פרשת קדושים
קדושים יום ראשון
תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
יט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: מַלֵל עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִישִׁין תְּהוֹן אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
רש"י דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה: קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז. ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדשים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו. ז) :
(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: גְבַר מִן אִמֵהּ וּמִן אֲבוּהִי תְּהוֹן דָחֲלִין וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִּטְרוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
רש"י איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים אם כן למה נאמר איש, שהאיש ספק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה: אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים: ואת שבתתי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חיבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:
(ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר טַעֲוָן וְדַחֲלָן דְמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
רש"י אל תפנו אל האלילם. לעבדם. אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב: ואלהי מסכה. תחלתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם, סופך לעשותן אלהות: לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך, לא שלך ולא של אחרים:
(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: וַאֲרֵי תִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְסֻנֵהּ:
רש"י וכי תזבחו וגו' . לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר (ויקרא ז טז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו' : לרצנכם תזבחהו. תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני: לרצנכם. אפיימנ"ט [פיוס] . זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג א) , מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכון לשחוט:
(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: בְּיוֹמָא דְיִתְנְכֵס יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר עַד יוֹמָא תְלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד:
רש"י ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאכלו בזמן שקבעתי לכם כבר:
נביאים - יחזקאל - פרק כ
(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר: (ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: בַּר אָדָם אִתְנַבֵּי לְסָבֵי יִשְּׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הַלְּמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָמַי אַתּוּן אָתָן קַיֵּם אֲנָא אִם אֶשְׁתְּאֵל לְכוֹן בְּמֵימְרִי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:
רש"י אם אדרש לכם . בבקשתכם ובסוף הספר הזה הוא אמר אדרש לבית ישראל זו אחת מן המקומות המלמדים אותנו שהקב"ה חוזר בו על הרעה ועל כיוצא בזה ההוא אמר ולא יעשה ( במדבר כג ) מדרש תנחומא :
(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם: הֲתוֹכַח יָתְהוֹן הֲתוֹכַח בַר אָדָם יַת תּוֹעֲבַת אֲבָהַתְהוֹן הוֹדְעִינוּן:
רש"י התשפוט אותם . לשון ויכוח :
(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים בְּיוֹמָא דְּאִתְרְעֵיתִי בְּיִשְּׂרָאֵל וְקַיְימִית לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְזַרְעָא דְבֵית יַעֲקֹב וְאִתְגְּלֵיתִי לְמִפְרַקְהוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְקַיְימִית לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְמֵימָר אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:
רש"י ביום בחרי בישראל . הרי שהיתה שנאה זו כבושה לפני המקום קרוב לתשע מאות שנה משהיו במצרי' עד יחזקאל והיתה אהבתו מחפ' עליהם ועל ידי שהיו עתה מרבים לפשוע נתעוררה ועל זה נאמר שנאה תעורר מדנים וגו' ( משלי י ) :
(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: בְּיוֹמָא הַהוּא קָמַת לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִּיהָבִית לְהוֹן עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ תּוּשְׁבְּחָא הִיא לְכָל מְדִינָתָא: (ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַאֲמָרִית לְהוֹן גְּבַר יַת שִׁקוּצוֹהִי אַרְחִיקוּ מִ) ּּבֵיל עֵינוֹהִי וּבְפוּלְחַן טַעֲוַת מִצְרָאֵי לָא תִסְתַּאֲבוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:
רש"י ואומר אליהם . אהרן ניבא להם נבואה זו קודם שנגלה הקב"ה על משה בסנה וזהו שנאמר ( שמואל א ב ) לעלי הנגלה נגלתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו' :
כתובים - משלי - פרק כו
(יד) הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ: הֵיךְ תַּרְעָא דִמְכָרַךְ עַל צִירְתָּהּ הֵיכְנָא עַטְלָא עַל עַרְסֵיהּ: (טו) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו: עַטְלָא מַטְשֵׁי אַיְדֵיהּ בְּשַׁחֲתָא לָעֵי דְנֶהְפְכֵי לְפוּמֵי:
רש"י בצלחת . ביורה חמה נותן ידו מפני הקור :
(טז) חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם: עַטְלָא חַכִּים בְּעַיְנוֹי טָב מִן שׁוּבְעָא יָהֲבֵי טַעֲמָא:
רש"י משיבי טעם . חכמים :
(יז) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ: דְּלָכֵד בְּאֻדְנוֹי דְכַלְבָּא נְצֵי וּמִתְנְצֵי עַל דִּינָא דְלָא דִילֵיהּ:
רש"י מחזיק באזני כלב . העובר להתעבר על ריב לא לו הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חנם :
(יח) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: אֵיךְ הוּא דְמִתַּחַת דְּפָשֵׁט גֵּירֵי שְׁנִינֵי דְמוֹתָא:
רש"י כמתלהלה . כמתיגע לירות זיקים של אש כמו ובזיקות בערתם ( ישעי' נ ) מל' זקוקים דינור , ד"א זיקים פרונזולא"ש מלשון אבני קלע ( זכריה ט ) וכן בגמרא זיקתא פסיק לן ויורה חצים ומות :
(יט) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי: הֵיכְנָא גַבְרָא דִמְרַמֵי בְחַבְרֵיהּ וַאֲמַר מִגְחָךְ גַחֲכֵית:
רש"י כן איש רמה . מפתה ומסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מות וכשחבירו מרגיש שהוא מתעה אותו אומר מצחק אני :
משנה כלאים פרק ו
א. אֵיזֶהוּ עָרִיס. הַנּוֹטֵע שׁוּרָה שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים בְּצַד הַגָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ בְצַד חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה, נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹדְדִין אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעִקַּר הַגְּפָנִים לַשָּׂדֶה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַגָּדֵר לַשָּׂדֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, טוֹעִים כָּל הָאוֹמְרִים כֵּן, אֶלָּא אִם יֶשׁ שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעִקַּר גְּפָנִים וְלַגָּדֵר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. וְכַמָּה הִיא עֲבוֹדַת הַגֶּפֶן. שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁלשָׁה:
ברטנורה (א) איזהו עריס. שנותנים לו עבודתו ד"א כעבודת הכרם אעפ"י שאינה אלא שורה אחת. ועריס הוא שמסרגים קנים כמו ערש כדרך שמסרגים את המטות ומדלין עליה שריגי הגפנים ואליבא דב"ה קבעי דאמרי לעיל בפרק ד' אינו כרם עד שיהיו שם ב' שורות ובעריס מודו דבשורה אחת מי הוי כרם: מן הגדר ולשדה. כגון אם היו הגפנים נטועים למזרחה של גדר והזמורות עולים על הגדר אם בא לזרוע למערבה של גדר אין מונין ד"א מעיקרן של גפנים שהם להלאה מן הגדר אלא צריך להרחיק ד"א מן הגדר ששריגי הגפנים מודלות עליו וזו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה: טועים כל האומרים כן. דלעולם לא אמרו ב"ה דעריס של שורה אחת של גפנים כרם להצריכה שירחיקו ממנה לשדה ד"א ולא הוזכר דין ד"א בעריס אלא לענין זה שאם יש ד"א מעיקר גפנים לגדר שהן מודלות עליה נותנין לו את עבודתו ו"ט כמו שנותנין לגפן יחידית: וזורע את המותר. עד הגדר ואם אין ד"א מעיקרי הגפנים עד הגדר לא יביא זרע לשם מידי דהוה אגפן שהיא נטועה בגת או בנקע דאמר רבי יוסי בפרקין דלעיל אם אין שם ד"א לא יביא זרע לשם ורבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי אמרו דבר אחד והכי מפורש בהדיא בירושלמי: ר"ע אומר שלשה. טפחים היא עבודת גפן יחידית. ואין הלכה כר"ע:
ב. עָרִיס שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַמַּדְרֵגָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם עוֹמֵד בָּאָרֶץ וּבוֹצֵר אֶת כֻּלּוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר אַרְבַּע אַמּוֹת בַּשָּׂדֶה, וְאִם לָאו, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְנֶגְדּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹטֵעַ אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּמַּדְרֵגָה, אִם גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת עִמָּהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי זוֹ מִצְטָרֶפֶת עִמָּהּ:
ברטנורה (ב) מן המדרגה. מתל גבוה עשוי כעין המדרגה: אם. כשהוא עומד למטה בארץ יכול ללקט הענבים התלוין בעריס רואים את כל העריס כאלו הוא מקום עיקר הגפנים ושרשן ואוסר ד"א בשדה לכל רוח משפת העריס ולחוץ ודוקא לכתחלה הוא דאסור לזרוע אבל אינו מקדש אלא ששה טפחים מידי דהוי אמותר פסקי עריס דלקמן בפרק ז': ואם לאו. שאינו יכול ללקט כל ענבים עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד וחוצה לו מותר ואפילו בתוך ד"א של עיקר הגפנים של עריס הואיל ועומדים על המדרגה. וכן הלכה: אף הנוטע. שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה בשתי שורות שצריך כדי שיחשבו כרם והשתא לא מיירי בעריס אלא בב' שורות של גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב: אם. המדרגה גבוה י', אין ב' שורות מצטרפות להיות כרם אלא דין גפן יחידית יש לכל שורה ושורה. ואין הלכה כר"א:
ג. הַמַּדְלֶה אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אַפִּיפְיָרוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. אִם הֵבִיא, לֹא קִדֵּשׁ. וְאִם הִלֵּךְ הֶחָדָשׁ, אָסוּר. וְכֵן הַמַּדְלֶה עַל מִקְצָת אִילַן סְרָק:
ברטנורה (ג) אפיפירות. עצים או קנים ארוגים שתי וערב ומדלים עליהם שריגי הגפנים ומשכיבים אותן בהן כשהן ארוכות הרבה ואם הדלה הגפן על מקצת האריג אסור לזרוע תחת המותר ואע"פ שאין עליו זמורות ואם זרע לא קדש: אם הלך החדש. שגדל הגפן והוציא שריגים ומלא כל האפיפירות: אסור. הזרע שנזרע תחת המותר אם הוסיף מאתים לאחר שהלך החדש עליהן: וכן המדלה גפן על אילן סרק. דינו כדין אפיפירות לפי שאדם מבטלו ע"ג גפנו והוי כאלו כולו גפן אבל אילן מאכל שאין אדם מבטלו ע"ג גפנו אותו מותר שאין הגפן מודלית עליו חשוב בפני עצמו ולא הוי כגפן ומותר להביא זרע לשם:
ד. הַמַּדְלֶה אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אִילַן מַאֲכָל, מֻתָּר לְהָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. וְאִם הִלֵּךְ הֶחָדָשׁ, יַחֲזִירֶנּוּ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִכְפַר עָזִיז, וְהֶרְאָהוּ גֶפֶן מֻדְלָה עַל מִקְצָת תְּאֵנָה. אָמַר לוֹ, מָה אֲנִי לְהָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ, מֻתָּר. וְהֶעֱלָהוּ מִשָּׁם לְבֵית הַמָּגַנְיָה, וְהֶרְאָהוּ גֶפֶן שֶׁהִיא מֻדְלָה עַל מִקְצָת הַקּוֹרָה וְסַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה, וּבוֹ קוֹרוֹת הַרְבֵּה. אָמַר לוֹ, תַּחַת הַקּוֹרָה זוֹ אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:
ברטנורה (ד) יחזירנו. למקום שהיה תחלה ויזרע המותר: עזיז. שם מקום: אמר לו מותר. שאין אדם מבטל תאנתו מפני גפנו: בית המגניה. שם מקום: סדין של שקמה. שורש של אילן שקמה והוא אילן תאנה הגדל ביערים וחותכין ממנו קורות לבנין: תחת קורה זו אסור והשאר מותר. שאני רואה כל קורה וקורה כאילן בפני עצמו:
ה. אֵיזֶהוּ אִילַן סְרָק. כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל אִילַן סְרָק, חוּץ מִן הַזַּיִת וְהַתְּאֵנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ נוֹטְעִין שָׂדוֹת שְׁלֵמוֹת, הֲרֵי זֶה אִילַן סְרָק:
ברטנורה (ה) הכל אילן סרק. דסבר ר"מ כל שאר אילנות אדם מבטל אצל גפנו ור"י סבר דכל מין שרגילין ליטע ממנו שדות שלמות חשובים הן ואין אדם מבטלן מפני גפנו. והלכה כת"ק דאילן שאינו עושה פירות הוא דבטל לגבי גפן:
ו. פִסְקֵי עָרִיס, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וָעוֹד. וְכָל מִדּוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בַּכֶּרֶם, אֵין בָּהֶם וָעוֹד, חוּץ מִפִּסְקֵי עָרִיס. אֵילוּ הֵן פִּסְקֵי עָרִיס. עָרִיס שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ וְנִשְׁתַּיְּרוּ בוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים מִכָּאן וְחָמֵשׁ גְּפָנִים מִכָּאן. אִם יֵשׁ שָׁם שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וָעוֹד, נוֹתְנִין לוֹ כְדֵי עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר:
ברטנורה (ו) פסקי עריס. מפרש לה ואזיל: שמונה אמות ועוד. כלומר מוסיף עוד על שמונה אמות דבר מועט והיא ששית אמה דהיינו טפח: שחרב מאמצעו. כגון שנטע אחת עשרה גפנים בצד הגדר וחרב גפן האמצעי ונעשו שני עריסין שאין עריס פחות מחמש גפנים: שמונה אמות ועוד נותנין לו עבודתו. לר' יוחנן בן נורי דלא חשיב עריס כרם נותן ששה טפחים לזה וששה טפחים לזה וזורע את המותר ולמאן דחשיב ליה כרם צריך שיתן ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ואינו יכול לזרוע אלא אותו ועוד. מיהו אפילו מאן דחשיב עריס כרם, לאו לכל מילי מדלא בעי בפסקי עריס מששה טפחים ואילך לא מקדש כדלקמן (פ"ז מ"ג):
ז. עָרִיס שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַכֹּתֶל מִתּוֹךְ הַקֶּרֶן וְכָלֶה, נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם אֵין שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם:
ברטנורה (ז) עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה. כגון חמש גפנים הנטועות בצד גדר ואין מחזיקות את כל הגדר אלא שלש בראש הקרן מזה ושתים בראש הקרן השניה מזה ובאמצע הכותל אין שם גפנים אלא בשתי זויות הכותל עומדות: נותנים לו עבודתו. ששה טפחים מכאן וששה טפחים מכאן וזורע שאר הכותל ואף על פי שאין אורך הכותל ארבע אמות: ורבי יוסי אומר אם אין שם ארבע אמות וכו'. רבי יוסי לטעמיה דאמר בפרקין דלעיל גבי גת ונקע אם אין שם ארבע אמות, והכא קא משמע לן דלא תימא דוקא גת ונקע שסתומים מארבע רוחות הוא דמצריך ר' יוסי ארבע אמות אבל אצל כותל שאינו מוקף מארבע רוחות אימא לא, ואי אשמעינן בהא הוה אמינא בהא מצריך ר' יוסי ארבע אמות משום דיש כאן [חמש] גפנים בין שתי קרנות של כותל אבל גבי גת ונקע שאין שם אלא גפן יחידית אימא לא, צריכא. ולעיל כתבנו דאין הלכה כר' יוסי:
ח. הַקָּנִים הַיּוֹצְאִים מִן הֶעָרִיס וְחָס עֲלֵיהֶן לְפָסְקָן, כְּנֶגְדָּן מֻתָּר. עֲשָׂאָן כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ עֲלֵיהֶן הֶחָדָשׁ, אָסוּר:
ברטנורה (ח) הקנים היוצאים מן העריס. שבולטין חוץ סדר העריס: וחס עליהן לפסקן. שלא הניחן שם מחמת שדעתו להדלות עליהן הגפן אלא מפני שחס עליהן בלבד: כנגדן מותר. לפי שאינן חשובים מן האפיפירות הלכך מותר לזרוע תחתיהן: כדי שיהלך עליהן החדש. שידלה על גבן שריגי הגפן כשיצמחו ויגדלו:
ט. הַפֶרַח הַיּוֹצֵא מִן הֶעָרִיס, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מְטֻטֶּלֶת תְּלוּיָה בוֹ, כְּנֶגְדּוֹ אָסוּר. וְכֵן בַּדָּלִית. הַמּוֹתֵחַ זְמוֹרָה מֵאִילָן לְאִילָן, תַּחְתֶּיהָ אָסוּר. סִפְּקָהּ בְּחֶבֶל אוֹ בְגֶמִי, תַּחַת הַסִפּוּק מֻתָּר. עֲשָׂאָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ עָלָיו הֶחָדָשׁ, אָסוּר:
ברטנורה (ט) הפרח היוצא. מלשון הפרחה הגפן (שיר השירים ו) כלומר מה שגדל מן הגפן יוצא ובולט חוץ לעריס: מטוטלת. הוא הברזל שהבונים מורידים בחבל למטה על פני החומה לראות בו את הבנין [אם] החומה ישרה ובו משערים אם הזרעים מכוונים תחת הפרח והכא מיירי כגון שגדלו זמורות העריס יותר מעבודתו ופרח לחוץ דבתוך עבודתו אפילו אין שם פרח אסור: וכן בדלית. וכן משערין בגפן יחידית המודלית על גבי כלונסות שאינה עריס אם פרחה חוץ לששה טפחים שהם עבודתה: תחתיה אסור. תחת הזמורה אבל מן הצדדים מכאן ומכאן מותר: סיפקה בחבל. שלא היתה הזמורה ארוכה שתגיע מאילן לאילן וקשר בראשה חבל או גמי להאריך אותה כדי שתספיק עד האילן, תחת הזמורה אסור, תחת הסיפוק מותר. אבל אם עשה הסיפוק כדי שיהלך עליו החרש, אסור לזרוע תחתיו:
גמרא ברכות דף כ"ז ע"א
רַב אִקְלַע לְבֵי גְנִיבָא וְצַלִי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וַהֲוָה מְצַלֵי רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא לַאֲחוֹרֵיהּ דְּרַב וְסִיֵּים רַב וְלָא פַסְקֵיהּ לִצְלוֹתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת. שְׁמַע מִינָהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת ושְׁמַע מִינָהּ מִתְפַּלֵּל תַּלְמִיד אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וּשְׁמַע מִינָהּ אָסוּר לַעֲבוֹר כְּנֶגֶד הַמִּתְפַּלְלִין. מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָסוּר לַעֲבוֹר כְּנֶגֶד הַמִּתְפַּלְלִין. אֵינִי וְהָא רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חַלְפֵי רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְחַלְפֵי. וְרִבִּי יִרְמְיָה הֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם לֹא כְּנֶגֶד רַבּוֹ וְלֹא אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וְתַנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וְהַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְהַמַּחֲזִיר שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְהַחוֹלֵק עַל יְשִׁיבָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְהָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ גוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. שָׁאֲנֵי רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא דְתַלְמִיד חָבֵר הֲוָה וְהַיְינוּ דְקָאָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא לְרַב מִי בָדַלְתְּ אָמַר לֵיהּ אִין בְּדִילְנָא וְלֹא אָמַר מִי בַדִיל מֹר. וּמִי בַדִיל וְהָאָמַר רִבִּי אָבִין פַּעַם אֶחָת הִתְפַּלֵּל רִבִּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנִכְנַס לַמֶּרְחָץ וְיָצָא וְשָׁנָה לָן פִּרְקִין וַעֲדַיִן לֹא חָשְׁכָה אָמַר רָבָא הַהוּא דְנִכְנַס לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵירָה הֲוָה:
רש"י של שבת בע"ש. שקבל עליו שבת מבעו"י: ש"מ. כר' יהודה ס"ל דאמר מפלג המנחה אזל ליה זמן תפלת המנחה ועייל ליה זמן תפלת ערבית: ולא פסקיה לצלותיה. כלומר לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו אלא עמד על עמדו: כנגד רבו. אצל רבו ומראה כאלו הם שוים: אחורי רבו. נמי יוהרא הוא: שלום לרבו. כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי: והיינו דקאמר ליה. אותו היום שהתפלל רב של שבת בע"ש א"ל רבי ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך ולא אמר ליה מי בדיל מר ש"מ תלמיד חבר היה לו:
זוהר קדושים דף פ' ע"א
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵאמֹר. דַבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהלים ל"ב) אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹמֵר. בְּכַמָּה זִמְנִין אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא כַמָּה זִמְנִין אַרִימַת קַלִּין לְכָל סִטְרִין לְאַתְעֲרָא לְהוּ וְכֻלְּהוּ דְמִיכִין בְּשֵׁינָתָא בְחוֹבֵיהוֹן (ס"א בְחוֹרֵיהוֹן) לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מַשְׁגִיחִין. בְּהֵיךְ אַנְפִּין יְקוּמוּן לְיוֹמָא דְדִינָא עִלָּאָה כַד יִתְבַּע לוֹן מַלְכָּא עִלָּאָה עֶלְבּוֹנָא דְאוֹרַיְיתָא דְצַוְוחַת לָקִבְלֵיהוֹן וְלָא אֲהַדְרוּ אַנְפִּין לָקִבְלָהּ דְכֻלְּהוּ פְגִימִין בְּכֹלָא דְלָא יַדְעוּ מְהֵימְנוּתָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. וָוי לוֹן וָוי לְנַפְשֵׁיהוֹן. דְהָא אוֹרַיְיתָא בְהוּ אַסְהִידַת וְאַמְרַת (משלי ט') מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לוֹ. מַהוּ חֲסַר לֵב. דְּלֵית לֵיהּ מְהֵימְנוּתָא דְמָאן דְלָא אִשְׁתַּדַל בְּאוֹרַיְיתָא לָאו בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא וּפָגִים הוּא מִכֹּלָא. וְאָמְרָה לוֹ. אוֹמְרָה לוֹ מִבְּעֶי לֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים מ"ב) אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי. מַהוּ וְאָמְרָה. אֶלָא לְאַכְלָלָא וּלְאִתּוֹסְפָא אוֹרַיְיתָא דִלְעֵילָא דְהִיא קַרְיָא לֵיהּ חֲסַר לֵב פָּגִים מִמְּהֵימְנוּתָא דְהָכִי תָנֵינָן כָּל מָאן דְּלָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא אָסִיר לְמִקְרַב לְגַבֵּיהּ לְאִשְׁתַּתְּפָא בַהֲדֵיהּ וּלְמֶעְבַּד בֵּיהּ סְחוֹרָתָא וְכָל שֶׁכֵּן לְמֵיהַךְ עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא דְהָא לֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא (וְעַל דָּא) תָנֵינָן כָּל בַּר נַשׁ דְאָזִיל בְּאָרְחָא וְלֵית עִמֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא אִתְחַיֵּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. כָּל שֶׁכֵּן מָאן דְאִזְדְוַג בְּאָרְחָא עִם מָאן דְלֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא דְלָא חַשִׁיב לִיקָרָא דְמָארֵיהּ וְדִידֵיהּ דְלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר מָאן דְּלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ הֵיךְ יִשְׁלוֹף נַפְשָׁא דְכַשְׁרָא לִבְרֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תַּוַּהְנָא עַל דָּרָא וְהָא אִתְמַר מִלָה וְכוּלֵי. וְעַל דָּא כְתִיב אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא וְיַדְעִין אָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמְקַדְּשֵׁי גַרְמַיְיהוּ בִקְדוּשָׁא דְמַלְכָּא וְאִשְׁתְּכָחוּ קַדִּישִׁין בְּכֹלָא. וּבְגִין כָּךְ מְשַׁלְפֶי רוּחָא דִקְדוּשָׁא מִלְּעֵילָא וּבְנַיְיהוּ כֻלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט וְאִקְרוּן בְּנֵי מַלְכָּא בְּנִין קַדִּישִׁין:
תרגום הזוהר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר פָתַח. אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹ'. בְּכַמָה פְעָמִים הֵעִידָה הַתּוֹרָה בִּבְנֵי אָדָם, כַּמָה פְעָמִים הֵרִימָה קוֹלָהּ לְכָל הַצְדָדִים לְעוֹרֵר אוֹתָם, וְכֻלָּם יְשֵׁנִים בִּשְׁנָתָם בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים וְאֵינָם מַשְׁגִּיחִים בְּאֵיזֶה פָנִים יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין הָעֶלְיוֹן, כְּשֶׁמֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן יִתְבַּע מֵהֶם עֶלְבּוֹן הַתּוֹרָה הַצוֹעֶקֶת כְּנֶגְדָם, וְאֵינָם מַחֲזִירִים פְנֵיהֶם אֵלֶיהָ, כִּי כֻּלָּם פְגוּמִים בַּכֹּל, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים הָאֱמוּנָה שֶׁל הַמֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשֵׁיהֶם. כִּי הַתּוֹרָה מֵעִידָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת, מִי פֶתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ. מַהוּ חֲסַר לֵב. הַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֵין בּוֹ אֱמוּנָה, וְהוּא פָגוּם בַּכֹּל, שׁוֹאֵל, אָמְרָה לוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, אוֹמְרָה לוֹ, כְּדִכְתִיב אוֹמְרָה לָאֵל סַלְעִי, מַהוּ אָמְרָה. וּמֵשִׁיב אֶלָּא שֶׁבָּא לִכְלוֹל וּלְהוֹסִיף הַתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁגַּם הִיא קוֹרֵאת אוֹתוֹ חֲסַר לֵב, שֶׁפֵרוּשׁוֹ, פָגוּם הָאֱמוּנָה. כִּי כָּךְ לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לִקְרָב אֶצְלוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמוֹ, וְלַעֲשׂוֹת עִמוֹ מִסְחָר. וְכָל שֶׁכֵּן לָלֶכֶת עִמוֹ בַּדֶּרֶךְ. כִּי אֵין בּוֹ אֱמוּנָה, וְלָמַדְנוּ, כָּל אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁמִתְחַבֵּר בַּדֶּרֶךְ עִם מִי שֶׁאֵין בּוֹ אֱמוּנָה. מִפְנֵי שֶׁאֵינוֹ מַחֲשִׁיב כְּבוֹד אֲדוֹנוֹ, וְשֶׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִי שֶׁאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמִתְחַבֵּר עִם מִי שֶׁאֵין בּוֹ אֱמוּנָה, אֵיךְ יִמָשֵׁךְ נֶפֶשׁ כְּשֵׁרָה לִבְנוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, תָּמֵהַ אֲנִי עַל הַדּוֹר. וּכְבָר נֶאֱמַר הַדָּבָר וְכוּ'. וְעַל כֵּן כָּתוּב אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים דַּרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמְקַדְּשִׁים עַצְמָם בִּקְדֻשַּׁת הַמֶלֶךְ, וְנִמְצָאִים קְדוֹשִׁים בַּכֹּל. וּמִשּׁוּם זֶה מוֹשְׁכִים רוּחַ דִּקְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה. וּבְנֵיהֶם כֻּלָּם צַדִּיקֵי אֱמֶת, וְנִקְרָאִים בְּנֵי הַמֶלֶךְ, בָּנִים קְדוֹשִׁים.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' איסורי ביאה פ' כ"ב
א. אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהָאֶחָד טָרוּד בִּשְׁאֵלַת הָרָב וְהַשְּׁנַיִם נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין זֶה עִם זֶה וְאֵין דַּעְתָּם פְּנוּיָה לִשְׁמוֹעַ. וּלְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל עֲרָיוֹת אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ דָבָר שֶׁשָּׁמַע מוֹרֶה לְהָקֵל. לְפִיכָךְ אֵין דּוֹרְשִׁין אֶלָּא לִשְׁנַיִם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מְפַנֶה דַעְתּוֹ וְיוֹדֵעַ מַה שֶׁיִּשְׁמַע מִן הָרָב: ב. אֵין לָךְ דָבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרוֹב הָעָם לִפְרוֹשׁ אֶלָּא מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוּ בְּתַרְעוּמוֹת וּבִכְיָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת:
מוסר
משערי תשובה לר"י דף ו' ע"ב
צָרִיךְ שֶׁיַּחֲקוֹר וְיֵדַע וְיַכִּיר עוֹנֶשׁ כָּל אֶחָד מֵעֲוֹנוֹתָיו בְּאֵי זֶה מֵהֶן יֶשׁ מַלְקוּת וּבְאֵי זֶה יֶשׁ חַיָיבֵי כְרִיתוּת וּבְאֵי זֶה יֶשׁ חַיָיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לְמַעַן יֵדַע גּוֹדֶל עֲוֹנוֹ בְּהִתְוַּדוּתוֹ וִימָרֵר בְּבֶכִי עַל אֲשֶׁר הִכְעִיס תַּמְרוּרִים וּלְמַעַן יוֹסִיף לְהִכָּנַע וּלְמַעַן יִפְחַד מֵעֲוֹנוֹתָיו כִּי הָעֲבֵירוֹת הַחֲמוּרוֹת תְּשׁוּבָה תּוֹלָה כַּפָּרָתָן וִיסוּרִין מְמַרְקִין וְכֵן כָּתוּב (ירמי' ב') רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגְיא דְעִי מֶה עָשִׂית. (וְצָרִיךְ) לִהְיוֹת הָעֲבֵירוֹת הַקַּלוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו לְאַרְבָּעָה פָנִים. הָאֶחָד כִּי אֵין לוֹ לְהַבִּיט לְקַטְנוּת הָעֲבֵירָה אֲבָל יַבִּיט לִגְדוּלַת מִי שֶׁהִזְהִיר עָלֶיהָ. וְהַשֵּׁנִי כִּי הַיֵּצֶר שׁוֹלֵט בַּעֲבֵירוֹת הַקַּלּוֹת וְאוּלַי תְּהִי זֹאת סִבָּה לְהַתְמִיד בָּהֵן וְאָז יֵחָשְׁבוּ גַם הֵם כַּחֲמוּרוֹת בְּהִצְטָרֵף עוֹנֶשׁ כָּל פַּעַם וּמָשְׁלוּ עַל זֶה מִחוּט שֶׁל מֶשִׁי שֶׁהוּא נִרְפָּה וְחַלָשׁ וְכַאֲשֶׁר יְכַפְּלוּ אוֹתָהּ כְּפָלִים רַבִּים יֵעָשֶׂה עָבוֹת חֲזָקָה. וְהַשְׁלִישִׁי כִּי בְּהַתְמָדָתוֹ עַל הָעֲבֵירָה נַעֲשִׂית לוֹ כְּהֶתֵּיר וְיִפְרוֹק עוּלָהּ מֵעָלָיו וְלֹא יִשְׁתַּמֵר מִמֶּנָּה וְיֵחָשֵׁב עִם פּוֹרְקֵי עוֹל וּמְשׁוּמָדִים לְדָבָר אֶחָד. וְהָרְבִיעִי כִּי אִם נִצְחוֹ הַיֵּצֶר הַיוֹם בְּדָבָר קָטָן יְנַצְחֵהוּ מָחָר בְּדָבָר גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְּשַׁבֵּר כֵּלִים בַּחֲמָתוֹ יְהִי בְּעֵנֶיךָ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כֵּן לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְנֶאֱמַר (בראשית ד') הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת וְגוֹ' פִּירוּשׁ לָמָה נָפְלוּ פָנֶיךָ הֲלֹא אִם תֵּטִיב מַעֲשֶׂיךָ וְתָשׁוּב אֵלַי שְׂאֵת אֶשָּׂא פָנֶיךָ מִלָּשׁוֹן (איוב י"א) כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם. וְיֵשׁ לְפָרְשׁוֹ לָשׁוֹן סְלִיחָה וְאִם לֹא תֵטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ אִם לֹא תָשׁוּב מֵאֲשֶׁר חָטָאתָ לֹא הֶעָוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ לְבַדּוֹ יָלִין אִתָּךְ כִּי הַיֵּצֶר רוֹבֵץ לַפֶּתַח לְהַחֲטִיא אוֹתָךְ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וִינַצֵחַ אוֹתָךְ תָּמִיד אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִצַח אוֹתָךְ וְיָקוּשׁ לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתָּ וְלֹא שַׁבְתָּ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ לְהַדִּיחֲךָ וְאוֹרֵב לָךְ בְּכָל עֵת וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ אִם תִּרְצֶה לְהִתְגַבֵּר עָלָיו עַל כֵּן תֵּעָנֵשׁ עַל הַחֵטְא אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיְכוֹלֶת לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרֵךָ וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי י"ג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֵל לוֹ וְיֵרֵא מִצְוָה הוּא יְשׁוּלָם אָמַר זֶה עַל הַבָּז לַעֲבֵירוֹת הַקַּלּוֹת כִּי יֵחָבֵל לוֹ מִן הַפָּנִים אֲשֶׁר זָכַרְנוּ וִירֵא מִצְוָה שֶׁהוּא יָרֵא לְבַטֵּל מִצְוָה כַּאֲשֶׁר יָרֵא מֵעֲבֵירָה חֲמוּרָה הוּא יְשׁוּלָם הוּא מִתְעַתֵּד אֶל הַגְּמוּל הַשָּׁלֵם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁהַמִּצְוָה גוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵירָה גוֹרֶרֶת עֲבֵירָה שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה וּשְׂכַר עֲבֵירָה עֲבֵירָה:
קדושים יום שני
תורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה: וְאִם אִתְאֲכָלָא יִתְאֲכֵל בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה מְרָחַק הוּא לָא יְהֵי לְרַעַוָא:
רש"י ואם האכל יאכל וגו' . אם אינו ענין לחוץ לזמנו, שהרי כבר נאמר (ויקרא ז יח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' , תנהו ענין לחוץ למקומו. יכול יהיו חייבין כרת על אכילתו, תלמוד לומר (שם) והנפש האכלת ממנו עונה תשא, ממנו ולא מחברו, יצא הנשחט במחשבת חוץ למקומו: פגול. מתועב, כמו (ישעיה סה ד) ומרק פגולים כליהם:
(ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: וּדְיֵיכְלִנֵהּ חוֹבֵהּ יְקַבֵּל אֲרֵי יָת קוּדְשָׁא דַיְיָ אַחֵל וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵהּ:
רש"י ואכליו עונו ישא. בנותר גמור הכתוב מדבר ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו שכבר מיעטו הכתוב. וזהו בנותר גמור מדבר. ובמסכת כריתות (ה א) למדוהו מגזרה שוה:
(ט) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט: וּבְמֶחְצָדְכוֹן יָת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּאתָא דְחַקְלָךְ לְמֶחְצָד וּלְקָטָא דַחֲצָדָךְ לָא תְלַקֵט:
רש"י לא תכלה פאת שדך. שיניח פאה בסוף שדהו: ולקט קצירך. שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים, אבל שלש אינן לקט:
(י) וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְכַרְמָךְ לָא תְעַלֵל וְנִתְרָא דְכַרְמָךְ לָא תְלַקֵט לְעַנְיֵי וּלְגִיוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:
רש"י לא תעולל. לא תטל עוללות שבה והן נכרות. איזהו עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף: ופרט כרמך. גרגרי ענבים הנושרים בשעת בצירה: אני ה' אלהיכם. דין להפרע ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר (משלי כב. כג) אל תגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וגו' :
נביאים - יחזקאל - פרק כ
(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וְסָרִיבוּ עַל מֵימְרִי וְלָא אֲבוּ לְקַבָּלָא לִנְבִיֵי גְּבַר יַת שִׁקוּצֵי עֵינֵיהוֹן לָא אַרְחִיקוּ וְיַת פּוּלְחַן טַעֲוַת מִצְרָאֵי לָא שְׁבָקוּ וַאֲמָרִית לְמִשְׁפַּךְ חֵמָתִי עֲלֵיהוֹן דְיָחוּל רוּגְזִי בְּהוֹן בְּגוֹ אַרְעָא דְמִצְרַיִם:
רש"י וימרו בי . הם הרשעים רובם של ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה כמו שנאמר וחמושים עלו בני ישראל וגו' ( שמות יד ) אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות :
(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַעֲבָדִית בְּדִיל שְׁמִי בְּדִיל דְּלָא יִתְחַל לְעֵינֵי עַמְמַיָּא דִּי אִינוּן בֵינֵיהוֹן דְּאִתְגְּלֵיתִי לְמִפְרַקְהוֹן לְעֵינֵיהוֹן לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם:
רש"י לבלתי החל . שלא יתחלל שמי מאחר שנודעתי להם והבטחתים להוציאם והכירו מצרים שהם עמי אילו הייתי משחיתם היו אומרים אויביהם מבלתי יכולת בידו להוציאם :
(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר: וַאֲפֵקְתִּינוּן מֵאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְאָעֵילְתִּינוּן לְמַדְבְּרָא: (יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: וִיהָבִית לְהוֹן יָת קְיָמַי וְיָת דִינַי הוֹדָעִית יַתְהוֹן דְּאִם נַעְבֵּד יַתְהוֹן אֱנָשָׁא וִיחֵי בְהוֹן בְּחַיֵּי עָלְמָא:
כתובים - משלי - פרק כו
(כ) בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן: הֵיכְנָא דְלֵית קִיסֵי דָעֲכָא נוּרָא וְהֵיכְנָא דְלֵית שְׁגוּשָׁא יִשְׁתַּק תִּגְרָא:
רש"י באפס עצים . כלומר שני דברים אלו שוין כשם שבאפס עצים תכבה אש כך באין נרגן של לה"ר המסכסך בעלי ריב ישתוק מדון :
(כא) פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ וְאִישׁ (מדונים) מִדְיָנִים לְחַרְחַר רִיב: טַרְטְקַל לְגוּמְרֵי וְקִיסֵי לְנוּרָא וְגַבְרָא תִגְרָנָא מְחָרֵה בְהוּתָא:
רש"י פחם לגחלים ועצים לאש . פחם של אש עשוי להבעיר גחלים עמומות ועצים עשוין להסיק אש ואיש מדון לחרחב ריב :
(כב) דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן: מִלוֹי דְּשִׁגוּשָׁא מַדְכְנָן לֵיהּ וְהִנוּן נָחֲתָן לְגַוָהּ דִכְרֵסָא:
רש"י כמתלהמים . ל' מתלחמים ורז"ל פרשו כמתלהמים כמת להם דברי המרגלים היו להם למיתה : חדרי בטן . היא מיתת הדרוקן :
(כג) כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע: הֵיךְ כַּסְפָּא מְסַלְיָא דִקְרִים עַל חִסְפָּא הֵיכְנָא שִּׂפְוָתָא דְדָלְקָן וְלִיבָּא בִישָׁא:
רש"י מצופה על חרש . כסיגי כסף המדובקים על החרש שצורפין אותו בו והוא מבהיק כאלו הוא כסף ואין בו תועלת כן שפתים דולקים ולב רע . הרודפים אחר הבריות להסיתם בחלקות ומדברים אחד בפה ואחד בלב ולב רע נראין כאוהבין והם אויבים : דולקים . כמו דלקת אחרי ( בראשית לא ) :
משנה עירובין פרק ו
א. הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בֶחָצֵר, אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו (דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר עַד שֶׁיְהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:
ברטנורה (א) מי שאינו מודה בערוב. כותי: הרי זה אוסר עליו. לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר: לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים. בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת נכרי לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם הנכרי שלא ילמד ממעשיו, תנא קמא סבר אע"ג דנכרי חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם הנכרי, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום נכרי ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכיר והנכרי לא ישכיר דחייש לכשפים, ומתוך כך לא יבוא ישראל לדור עם נכרי ולא ילמוד ממעשיו. ורבי אליעזר בן יעקב סבר כיון דנכרי חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהן רבנן. חד, דלא שכיח דדייר שאסור להתיחד עם הנכרי לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ושוכרין מן הנכרי אפילו בפחות משוה פרוטה, ואפילו בשבת ואע"פ שאין הנכרי מבטל רשותו עד שישכור ממנו. ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת והוא שיאמר לחבירו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחבירו מותר. ואם ירצו אחר שהשלים חבירו לטלטל מה שצריך לו יכול חבירו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחבירו אסור:
ב. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בִצְדוּקִי אֶחָד שֶׁהָיָה דָר עִמָּנוּ בַּמָּבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר לָנוּ אַבָּא, מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ אֶת (כָּל) הַכֵּלִים לַמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֵר, מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם:
ברטנורה (ב) בצדוקי. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, צדוקי הרי הוא כנכרי רבן גמליאל אומר אינו כנכרי ומעשה בצדוקי אחד כו' ואמר לנו אבא מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא ויאסור עליכם, שמע מינה דכישראל הוא ויכול לבטל רשות, ומפני שהמבטל רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר, כדלקמן, משום הכי קאמר רבן גמליאל מהרו ועשו צרכיכם עד שלא יוציא הוא כליו לחצר ויחזור ויזכה ברשותו שביטל ויאסר עליכם. אבל אי כנכרי הוא, ואין הנכרי יכול לבטל עד שישכרו, היכי הוי מצי למיסר עלייהו מאחר דאגר להו ושקיל דמי: ורבי יהודה אומר. לא כך אמר רבן גמליאל, דלעולם צדוקי הרי הוא כנכרי סבירא ליה לרבן גמליאל, ואותה מעשה אינה ראיה, דהכי קאמר להו רבן גמליאל, מהרו ועשו צרכיכם בערב שבת קודם שתחשך, ולא עד שלא יוציא כליו כדאמרת, אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם. ופסק ההלכה, שכל ישראל שמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כנכרי ואין מערבין עמו ואינו מבטל רשות אלא שוכרים ממנו כדרך ששוכרים מן הנכרי. והמשמר שבת בפרהסיא אף על פי שפעמים מחלל אותה בצנעא ואינו מודה בתורת עירוב כגון הצדוקים בזמן הזה שמשמרים שבת ואינם מודים בתורת עירוב הרי זה אין מערבין עמו, אבל יכול לבטל רשות ואין צריך לשכור ממנו, והוא שלא יהיה עובד עבודת כוכבים:
ג. אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ וְלָהֶם, וְשֶׁלָּהֶם מֻתָּרִין לוֹ וְלָהֶם. נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּתָן, הוּא מֻתָּר וְהֵן אֲסוּרִין. הָיוּ שְׁנַיִם, אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה, שֶׁאֶחָד נוֹתֵן רְשׁוּת וְנוֹטֵל רְשׁוּת, שְׁנַיִם נוֹתְנִים רְשׁוּת, וְאֵין נוֹטְלִין רְשׁוּת:
ברטנורה (ג) ביתו אסור להכניס ולהוציא. מביתו לחצר, בין הוא בין אנשי החצר. וכגון שביטל להם רשות חצרו כלומר החלק שיש לו עמהם בחצר ולא ביטל להם ביתו, דסבר האי תנא מה שביטל ביטל ומה שלא ביטל לא ביטל הלכך הוה ליה ביתו רשותא דידיה וחצר רשותא דידיהו: ושלהם. בתים שלהן מותרין להוציא מהן לחצר בין הוא בין הם, דהא בתים שלהם וחצר רשות אחת היא. והוא אע"ג דלא עירב הוי כאורח גבייהו, שאורח מטלטל ברשות אכסניא שלו: נתנו לו. הם רשות חצרן: הוא מותר. להוציא מביתו לחצר שהכל ברשותו: והן אסורין. אפילו לטלטל מביתו לחצר. ולא הוו אורחים גביה, דחד לגבי רבים הוי אורח, רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים: היו שנים. שלא עירבו, ושאר בני חצר ביטלו להם רשותם, שניהם אוסרים זה על זה, מפני שהחצר היא של שניהם והבתים מיוחדים כל בית לבעליו, ואין מוציא מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חברו. ואע"ג דהדר חד מנייהו ובטיל ליה לחבריה, אינו מועיל, הואיל ובשעה שביטלו בני החצר רשותם לאלו השנים שלא עירבו היו אוסרים זה על זה אשתכח דביטול קמאי לא מהני, וכי הדר מבטל לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנייה. הלכך בני חצר שקצתן עירבו וקצתן לא עירבו אותן שלא עירבו מבטלין רשותן לאותן שעירבו, ואין אותן שעירבו מבטלין רשותן לאותן שלא עירבו דאסרי הדדי כדאמרן. והמבטל רשותו לבני חצר צריך שיפרש שמבטל לכל אחד ואחד:
ד. מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחָשֵׁיכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר. בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:
ברטנורה (ד) בית שמאי אומרים מבעוד יום. דסברי ביטול רשות הוא, ומקנה רשות בשבת אסור: ובית הלל אומרים אף משתחשך. סברי ביטול לאו אקנויי רשותא הוא אלא אסתלוקי מרשותא, ואסתלוקי מרשותא בשבת שפיר דמי. ובברייתא פירשו דבכל דוכתא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת נאסר לכולה חוץ ממבטל רשות: מי שנתן רשותו והוציא. שחזר ונשתמש ברשות שביטל: אחד שוגג ואחד מזיד. דקניס שוגג אטו מזיד. ואין הלכה כרבי מאיר:
ה. בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שֻׁתָּף לִשְׁכֵנָיו, לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַיַיִן, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב. לָזֶה בַיַיִן וְלָזֶה בַשֶּׁמֶן, צְרִיכִים לְעָרֵב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה, אֵינָם צְרִיכִים לְעָרֵב:
ברטנורה (ה) שהוא שותף עם שכניו. שבמבוי. לשם שותפות בעלמא ולא לשם עירוב: אינם צריכים לערב. והוא שיהיו כולן שותפין בכלי אחד. ודוקא שתופי מבואות הוו ביין כדתנן בכל מערבין ומשתתפין. אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת, דעירוב משום דירה הוא ודירה של אדם אין לבו נמשך אלא בפת. ואם שתף שתופי מבואות בפת כל שכן דחשיב טפי וסומכין על אותו שתוף של פת במקום עירוב ואינם צריכים לערב עירובי חצרות. אבל אם נשתתפו ביין או בשאר דברים צריכין לערב עירובי חצרות ואין סומכין על השתוף, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות: ר' שמעון אומר כו'. ואין הלכה כר' שמעון:
ו. חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁשָּׁבְתוּ בִטְרַקְלִין אֶחָד, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עֵרוּב אֶחָד לְכֻלָּן. וּמוֹדִים, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן שְׁרוּיִין בַּחֲדָרִים אוֹ בָעֲלִיוֹת, שֶׁהֵן צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה:
ברטנורה (ו) בטרקלין. בית גדול ורחב מושב מלכים וחלקוהו לחמשה וכולן יש להן פתח מן הטרקלין לחצר וצריכים לערב עם שאר בני החצר: בית שמאי אומרים. רשותיהן חלוקים וצריך שכל חבורה וחבורה תתן פת לעירוב החצר: ובית הלל אומרים. אין מחיצה זו חלוק רשות. ובזמן שחלקו הטרקלין במחיצות גדולות המגיעות לתקרה כולי עלמא לא פליגי דהוי חלוק רשות משום דהוו כשרויים בחדרים ובעליות. כי פליגי, דחלקו במחיצות נמוכות שאינן מגיעות לתקרה, בית שמאי סברי מחיצה כזו הויא חלוק רשות. ובית הלל סברי לא הויא חלוק רשות:
ז. הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם וִישֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶם, צְרִיכִין עֵרוּב לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. לְפִיכָךְ אִם שָׁכַח אֶחָד מֵהֶם וְלֹא עֵרֵב, מְבַטֵּל אֶת רְשׁוּתוֹ. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמּוֹלִיכִין עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה עֵרוּב בָּא אֶצְלָן, אוֹ שֶׁאֵין עִמָּהֶן דִּיוּרִין בֶּחָצֵר, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:
ברטנורה (ז) האחין השותפין. הכי קאמר, האחין האוכלין על שלחן אביהם והשותפין האוכלים על שלחן אחד. ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא אלא נוטלין מזונותיהן מבית אביהן ואוכלין אותם כל אחד בביתו. וכן השותפין עושים מלאכה אצל בעל הבית אחד בשותפות ונוטלין מזונותיהם מבעל הבית ומוליכין לאכול בבתיהם: וישנים בבתיהם. והם ואביהם [ואחרים] דרים בחצר אחת: צריכין ערוב לכל אחד ואחד. אם רוצים לערב עם אנשי חצרן: מבטל את רשותו. צריך לבטל את רשותו: אימתי בזמן שמוליכין את ערובן. לתתו לאחד מבתי שאר בני החצר, דהואיל והוזקקו לעירוב ושאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולן ליתן פת בעירוב הואיל וחלוקין דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא כל אחד נוטל פרנסתו ואוכל בביתו: אבל אם היה ערוב כל החצר בא לבית אביהן, שלא הוזקקו לעירוב, שבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן פת: או שאין עמהן דיורין אחרים, שאין דיורין מזקיקים אותם לעירוב, אינן צריכין לערב דכיחידים דמו:
ח. חָמֵשׁ חֲצֵרוֹת פְּתוּחוֹת זוֹ לָזוֹ וּפְתוּחוֹת לַמָּבוֹי, עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְלֹא נִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָבוֹי. וְאִם נִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָבוֹי, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. עֵרְבוּ בַחֲצֵרוֹת וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַמָּבוֹי, וְשָׁכַח אֶחָד מִבְּנֵי חָצֵר וְלֹא עֵרֵב, מֻתָּרִין כָּאן וְכָאן. מִבְּנֵי מָבוֹי וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף, מֻתָּרִין בַּחֲצֵרוֹת וַאֲסוּרִין בַּמָּבוֹי, שֶׁהַמָּבוֹי לַחֲצֵרוֹת כֶּחָצֵר לַבָּתִּים:
ברטנורה (ח) פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי. בגמרא מוכח דלא תנינן במתניתין פתוחות זו לזו, משום דקיימא לן שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו כלומר שני בתים פתוחים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי והנך כיון דכולן פתוחות זו לזו ומעורבות יחד דרך פתחיהן חדא חשיב להו, ולא תנינן אלא חמש חצרות פתוחות למבוי: ערבו החצרות. כל אחת לעצמה: מותרים בחצרות. מותרין כל בני חצר לעצמן: ואסורין במבוי. דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף: ואם נשתתפו. נמי במבוי לאחר שעירבו בחצרות מותרין כאן וכאן: ושכח אחד מבני חצר ולא עירב. בחצרו להתיר חצרו, אבל בשיתוף היה לו חלק: מותרין כאן וכאן. דטעמא מאי אין סומכים על שיתוף במקום עירוב כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן התינוקות והכא דרוב בני חצר עירבו אלא ששכח אחד מהם ולא עירב לא תשתכח תורת עירוב: שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. כשם שאסור להוציא מבתים לחצר בלא עירוב כך אסור להוציא מן החצר למבוי בלא שתוף. ולא תימא לא דמו, דבית וחצר זו רשות היחיד וזו רשות הרבים, אבל חצר ומבוי שניהן רשויות של רבים הן:
ט. שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, עֵרְבָה הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרְבָה הַחִיצוֹנָה, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. הַחִיצוֹנָה וְלֹא הַפְּנִימִית, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. עֵרְבָה זוֹ לְעַצְמָה וְזוֹ לְעַצְמָה, זוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְזוֹ מֻתֶּרֶת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר הַחִיצוֹנָה, שֶׁדְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין דְּרִיסַת הָרֶגֶל אוֹסְרַתָּהּ:
ברטנורה (ט) זו לפנים מזו. פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לרשות הרבים ודריסת רגליה של פנימית על חיצונה לצאת לרשות הרבים: ערבה פנימית. בעצמה לטלטל בחצרה: שתיהן אסורות. דהויא פנימית בעצמה רגל האסורה במקומה שהרי לא ערבה לעצמה, ואוסרת בדריסת רגליה על החיצונה: זו מותרת לעצמה וכו'. דרגל המותרת במקומה אינה אוסרת: רבי עקיבא אוסר. דקא סבר אף רגל המותרת אוסרת כשלא עירבה שם: וחכמים אומרים כו'. דקסברי אפילו רגל האסורה במקומה כגון שלא עירבה הפנימית לעצמה אינה אוסרת על החיצונה. והלכה כתנא קמא:
י. שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵרֵב, הַפְּנִימִית מֻתֶּרֶת וְהַחִיצוֹנָה אֲסוּרָה. מִן הַפְּנִימִית וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵיהֶן אֲסוּרוֹת. נָתְנוּ עֵרוּבָן בְּמָקוֹם אֶחָד, וְשָׁכַח אֶחָד, בֵּין מִן הַפְּנִימִית בֵּין מִן הַחִיצוֹנָה, וְלֹא עֵרֵב, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְחִידִים, אֵינָן צְרִיכִין לְעָרֵב:
ברטנורה (י) שכח אחד מן הפנימית כו'. דהויא פנימית רגל האסורה ואוסרת: נתנו ערובן במקום אחד. שעירבו שתיהן זו עם זו ונתנו העירוב בחיצונה. וקרי ליה מקום אחד לפי ששתי החצרות משתמשות בה כאחד. ושכח אפילו אחד מן החיצונה ולא עירב, שתיהן אסורות, דפנימית נמי אסורה לטלטל בחצרה שהרי אינה יכולה להסתלק מן החיצונה ולהשתמש באנפי נפשה דהא ליתא לערובא גבה, דאותו עירוב המתירה בחצר הוליכוהו לחיצונה. אבל נתנו העירוב בפנימית, חיצונה מתסרא בשכחה דפנימית, ופנימית לא מתסרא בשכחה דחיצונה, דהא אחדא לדשא ומשתמשא: ואם היו של יחידים. שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד. אינם צריכים לערב זה עם זה משום דריסת הרגל, דכיון דיחיד הוא בפנימית הוי רגל המותרת ואינה אוסרת. וסתם מתניתין כתנא קמא דלעיל דסבר רגל המותרת אינה אוסרת:
גמרא עירובין דף ס"ה ע"א
אָמַר רַב יְהוּדָה לָא אִיבְרֵי לֵילְיָא אֶלָּא לְשִׁינְתָא. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לָא אִבְרֵי סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. אָמְרוּ לֵיהּ לְרִבִּי זֵירָא מְחַדְדָן שְׁמַעְתָּךְ. אָמַר לְהוּ דִימָמָא אִינוּן. אָמְרָה לֵיהּ בְרַתֵּיהּ דְּרַב חַסְדָּא לְרַב חַסְדָּא לָא בָעֵי מַר מֵינַם פּוּרְתָּא אָמַר לָהּ הַשְׁתָּא אָתוּ יוֹמֵי דַאֲרִיכֵי וּקְטִינֵי וְנִינוּם טוּבָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲנַן פּוֹעֲלֵי דִימָמֵי אֲנָן. רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב יָזִיף וּפָרַע. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא כָּל הַמִּתְפַּתֶּה בְּיֵינוֹ יֶשׁ בּוֹ מִדַּעַת קוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ח') וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וְגוֹמֵר. אָמַר רִבִּי חִיָּיא כָּל הַמִּתְיַישֵּׁב בְּיֵינוֹ יֶשׁ בּוֹ מִדַּעַת שִׁבְעִים זְקֵנִים. יַיִן נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיוֹת וְסוֹד נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיוֹת נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. אָמַר רִבִּי חָנִין לֹא נִבְרָא יַיִן אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים וּלְשַׁלֵּם שָׂכָר לִרְשָׁעִים. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא) תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְגוֹמֵר. אָמַר רַב חָנִין בַּר פַּפָּא כָּל שֶׁאֵין יַיִן נִשְׁפַּךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ כַּמַּיִם אֵינוֹ בִּכְלַל בְּרָכָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ מַה לֶחֶם שֶׁנִּיקַח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אַף מַיִם שֶׁנִּיקַח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וּמַאי נִיהוּ יַיִן וְקָא קָרֵי לֵיהּ מַיִם. אָמַר רִבִּי אִילְעָאי בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר בְּכוֹסוֹ בְּכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ וַאֲמָרֵי לָהּ אַף בְּשָׂחֲקוֹ:
רש"י יומי דאריכי וקטיני. ימים שהוא בקבר אריכי לישן וקטנים לעסוק בתורה ובמצות: ונינום טובא. ונישן הרבה: יזיף ופרע. אם קבע לו לשנות כך וכך פרקים ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה: המתפתה ביין. שמפייסין אותו על דבר ומתרצה כשטוב לבו ביין: ריח הניחוח. ואמרן לעיל דריח דומיא דמשתיא הוא וכתיב ויאמר אל לבו לא אוסיף וגו' דאירצי: המתיישב ביינו. ששותה יין ואין דעתו מטורפת: ניתן בע' אותיות. כך חשבונו בגימ': יצא סוד. וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של שבעים: לשלם בו שכר לרשעים. ששותין ושמחין ומקבלין עולמם בחייהם: לאובד. רשע: אינו בכלל ברכה. לא הגיע לסוף ברכה גמורה ואפילו הוא עשיר בדברים אחרים: שניקח בכסף מעשר. שמותר ללקחו בכסף מעשר שני בירושלים. דתנן הכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח: אדם ניכר. אם הגון הוא: בכוסו. אם דעתו מיושבת עליו ביינו. בכיסו. כשנושא ונותן עם בני אדם אם באמונה הוא עושה: בכעסו. שאינו קפדן יותר מדאי:
זוהר קדושים ד"פ ע"ב
רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא פָּגַע בֵּיהּ רִבִּי חִיָּיא אָמַר לֵיהּ הָאי דְאוּקְמוּהָ חַבְרַיָּיא דִכְתִיב בְּעֵלִי (שמואל א' ג') וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְדִבְרֵי תוֹרָה אֲמָאי בְּגִין דְּדִבְרֵי תוֹרָה סַלְקִין עַל כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא כְמָה דְאוּקְמוּהָ דִכְתִיב (ויקרא ז') זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים שָׁקִיל אוֹרַיְיתָא לָקָבֵיל כָּל קָרְבְּנִין דְּעַלְמָא. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדָּאי דְכָל מָאן דְאִשְׁתְּדַל בְאוֹרַיְיתָא אַף עַל גָּב דְאִתְגְּזַר עָלֵיהּ עוֹנְשָׁא מִלְּעֵילָא נִחָא לֵיהּ מִכָּל קָרְבְּנִין וְעִלָוָון וְהַהוּא עוֹנְשָׁא אִתְקְרַע (וּבְגִין דְיַלְעֵי בָהּ לִשְׁמָהּ קֻדְשָׁא בְרִיךְ הוא אִתְפְּיָיס בַּהֲדֵיהּ). וְתָא חֲזֵי לָא אִתְדְכֵי בַר נָשׁ לְעַלְמִין אֶלָּא בְמִלִּין דְאוֹרַיְיתָא בְגִינֵי כַךְ מִלִּין דְאוֹרַיְיתָא לָא מְקַבְּלִין טוּמְאָה בְגִין דְאִיהִי קַיְימָא לְדַכָּאָה לְאִלֵּין מְסָאֲבֵי. וְאַסְוָותָא בְאוֹרַיְיתָא אִשְׁתְּכַח. דִכְתִיב (משלי ג') רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ. וְדַכְיוּתָא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא דִכְתִיב (תהלים י"ט) יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מָאי עוֹמֶדֶת לָעַד דְּקַיְימָא תְדִירָא בְהַהוּא דַכְיוּתָא וְלָא אִתְעֲדֵי מִנֵּיהּ לְעַלְמִין. אָמַר לֵיהּ יִרְאַת יְיָ כְּתִיב וְלֹא תוֹרָה אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וַדָּאי דְהָא אוֹרַיְיתָא מִסִטְרָא דִגְבוּרָה קָא אַתְייָא אָמַר לֵיהּ וּמֵהָתָם נַפְקָא מֵהָכָא נַפְקָא דִכְתִיב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ וּכְתִיב יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה וְאוֹרַיְיתָא קְדוּשָׁה אִתְקְרֵי דִכְתִיב כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ וְדָא אוֹרַיְיתָא דְהִיא שְׁמָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה וְעַל דָא מָאן דְאִשְׁתְּדַל בָּהּ אִתְדְּכֵי וּלְבָתָר אְתְקְדַשׁ דִּכְתִיב קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ קְדוֹשִׁים הָיוּ לָא כְּתִיב אֶלָא תִהְיוּ. תִהְיוּ וַדָּאי. אָמַר לֵיהּ הָכִי הוּא וּמִקְרָא כְתִיב (שמות יט) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ:
תרגום הזוהר רַבִּי יוֹסֵי הָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בּוֹ רַבִּי חִיָּא, אָמַר לוֹ, זֶה שֶׁהֱעֶמִידוּ הַחֲבֵרִים, שֶׁכָּתוּב בְּעֵלִי, לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּמִנְחָה עַד עוֹלָם. בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר, אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. לָמָּה. הוּא מִשּׁוּם, שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה עוֹלִים עַל כָּל קָרְבְּנוֹת הָעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁהֱעֶמַדְנוּ, שֶׁכָּתוּב, זֹאת הַתּוֹרָה לָעוֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים. מוֹרֶה, שֶׁשְּׁקוּלָה הַתּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי, שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּגְזָר עָלָיו עֹנֶשׁ מִלְּמַעְלָה, הוּא יָפֶה לוֹ מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת וְהָעוֹלוֹת, וְהָעֹנֶשׁ הַהוּא נִקְרָע. וּבֹא וּרְאֵה, אֵין הָאָדָם נִטְהָר לְעוֹלָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִשּׁוּם זֶה, דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָם מְקַבְּלִים טוּמְאָה, מִשּׁוּם שֶׁהִיא הַתּוֹרָה עוֹמֶדֶת לְטַהֵר הַטְּמֵאִים. וּרְפוּאָה נִמְצֵאת בַּתּוֹרָה. שֶׁכָּתוּב, רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךְ וְשִׁקּוּי לַעַצְמוֹתֶיךְ. וְטָהֳרָה נִמְצֵאת בַּתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב, יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד. מַהוּ, עוֹמֶדֶת לָעַד, הַיְנוּ שֶׁעוֹמֶדֶת תָּמִיד בְּטָהֳרָה זוֹ, וְאֵינָהּ נֶעֱבֶרֶת מִמֶּנָּהּ לְעוֹלָם. אָמַר לוֹ הֲרֵי כָּתוּב יִרְאַת ה', וְלֹא תּוֹרָה. אָמַר לוֹ, כָּךְ הוּא וַדַּאי, כִּי הַתּוֹרָה מִצַד הַגְּבוּרָה בָּאָה. אָמַר לוֹ, וּמִשּׁוּם יוֹצֵא זֶה, מִכָּאן הוּא יוֹצֵא, שֶׁכָּתוּב רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'. וְכָתוּב יִרְאַת ה' טְהוֹרָה. וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת, קְדֻשָּׁה. שֶׁכָּתוּב, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וְזוֹ הִיא הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא שֵׁם הַקָּדוֹשׁ הָעֶלְיוֹן וְעַל כֵּן, מִי שֶׁעוֹסֵק בָּהּ, נִטְהָר, וְאַחַר כָּךְ מִתְקַדֵּשׁ שֶׁכָּתוּב, קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ, קְדוֹשִׁים הָיוּ לֹא כָּתוּב אֶלָּא תִּהְיוּ, תִּהְיוּ וַדַּאי שֶׁעַל יְדֵי הַתּוֹרָה תִּהְיוּ קְדוֹשִׁים. אָמַר לוֹ כָּךְ הוּא וַדַּאי, וּמִקְרָא כָּתוּב, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.
הלכה פסוקה
הרמב"ם ה' איסורי ביאה פ' כ"ב
א. אָמְרוּ חֲכָמִים גֶזֶל וַעֲרָיוֹת נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאֲוָה לָהֶם וּמְחַמְּדָתָן וְאֵין אַתָּה מוֹצֵא קָהָל בְּכָל זְמָן וּזְמָן שֶׁאֵין בָּהֵן פְּרוּצִים בַּעֲרָיוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים רוּבָּן בְּגֶזֶל וּמִיעוּטָן בָּעֲרָיוֹת וְהַכֹּל בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע: ב. לְפִיכָךְ רָאוּי לוֹ לְאָדָם לָכוֹף יִצְרוֹ בְדָבָר זֶה וּלְהַרְגִיל עַצְמוֹ בִּקְדֻשָּׁה יְתֵירָה וּבְמַחֲשָׁבָה טְהוֹרָה וּבְדַעַת נְכוֹנָה כְּדֵי לְהִנָּצֵל מֵהֶן. וְיִזָהֵר מִן הַיִּחוּד שֶׁהוּא הַגּוֹרֵם הַגָּדוֹל. גְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ אוֹמְרִים לְתַלְמִידֵיהֶם הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי כַּלָּתִי כְּדֵי לְלַמֵּד לְתַלְמִידֵיהֶם שֶׁלֹא יִתְבַּיְשׁוּ מִדָּבָר זֶה וְיִתְרַחֲקוּ מִן הַיִּחוּד: ג. וְכֵן יִנְהוֹג לְהִתְרַחֵק מִן הַשְּׂחוֹק וּמִן הַשִּׁכְּרוּת וּמִדִּבְרֵי עֲגָבִים שֶׁאֵלּוּ גוֹרְמִין גְדוֹלִים וְהֵן מַעֲלוֹת שֶׁל עֲרָיוֹת. וְלֹא יֵשֵׁב בְּלֹא אִשָׁה שֶׁמִּנְהָג זֶה גּוֹרֵם לְטַהֲרָה גְדוֹלָה יְתֵירָה מִכָּל זֹאת אָמְרוּ יִפְנֶה עַצְמוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ לְדִבְרֵי תוֹרָה וְיַרְחִיב דַּעְתּוֹ בְּחָכְמָה שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת עֲרָיוֹת מִתְגַּבֶּרֶת אֶלָּא בְּלֵב פָּנוּי מִן הַחָכְמָה. וּבְחָכְמָה הוּא אוֹמֵר (משלי ה) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֵּךָ בְּכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד: