פרשת קדושים · קדושים יום שלישי
תורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יא) לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: לָא תִּגְנְבוּן וְלָא תְכַדְבוּן וְלָא תְשַׁקְרוּן אֱנַשׁ בְּחַבְרֵהּ:
רש"י לא תגנבו. אזהרה לגונב ממון, אבל לא תגנוב (שמות כ יג) שבעשרת הדברות, אזהרה לגונב נפשות, דבר הלמד מענינו, דבר שחיבין עליו מיתת בית דין: ולא תכחשו. לפי שנאמר (ויקרא ה כב) וכחש בה, משלם קרן וחומש. למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תכחשו: ולא תשקרו. לפי שנאמר (שם) ונשבע על שקר, ישלם קרן וחומש. למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר ולא תשקרו: לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו. אם גנבת, סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להשבע לשקר:
(יב) וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: וְלָא תִשָׁבְעוּן בִּשְׁמִי לְשִׁקְרָא וְתַחֵל יָת שְׁמָא דֶאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ:
רש"י ולא תשבעו בשמי. למה נאמר, לפי שנאמר (שמות כ ז) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, יכול לא יהא חיב אלא על שם המיוחד, מנין לרבות כל הכנויין, תלמוד לומר ולא תשבעו בשמי לשקר, כל שם שיש לי:
(יג) לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לָא תַעֲשׁוֹק יָת חַבְרָךְ וְלָא תְאַנֵס לָא תְבִית אַגְרָא דַאֲגִירָא לְוָתָךְ עַד צַפְרָא:
רש"י לא תעשק. זה הכובש שכר שכיר: לא תלין. לשון נקבה מוסב על הפעלה: עד בקר. בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעלתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות:
(יד) לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: לָא תְלוּטּ דְלָא שָׁמַע וְקֳדָם דְלָא חָזֵי לָא תְשִׂים תַּקְלָא וְתִדְחַל מֵאֱלָהָךְ אֲנָא יְיָ:
רש"י לא תקלל חרש. אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם, תלמוד לומר (שמות כב כז) בעמך לא תאר, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים: ולפני עור לא תתן מכשל. לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה המנו: ויראת מאלהיך. לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכונתי, לפיכך נאמר בו ויראת מאלהיך המכיר מחשבותיך. וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו, נאמר בו ויראת מאלהיך:
(טו) שני לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ: לָא תַעְבְּדוּן שְׁקַר בְּדִינָא לָא תִסַב אַפֵּי מַסְכֵּנָא וְלָא תֶהְדַר אַפֵּי רַבָּא בְּקוּשְׁטָא תְּדִינֵהּ לְחַבְרָךְ:
רש"י לא תעשו עול במשפט. מלמד שהדין המקלקל את הדין קרוי עול, שנאוי ומשקץ, חרם ותועבה. שהעול קרוי תועבה, שנאמר (דברים כה טז) כי תועבת ה' וגו' כל עשה עול, והתועבה קרויה שקץ וחרם, שנאמר (שם ז כו) ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו' : לא תשא פני דל. שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חיב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות: ולא תהדר פני גדול. שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה, היאך אבישנו ואראה בבשתו, עונש יש בדבר, לכך נאמר ולא תהדר פני גדול: בצדק תשפט עמיתך. כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חברך לכף זכות:
נביאים - יחזקאל - פרק כ
(יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם: וְאַף יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי יְהָבִית לְהוֹן לְמֶהֱוֵי לְאָת בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיהוֹן לְמִידַע אֲרֵי אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן:
רש"י להיות לאות . אות גדול הוא להם שנתתי את יום מנוחתי להם למנוחה הרי היכר גדול שקדשתים לי :
(יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם: וְסָרִיבוּ עַל מֵימְרִי בֵּית יִשְּׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא בִּקְיָימַי לָא הַלִּיכוּ וְיַת דִינַי קָצוּ דְּאִם יַעְבִיד יַתְהוֹן אֱנָשָׁא וְיֵיחֵי בְהוֹן חַיֵּי עַלְמָא וְיָת יוֹמָא שַׁבַּיָּא דִּילִי אָחִילוּ לַחֲדָא וַאֲמָרִית לְמִשְׁפַּךְ חֵימְתִי עֲלֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא לְשֵׁצָיוּתְהוֹן:
רש"י בחוקותי לא הלכו . נסו אותי בעגל וברפידים מלקבל את התורה והותירו מן המן : ואת שבתותי חללו . יצאו מן העם ללקוט מן :
(יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם: וַעֲבָדִית בְּדִיל שְׁמִי לְבִלְתִּי דְּלָא יִתְחַל לְעֵינֵי עַמְמַיָּא דְאַפֵקְתִּנּוּן לְעֵינֵיהוֹן: (טו) וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: וְאַף אֲנָא קַיֵּמִית בְּמֵימְרִי לְהוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּדִיל דְּלָא לְאַעֲלָא יַתְהוֹן לְאַרְעָא דִּי יְהָבִית עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ תּוּשְׁבְּחָא הִיא לְכָל מְדִינָתָא: (טז) יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ: חֲלַף דִּי בְּדִינַי קָצוּ וְיָת קְיָמַי לָא הַלִּיכוּ בְהוֹן וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִּילִי אָחִילוּ אֲרֵי בָּתַר פּוּלְחַן טַעֲוָתְהוֹן לִבְּהוֹן טָעֵי:
כתובים - משלי - פרק כו
(כד) (בשפתו) בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא וּבְקִרְבּוֹ יָשִׁית מִרְמָה: מִן שִּׂפְוָתֵיהּ מִתְיְדַע סָנְאָה וּבְגַוֵיהּ סָאֵם רַמְיוּתָא:
רש"י ינכר שונא . בדבורו מתנכר השונא שלא יכירו שהוא שונא , דישקנוייש"ט בלעז :
(כה) כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ: וְאִין מְחַנֵן בְּקָלֵיהּ לָא תְהֵימִין בֵּיהּ מְטוּל דִּשְׁבַע בִּישָׁתָא אִית בְּלִבֵּיהּ: (כו) תִּכַּסֶּה שִׂנְאָה בְּמַשָּׁאוֹן תִּגָּלֶה רָעָתוֹ בְקָהָל: דִּמְכַסֶה סְנוּאֲתָא בְּמוּרְסְתָא תִּתְגְלֵי בִּישְׁתֵּיהּ בִּכְנִישְׁתָּא:
רש"י תכסה שנאה . העוש' מעשיו במחשך ומכסה במשאון שהוא חושך ( ס"א שואת חשך ) את הדבר השנאוי להקב"ה סוף שהקב"ה מגלה רעתו בקהל שיכירו בו שהוא רשע :
(כז) כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב: דְּחָפֵר גוּמְצָא בֵּיהּ נִפּוּל וְדִמְעַרְגֵל כֵּיפָא עֲלוֹי הָפְכָא:
רש"י כורה שחת . כגון בלעם שהשיא עצה לבלק על ישראל והפיל מהם כ"ד אלף ובא למדין לתבוע שכרו ונהרג ביד ישראל : וגולל . כלומר סופו של המעמיד מכשול שיכשל בו : וגולל אבן . מגללו ממקום למקום שיכשלו בו בני אדם , ואגדה פותרו באבימלך שהרג שבעים אחיו על אבן אחת וסוף מת באבן שנאמר ותשלך אשה אחת פלח רכב ותרץ גלגלתו וגו' ( שופטים ט' ) :
(כח) לְשׁוֹן שֶׁקֶר יִשְׂנָא דַכָּיו וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה: לִישָׁנָא דְשִׁקְרָא סָנֵי אָרְחֲתָא דְקוּשְׁטָא וּפוּמָא דִפְלִיג עָבֵיד תַּרְכוּנְתָּא:
רש"י ישנא דכיו . מי שמקבל לשון הרע שונא את הנדכאים תחתיו שכן על לשון הרע רדף שאול לדוד והרג נוב : ופה חלק . פה של חלקלקות : יעשה מדחה . עושה דיחוי שדוחה את מקבלו מעל הקב"ה :
משנה קידושין פרק א
א. הָאִשָׁה נִקְנֵית בְּשָׁלשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִינָר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְּאִסָר הָאִיטַלְקִי. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבָּעַל. הַיְבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה. וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם:
ברטנורה (א) האשה נקנית. לפי שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה, תנא האשה נקנית ולא תנא האיש קונה. ואיידי דתנא רישא האשה נקנית, תנא סיפא היבמה נקנית, ואע"ג דיבמה נקנית ליבם בין מדעתה בין שלא מדעתה: נקנית בכסף. דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא (דברים כ"ד) כי יקח איש אשה, וכתיב התם (בראשית כ"ו) נתתי כסף השדה קח ממני: בשטר. כגון שכתב לה על הנייר או על החרס ואע"פ שאין בו שוה פרוטה, בתך מקודשת לי, בתך מאורסת לי, בתך לי לאנתו, ונתנו לה בפני עדים. וילפינן לה מדכתיב (דברים כ"ד) ויצאה והיתה, מה יציאה בשטר, כדכתיב (שם) וכתב לה ספר כריתות, אף הויה בשטר: ובביאה. בא עליה בפני עדים לשם קדושין, דכתיב (שם) כי יקח איש אשה ובעלה. ואע"פ שאין לך קדושין מפורשים בתורה יותר מקדושי ביאה, אמרו חכמים שהמקדש בביאה מכין אותו מכת מרדות, שלא יהיו בני ישראל פרוצין: בפרוטה. היא חצי שעורה של כסף: היבמה נקנית. ליבם להיות כאשתו לכל דבר, בביאה. אבל כסף ושטר לא מהנו בה מדאורייתא, אלא רבנן הוא דתקון דמהני בה מאמר לפסלה על שאר האחין, אבל לא לפטרה מן החליצה, ולא להטמא לה:
ב. עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּשָּׁנִים וּבַיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כָּסֶף. יְתֵרָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּסִימָנִין. הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִרְצִיעָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן:
ברטנורה (ב) עבד עברי נקנה בכסף. דכתיב (ויקרא כ"ה) מכסף מקנתו, מלמד שהוא נקנה בכסף: ובשטר. שנאמר באמה העבריה (שמות כ"א) אם אחרת יקח לו, הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת בשטר אף האמה בשטר, וילמוד עבד עברי מאמה העבריה, דכתיב (דברים ט"ו) העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה: בשנים. לסוף ו' שנים יצא חפשי, ואפילו היתה שמטה בתוך שש שנים, עובד, דכתיב (שמות כ"א) שש שנים יעבוד ובשביעית. פעמים שהוא עובד בשביעית: וביובל. אם פגע יובל בתוך שש שנים, מוציאו: ובגרעון כסף. דכתיב באמה העבריה (שם) והפדה, והוקש עברי לעבריה, אם קנאו רבו בשש מנים והוא עתיד לצאת לסוף ו', נמצא קונה עבודת כל שנה במנה, כשבא לפדות עצמו מגרע לו רבו מפדיונו דמי עבודת השנים שעבד: יתירה עליו אמה. שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות, כדילפינן מויצאה חנם, ריבה לה יציאה לזו, שיוצאה בסימנים: ובמיתת האדון. דכתיב ועבדו לעולם, לו ולא לבן. אבל הנמכר ומת האדון בתוך ו', עובד לבן, דכתיב שש שנים יעבוד, בין לו בין לבנו. ודוקא לבן עובד כל שש אם מת האדון, אבל לבת ולאח ולשאר יורשים אינו עובד, דכתיב (דברים ט"ז) ועבדך שש שנים, לך ולא ליורשים. ואמה העבריה קונה עצמה במיתת האדון כנרצע, דכתיב גבי נרצע (שם) ואף לאמתך תעשה כן:
ג. עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְּכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים:
ברטנורה (ג) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. דכתיב (ויקרא כ"ה) והתנחלתם אותם לבניכם [אחריכם] לרשת אחוזה, הקיש עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וחזקת העבד, כגון שהתיר מנעל לרבו, או הנעילו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו או שהגביה הרב את העבד, קנאו: בכסף ע"י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין. אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו ע"מ שאין לרבו רשות בו, דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו: ובשטר ע"י עצמו. דסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, שאם עבד כהן הוא, פוסלו מלאכול בתרומה, ואם עבד ישראל הוא, אוסרו בשפחה. ומשום הכי קאמר דאינו יוצא לחירות בשטר ע"י אחרים אלא ע"י עצמו, דכיון דחובה היא לו אין חבין לאדם אלא בפניו. וכסף דע"י אחרים שאני, שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין לו, אלא קבלת הרב, והרב אינו נעשה שלוחו, אלא לצורך עצמו, ומקנהו מאליו: וחכ"א בכסף ע"י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו, הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו ע"י עצמו. וכ"ש ע"י אחרים: ובשטר ע"י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, וזכין לאדם שלא בפניו. והלכה כחכמים. והעבד כנעני קונה עצמו אם סימא רבו את עינו או הפיל את שנו או קטע ממנו א' מכ"ד ראשי אברים, שהם [ראשי] אצבעות ידים, ואצבעות רגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הזכרות, וראשי שדים באשה. והוא דלא חשיב להו במתניתין בכלל הדברים שהעבד קונה את עצמו, משום דהיוצא בראשי אברים צריך גט שחרור מרבו, והיינו קונה את עצמו בשטר: ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום, דאף מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו. ואם בא להפדות ע"י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים שיתנוהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו:
ד. בְּהֵמָה גַסָה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה בְּהַגְבָּהָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּהֵמָה דַקָּה נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה:
ברטנורה (ד) במסירה. בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה: בהגבהה. ולא במשיכה: נקנית במשיכה. ואע"ג דאפשר בהגבהה, מ"מ נקנית במשיכה, משום דמסרכא, שהיא מתחזקת בצפרניה תמיד ליאחז ע"ג קרקע. ופסק ההלכה, בין בהמה דקה בין בהמה גסה נקנית במשיכה וכ"ש בהגבהה. ומשיכה קונה בסימטא שהיא זוית של רשות הרבים, ובחצר של שניהם. ומסירה קונה ברה"ר, ובחצר שאינה של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום. וכל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה. ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. וכן דבר הנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה:
ה. נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת, נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת, נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. וְזוֹקְקִין (נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת) אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:
ברטנורה (ה) נכסים שיש להם אחריות. היינו קרקעות, שהמלוה את חבירו סומך עליהם לפי שקיימים ועומדים. ופירוש אחריות, חזרה, שחוזר המלוה עליהם וטורף אותם מן הלקוחות כשלא ימצא כלום ללוה: נקנין בכסף. דכתיב (ירמיה ל"ב) שדות בכסף יקנו. והני מילי במקום שאין רגילין לכתוב שטר, אבל במקום שרגילין לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב שטר: בשטר. שכותב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך שדי קנויה לך ומוסרו לקונה. ודוקא במתנה נקנה הקרקע בשטר. אבל במכירה, עד שיתן את הכסף. אלא א"כ מוכר שדהו מפני רעתה, דבהא קנה בשטר לחודיה. ומנלן דמקרקעי נקנין בשטר, דכתיב (ירמיה ל"ב) וכתוב בספר וחתום: ובחזקה. כגון שחפר בקרקע מעט, או נעל, וגדר, ופרץ כל שהוא בפני המוכר. ואם היה שלא בפניו, צריך שיאמר לו לך חזק וקני. ומנא לן שקרקע נקנה בחזקה, דכתיב (דברים י"א) וירשתם אותה וישבתם בה, במה ירשתם בישיבה: ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. דכתיב (ויקרא כ"ה) או קנה מיד עמיתך, דבר שאפשר לתתו מיד ליד אינו נקנה אלא בנתינה מיד ליד: נקנין עם נכסים כו'. אם מכר מטלטלין עם הקרקע, כיון שקנה לוקח הקרקע באחת מג' קנינים הללו, נקנו מטלטלין עמה. והוא שיאמר לו קנה [הני] אגב קרקע. ונפקא לן מקרא דכתיב בדברי הימים (ב' כ"א ג') ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות: וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות כו'. אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות, היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין, זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם ע"י גלגול שבועה. ולמדנו גלגול שבועה מסוטה, דכתיב (במדבר ה') ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר. אמן שלא שטיתי ארוסה, אמן שלא שטיתי נשואה, שומרת יבם, וכנוסה:
ו. כָּל הַנַּעֲשֶׂה דָמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו. כֵּיצַד, הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה, נִתְחַיַּב זֶה בַּחֲלִיפָיו. רְשׁוּת הַגָּבוֹהַּ, בְּכָסֶף. וּרְשׁוּת הַהֶדְיוֹט, בַּחֲזָקָה. אֲמִירָתוֹ לַגָּבוֹהַּ, כִּמְסִירָתוֹ לַהֶדְיוֹט:
ברטנורה (ו) כל הנעשה דמים באחר. מפרש בגמרא כל הנישום דמים באחר, כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו, דהיינו כל מטלטלין בר ממטבע: כיון שזכה זה. כלומר כיון שמשך האחד נתחייב האחר בחליפין בכ"מ שהם, אם מתו או אבדו ואע"פ שלא משך, לפי שבמשיכת המוכר את הסודר או את החפץ, נקנה המקח ללוקח בכ"מ שהוא. ואע"פ שאין בחפץ שקונים בו שוה פרוטה. ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות, שאלו אין קונין בהם. וכל הדברים נקנים בחליפין, מטלטלין עבדים וקרקעות. חוץ מהמטבע שאינו נקנה בחליפין, משום דדעתיה דאינש אצורתא דמטבע לא על גופיה, וצורתא עבידא דבטלה. לפיכך אם לקח אדם מטבע בלא משקל ובלא מנין, ואמר אלו חלופי שדה פלונית, או עבד פלוני, או חפץ פלוני, כיון שמשך זה, נתחייב האחר בחליפיו, דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. ואין שום דרך שיועיל בקניית המטבע היכא דליתיה בעיניה, אלא להקנותו אגב קרקע: רשות הגבוה בכסף. גזבר שנתן מעות בבהמה לצורך הקדש, אפילו היא בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה אלא בחזקה, כלומר עד שימשוך. ואם נתן ההדיוט דמים על החפץ, כל זמן שלא משך החפץ לא קנה, ומחזיר המוכר את הדמים אם חוזר בו ממכירת החפץ, וצריך לקבל עליו מי שפרע. אבל אם משך הלוקח החפץ, אע"פ שעדיין לא נתן הדמים שהתנה, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו. ואם לא נתן דמים ולא משך החפץ, אלא שנתפשרו על המקח בפני עדים ונתרצה זה שיקנה בכך וכך, ונתרצה חבירו למכור בכך ובכך, אפילו אמר אתם עדי אין באלה הדברים כלום, ואפילו מי שפרע אין כאן: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. האומר שור זה עולה, בית זה הקדש, אפילו בסוף העולם, קנה. ובהדיוט לא קנה עד שימשוך בבהמה, ויחזיק בבית:
ז. כָּל מִצְוֹת הַבֵּן עַל הָאָב, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוֹת הָאָב עַל הַבֵּן, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא, אֲנָשִׁים חַיָּבִין וְנָשִׁים פְּטוּרוֹת. וְכָל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָא, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין. וְכָל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה בֵּין שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָא בֵּין שֶׁלֹּא הַזְּמָן גְּרָמָא, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים חַיָּבִין, חוּץ מִבַּל תַּשְׁחִית וּבַל תַּקִּיף וּבַל תִּטַּמֵּא לַמֵּתִים:
ברטנורה (ז) כל מצות הבן על האב. כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו. והן ששה דברים, למולו, לפדותו אם הוא בכור, ללמדו תורה, ללמדו אומנות, להשיאו אשה, להשיטו בנהר: אנשים חייבים. האב חייב במצות הללו לבנו, והאם פטורה: וכל מצות האב. המוטלות על הבן לעשות לאביו, שהם מורא וכבוד. מורא, לא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו, ולא יכריע את דבריו. כבוד, מאכיל ומשקה. מלביש ומכסה. מכניס ומוציא: אחד אנשים ואחד נשים חייבים. הבנים והבנות חייבים: וכל מצות עשה שהזמן גרמא. שהזמן גרם למצוה שתבא, כגון שופר, סוכה, לולב, וציצית: שלא הזמן גרמא. כגון מזוזה, מעקה, אבדה, ושלוח הקן. והני תרי כללי לאו דוקא, כדקיי"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, שהרי מצה בליל הפסח, ושמחה במועדים, והקהל בחג הסוכות, כולן מ"ע שהזמן גרמא הן ונשים חייבות. ות"ת, ופריה ורביה, ופדיון הבן, ממ"ע שלא הזמן גרמא הן ונשים פטורות. אבל כללא בתרא דכל מצות לא תעשה אחד אנשים ואחד נשים חייבים, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים, כללא דוקא הוא, וילפינן ליה מדכתיב (במדבר ה') איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה: חוץ מבל תקיף ובל תשחית. דכתיב (ויקרא י"ט) לא תקיפו פאת ראשכם, ולא תשחית את פאת זקנך. כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה. והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומנלן דליתנהו בהשחתה, דכתיב פאת זקנך, ולא כתיב פאת זקנכם, מאי זקנך, זקנך ולא זקן אשתך: ובל תטמא למתים. דכתיב (שם כ"א) אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן:
ח. הַסְּמִיכוֹת וְהַתְּנוּפוֹת וְהַהַגָּשׁוֹת וְהַקְּמִיצוֹת וְהַהַקְטָרוֹת וְהַמְּלִיקוֹת וְהַהַזָּאוֹת וְהַקַּבָּלוֹת, נוֹהֲגוֹת בָּאֲנָשִׁים וְלֹא בַנָּשִׁים, חוּץ מִמִּנְחַת סוֹטָה וּנְזִירָה שֶׁהֵן מְנִיפוֹת:
ברטנורה (ח) הסמיכות והתנופות. אינה סומכת, ואינה מניפה, ואינה מגשת מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטה, אם היא כהנת, ואינה קומצת ולא מקטרת, ואינה מולקת עוף, ואינה מקבלת דם במזרק, ואינה מזה דם: חוץ מסוטה ונזירה שהן מניפות. מנחתן בעצמן, שמנחתן טעונה תנופה בבעלים:
ט. כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בָאָרֶץ, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָאָרֶץ. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ, נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִן הֶחָדָשׁ:
ברטנורה (ט) כל מצוה שאינה תלויה בארץ. כל מצוה שהיא חובת הגוף, מיקרי אינה תלויה בארץ. ושהיא חובת קרקע, מיקרי תלויה בארץ: חוץ מן הערלה. שנוהגת בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. וכלאי הכרם בחוצה לארץ מדרבנן. וכלאי זרעים מותרין לזרעם בחוץ לארץ: ר' אליעזר אומר אף חדש. אסור בחוץ לארץ מן התורה, אע"פ שהוא חובת קרקע. שנאמר (ויקרא כ"ג) בכל מושבותיכם, בכ"מ שאתם יושבים. והלכה כר"א:
י. כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ, לֹא בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ד) וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בַמִּקְרָא וְלֹא בַמִּשְׁנָה וְלֹא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב:
ברטנורה (י) כל העושה מצוה אחת. יתירה על זכיותיו, כדי שיהיו זכיותיו מרובין מעונותיו: מטיבין לו ומאריכין את ימיו. לעולם הבא: ונוחל את הארץ. ארץ החיים: וכל שאינו עושה מצוה אחת. שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב, אלא נשארו עונותיו מרובין: ולא בדרך ארץ. שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות: אינו מן הישוב. אינו מועיל לישובו של עולם. והוי מושבו מושב לצים, ופסול לעדות:
גמרא קידושין דף כ"ט ע"א
תְּנִינָא לְהָא דְתָנוּ רַבָּנָן הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדוֹתוֹ וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וּלְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּמַּיִם רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אוּמָנוּת מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לִיסְטוּת סַלְקָא דַעְתָּךְ אֶלָּא כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִיסְטוּת. לְמוּלוֹ מְנָלָן דִּכְתִיב (בראשית כ"א) וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וְהֵיכָא דְלָא מַהֲלֵיהּ אַבּוּהָ מִיחַיְיבֵי בֵי דִינָא לְמִימְהֲלֵיהּ דִּכְתִיב (שם י"ז) הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר וְהֵיכָא דְלָא מָהֲלֵיהּ בֵּי דִינָא מִיחַיֵיב אִיהוּ לְמִימְהַל נַפְשֵׁיהּ דִּכְתִיב (שם) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה. לִפְדוֹת מְנָלָן דִּכְתִיב (שמות י"ג) כָּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהֵיכָא דְלָא פְרָקֵיהּ אֲבוּהָ מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִיפְרְקֵיהּ דִּכְתִיב (במדבר י"ח) פָּדֹה תִפְדֶה. לְלַמְּדוֹ תוֹרָה מְנָלָן דִּכְתִיב (דברים י"א) וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם וְהֵיכָא דְלָא אַגְמְרֵיהּ אֲבוּהָ מִיחַיֵּיב אִיהוּ לְמִגְמַר נַפְשֵׁיהּ דִּכְתִיב (שם ה') וּלְמַדְתֶּם. לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מְנָלָן דִּכְתִיב (ירמי' כ"ט) קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים. לְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת מְנָלַן אָמַר חִזְקִיָּה דְאָמַר קְרָא (קהלת ט') רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אִם אִשָּׁה מַמָּשׁ הִיא כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְהַשִּׂיאוֹ כַּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת. אִי תוֹרָה הִיא כְּשֵׁם שֶׁחַיָּיב לְלַמְּדוֹ תוֹרָה כַּךְ חַיָּיב לְלַמְּדוֹ אוּמָנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף לְהַשִּׁיטוֹ בְנָהָר מַאי טַעְמָא חִיּוּתֵיהּ הוּא. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכו'. מַאי בֵּינַיְיהוּ דְאַגְמְרֵיהּ עִיסְקָא:
רש"י ולפדותו. בה' סלעים אם בכור הוא: אף להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע ויסתכן אם אין יודע לשוט: ליסטות ס"ד. הלא ישב ולא למדו כלום: כאילו מלמדו ליסטות. דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות: מחייב איהו. לכשיגדל לפדות את עצמו כשהוא בכור ולא פדאו אביו: דכתיב ולמדתם. קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:
זוהר קדושים דף פ"ב ע"א
אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ רִבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר כְּתִיב (דברים ד') וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ וְגוֹמֵר. זַכָּאִין אִינוּן יִשְׂרָאֵל דְּמִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (אִינוּן וְלָא אוּמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה) וּבְגִין דְּאִינוּן מִתְדַּבְּקָן בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא כֹלָא אִתְדְּבָקוּ כַחֲדָא דָא בְדָא. תָּא חֲזֵי בְשַׁעְתָּא דְבַר נָשׁ מְקַדֵּשׁ גַרְמֵיהּ לְתַתָּא כְּגוֹן חַבְרַיָיא דִמְקַדְּשֵׁי גַרְמַיְיהוּ מִשָׁבַּת לְשַׁבָּת בְּשַׁעְתָּא דְזִוּוּגָא עִלָּאָה אִשְׁתְּכַח דְהַא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא רַעֲוָא אִשְׁתְּכַח וּבִרְכָתָא אִזְדַּמְּנַת. כְּדֵין מִתְדַבְּקָן כֻּלְּהוּ כְּחָד נַפְשָׁא דְשַׁבָּת וְגוּפָא דְאִזְדְּמַן בְּשַׁבָּת. וְעַל דָא כְתִיב אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ דְאִינוּן זִוּוּגָא חַד בְּגוּפָא בְהַהִיא שַׁעְתָּא לְאִתְקַדְּשָׁא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ דְשַׁבָּת עִלָּאָה וְשַׁבָּת תַּתָּאָה דְאִינוּן מְזַמְּנֵי נַפְשָׁא בְּהַהוּא גוּפָא מֵהַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה וְעַל דָּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ תְרֵי. וְכֹלָא אִתְדְּבַק דָּא בְדָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ לְאַזְהֲרָא לְאִינוּן דִמְחַכָּאן לְזִוּוּגַיְיהוּ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת וְהָא אוֹקִימְנָא כְּמָּה דִכְתִיב (ישעיה נ"ז) לַסָרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. מָאן סָרִיסִים אִלֵּין אִינוּן חַבְרַיָיא דִמְסַרְסָן גַּרְמַיְהוּ כָל שְׁאַר יוֹמִין בְּגִין לְמִלְעֵי בְאוֹרַיְיתָא וְאִינוּן מְחַכָּאן מִשַׁבָּת לְשַׁבָּת. הָדָא הוּא דִּכְתִיב אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (בראשית ל"ו) וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וּבְגִין כַּךְ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ דָא גוּפָא. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ דָא נַפְשָׁא וְכֹלָא אִתְדְּבַק דָּא בְּדָא זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל:
תרגום הזוהר אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר, כָּתוּב, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' וְגוֹ'. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִשּׁוּם שֶׁהֵם מִתְדַבְּקִים בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַכֹּל מִתְדַבֵּק יַחַד זֶה בָּזֶה. בֹּא וּרְאֵה, בְּשָׁעָה שֶׁהָאָדָם מִתְקַדֵּשׁ לְמַטָּה, כְּמוֹ הַחֲבֵרִים שֶׁמְּקַדְּשִׁים עַצְמָם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, בַּשָּׁעָה שֶׁהַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן נִמְצָא, כִּי בַּשָּׁעָה הַהִיא נִמְצָא רָצוֹן, וְהַבְּרָכָה מוּכֶנֶת. אָז מִתְדַבְּקִים הַכֹּל כְּאֶחָד, הַנֶּפֶשׁ שֶׁל שַׁבָּת, וְהַגּוּף הַנּוֹלָד הַמִּזְדַּמֵּן בְּשַׁבָּת. וְעַל כֵּן כָּתוּב, אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, שֶׁהֵם זִוּוּג אֶחָד בַּגּוּף, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, זֶה שַׁבָּת עֶלְיוֹן, וְשַׁבָּת תַּחְתוֹן, שֶׁהֵם מַזְמִינִים הַנֶּפֶשׁ לַגּוּף הַהוּא מִזִּוּוּג הַהוּא הָעֶלְיוֹן, וְעַל כֵּן, אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, מוֹרֶה שְׁנַיִם. וְהַכֹּל נִתְדַבֵּק זֶה בָּזֶה, אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, הִיא אַזְהָרָה לָאֵלּוּ הַמְּחַכִּים לְזִוּוּגָם מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. וּכְבָר הֶעֱמַדְנוּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. מִי הֵמָּה סָרִיסִים אֵלּוּ. אֵלּוּ הֵם הַחֲבֵרִים שֶׁמְּסָרְסִים עַצְמָם כָּל שְׁאָר הַיָּמִים, כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְהֵם מְחַכִּים מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי. יִשְׁמְרוּ פֵּרוּשׁוֹ, כְּדִכְתִיב וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר, דְּהַיְנוּ הַמְתָּנָה. וּמִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, זֶה אָב וָאֵם שֶׁל הַגּוּף וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ, זֶה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, וּמַלְכוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְהַכֹּל מִתְדַבֵּק זֶה בָּזֶה. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' אישות פ' י"ב
א. כְּשֶׁנוֹשֵׂא אָדָם אִשָּׁה בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין גְדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְאַחַת הַגִּיּוֹרֶת אוֹ הַמְּשׁוּחְרֶרֶת יִתְחַיֵּיב לָהּ בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים וְזוֹכֶה בְאַרְבָּעָה דְבָרִים: ב. וְהָעֲשָׂרָה שְׁלשָׁה מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה וְאֵלּוּ הֵן. שְׁאֵרָהּ. כְּסוּתָהּ. וְעוֹנָתָהּ. שְׁאֵרָהּ אֵלּוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ. כְּסוּתָהּ כְּמַשְׁמָעוֹ. עוֹנָתָהּ לָבֹא עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וְהַשִּׁבְעָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְכֻלָּן תְּנַאי בֵּית דִּין הֵם הָאֶחָד מֵהֶם עִיקָר כְּתוּבָה. וְהַשְּׁאָר הֵם הַנִּקְרָאִין תְּנַאי כְּתוּבָה וְאֵלּוּ הֵן. לְרַפְּאוֹתָהּ אִם חָלְתָה. וְלִפְדּוֹתָהּ אִם נִשְׁבֵּית. לְקוֹבְרָהּ אִם מֵתָה. וְלִהְיוֹת נִזּוֹנֶת מִן נְכָסָיו. וְיוֹשֶׁבֶת בְּבֵיתוֹ אַחַר מוֹתוֹ כָּל זְמַן אַלְמְנוּתָהּ. וְלִהְיוֹת בְּנוֹתֶיהָ מִמֶּנּוּ נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסָיו אַחֲרֵי מוֹתוֹ עַד שֶׁתִתְאָרַסְנָה. וְלִהְיוֹת בָּנֶיהָ הַזְכָרִים מִמֶּנּוּ יוֹרְשִׁין כְּתוּבָתָהּ יוֹתֵר עַל חֶלְקָם בִּירוּשָׁה שֶׁעִם אֲחֵיהֶם: ג. וְהָאַרְבָּעָה שֶׁזּוֹכֶה בָּהֵן כֻּלָּם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאֵלּוּ הֵם. לִהְיוֹת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ שֶׁלּוֹ. וְלִהְיוֹת מְצִיאָתָהּ שֶׁלּוֹ. וְשֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל כָּל פֵּירוֹת נְכָסֶיהָ בְּחַיֶּיהָ. וְאִם מֵתָה בְּחַיָּיו יִירָשֶׁנָּה. וְהוּא קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירוּשָׁה: ד. וְעוֹד תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂה יְדֵי הָאִשָּׁה כְּנֶגֶד מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּפִדְיוֹנָהּ כְּנֶגֶד אֲכִילַת פֵּירוֹת נְכָסֶיהָ. וּקְבוּרָתָהּ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁתוֹ לִכְתוּבָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם אָמְרָה הָאִשָּׁה אֵינִי נִזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה שׁוֹמְעִין לָהּ וְאֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר הַבַּעַל אֵינִי זָנֵךְ וְאֵינִי נוֹטֵל כְּלוּם מִמַּעֲשֵׂה יָדַיִךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁמָּא לֹא יַסְפִּיקוּ לָהּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לִמְזוֹנוֹתֶיהָ וּמִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ יֵחָשְׁבוּ הַמְּזוֹנוֹת מִתְּנָאֵי הַכְּתוּבָה: ה. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹא נִכְתְּבוּ בִּשְׁטַר הַכְּתוּבָה וַאֲפִילּוּ לֹא כָתְבוּ כְּתוּבָה אֶלָּא נָשָׂא סְתַם כֵּיוָן שֶׁנְּשָׂאָה זָכָה בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁלּוֹ וְזָכְתָה הָאִשָּׁה בַּעֲשָׂרָה דְבָרִים שֶׁלָּהּ וְאֵינָן צְרִיכִין לְפָרֵשׁ:
מוסר
משערי תשובה לר"י דף ז' ע"א
תַּאֲוַת הַצַדִּיקִים מִן הַהַצְלָחוֹת לְהָפִיק רָצוֹן מֵהַשֵּׁם וְשֶׁיַחְפּוֹץ בָּהֶם וּרְצוֹנוֹ הַחַיִּים הַקַּיָּמִים וְהָאָמִתִּיִים וְהָאוֹר הַגָּדוֹל הַכּוֹלֵל אֶת הַנְעִמוֹת כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ל) חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ וְנֶאֱמַר (שם פז) ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין לָנוּ אֶלָּא הַאָרַת פָּנֶיךָ וְהוּא עִנְיַן הָרָצוֹן וּכְבַר הִקְדַּמְנוּ וּבִיאַרְנוּ זֶה עַל כֵּן תִּרְאֶה בִּתְפִלַּת דָּוִד בְּעֵת הַתְּשׁוּבָה אַחֲרֵי שֶׁאָמַר (שם נא) הֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי הִתְפַּלֵּל עוֹד עַל הָרָצוֹן לִהְיוֹת רְצוֹן הַשֵׁם יִתְבָּרַךְ בּוֹ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא וְאָמַר (שם) אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי. אַחֲרֵי כֵן הִתְפַּלֵּל וְאָמַר (שם) הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ שֶׁיִּהְיוּ נִסִּי הַשֵׁם וְיִשְׁעוֹ מְצוּיִים אִתּוֹ וְשֶׁתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה. אַחֲרֵי כֵן אָמַר (שם) וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי פִּירוּשׁ הִנֵּה קָטֹנְתִּי מִפְּנֵי פְשָׁעַי וְאֵינֶנִּי רָאוּי לְנִסֶּיךָ ולְהִגָּלוֹת עָלַי זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְאִם נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי אֵינֶנִּי כְדַאי לִהְיוֹת נֶאֱהַב וְרָצוּי כְּיַרְחֵי קֶדֶם אֲבָל בְּרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי כִּי אֵין קֵץ לְנִדְבָתָךְ וְטוֹבָתָךְ וּבָא וְרוּחַ בְּחֶסְרוֹן בי"ת כְּמוֹ וְדָגָן וְתִירוֹשׁ סְמַכְתִּיו וּכְעִנְיַן הַזֶּה אָמַר הוֹשֵׁעַ עָלָיו הַשָׁלוֹם אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אוֹהֲבֵם נְדָבָה עִנְיַן אוֹהֲבֵם נְדָבָה כְּעִנְיַן מַה שֶׁאָמַר דָּוִד תִּסְמְכֵנִי וְעוֹד יִתְפַּלֵּל בַּעַל הַתְּשׁוּבָה אֶל ה' תָּמִיד שֶׁיַּעַזְרֵהוּ אֶל הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא) הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה ה' אֱלֹהָי: