אור ברסלב
חק לישראל - ויקרא פרשת קדושים › קדושים יום ראשון

חק לישראל - ויקרא

פרשת קדושים · קדושים יום ראשון

פרשת קדושים

תורה

יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו"ד דשם ב"ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:

יט (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלִיל יְיָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימָר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: מַלֵל עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן קַדִישִׁין תְּהוֹן אֲרֵי קַדִישׁ אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

רש"י דבר אל כל עדת בני ישראל. מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה: קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז. ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדשים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו. ז) :

(ג) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: גְבַר מִן אִמֵהּ וּמִן אֲבוּהִי תְּהוֹן דָחֲלִין וְיָת יוֹמֵי שַׁבַּיָא דִילִי תִּטְרוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

רש"י איש אמו ואביו תיראו. כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זהו פשוטו. ומדרשו אין לי אלא איש, אשה מנין, כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים אם כן למה נאמר איש, שהאיש ספק בידו לעשות, אבל אשה רשות אחרים עליה: אמו ואביו תיראו. כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם, לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים: ואת שבתתי תשמרו. סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל המצות: אני ה' אלהיכם. אתה ואביך חיבים בכבודי, לפיכך לא תשמע לו לבטל את דברי. איזהו מורא, לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו. ואיזהו כבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא:

(ד) אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לָא תִתְפְּנוּן בָּתַר טַעֲוָן וְדַחֲלָן דְמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהָכוֹן:

רש"י אל תפנו אל האלילם. לעבדם. אלילים לשון אל, כלא הוא חשוב: ואלהי מסכה. תחלתן אלילים הם, ואם אתה פונה אחריהם, סופך לעשותן אלהות: לא תעשו לכם. לא תעשו לאחרים ולא אחרים לכם. ואם תאמר לא תעשו לעצמכם אבל אחרים עושין לכם, הרי כבר נאמר (שמות כ ג) לא יהיה לך, לא שלך ולא של אחרים:

(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ: וַאֲרֵי תִכְסוּן נִכְסַת קוּדְשַׁיָא קֳדָם יְיָ לְרַעֲוָא לְכוֹן תִּכְסֻנֵהּ:

רש"י וכי תזבחו וגו' . לא נאמרה פרשה זו אלא ללמד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל בתוך הזמן הזה, שאם לקבוע להם זמן אכילה, הרי כבר נאמר (ויקרא ז טז) ואם נדר או נדבה זבח קרבנו וגו' : לרצנכם תזבחהו. תחלת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני: לרצנכם. אפיימנ"ט [פיוס] . זהו לפי פשוטו. ורבותינו למדו (חולין יג א) , מכאן למתעסק בקדשים שפסול, שצריך שיתכון לשחוט:

(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף: בְּיוֹמָא דְיִתְנְכֵס יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר עַד יוֹמָא תְלִיתָאָה בְּנוּרָא יִתּוֹקָד:

רש"י ביום זבחכם יאכל. כשתזבחוהו, תשחטוהו על מנת לאכלו בזמן שקבעתי לכם כבר:

נביאים - יחזקאל - פרק כ

(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: וַהֲוָה פִּתְגַּם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִמִּי לְמֵימָר: (ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: בַּר אָדָם אִתְנַבֵּי לְסָבֵי יִשְּׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים הַלְּמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָמַי אַתּוּן אָתָן קַיֵּם אֲנָא אִם אֶשְׁתְּאֵל לְכוֹן בְּמֵימְרִי אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים:

רש"י אם אדרש לכם . בבקשתכם ובסוף הספר הזה הוא אמר אדרש לבית ישראל זו אחת מן המקומות המלמדים אותנו שהקב"ה חוזר בו על הרעה ועל כיוצא בזה ההוא אמר ולא יעשה ( במדבר כג ) מדרש תנחומא :

(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם: הֲתוֹכַח יָתְהוֹן הֲתוֹכַח בַר אָדָם יַת תּוֹעֲבַת אֲבָהַתְהוֹן הוֹדְעִינוּן:

רש"י התשפוט אותם . לשון ויכוח :

(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וְתֵימַר לְהוֹן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים בְּיוֹמָא דְּאִתְרְעֵיתִי בְּיִשְּׂרָאֵל וְקַיְימִית לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְזַרְעָא דְבֵית יַעֲקֹב וְאִתְגְּלֵיתִי לְמִפְרַקְהוֹן בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְקַיְימִית לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְמֵימָר אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:

רש"י ביום בחרי בישראל . הרי שהיתה שנאה זו כבושה לפני המקום קרוב לתשע מאות שנה משהיו במצרי' עד יחזקאל והיתה אהבתו מחפ' עליהם ועל ידי שהיו עתה מרבים לפשוע נתעוררה ועל זה נאמר שנאה תעורר מדנים וגו' ( משלי י ) :

(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: בְּיוֹמָא הַהוּא קָמַת לְהוֹן בְּמֵימְרִי לְאַפָּקוּתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַרְעָא דִּיהָבִית לְהוֹן עַבְדָא חֲלָב וּדְבָשׁ תּוּשְׁבְּחָא הִיא לְכָל מְדִינָתָא: (ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַאֲמָרִית לְהוֹן גְּבַר יַת שִׁקוּצוֹהִי אַרְחִיקוּ מִ) ּּבֵיל עֵינוֹהִי וּבְפוּלְחַן טַעֲוַת מִצְרָאֵי לָא תִסְתַּאֲבוּן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲכוֹן:

רש"י ואומר אליהם . אהרן ניבא להם נבואה זו קודם שנגלה הקב"ה על משה בסנה וזהו שנאמר ( שמואל א ב ) לעלי הנגלה נגלתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו' :

כתובים - משלי - פרק כו

(יד) הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ: הֵיךְ תַּרְעָא דִמְכָרַךְ עַל צִירְתָּהּ הֵיכְנָא עַטְלָא עַל עַרְסֵיהּ: (טו) טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו: עַטְלָא מַטְשֵׁי אַיְדֵיהּ בְּשַׁחֲתָא לָעֵי דְנֶהְפְכֵי לְפוּמֵי:

רש"י בצלחת . ביורה חמה נותן ידו מפני הקור :

(טז) חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם: עַטְלָא חַכִּים בְּעַיְנוֹי טָב מִן שׁוּבְעָא יָהֲבֵי טַעֲמָא:

רש"י משיבי טעם . חכמים :

(יז) מַחֲזִיק בְּאָזְנֵי כָלֶב עֹבֵר מִתְעַבֵּר עַל רִיב לֹּא לוֹ: דְּלָכֵד בְּאֻדְנוֹי דְכַלְבָּא נְצֵי וּמִתְנְצֵי עַל דִּינָא דְלָא דִילֵיהּ:

רש"י מחזיק באזני כלב . העובר להתעבר על ריב לא לו הרי הוא כאוחז באזני כלב הגורם שישכנו על חנם :

(יח) כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: אֵיךְ הוּא דְמִתַּחַת דְּפָשֵׁט גֵּירֵי שְׁנִינֵי דְמוֹתָא:

רש"י כמתלהלה . כמתיגע לירות זיקים של אש כמו ובזיקות בערתם ( ישעי' נ ) מל' זקוקים דינור , ד"א זיקים פרונזולא"ש מלשון אבני קלע ( זכריה ט ) וכן בגמרא זיקתא פסיק לן ויורה חצים ומות :

(יט) כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי: הֵיכְנָא גַבְרָא דִמְרַמֵי בְחַבְרֵיהּ וַאֲמַר מִגְחָךְ גַחֲכֵית:

רש"י כן איש רמה . מפתה ומסית את חבירו מדרכי חיים לדרכי מות וכשחבירו מרגיש שהוא מתעה אותו אומר מצחק אני :

משנה כלאים פרק ו

א. אֵיזֶהוּ עָרִיס. הַנּוֹטֵע שׁוּרָה שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים בְּצַד הַגָּדֵר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ בְצַד חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה, נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹדְדִין אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעִקַּר הַגְּפָנִים לַשָּׂדֶה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַגָּדֵר לַשָּׂדֶה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, טוֹעִים כָּל הָאוֹמְרִים כֵּן, אֶלָּא אִם יֶשׁ שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת מֵעִקַּר גְּפָנִים וְלַגָּדֵר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. וְכַמָּה הִיא עֲבוֹדַת הַגֶּפֶן. שִׁשָּׁה טְפָחִים לְכָל רוּחַ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁלשָׁה:

ברטנורה (א) איזהו עריס. שנותנים לו עבודתו ד"א כעבודת הכרם אעפ"י שאינה אלא שורה אחת. ועריס הוא שמסרגים קנים כמו ערש כדרך שמסרגים את המטות ומדלין עליה שריגי הגפנים ואליבא דב"ה קבעי דאמרי לעיל בפרק ד' אינו כרם עד שיהיו שם ב' שורות ובעריס מודו דבשורה אחת מי הוי כרם: מן הגדר ולשדה. כגון אם היו הגפנים נטועים למזרחה של גדר והזמורות עולים על הגדר אם בא לזרוע למערבה של גדר אין מונין ד"א מעיקרן של גפנים שהם להלאה מן הגדר אלא צריך להרחיק ד"א מן הגדר ששריגי הגפנים מודלות עליו וזו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה: טועים כל האומרים כן. דלעולם לא אמרו ב"ה דעריס של שורה אחת של גפנים כרם להצריכה שירחיקו ממנה לשדה ד"א ולא הוזכר דין ד"א בעריס אלא לענין זה שאם יש ד"א מעיקר גפנים לגדר שהן מודלות עליה נותנין לו את עבודתו ו"ט כמו שנותנין לגפן יחידית: וזורע את המותר. עד הגדר ואם אין ד"א מעיקרי הגפנים עד הגדר לא יביא זרע לשם מידי דהוה אגפן שהיא נטועה בגת או בנקע דאמר רבי יוסי בפרקין דלעיל אם אין שם ד"א לא יביא זרע לשם ורבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי אמרו דבר אחד והכי מפורש בהדיא בירושלמי: ר"ע אומר שלשה. טפחים היא עבודת גפן יחידית. ואין הלכה כר"ע:

ב. עָרִיס שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַמַּדְרֵגָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, אִם עוֹמֵד בָּאָרֶץ וּבוֹצֵר אֶת כֻּלּוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר אַרְבַּע אַמּוֹת בַּשָּׂדֶה, וְאִם לָאו, אֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא כְנֶגְדּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הַנּוֹטֵעַ אַחַת בָּאָרֶץ וְאַחַת בַּמַּדְרֵגָה, אִם גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינָהּ מִצְטָרֶפֶת עִמָּהּ, וְאִם לָאו, הֲרֵי זוֹ מִצְטָרֶפֶת עִמָּהּ:

ברטנורה (ב) מן המדרגה. מתל גבוה עשוי כעין המדרגה: אם. כשהוא עומד למטה בארץ יכול ללקט הענבים התלוין בעריס רואים את כל העריס כאלו הוא מקום עיקר הגפנים ושרשן ואוסר ד"א בשדה לכל רוח משפת העריס ולחוץ ודוקא לכתחלה הוא דאסור לזרוע אבל אינו מקדש אלא ששה טפחים מידי דהוי אמותר פסקי עריס דלקמן בפרק ז': ואם לאו. שאינו יכול ללקט כל ענבים עד שיעלה במדרגה או בסולם אין אסור לזרוע אלא תחת העריס בלבד וחוצה לו מותר ואפילו בתוך ד"א של עיקר הגפנים של עריס הואיל ועומדים על המדרגה. וכן הלכה: אף הנוטע. שורה אחת בארץ ושורה אחת במדרגה בשתי שורות שצריך כדי שיחשבו כרם והשתא לא מיירי בעריס אלא בב' שורות של גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב: אם. המדרגה גבוה י', אין ב' שורות מצטרפות להיות כרם אלא דין גפן יחידית יש לכל שורה ושורה. ואין הלכה כר"א:

ג. הַמַּדְלֶה אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אַפִּיפְיָרוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. אִם הֵבִיא, לֹא קִדֵּשׁ. וְאִם הִלֵּךְ הֶחָדָשׁ, אָסוּר. וְכֵן הַמַּדְלֶה עַל מִקְצָת אִילַן סְרָק:

ברטנורה (ג) אפיפירות. עצים או קנים ארוגים שתי וערב ומדלים עליהם שריגי הגפנים ומשכיבים אותן בהן כשהן ארוכות הרבה ואם הדלה הגפן על מקצת האריג אסור לזרוע תחת המותר ואע"פ שאין עליו זמורות ואם זרע לא קדש: אם הלך החדש. שגדל הגפן והוציא שריגים ומלא כל האפיפירות: אסור. הזרע שנזרע תחת המותר אם הוסיף מאתים לאחר שהלך החדש עליהן: וכן המדלה גפן על אילן סרק. דינו כדין אפיפירות לפי שאדם מבטלו ע"ג גפנו והוי כאלו כולו גפן אבל אילן מאכל שאין אדם מבטלו ע"ג גפנו אותו מותר שאין הגפן מודלית עליו חשוב בפני עצמו ולא הוי כגפן ומותר להביא זרע לשם:

ד. הַמַּדְלֶה אֶת הַגֶּפֶן עַל מִקְצָת אִילַן מַאֲכָל, מֻתָּר לְהָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. וְאִם הִלֵּךְ הֶחָדָשׁ, יַחֲזִירֶנּוּ. מַעֲשֶׂה שֶׁהָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֵצֶל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִכְפַר עָזִיז, וְהֶרְאָהוּ גֶפֶן מֻדְלָה עַל מִקְצָת תְּאֵנָה. אָמַר לוֹ, מָה אֲנִי לְהָבִיא זְרַע אֶל תַּחַת הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ, מֻתָּר. וְהֶעֱלָהוּ מִשָּׁם לְבֵית הַמָּגַנְיָה, וְהֶרְאָהוּ גֶפֶן שֶׁהִיא מֻדְלָה עַל מִקְצָת הַקּוֹרָה וְסַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה, וּבוֹ קוֹרוֹת הַרְבֵּה. אָמַר לוֹ, תַּחַת הַקּוֹרָה זוֹ אָסוּר, וְהַשְּׁאָר מֻתָּר:

ברטנורה (ד) יחזירנו. למקום שהיה תחלה ויזרע המותר: עזיז. שם מקום: אמר לו מותר. שאין אדם מבטל תאנתו מפני גפנו: בית המגניה. שם מקום: סדין של שקמה. שורש של אילן שקמה והוא אילן תאנה הגדל ביערים וחותכין ממנו קורות לבנין: תחת קורה זו אסור והשאר מותר. שאני רואה כל קורה וקורה כאילן בפני עצמו:

ה. אֵיזֶהוּ אִילַן סְרָק. כָּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַכֹּל אִילַן סְרָק, חוּץ מִן הַזַּיִת וְהַתְּאֵנָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ נוֹטְעִין שָׂדוֹת שְׁלֵמוֹת, הֲרֵי זֶה אִילַן סְרָק:

ברטנורה (ה) הכל אילן סרק. דסבר ר"מ כל שאר אילנות אדם מבטל אצל גפנו ור"י סבר דכל מין שרגילין ליטע ממנו שדות שלמות חשובים הן ואין אדם מבטלן מפני גפנו. והלכה כת"ק דאילן שאינו עושה פירות הוא דבטל לגבי גפן:

ו. פִסְקֵי עָרִיס, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וָעוֹד. וְכָל מִדּוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בַּכֶּרֶם, אֵין בָּהֶם וָעוֹד, חוּץ מִפִּסְקֵי עָרִיס. אֵילוּ הֵן פִּסְקֵי עָרִיס. עָרִיס שֶׁחָרַב מֵאֶמְצָעוֹ וְנִשְׁתַּיְּרוּ בוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים מִכָּאן וְחָמֵשׁ גְּפָנִים מִכָּאן. אִם יֵשׁ שָׁם שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם, שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וָעוֹד, נוֹתְנִין לוֹ כְדֵי עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר:

ברטנורה (ו) פסקי עריס. מפרש לה ואזיל: שמונה אמות ועוד. כלומר מוסיף עוד על שמונה אמות דבר מועט והיא ששית אמה דהיינו טפח: שחרב מאמצעו. כגון שנטע אחת עשרה גפנים בצד הגדר וחרב גפן האמצעי ונעשו שני עריסין שאין עריס פחות מחמש גפנים: שמונה אמות ועוד נותנין לו עבודתו. לר' יוחנן בן נורי דלא חשיב עריס כרם נותן ששה טפחים לזה וששה טפחים לזה וזורע את המותר ולמאן דחשיב ליה כרם צריך שיתן ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה ואינו יכול לזרוע אלא אותו ועוד. מיהו אפילו מאן דחשיב עריס כרם, לאו לכל מילי מדלא בעי בפסקי עריס מששה טפחים ואילך לא מקדש כדלקמן (פ"ז מ"ג):

ז. עָרִיס שֶׁהוּא יוֹצֵא מִן הַכֹּתֶל מִתּוֹךְ הַקֶּרֶן וְכָלֶה, נוֹתְנִין לוֹ עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹרֵעַ אֶת הַמּוֹתָר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם אֵין שָׁם אַרְבַּע אַמּוֹת, לֹא יָבִיא זְרַע לְשָׁם:

ברטנורה (ז) עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה. כגון חמש גפנים הנטועות בצד גדר ואין מחזיקות את כל הגדר אלא שלש בראש הקרן מזה ושתים בראש הקרן השניה מזה ובאמצע הכותל אין שם גפנים אלא בשתי זויות הכותל עומדות: נותנים לו עבודתו. ששה טפחים מכאן וששה טפחים מכאן וזורע שאר הכותל ואף על פי שאין אורך הכותל ארבע אמות: ורבי יוסי אומר אם אין שם ארבע אמות וכו'. רבי יוסי לטעמיה דאמר בפרקין דלעיל גבי גת ונקע אם אין שם ארבע אמות, והכא קא משמע לן דלא תימא דוקא גת ונקע שסתומים מארבע רוחות הוא דמצריך ר' יוסי ארבע אמות אבל אצל כותל שאינו מוקף מארבע רוחות אימא לא, ואי אשמעינן בהא הוה אמינא בהא מצריך ר' יוסי ארבע אמות משום דיש כאן [חמש] גפנים בין שתי קרנות של כותל אבל גבי גת ונקע שאין שם אלא גפן יחידית אימא לא, צריכא. ולעיל כתבנו דאין הלכה כר' יוסי:

ח. הַקָּנִים הַיּוֹצְאִים מִן הֶעָרִיס וְחָס עֲלֵיהֶן לְפָסְקָן, כְּנֶגְדָּן מֻתָּר. עֲשָׂאָן כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ עֲלֵיהֶן הֶחָדָשׁ, אָסוּר:

ברטנורה (ח) הקנים היוצאים מן העריס. שבולטין חוץ סדר העריס: וחס עליהן לפסקן. שלא הניחן שם מחמת שדעתו להדלות עליהן הגפן אלא מפני שחס עליהן בלבד: כנגדן מותר. לפי שאינן חשובים מן האפיפירות הלכך מותר לזרוע תחתיהן: כדי שיהלך עליהן החדש. שידלה על גבן שריגי הגפן כשיצמחו ויגדלו:

ט. הַפֶרַח הַיּוֹצֵא מִן הֶעָרִיס, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מְטֻטֶּלֶת תְּלוּיָה בוֹ, כְּנֶגְדּוֹ אָסוּר. וְכֵן בַּדָּלִית. הַמּוֹתֵחַ זְמוֹרָה מֵאִילָן לְאִילָן, תַּחְתֶּיהָ אָסוּר. סִפְּקָהּ בְּחֶבֶל אוֹ בְגֶמִי, תַּחַת הַסִפּוּק מֻתָּר. עֲשָׂאָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ עָלָיו הֶחָדָשׁ, אָסוּר:

ברטנורה (ט) הפרח היוצא. מלשון הפרחה הגפן (שיר השירים ו) כלומר מה שגדל מן הגפן יוצא ובולט חוץ לעריס: מטוטלת. הוא הברזל שהבונים מורידים בחבל למטה על פני החומה לראות בו את הבנין [אם] החומה ישרה ובו משערים אם הזרעים מכוונים תחת הפרח והכא מיירי כגון שגדלו זמורות העריס יותר מעבודתו ופרח לחוץ דבתוך עבודתו אפילו אין שם פרח אסור: וכן בדלית. וכן משערין בגפן יחידית המודלית על גבי כלונסות שאינה עריס אם פרחה חוץ לששה טפחים שהם עבודתה: תחתיה אסור. תחת הזמורה אבל מן הצדדים מכאן ומכאן מותר: סיפקה בחבל. שלא היתה הזמורה ארוכה שתגיע מאילן לאילן וקשר בראשה חבל או גמי להאריך אותה כדי שתספיק עד האילן, תחת הזמורה אסור, תחת הסיפוק מותר. אבל אם עשה הסיפוק כדי שיהלך עליו החרש, אסור לזרוע תחתיו:

גמרא ברכות דף כ"ז ע"א

רַב אִקְלַע לְבֵי גְנִיבָא וְצַלִי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וַהֲוָה מְצַלֵי רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא לַאֲחוֹרֵיהּ דְּרַב וְסִיֵּים רַב וְלָא פַסְקֵיהּ לִצְלוֹתֵיהּ דְּרִבִּי יִרְמְיָה. שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת. שְׁמַע מִינָהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת ושְׁמַע מִינָהּ מִתְפַּלֵּל תַּלְמִיד אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וּשְׁמַע מִינָהּ אָסוּר לַעֲבוֹר כְּנֶגֶד הַמִּתְפַּלְלִין. מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָסוּר לַעֲבוֹר כְּנֶגֶד הַמִּתְפַּלְלִין. אֵינִי וְהָא רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חַלְפֵי רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת הוּא דְחַלְפֵי. וְרִבִּי יִרְמְיָה הֵיכִי עָבִיד הָכִי וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב לְעוֹלָם אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם לֹא כְּנֶגֶד רַבּוֹ וְלֹא אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וְתַנְיָא רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַמִּתְפַּלֵּל אֲחוֹרֵי רַבּוֹ וְהַנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְהַמַּחֲזִיר שָׁלוֹם לְרַבּוֹ וְהַחוֹלֵק עַל יְשִׁיבָתוֹ שֶׁל רַבּוֹ וְהָאוֹמֵר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מִפִּי רַבּוֹ גוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. שָׁאֲנֵי רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא דְתַלְמִיד חָבֵר הֲוָה וְהַיְינוּ דְקָאָמַר לֵיהּ רִבִּי יִרְמְיָה בַר אַבָּא לְרַב מִי בָדַלְתְּ אָמַר לֵיהּ אִין בְּדִילְנָא וְלֹא אָמַר מִי בַדִיל מֹר. וּמִי בַדִיל וְהָאָמַר רִבִּי אָבִין פַּעַם אֶחָת הִתְפַּלֵּל רִבִּי שֶׁל שַׁבָּת בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנִכְנַס לַמֶּרְחָץ וְיָצָא וְשָׁנָה לָן פִּרְקִין וַעֲדַיִן לֹא חָשְׁכָה אָמַר רָבָא הַהוּא דְנִכְנַס לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵירָה הֲוָה:

רש"י של שבת בע"ש. שקבל עליו שבת מבעו"י: ש"מ. כר' יהודה ס"ל דאמר מפלג המנחה אזל ליה זמן תפלת המנחה ועייל ליה זמן תפלת ערבית: ולא פסקיה לצלותיה. כלומר לא הפסיק בין רבי ירמיה ולכותל לעבור לפניו ולישב במקומו אלא עמד על עמדו: כנגד רבו. אצל רבו ומראה כאלו הם שוים: אחורי רבו. נמי יוהרא הוא: שלום לרבו. כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי: והיינו דקאמר ליה. אותו היום שהתפלל רב של שבת בע"ש א"ל רבי ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך ולא אמר ליה מי בדיל מר ש"מ תלמיד חבר היה לו:

זוהר קדושים דף פ' ע"א

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל משֶׁה לֵאמֹר. דַבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם. רִבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהלים ל"ב) אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹמֵר. בְּכַמָּה זִמְנִין אוֹרַיְיתָא אַסְהִידַת בְּהוּ בִּבְנֵי נָשָׁא כַמָּה זִמְנִין אַרִימַת קַלִּין לְכָל סִטְרִין לְאַתְעֲרָא לְהוּ וְכֻלְּהוּ דְמִיכִין בְּשֵׁינָתָא בְחוֹבֵיהוֹן (ס"א בְחוֹרֵיהוֹן) לָא מִסְתַּכְּלִין וְלָא מַשְׁגִיחִין. בְּהֵיךְ אַנְפִּין יְקוּמוּן לְיוֹמָא דְדִינָא עִלָּאָה כַד יִתְבַּע לוֹן מַלְכָּא עִלָּאָה עֶלְבּוֹנָא דְאוֹרַיְיתָא דְצַוְוחַת לָקִבְלֵיהוֹן וְלָא אֲהַדְרוּ אַנְפִּין לָקִבְלָהּ דְכֻלְּהוּ פְגִימִין בְּכֹלָא דְלָא יַדְעוּ מְהֵימְנוּתָא דְמַלְכָּא עִלָּאָה. וָוי לוֹן וָוי לְנַפְשֵׁיהוֹן. דְהָא אוֹרַיְיתָא בְהוּ אַסְהִידַת וְאַמְרַת (משלי ט') מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לוֹ. מַהוּ חֲסַר לֵב. דְּלֵית לֵיהּ מְהֵימְנוּתָא דְמָאן דְלָא אִשְׁתַּדַל בְּאוֹרַיְיתָא לָאו בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא וּפָגִים הוּא מִכֹּלָא. וְאָמְרָה לוֹ. אוֹמְרָה לוֹ מִבְּעֶי לֵיהּ כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים מ"ב) אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי. מַהוּ וְאָמְרָה. אֶלָא לְאַכְלָלָא וּלְאִתּוֹסְפָא אוֹרַיְיתָא דִלְעֵילָא דְהִיא קַרְיָא לֵיהּ חֲסַר לֵב פָּגִים מִמְּהֵימְנוּתָא דְהָכִי תָנֵינָן כָּל מָאן דְּלָא אִשְׁתְּדַל בְּאוֹרַיְיתָא אָסִיר לְמִקְרַב לְגַבֵּיהּ לְאִשְׁתַּתְּפָא בַהֲדֵיהּ וּלְמֶעְבַּד בֵּיהּ סְחוֹרָתָא וְכָל שֶׁכֵּן לְמֵיהַךְ עִמֵּיהּ בְּאָרְחָא דְהָא לֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא (וְעַל דָּא) תָנֵינָן כָּל בַּר נַשׁ דְאָזִיל בְּאָרְחָא וְלֵית עִמֵּיהּ מִלֵּי דְאוֹרַיְיתָא אִתְחַיֵּיב בְּנַפְשֵׁיהּ. כָּל שֶׁכֵּן מָאן דְאִזְדְוַג בְּאָרְחָא עִם מָאן דְלֵית בֵּיהּ מְהֵימְנוּתָא דְלָא חַשִׁיב לִיקָרָא דְמָארֵיהּ וְדִידֵיהּ דְלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ. רִבִּי יְהוּדָה אָמַר מָאן דְּלָא חָס עַל נַפְשֵׁיהּ הֵיךְ יִשְׁלוֹף נַפְשָׁא דְכַשְׁרָא לִבְרֵיהּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר תַּוַּהְנָא עַל דָּרָא וְהָא אִתְמַר מִלָה וְכוּלֵי. וְעַל דָּא כְתִיב אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. זַכָּאִין אִינוּן צַדִּיקַיָּיא דְמִשְׁתַּדְּלֵי בְאוֹרַיְיתָא וְיַדְעִין אָרְחוֹי דְקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא וּמְקַדְּשֵׁי גַרְמַיְיהוּ בִקְדוּשָׁא דְמַלְכָּא וְאִשְׁתְּכָחוּ קַדִּישִׁין בְּכֹלָא. וּבְגִין כָּךְ מְשַׁלְפֶי רוּחָא דִקְדוּשָׁא מִלְּעֵילָא וּבְנַיְיהוּ כֻלְּהוּ זַכָּאֵי קְשׁוֹט וְאִקְרוּן בְּנֵי מַלְכָּא בְּנִין קַדִּישִׁין:

תרגום הזוהר וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם. רַבִּי אֶלְעָזָר פָתַח. אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין וְגוֹ'. בְּכַמָה פְעָמִים הֵעִידָה הַתּוֹרָה בִּבְנֵי אָדָם, כַּמָה פְעָמִים הֵרִימָה קוֹלָהּ לְכָל הַצְדָדִים לְעוֹרֵר אוֹתָם, וְכֻלָּם יְשֵׁנִים בִּשְׁנָתָם בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם, אֵינָם מִסְתַּכְּלִים וְאֵינָם מַשְׁגִּיחִים בְּאֵיזֶה פָנִים יָקוּמוּ לְיוֹם הַדִּין הָעֶלְיוֹן, כְּשֶׁמֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן יִתְבַּע מֵהֶם עֶלְבּוֹן הַתּוֹרָה הַצוֹעֶקֶת כְּנֶגְדָם, וְאֵינָם מַחֲזִירִים פְנֵיהֶם אֵלֶיהָ, כִּי כֻּלָּם פְגוּמִים בַּכֹּל, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים הָאֱמוּנָה שֶׁל הַמֶלֶךְ הָעֶלְיוֹן. אוֹי לָהֶם וְאוֹי לְנַפְשֵׁיהֶם. כִּי הַתּוֹרָה מֵעִידָה בּוֹ וְאוֹמֶרֶת, מִי פֶתִי יָסוּר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לוֹ. מַהוּ חֲסַר לֵב. הַיְנוּ שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֵין בּוֹ אֱמוּנָה, וְהוּא פָגוּם בַּכֹּל, שׁוֹאֵל, אָמְרָה לוֹ, הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר, אוֹמְרָה לוֹ, כְּדִכְתִיב אוֹמְרָה לָאֵל סַלְעִי, מַהוּ אָמְרָה. וּמֵשִׁיב אֶלָּא שֶׁבָּא לִכְלוֹל וּלְהוֹסִיף הַתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁגַּם הִיא קוֹרֵאת אוֹתוֹ חֲסַר לֵב, שֶׁפֵרוּשׁוֹ, פָגוּם הָאֱמוּנָה. כִּי כָּךְ לָמַדְנוּ, כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָסוּר לִקְרָב אֶצְלוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף עִמוֹ, וְלַעֲשׂוֹת עִמוֹ מִסְחָר. וְכָל שֶׁכֵּן לָלֶכֶת עִמוֹ בַּדֶּרֶךְ. כִּי אֵין בּוֹ אֱמוּנָה, וְלָמַדְנוּ, כָּל אָדָם שֶׁהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, הוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁמִתְחַבֵּר בַּדֶּרֶךְ עִם מִי שֶׁאֵין בּוֹ אֱמוּנָה. מִפְנֵי שֶׁאֵינוֹ מַחֲשִׁיב כְּבוֹד אֲדוֹנוֹ, וְשֶׁלּוֹ, שֶׁאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִי שֶׁאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁמִתְחַבֵּר עִם מִי שֶׁאֵין בּוֹ אֱמוּנָה, אֵיךְ יִמָשֵׁךְ נֶפֶשׁ כְּשֵׁרָה לִבְנוֹ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, תָּמֵהַ אֲנִי עַל הַדּוֹר. וּכְבָר נֶאֱמַר הַדָּבָר וְכוּ'. וְעַל כֵּן כָּתוּב אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְיוֹדְעִים דַּרְכֵּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמְקַדְּשִׁים עַצְמָם בִּקְדֻשַּׁת הַמֶלֶךְ, וְנִמְצָאִים קְדוֹשִׁים בַּכֹּל. וּמִשּׁוּם זֶה מוֹשְׁכִים רוּחַ דִּקְדֻשָּׁה מִלְּמַעְלָה. וּבְנֵיהֶם כֻּלָּם צַדִּיקֵי אֱמֶת, וְנִקְרָאִים בְּנֵי הַמֶלֶךְ, בָּנִים קְדוֹשִׁים.

הלכה פסוקה

הרמב"ם ה' איסורי ביאה פ' כ"ב

א. אֵין דּוֹרְשִׁין בְּסִתְרֵי עֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה מִפְּנֵי שֶׁהָאֶחָד טָרוּד בִּשְׁאֵלַת הָרָב וְהַשְּׁנַיִם נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין זֶה עִם זֶה וְאֵין דַּעְתָּם פְּנוּיָה לִשְׁמוֹעַ. וּלְפִי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל עֲרָיוֹת אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ דָבָר שֶׁשָּׁמַע מוֹרֶה לְהָקֵל. לְפִיכָךְ אֵין דּוֹרְשִׁין אֶלָּא לִשְׁנַיִם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מְפַנֶה דַעְתּוֹ וְיוֹדֵעַ מַה שֶׁיִּשְׁמַע מִן הָרָב: ב. אֵין לָךְ דָבָר בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּא קָשֶׁה לְרוֹב הָעָם לִפְרוֹשׁ אֶלָּא מִן הָעֲרָיוֹת וְהַבִּיאוֹת הָאֲסוּרוֹת. אָמְרוּ חֲכָמִים בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עַל הָעֲרָיוֹת בָּכוּ וְקִבְּלוּ מִצְוָה זוּ בְּתַרְעוּמוֹת וּבִכְיָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) בּוֹכֶה לְמִשְׁפְּחוֹתָיו עַל עִסְקֵי מִשְׁפָּחוֹת:

מוסר

משערי תשובה לר"י דף ו' ע"ב

צָרִיךְ שֶׁיַּחֲקוֹר וְיֵדַע וְיַכִּיר עוֹנֶשׁ כָּל אֶחָד מֵעֲוֹנוֹתָיו בְּאֵי זֶה מֵהֶן יֶשׁ מַלְקוּת וּבְאֵי זֶה יֶשׁ חַיָיבֵי כְרִיתוּת וּבְאֵי זֶה יֶשׁ חַיָיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לְמַעַן יֵדַע גּוֹדֶל עֲוֹנוֹ בְּהִתְוַּדוּתוֹ וִימָרֵר בְּבֶכִי עַל אֲשֶׁר הִכְעִיס תַּמְרוּרִים וּלְמַעַן יוֹסִיף לְהִכָּנַע וּלְמַעַן יִפְחַד מֵעֲוֹנוֹתָיו כִּי הָעֲבֵירוֹת הַחֲמוּרוֹת תְּשׁוּבָה תּוֹלָה כַּפָּרָתָן וִיסוּרִין מְמַרְקִין וְכֵן כָּתוּב (ירמי' ב') רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגְיא דְעִי מֶה עָשִׂית. (וְצָרִיךְ) לִהְיוֹת הָעֲבֵירוֹת הַקַּלוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו לְאַרְבָּעָה פָנִים. הָאֶחָד כִּי אֵין לוֹ לְהַבִּיט לְקַטְנוּת הָעֲבֵירָה אֲבָל יַבִּיט לִגְדוּלַת מִי שֶׁהִזְהִיר עָלֶיהָ. וְהַשֵּׁנִי כִּי הַיֵּצֶר שׁוֹלֵט בַּעֲבֵירוֹת הַקַּלּוֹת וְאוּלַי תְּהִי זֹאת סִבָּה לְהַתְמִיד בָּהֵן וְאָז יֵחָשְׁבוּ גַם הֵם כַּחֲמוּרוֹת בְּהִצְטָרֵף עוֹנֶשׁ כָּל פַּעַם וּמָשְׁלוּ עַל זֶה מִחוּט שֶׁל מֶשִׁי שֶׁהוּא נִרְפָּה וְחַלָשׁ וְכַאֲשֶׁר יְכַפְּלוּ אוֹתָהּ כְּפָלִים רַבִּים יֵעָשֶׂה עָבוֹת חֲזָקָה. וְהַשְׁלִישִׁי כִּי בְּהַתְמָדָתוֹ עַל הָעֲבֵירָה נַעֲשִׂית לוֹ כְּהֶתֵּיר וְיִפְרוֹק עוּלָהּ מֵעָלָיו וְלֹא יִשְׁתַּמֵר מִמֶּנָּה וְיֵחָשֵׁב עִם פּוֹרְקֵי עוֹל וּמְשׁוּמָדִים לְדָבָר אֶחָד. וְהָרְבִיעִי כִּי אִם נִצְחוֹ הַיֵּצֶר הַיוֹם בְּדָבָר קָטָן יְנַצְחֵהוּ מָחָר בְּדָבָר גָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כָּל הַמְּשַׁבֵּר כֵּלִים בַּחֲמָתוֹ יְהִי בְּעֵנֶיךָ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כֵּן לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְנֶאֱמַר (בראשית ד') הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת וְגוֹ' פִּירוּשׁ לָמָה נָפְלוּ פָנֶיךָ הֲלֹא אִם תֵּטִיב מַעֲשֶׂיךָ וְתָשׁוּב אֵלַי שְׂאֵת אֶשָּׂא פָנֶיךָ מִלָּשׁוֹן (איוב י"א) כִּי אָז תִּשָּׂא פָנֶיךָ מִמּוּם. וְיֵשׁ לְפָרְשׁוֹ לָשׁוֹן סְלִיחָה וְאִם לֹא תֵטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ אִם לֹא תָשׁוּב מֵאֲשֶׁר חָטָאתָ לֹא הֶעָוֹן אֲשֶׁר בְּיָדְךָ לְבַדּוֹ יָלִין אִתָּךְ כִּי הַיֵּצֶר רוֹבֵץ לַפֶּתַח לְהַחֲטִיא אוֹתָךְ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וִינַצֵחַ אוֹתָךְ תָּמִיד אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִצַח אוֹתָךְ וְיָקוּשׁ לָךְ וְגַם נִלְכַּדְתָּ וְלֹא שַׁבְתָּ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ לְהַדִּיחֲךָ וְאוֹרֵב לָךְ בְּכָל עֵת וְאַתָּה תִּמְשׁוֹל בּוֹ אִם תִּרְצֶה לְהִתְגַבֵּר עָלָיו עַל כֵּן תֵּעָנֵשׁ עַל הַחֵטְא אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיְכוֹלֶת לִכְבּוֹשׁ אֶת יִצְרֵךָ וְאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָׁלוֹם (משלי י"ג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֵל לוֹ וְיֵרֵא מִצְוָה הוּא יְשׁוּלָם אָמַר זֶה עַל הַבָּז לַעֲבֵירוֹת הַקַּלּוֹת כִּי יֵחָבֵל לוֹ מִן הַפָּנִים אֲשֶׁר זָכַרְנוּ וִירֵא מִצְוָה שֶׁהוּא יָרֵא לְבַטֵּל מִצְוָה כַּאֲשֶׁר יָרֵא מֵעֲבֵירָה חֲמוּרָה הוּא יְשׁוּלָם הוּא מִתְעַתֵּד אֶל הַגְּמוּל הַשָּׁלֵם. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמִצְוָה חֲמוּרָה. וְעוֹד אָמְרוּ שֶׁהַמִּצְוָה גוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵירָה גוֹרֶרֶת עֲבֵירָה שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה וּשְׂכַר עֲבֵירָה עֲבֵירָה:

תוכן העניינים

חק לישראל - ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה