לא היה שעבוד, שנאמר (שמות א ו) וימת יוסף וכל אחיו, ואחר כך (שם ח) ויקם מלך חדש, ולוי האריך ימים על כלם:
נביאים - יחזקאל - פרק כט
(ט) וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה יַעַן אָמַר יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי: וּתְהִי אַרְעָא דְּמִצְרָיִם לְאִשְׁתָּמְמוּ וְחוֹרָבָא וְיָדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ חֲלַף דַּאֲמַר מַלְכוּתָא דִּילִי וַאֲנָא כָּבְשִׁית: (י) לָכֵן הִנְנִי אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ: בְּכֵן הָא אֲנָא שְׁלָח רוּגְזֵי עֲלָךְ וְעַל מַלְכוּתָךְ וְאֶתֵּן יָת אַרְעָא דְּמִצְרָיִם לְחוֹרֶב צָדוּ וְשָׁמְמוּ מִמִּגְדַּל סְוֵנֵה וְעַד תְּחוּם כּוּשׁ: (יא) לֹא תַעֲבָר בָּהּ רֶגֶל אָדָם וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר בָּהּ וְלֹא תֵשֵׁב אַרְבָּעִים שָׁנָה: לָא תַּעֲבָר בַּהּ רַגְלָא אֱנָשָׁא וְרַגְלָא דִּבְעִירָא לָא תַּעֲבָר בַּהּ וְלָא תִּתְיְתָב אַרְבְּעִין שְׁנִין:
רש"י ולא תשב ארבעים שנה . ארבעים ושתים שני רעבון נגזרו בחלום פרעה כנגד שלשה פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות ( בראשית מא ) ראה וספרו ליוסף הרי שני פעמים ויוסף אמר לו שבע הפרות הרקות והרעות וז' השבלים הרקות ( שם ) הרי ארבעים ושתים לרעב ולא היה להם אלא שתים שנאמר כי זה שנתי' הרעב ( שם מ"ה ) ומשירד יעקב למצרים פסק הרעב שהרי בשנה השלישית זרעו שנאמר ותן זרע ונחיה וגו' ( שם מז ) והארבעים נפרעו להם עכשיו : תשב ארבעים שנה . תשב שר"א אשיגיא"ה בלע"ז :